ארכיון חודשי: מרץ 2007

מה הסכסוך שלך

 

שער הספר

החברה הישראלית מפורסמת במרקם האנושי הסבוך והרבגוני שלה. הדיבורים על חברה מפולגת, על שסעים, על קרעים וסכסוכים נעשו מזה זמן שגרת לשון. חיבורים רבים פורסמו בנושא (מהשנים האחרונות ניתן לציין את ספרה של חוה עציוני-הלוי בהוצאת מודן 'ארץ שסועה' ואת קובץ המאמרים בעריכתו של רוביק רוזנטל 'קו השסע', בהוצאת ידיעות אחרונות). ספרם החדש של יוחנן פרס ואליעזר בן-רפאל מבקש לנתח את השסעים המפלגים את החברה הישראלית ולעמוד על האינטראקציה המורכבת המתקיימת בין חלקיה השונים.

המחברים משמשים פרופסורים לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ובמידה רבה ניתן לכנותם "הפטריארכים של חקר החברה בישראל". ספרם עדכני ביותר, וחשיבותו תתבאר לאור הסיבות שיפורטו בהמשך. פרס ובן-רפאל חקרו לפרטי פרטים את המגזרים השונים בחברה הישראלית, מתוך כוונה להציע תמונה כוללת. השסעים המגזריים העיקריים שסביבם מתמקד מחקרם הם – ערבים מול יהודים בישראל, דתיים מול חילונים, אשכנזים מול מזרחיים, עולים מרוסיה מול האוכלוסייה הוותיקה, עולי אתיופיה כקבוצה נפרדת, ושמאל מול ימין. הספר בנוי כמחקר וכולל פרק המפרט את המתודולוגיה. לאורך כל פרקיו מופיעים גרפים וטבלאות המאפשרים לעקוב אחר דרך הסקת המסקנות.

לפי מחקרם זה, השסע המשמעותי ביותר בציבור הישראלי הוא השסע היהודי-ערבי. בין המגזרים הללו מתקיימים לדידם מרחק מנטלי רב וחששות הדדיים כבדים. חשוב לציין כי החומר שעליו מתבסס המחקר נאסף ברובו על רקע אינתיפאדת אל-אקצה (סוף 2000-תחילת 2001) , בתקופה שבה ידעו יחסי יהודים- ערבים שפל גדול. האינתיפאדה האיצה את תהליכי הפלשתיניזציה והאיסלמיזציה של ערביי ישראל ואת ניתוקם מהחברה היהודית-ישראלית. הסכסוך המתמשך תורם במידה ניכרת לגיבוש הפנימי, הן של החברה היהודית והן של זו הערבית, ומסייע לשתיהן להתגבר על השסעים הקשים המתקיימים בתוכן פנימה. לכן מובן שהסכסוך כרוך במידה רבה בהתפתחות הכללית של הסכסוך הישראלי-ערבי. התפיסות ההיסטוריות של שני הצדדים נוטות לטעון להימצאותו של הצדק עימהן, והדבר מונע, לדעת המחברים, גם התפוצצות של עימות קטלני אך גם אפשרות לנהל את הסכסוך בהווה.

השסע דתיים-חילוניים עובר שינויים מעניינים, לגעת המחברים, ועיקרו קשור בהגדרת היהדות. כאן מדובר בשני מגזרים שזהותם היהודית משותפת להם, והיא באה לידי ביטוי במגוון סמלי זהות וטקסים. גם אלו המוגדרים דתיים-אורתודוקסים וגם אותם המוגדרים אתיאיסטים מהווים מיעוט במגזר היהודי בישראל, שרוב חבריו בוחרים שלא לקיים אורח חיים דתי במוצהר אך מאמצים תכנים מסוימים של המסורת לפי הנראה להם. אין המדובר, אם כן, בדיכוטומיה חדה אלא ברצף; קיומו של הרצף הזה, כמו גם התקשורת בין האנשים הממוקמים קרוב יותר לאמצע מאשר לקצוות, חשובים ביותר – כיוון שבהיעדרם יאבד המכנה המשותף לציבור היהודי בארץ. המחברים מציינים שמבחינת ניהול אורחי החיים הדתיים, נראה כי החילונים הופכים חילונים יותר, והדתיים – דתיים יותר.

 

הדינמיקה הזו של הקצנה בתחום המעשי מול ניסיונות גישור גוברים ברמת השיח והתרבות מצריכה עיון נוסף.
הפער האשכנזי-מזרחי, לעומת זאת, הוא כבר לא מה שהיה פעם. אף שמאמצעי התקשורת מתקבל הרושם שלפיו עסקנים שונים מנסים להוציא מהבקבוק את השדים העדתיים, הרי שמצבה של החברה הישראלית ברובה שונה. מתקיים אמנם ויכוח בין הסוציולוגים בארץ סביב השאלה האם מדיניות כור ההיתוך הצליחה או נכשלה ומה מוגדר כהצלחה במקרה הזה, אך ברור כי רוב העולים – הן מארצות האירופה והן מארצות אסיה וצפון אפריקה – עברו תהליכי ניכור משמעותיים כלפי ארץ מולדתם ותהליכי הזדהות עם ארץ מגוריהם. קשרי הנישואין בין העדות השונות הפכו נפוצים ושגרתיים. פערים כלכליים ניתן למצוא במקומות מסוימים, אך הימצאותן של הקבוצות האתניות האחרות (ערבים, עולים מרוסיה ומאתיופיה) מצמצם גם את הפער הזה. פערי התרבות מתקהים עם הזמן, וניתן לקבוע בזהירות כי נכון לעכשיו פרויקט שילוב העדות בארץ קרוב להצלחה.

לעומת זאת, הווייתם של עולי רוסיה מהלכת על פסים אחרים. השתלבותם מבחינה כלכלית מוצלחת יחסית; אולם דווקא על רקע השתלבותם, ברור כי עולי רוסיה נוטים לשמר את המובחנות התרבותית שלהם בארץ ומפתחים קהילה ישראלית-רוסית, שכלשון המחברים "מזדהה קודם כל עם עצמה". החברה הישראלית אינה מנסה להפעיל כלפיהם מכבש לחצים של כור היתוך, ובמקרים שניסיון כזה מתרחש הוא נתקל בהתנגדות מסיבית מצדם. קיומה של הפזורה הרוסית הנבדלת אינו סותר אמנם את השתלבותה בחברה הישראלית, וניתן לצפות שעם חלוף הזמן יהיו השתלבותם בארץ ומגעם עם האוכלוסייה הוותיקה  אינטנסיביים יותר, אך לא במחיר טשטוש המובחנות התרבותית שלהם עצמם.

קשה לציין הצלחה דומה ביחס לעולים מאתיופיה. השתלבותם של עולי אתיופיה בארץ קשה הרבה יותר עקב כמה גורמים: פערים תרבותיים גדולים בין ההווי התרבותי המוכר להם לבין החיים בארץ; ההתפלגות המוקדמת שלהם ממה שמקובל כיום לראות כזרם המרכזי ביהדות, וכתוצאה מכך סיבוך וסכסוך אל מול הממסד הדתי בארץ; ודעות קדומות הנגועות בנימה גזענית. אחוזים גדולים מאוד מהישראלים אינם מעוניינים לקיים קשרי נישואין עם עולי אתיופיה וגם לא להתגורר בקרבתם. הדבר גורם להסתגרות ולחשדנות מצד העדה האתיופית, ולהימצאותם המשמעותית של עולי אתיופיה בתוך הקבוצות המתויגות חברתית (מובטלים, פושעי רחוב, צורכי סמים). ייתכן שעם הזמן הפער יתרכך, ואכן, ניתן לראות סימנים ראשונים לכך בקרב הדור הצעיר יותר של העולים. אולם שאלת צמצומו של הפער בין העולים מאתיופיה לבין האוכלוסייה הישראלית נשארת פתוחה.

המחברים עוסקים כאמור גם בפער בין השמאל והימין בישראל. הלה מוזכר אחרון בספר מאחר שמתקיימת חפיפה מסוימת בינו לבין הפער דתיים-חילוניים ואשכנזים-מזרחיים. האידיאולוגיה המסורתית של שני המחנות הפוליטיים הגדולים בארץ עוברת שינוי משמעותי, כאשר רוב התמיכה הציבורית ניתן לאחרונה לאנשים המזוהים עם הימין שמבצעים את המדיניות שמזוהה עם השמאל.

מעניינת תובנתם של פרס ובן-רפאל כי השסע עניים-עשירים בישראל אינו משמעותי כיוון שהוא חוצה הבדלים רבים אחרים. אם בתחתית סולם העוני בארץ נמצאים ערבים, חרדים ועולים מאתיופיה, קשה מאוד לראות כיצד תתאחדנה כל הקבוצות הללו כנגד האליטה העשירה ותתגבר על הפערים הגדולים בין מרכיביה. וכפי שהשסעים מונעים אולי את מלחמת המעמדות בארץ, כך גם השסע היהודי-ערבי מסייע באיחוי השסעים בתוך המגזר היהודי.

המחברים נוקטים עמדה ברורה ביחס לכיוונים הרצויים של התנהלות הסכסוכים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. בתוך כך הם דוחים את ניסיונות הקבוצות השונות להגיע להכרעות (בתחום של מדיניות פנים וחוץ) חד משמעיות וחד צדדיות. ברוב המשאלים לגבי ניהול הסכסוכים (ערבים-יהודים, דתיים-חילונים) התשובה הנפוצה היא שהאחריות מוטלת על שני הצדדים. המחברים דוחים בתוקף את התפיסה הפוסט-ציונית הטוענת שמדינת ישראל וציונות הורתן ולידתן בחטא של נישול העם האחר, ומציעים חתירה לפשרה הפרגמטית בין שני העמים, שלא תעשה אולי צדק היסטורי דמיוני אך תשפר את מצבם. המחברים מתנגדים למצב שבו תיאלץ ישראל לבחור בין היותה מדינה יהודית להיותה דמוקרטית ומדגישים שהדבר יתאפשר רק במצב שבו יתקיים כאן רוב יהודי מוצק.

 

באשר לבעיות הפנימיות של הזהות היהודית-ישראלית, הרי שהם מדגישים שהתופעה שמשרה את התקווה בעניין היא צבירת תאוצה של גיבוש זהות אישית מורכבת המזדהה עם כמה עולמות תרבותיים ומסרבת לבחור ביניהם.
חשיבותו של הספר 'קרבה ומריבה' חורגת מעבר להיותו ספר מחקרי אקדמי. אין הדבר מובן מאליו בעידן שבו רבים מהסוציולוגים בארץ עוסקים בהעמקת השסעים על ידי ניתוחים דה-קונסטרוקטיביים ופירוק הנרטיב הציוני-ישראלי. מתברר כי חקר החברה בישראל מסוגל להביא על פני השטח את הקונפליקטים העמוקים ביותר מבלי לייפות או לרכך אותם באופן מלאכותי, לחקור אותם ואת המגמות הקיימות בהם באופן מעמיק, ולהתוות כיווני המשך בזהירות הראויה.

על כותבים, כתבים ומכתבים

אחת ההתלבטויות הידועות של מחברים בתחום ספרי העיון היא דילמת הז'אנר. הקונפליקט הוא סביב שאלת התפוצה מול העומק – מצד אחד מפתה לכתוב ספר שיזכה להכרה אקדמית נרחבת ויקבל הערכה מצד חוג העמיתים המצומצם, אך סוגה זו נשארת חתומה לחוג הצר של יודעי ח"ן וקוראים שוחרי דעת מן השורה אינם נחשפים לה. דייויד דמרוש, מרצה לספרות באוניברסיטת קולומביה, כותב על ההתלבטות הזו ב-Chronicle of Higher Education. דמרוש נתקל בשאלת הכתיבה לציבור הרחב מול הכתיבה האקדמית, כשעבד על ספרו החדש המוקדש לאחת מיצירות הספרות העתיקות בהיסטוריה – האתוס הקדום "עלילות גילגמש".

החיבור "עלילות גילגמש" מתאר באריכות את עלילות המלך גילגמש וחברו אנקידו, והיה מפורסם מאוד בעולם הקדום. החיבור, שידוע במספר שפות: אכדית, שומרית וחיתית, התגלה במאה ה-19 באופן די מקרי – עובד של המוזיאון הבריטי בשם ג'ורג' סמיט עבר על הלוחות שנתגלו כמה שנים קודם לכן בחפירות של נינווה, כשלפתע שם לב לסיפור שבאחד הלוחות. הסיפור תיאר מבול גדול שמכלה את העולם, אונייה שחונה על הר, ויונה שנשלחת מהאונייה בכדי לתור אחרי פיסת אדמה יבשה. סמיט התלהב מאוד מהממצא של "הגרסה הכלדאית למבול התנ"כי", והפך במהרה לבר סמכא מספר אחת בעולם בתחום האשורולוגיה, דבר שאינו מובן מאליו בהתחשב בעובדה שמדובר באוטודידקט שרכש השכלה פורמאלית רק עד גיל 14.

סיפור החשיפה, הכתוב כמעין מותחן בלשי, הוא הנושא של החלק הראשון בספרו של דמרוש. החלק השני מוקדש לתיאור חי מאוד של ממלכת אשור בתקופה המתוארת, והחלק האחרון מוקדש לעלילה של "עלילות גילגמש" (עלילה ששימשה השראה, בין השאר, לסופר האמריקני פיליפ רות' בספרו "הסיפור האמריקני הגדול", ולסדאם חוסיין, שבין פעילותו הצבאית לדיכוי המתנגדים בעיראק הספיק לכתוב סיפור רומנטי-אלגורי, "זביבה והמלך"). לאחר התלבטות מסוימת החליט דמרוש שיכתוב ספר מלומד ורציני, אך קריא ומשלב אפילו אלמנטים של מתח. הדבר היה חשוב לו בגלל דאגתו הרבה מ"מלחמת הציוויליזציות" בין מזרח למערב שהואצה בעקבות המלחמה בעיראק. דמרוש ביקש להראות שאין התנגשות בין מזרח למערב, ושכל התרבויות הקדומות ויצירותיהן – כמו "עלילות גילגמש", הומירוס, התנ"ך ו"אלף לילה ולילה" – יונקות מהיסוד המשותף, המכלול הגדול שהתגבש והתעצב באזור הים התיכון, תוך השפעות הדדיות ומוטיבים חוזרים ונשזרים אחד בשני. חשיבותו של "עלילות גילגמש" כיום, אלפי שנים אחר כתיבתו, היא אפוא בתיאורו המרגש את החוויה האנושית, עם חרדתה מן הסופיות  ושאיפתה לאלמוות.

ג'לאל אדין רומי

כתיבה חוצה תרבויות

הנושא של הכתיבה כחוצה תרבויות מעסיק, מזווית אחרת, גם את קולמן בארקס, מרצה לספרות ומתרגם שירתו של המשורר הסופי הגדול, ג'לאל א-דין רומי. ב-30 בספטמבר ימלאו 800 שנה ללידתו של רומי, ובארקס מספר בראיון למגאזין המקוון Guernica על החיבור שלו ליצירה הסופית. בארקס מזהה אצל רומי את אותם היסודות המתחברים אל המהות האנושית שהוא רואה גם ביצירות של ויטמן ורילקה. למעשה, כל הכתיבה מהווה סוג של אתגר עבור רומי, כיוון שחווייתו האישית, והוא אמר זאת פעמים רבות, אינה ניתנת כלל לביטוי במילים. למעשה, הסברו לכך שהוא עסק בכתיבת שירה הוא ש"חבריו אהבו את זה". שירתו של רומי חוצה את הגבולות ואת הדתות ומתעלה מעליהן. למעשה, בתפיסתו של רומי כל העולם הוא סוג של צחוק א-לוהי, כאשר החוויות וצורות החיים השונות הנן במהותן סוגים שונים של הצחוק. לכן רומי גם סבר שהמלחמות בין הדתות השונות והעמים השונים הן מגוחכות ורק מפרידות בין האנשים – אמירה לא טריוויאלית בעולם של מסעי הצלב, ואפילו לא בעולם של היום. המאמץ של רומי, בנדודיו בין אפגניסטן לתורכיה, היה לקשר בין האנשים על ידי הכתיבה המתבוננת פנימה והנעלמת אל תוך שתיקה מדיטטיבית.

הנושא של כתיבה ונדודים מעסיק גם כותב נוסף, הפעם בן ימינו, וידיאדר סורג'פרסאד נייפול (V. S. Naipaul), שזכה בפרס נובל לספרות לשנת 2001 (בין ספריו שתורגמו לעברית: "הודו – מקץ אלף מרידות", "עיקול בנהר" ו"חצי חיים"). נייפול, שמתגורר באנגליה וזכה לתואר אביר, נולד בטרינידאד להורים ממוצא הודי והיגר לאנגליה בצעירותו. מאמרו ב-Guardian מתאר את חווייתו כבן מהגרים שמעולם לא חש עצמו שייך לתרבות יציבה וברורה שמאפשרת לכתוב מתוך עומק וביטחון. בשלב מסוים החליט נייפול להתמודד עם כתיבה על ארץ מוצאו – הודו. הוא נסע להודו פעמים רבות וחרש אותה בכל הכיוונים האפשריים – מאמץ שהניב שלושה ספרים שונים. בחיפושיו אחרי זהותו שלו וזהותם של התושבים המקומיים (הדבר העיקרי שמעניין אותי בכל מקום בעולם זה בני אדם, אומר נייפול) הוא שם לב לא רק לאקזוטיקה המקומית, אלא גם לקונפליקטים הלא פשוטים מתחת לפני השטח ולרצון ההולך ומתחזק של ההודים לשינוי חברתי כולל. כך הוא עושה גם בספרו "בקרב המאמינים" העוסק בארצות האסלאם, שבו הוא מתאר את הדיכוי האלים שעוברים בארצות האסלאם בני המיעוטים הלא-מוסלמיים, שנושלו מתרבותם ואמונתם על ידי אלימות של הכובשים המוסלמים. הדבר מהווה חריגה משמעותית מהכתיבה הרב תרבותית התקינה-פוליטית, והספר גרם לזעם רב בקרב המבקרים הפוסט קולוניאליים המקצועיים, ואדוארד סעיד בראשם.

מקצוע- כותב המכתבים. דואונג וואן נגו

המקצוע: כותב מכתבים

סוג נוסף של כתיבה מתארת פיונה אהלרס במהדורה האנגלית של Der Spiegel. בבירת וייטנאם, הו צ'י מין, פגשה אהלרס אדם בשם Duong Van Ngo העוסק במקצוע שכמעט לא קיים היום בעולם המערבי – האיש בן ה-77 עוסק מזה 60 שנה בכתיבת מכתבים. במשרד שלו בדואר ליד הנהר סייגון הוא עוזר לאחרים לנסח, לכתוב ולתרגם מכתבים. המאמר מתאר את הכותב שניגש למלאכתו ביראת כבוד אמיתית – הוא חושב בזהירות על הניסוח של המשפטים ובוחן איך כל מילה נשמעת. נגו מודע לניואנסים ולמשמעויות שיש למילים ולביטויים בכל אינטראקציה אישית, קל וחומר בשיחה שקשורה לדברים אינטימיים. בתיווכו של נגו נישאו מספר זוגות ברחבי העולם, הוא איתר ילדים של החיילים האמריקנים בווייטנאם, ועזר לפליטי הסירות הוייטנאמיים לאתר אחד את השני. נגו שמע הרבה סיפורים ונוצר בליבו סודות רבים. הוא אינו מקבל דואר אלקטרוני ושונא את המחשבים ואת הטלפונים הניידים באותה מידה. לדעתו למילים שיוצאות מן המכונה אין נשמה, והאנשים שמשתמשים במילים של מכונות איבדו את הנימוסים הטובים ואת הסגנון הראוי לתקשורת עם הזולת. ככל שוייטנאם נפתחת יותר לעולם רבים יותר נזקקים לשירותיו, אך עם זאת הוא כותב המכתבים האחרון שחי בבירה.

בקצה השני של הטכנולוגיה הכתובה נמצאים הבלוגים ברשת, שהופכים לסוגה הקולטת יותר ויותר תחומי עניין – כולל פילוסופיה. מאמרה של אופליה בנסון ב-The Philosophers Journal עוסק בבלוגים הפילוסופיים. צירוף המילים "בלוג פילוסופי" נשמע בתחילה כמו אוקסימורון המנסה להכיל את הפער הבלתי ניתן לגישור בין הקלות הבלתי נסבלת של הפרסום ברשת לבין ההגות הפילוסופית הקפדנית והרצינית. אלא שכאשר מתבוננים בסוגים השונים של הבלוגים, כמו בסוגים השונים של ההוגים, אין סיבה לחשוב שמישל מונטיין, למשל, לא היה מפרסם כיום את ה"הגיגים" שלו בצורה של בלוג. בלוג גם לא חייב להיות אויב מושבע של איכות – ידוע שכותבים רבים מפרסמים אונליין את המאמרים של עצמם שכבר פורסמו אך קוצצו בעריכה מחוסר מקום, למשל. השטח ברשת אינו מוגבל ברוחב העמוד העיתונאי והדבר מאפשר לפרסם חומרים מנומקים וארוכים יותר. היתרון הנוסף של הכתיבה בבלוגים הוא כמובן החשיפה הרחבה של כל דיון, שגם מאפשרת להגיב. כמובן שלדיונים הללו אין "חיי מדף" ארוכים ואחרי דיונים נמרצים של יומיים-שלושה הם מפנים מקום לדיון אחר, אך כל עוד הבלוג אינו הבמה היחידה לדיון הפילוסופי נראה שאין בכך בעיה. נראה שהבלוג תופס כיום במידה רבה את התפקיד שיועד מלכתחילה לכתבי העת בתחום הפילוסופיה – לחשוף את סוגיות הדיון הפילוסופיות לדיון רחב. כפי שכבר נכתב בתחילת המאמר – הפרסומים המקצועיים הפכו עניין ליודעי ח"ן והקהל מחפש לעצמו נתיבי ידע חלופיים. כך או אחרת, נראה שסוגים שונים של כתיבה לא רק משגשגים, אלא גם מפתיעים אותנו כל פעם מחדש.

הבחינה הפנימית

השער של הספר

בדיחה יהודית ידועה מספרת על יהודי שכאשר נשאל על ידי ידידו מתי יחזיר לו את החוב השיב "וכי נביא השם אנוכי לדעת מתי יוחזר לך החוב"? מעבר לאירוניה חושפת הבדיחה את ההבנה הנפוצה של מושג הנבואה. נבואה כפי שהיא נתפסת בציבור הרחב היא מעין דרך לניבוי העתידות, משהו בסגנון של נוסטראדאמוס. הנביא הוא "מתקשר" עם השם ומגלה עתידות. בסמינריונים של חזרה בתשובה נהוגה מזה זמן האופנה של חשיפת "הנבואות שהתגשמו" שבתורה ובנביאים על מנת להוכיח בכך את מוצאה האלוקי. לעיתים הדבר נעשה על ידי קריאה בטקסט עצמו ולעיתים על ידי סריקתו הממוחשבת ומעקב אחרי דילוגי האותיות המופיעים בו. איך שלא יהיה- התפיסה של הנבואה כאן היא כשל מגלה עתידות. וכשמעיינים בספרי הנביאים לכאורה יש לתפיסה הזו על מה לסמוך, שכן רבות מן הנבואות עוסקות בחורבן המקדש העלול לפקוד את בני ישראל על חטאיהם –  אירוע שאכן מתרחש בסופו של דבר. נבואות רבות אחרות עוסקות בחזון אחרית הימים- וגם כאן רבים מנסים לחשב מתי בדיוק תהיה מלחמת גוג ומגוג ושאר הדברים המתוארים בספרי הנביאים.

דרך נפוצה אחרת לראות את ספרי הנביאים היא תפיסה של "מוסר הנביאים" כמנוגד ל"מוסר הכוהנים הפולחני". לפי התפיסה הזו משקפים ספרי הנביאים התנגדות לתפיסות ה"פולחניות" של הכוהנים כפי שאלו באות לידי ביטוי בעיקר בספר "ויקרא". בשעה שהכוהנים מעמידים במרכז את המעשה ה"דתי" של הקרבת הקורבנות, זועק הנביא "למה לי רוב זבחיכם". הנביא, לפי השיטה הזו, מעמיד במרכז את השאיפה לצדק, את ההגנה על החלש- הגר, היתום והאלמנה, העבד ודל. זהו כמעט צעד לכיוון הנצרות שמוחקת כליל את הצורך המצוות שבין אדם למקום- אך בכל זאת משאיר על תילו את הדברים שבין אדם לחברו.

ספרו החדש של הרב יובל שרלו, מרבני "צוהר" וראש ישיבת ההסדר פ"ת, מוקדש לבירור המהות הפנימית של המושג "נבואה". בכל שנות פעילותו הניב הרב שרלו יבול ספרותי רב הכמות, האיכות והמקוריות – הן בתחום הפובליציסטי והן בתחום התורני ( ועוד לא הזכרנו את אלפי התשובות שלו באתר מורשת שכבר קובצו אף הן לשלה כרכים- ועליהן נרחיב מעט בהמשך). גם בספר הנוכחי עושה המחבר עבודה חשובה ומקורית- ניסיון להבין את מושג הנבואה כפי שהוא משתקף בספרי הנבואה עצמן.
 
הדבר הראשון שמאפיין את גישת המחבר הוא ההתבססות שלו בעיקר על פשוטו של מקרא. בכך הולך הרב שרלו אחרי מוריו, הרבנים יואל בן נון ויעקב מדן. הספר "ייראה ללבב" ממשיך את המגמה שנוצרה בישיבת הגוש, התפשטה אל מכוני ההוראה השונים, האולפנות והישיבות ואף הייתה בעינו של וויכוח חינוכי- השקפתי סוער לפני כמה שנים. שיטה זו רואה את מטרתה בהחזרת התנ"ך כמקצוע עיון ישיבתי השווה ערך לזה של הגמרא והתורה שבעל פה. לשם כך התנ"ך נלמד עם פירושי חז"ל והראשונים, תוך דגש על השימוש במילים המנחות, סיפורים מקבילים בתנ"ך עצמו, לעיתים אף מתוך שילוב של הריאליה מתקופת התנ"ך . אם כן, מטרתו של הרב שרלו היא להבין את המשמעות של מושג הנבואה מתוך התנ"ך.

מסקנתו שעליה מבוסס הספר כולו היא שגם הגדת העתידות וגם "מוסר הנביאים" בצורה שמקובל לראותם אינם אלא תופעות שוליות או לגמרי לא קיימות בנבואה התנ"כית ( להבנה של הפרקים בתנ"ך המדברים על העתיד או על המצוות בין אדם לחברו מתייחס המחבר בהמשך). תכליתה העיקרית של הנבואה, לדעת המחבר, היא להביא את דבר השם לבני ישראל. לאור דבר השם העובר דרך נביאיו רואה התורה את כל ההתפתחויות- השינויים המדיניים והמלחמות, השינויים הדתיים ומהפכות בתחום של עבודת השם, המעשים השונים של הפרט ושל האומה והערכת מפעלן של הדמויות השונות בתנ"ך. הדבר הזה הוא חיוני מאד, שכן האירועים נראים לנו פעמים רבות מאד שונים לגמרי מהפרספקטיבה האלוקית עליהם. כיוון שאין לו לאדם אלא מה שעיניו רואות, הוא קרוב פעמים רבות לראות את המציאות בצורה ההפוכה מרצון השם. כך למשל בתקופתו של ירבעם בן יואש נראית מלכות שומרון משגשגת והמציאות כאילו "מסכימה" עם דרכו של המלך. בגלל זה הנביא עמוס מאד מתקשה להסביר לשומעי לקחו שרצון השם הוא בכיוון אחר לגמרי. בתור אנטי- תזה למושג המקראי של הנבואה מביא המחבר את גישתם של נעמן ושל אמציה כהן כוהן בית אל הרואים בנבואה מעין דרך של הפעלה מאגית- ובתור שכזו מושגת גם תמורת תשלום. הנביא אינו מקבל שכר על נבואתו כיוון שהוא משמש בסך הכול צינור להעברת המסר האלוקי לבני האדם.

כפי שראינו, המסר יכול להיות בענייני "חוץ ובטחון". אבל הוא יכול להיות גם בתחום ה"דתי"- למשל היחס לחידוש עבודת המקדש. חידוש כזה, שסימל בוודאי "תחייה דתית" בעיני העם, נתפס כשלילי על ידי הנביאים, מכיוון שאינו קורה בחברה הצודקת שדואגת לחלשים. כאן הוא היסוד האמיתי של מה שמכונה על ידי אנשי ההשכלה "מוסר הנביאים". אין כאן, לדעתו של המחבר, הנגדה בין שמירת המצוות שבין אדם לחברו לאלו שבין אדם למקום ובטח שלא חתירה לביטולן של הראשונות, אלא תפיסה עקרונית לפיה אי אפשר לעלות בהר השם ולבנות את המקדש מבלי שקיים בסיס חברתי איתן בתחום שבין אדם לחברו. הבסיס לסדר הזה  מופיע כבר בתורה עצמה, בה לא מצאנו הקרבת הקורבנות בתוך עשרת הדברות, וגם הדינים הרבים של פרשת "משפטים" מקדימים בה את הפרשיות המתארות את המשכן. הסדר הזה בדברי התורה מבטא סדר העדפות מהותי שבתוכו בניין יציב של היחסים בין אדם לחברו הוא התשתית לקדושת החברה וכן ההפך- העדר התשתית היציבה בתחום שבין אדם לחברו הופכת את מקדש השם למקום שאין בו חפץ. כתוצאה מזה עם ישר
אל לא יכול לבנות יותר על זה שעצם מציאותו של המקדש "תגן עליו" מפני אויביו.

הנבואה התנכית מביאה את הבנת המציאות הפנימית הזו גם אל תוך היחס כלפי מעשיו הדתיים של האדם. החידוש הנבואי הוא שהדברים אינם נשפטים רק על פי התוכן החיצוני שלהם, אלא על פי כוונת הדברים הפנימית. כמובן שרק הנביא הוא זה שיכול להביא דברים כאלה שכן הוא זה שמביא את דבר השם "כי האדם ייראה לעיניים והשם ייראה ללבב" בדבר השם אל שמואל, שמשמש כותרת לספר. דוגמה אחת לראייה הפנימית הזו עומדת, בין השאר, בבסיס של התפיסה המקראית כלפי סדום ועמורה. בלשון ההמונית "תועבת סדום ועמורה" היא שם נרדף לפריצות מינית. אך כשמסתכלים על פשוטו של מקרא, רואים שמוקד הביקורת הנבואית על סדום הוא ברובד אחר לגמרי. מדובר במקום יפה ומשופע מבחינה כלכלית והתושבים המקומיים עושים הכול כדי לשמור על האוצרות שלהם מפני עוברי האורח הזרים. נראה בעליל כי אנשי סדום עצמם רואים בהתנהגותם דרך לגיטימית לשמור על רכושם. אלא שמה שנראה להם כלגיטימי נראה להשם- וכתוצאה מזה לנביאים ולחז"ל- כתועבה שאין כדוגמתה ובגלל הדברים האלה מחמיר השם בדינה של סדום. הפרשנות הנבואית הפנימית יכולה לשנות את הבנת הנושא בשני הכיוונים- גם לשלילה, כמו במקרה של אנשי סדום וגם לחיוב- כמו במקרה של מעשה יעל בספר שופטים. הנבואה גם מפרשת את הכוונה הפנימית יותר של קיום המצוות ולכן משמשת מעין תורה שבעל פה הראשונה. וכמובן ההערכה הפנימית של הדמויות השונות בתורה- עלי הכהן, דוד המלך, בעלת האוב בעין דור- נערכת בנבואה תוך כדי ההתייחסות לממד הפנימי בהתנהגותן של הדמויות. גם כאן קיים שיפוט לשני הכיוונים- שיפוט מחמיר של דמות שנראית צדיקה כלפי חוץ ( כפי שקורה למשל עם דוד המלך) או שיפוט אמפתי של הדמות השלילית לכאורה- כמו בעלת האוב בסיפור של שאול.

אם אנו עוברים לנבואות של אחרית הימים, אנו מגלים כי הנבואות הללו אינן מגלות לנו את העתיד להיות, אלא עוסקות בהתנהגותו של עם ישראל בממד של כאן ועכשיו. הנבואה מתארת- תמיד באופן מותנה- את העתיד במידה ועם ישראל יעשה את רצונו של מקום. וגם את העתיד במידה ועם ישראל יסור מדרך השם. הבחירה היא תמיד בידי העם- בדומה לדוד ורעיה של שיר השירים. הדוד- מקבילו של הקב"ה מספק את ההזדמנויות והרעיה בוחרת כל פעם האם להיענות לקריאתו או לא. אם לא תיענה- הדוד יחמוק לו והיא תצטרך להמתין להזדמנות אחרת. לאחר הביאור תפקידה של נבואת אחרית הימים המחבר מדגים את הבנתו של הנבואה בניתוח של מספר פרשיות בספר בראשית והן בניתוח הבנת היחס המקראי כלפי השתתפותו של אהרן בחטא העגל.

כשמגיעים לסיכום, המסר הבולט הראשון הוא ענווה גדולה- שבאה בהסתייגות בולטת מהמושג "דעת תורה" כפי שהוא קיים בדורנו ולא רק בחוגים החרדיים. בהעדר נביאים אין אנו יכולים לדעת לעולם את רצון השם לאישורו. אין לנו עסק בנסתרות ואיש אינו יכול להתיימר להיות בוחן כליות ולב של הזולת. הדבר אינו אמור לשתק את פעילותנו ההלכתית והחברתית, שכן אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות ועליו לקבל את החלטה גם במצבים של ספק ( התמודדות שלה הקדיש המחבר מאמר נרחב בקובץ "הישן יתחדש", הוצאת מעלות תשנ"ט). אלא שההכרעה הזו מן הראוי שתיעשה מתוך ענווה גדולה ומודעות מתמדת הן למוגבלות של כלי ההבנה שלנו ויהיו משוכללים ככל שיהיו והן מתוך הבנה שתיתכן- גם במסגרת התורה- ראיה ותפיסה אחרת ושונה של העניינים. השינוי שקרה עם הסתלקות הנבואה הוא שינוי חד מאד ותובע כלי התמודדות והבנה אחרים לגמרי מאלו שהיו קיימים עד עכשיו. וודאות מוחלטת אינה נחלתנו עוד ולכן יש להיזהר אף בקביעות הלכתיות, קל וחומר בקביעות הנוגעות בעניינים שאינם בתחום ההלכתי המובהק וקשורים להערכות של הצדדים השונים של המציאות.

כשמנסים להעריך את הספר "יראה ללבב" חשוב להיות מודעים לכך שמדובר לא בספר קריאה ואף לא בספר עיון קליל. העובדה שהוצאה לאור שאינה מתמחה בספרות תורנית מוציאה את הספר אינה אמורה להטעות אף אחד. מדובר בספר שמקיימים בו מצוות לימוד תורה ממש. המחבר מעגן את כל הקביעות שלו- ובאופן מאד מרשים- הן בניתוח פשטי של הפרשיות השונות בתורה על ידי מציאת מקבילות וכו' והן על ידי השימוש בפירושי חז"ל והראשונים כאשר הם יוצאים לדעתו מתוך הפשט המקראי. הוא אף מרבה להפנות לדבריו במקומות שונים בהם כבר פותחו חלק מן הרעיונות הנמצאים בספר והדבר מחזק את התחושה שמדובר במשנה הגותית דתית סדורה ומעוגנת היטב במקורות. ניסיון להעמיד תפיסה כל כך כוללת ומרשימה של הבנת התורה ודרכה בחברה בת זמננו אינו מחזה נפוץ וקשה להגזים בחשיבותו. הספר בנוי לא על "ווארטים" מקריים שאמורים לקלוע אל המטרה שצוינה מראש, אלא כרצף רעיוני שמוביל קו ישיר מפשוטו של מקרא אל חז"ל, משם- אל הראשונים ומשם- אל הבנות של ימינו. מעבר לחיזוק הקשר בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, הספר מחזק ומעצים את עולמו של התנ"ך כמעצב התודעה הדתית והחברתית בזמננו.

רק מתבקש הוא לראות את הספר "ייראה ללבב" בתוך ההקשר של חיבוריו הקודמים של הרב שרלו. ההבנה הפנימית והחיצונית של המעשה הדתי עומדים גם ביסוד של ספרו "בין משכן לעגל" שמראה את הקושי בהכרעה בין הכוונה האמיתית לכוונה זרה בעבודת השם. ספריו על הרב קוק- כמו פירושו המקיף על שיר השירים- נראים כחלק מן המגמה לחידוש של החיים הדתיים המקיפים את הפנים ואת החוץ וכוללים את המעשה הדתי יחד עם עומק הכוונה הפנימית והתיקון החברתי. בהקשר הזה משתלבים היטב גם שלו
ת חלקי השו"ת האינטרנטי שפורסמו ( רשו"ת הרבים, רשו"ת היחיד ורשו"ת הציבור) שמקיפים את הרובד הפרטי, הכללי והציבורי של החיים. ניתן לראות במוטיב הכפול הזה את תמצית עולמו של המחבר- ואולי של האדם הדתי החי בזמננו בכלל. הזהירות וחוסר הוודאות המובילים לענווה גדולה מן הצד האחד- והכמיהה המתמדת כלפי הוודאות הגדולה וגם כלפי ההכלה של וודאות זו על כל שטחי החיים. הרב שרלו מראה בספרו שהדבר לא היה קל אז ולבטח לא יהיה קל גם היום. לכפוף את עצמך להבנה האלוקית של המציאות, השונה כל כך מההנהגה הנראית לעיני אדם היא משימה קשה מאד. אך הקושי הזה כבר אינו מרתיע את המחפשים ואת התרים אחרי חזון הנבואה. אולי האתגר הגדול של החזון הזה הוא בהיותו מעמיד את החיים כולם במבחן הקשה ביותר- המבחן של הכוונה הפנימית. זהו הקושי העצום וזהו האתגר הגדול. הספר "ייראה ללבב" הוא קריאה חזקה ומשמעותית להיענות לאתגר.

 

חברון משמאל ומימין

כך נראית חברון בכתבה של בני ציפר בבלוג שלו

וכך היא נראית בכתבה של הודיה כריש- חזוני ב"מקור ראשון"

שני מבטים מאזנים?

 

הפולמוס שלי עם ד"ר אבשלום אליצור

 

 

דיון בהיבטים השונים של טיפול ומחקר של הנטייה המינית

דבריו של אבשלום אליצור

התגובה שלי

גילוי נאות- על אף חילוקי הדעות העקרוניים ד"ר אליצור הזמין אותי במיוחד לקורס שלו על מנת שאציג את עמדתי ואף עודד אותי לכתיבת המאמר הנ"ל