זעקת האחים שאינם צועדים

יאיר דרור


בראש דבריי אני מודה למערכת של "מקור ראשון" גם על עצם העיסוק בנושא וגם על מתן האפשרות להביע את עמדתי מעל דפי העיתון. הסיפור שאני עומד להציג בפני קוראי "מקור ראשון" שונה באופן משמעותי מסיפורו של דוד בנקוף ואף הפוך לו במידה רבה.

חזרתי בתשובה בגיל התיכון, כבחור ישראלי רגיל, לפני ששאלות של זהות מינית עלו במוחי. עשיתי זאת בגלל הכרה דתית, שרק התחזקה מאז. אבל אז גיליתי שעומדת בפניי התמודדות חדשה, שאז עוד לא היכרתי בה, ולא קראתי לה בשם. במשך שנים רבות נאבקתי עם נטייתי ההומוסקסואלית. נזקקתי בדרך לתפילות, לימוד תורה, דייטים עם בנות, טבילות במקווה, שבועות, נדרים וטיפולים פסיכולוגיים. הדבר לא עזר במאומה על מנת לשנות את נטייתי המינית ואף דרדר את מצבי הנפשי בצורה מסוכנת ופיתחתי בעיות שונות שהחריבו
את סדר היום שלי.

ייסורי גיהנם

לצערי, הרבה אנשים לא מודעים לקושי העצום שאיתו חי אדם דתי הומוסקסואלי, כי זהו קושי שקשה אפילו לתאר.  מספיק לדמיין רק יום אחד בחייו של אדם כזה, כשבמשך כל היום הוא עסוק בתפילה ובתחנונים להשם שיוציא כבר ממנו את נטייתו ונרדם על משכבו תוך בקשה נואשת אחרונה כשדמעות מתייבשות בעיניו – ולמחרת כשהוא מתעורר דבר ראשון שהוא יודע על עצמי, עוד בטרם אמירת "מודה אני" זו העובדה שאותה תכונה שהוא אפילו לא מעז לקרוא לה בשם שוב איתו והיא תלך איתו היום לכל מקום- לבית הכנסת, לישיבה, לעבודה, לתפילה, לפנימייה, לחוף הנפרד ולמקווה.

לחוות דבר כזה מדי יום ביומו די מתקרב לייסורי גהינם. בכל אופן, לאחר שחיקה רבת השנים נאלצתי להחליט שאני משלים את נטייתי המינית לפני שאתפרק לעצמי בידיים ואמרתי לעצמי בקול שקט בלב: "זהו. אני הומוסקסואל דתי".

לאחר שזה קרה, היו לי שתי הפתעות גדולות. האחת: שכל החרדות והתופעות הנלוות השליליות נעלמו פתאום כלא היו. והשנייה היא – שהרגשתי, באופן מפתיע, ששום דבר בחווייתי הפנימית לא השתנה ושאני עדיין אוהב את היהדות שלי, ושהחיים של תורה ומצוות הם דרך החיים היחידה האפשרית עבורי.

פגשתי דרך פורומים אינטרנטיים אנשים רבים מאד מכל קצוות הקשת הדתית שחווים חוויה דומה. רבים מהם נמצאים במצוקה מאד קשה- לעיתים קרובות אובדנית, בפרט כשמדובר בבני נוער. רבים נשברו ועזבו את שמירת המצוות כליל. רבים כלואים בנישואים אומללים של שקרים, בגידות וסבל.

הדבר החמור ביותר הוא שעד לא מזמן מצוקתנו לא הייתה בכלל לגיטימית ולא ניתן היה לדון בה ברבים ויתרה מזאת – האשימו אותנו במצוקה שלנו, מתוך תפיסתנו כסוטים שנוהים אחרי תאוות יצרם. התחלנו להבין שנמשיך להתייסר אם החברה הדתית לא תתחיל לפתח מודעות לעניין.

כתוצאה מזה, אני וחבריי שהכרתי דרך הפורומים ברשת, התחלנו לצאת לשיחות עם הרבנים, להתראיין בתקשורת  ולעורר מודעות. אנו עשינו וממשיכים לעשות את זה לא מתוך רצון לחיי הפקרות או נהייה אחרי היצר – כי הרי לזה אין צורך באישור רבני או חברתי; אנו עושים זאת בגלל הרצון שלנו להמשיך ולהשתייך לקהילות שלנו, למשפחות שלנו ולציבור הדתי בכללו. בגלל שאין בכוונתנו לבחור בזהותנו הדתית או בנטייתנו המינית אחת על חשבון השנייה. איש מאיתנו לא בחר בזהות זו; ולו ניתנה לנו היכולת לבחור – מן הסתם היינו בוחרים אחרת. עדיין, עלינו לעשות את הטוב ביותר במסגרת הבחירות הקיימות.

גם לי לא היה מיד ברור מהו אותו הטוב ביותר. ניסיתי פעמיים לקחת חלק במצעד הגאווה הירושלמי, עקב אופיו הצנוע יחסית (ראה מסגרת). נוכחתי, לצערי, שהמצעד אינו מהווה פתרון עבורי ואדרבא – הוא חלק מן הבעיה. כל מצעד כזה גורר איתו – אפילו בניגוד לרצונם של המארגנים – משהו מן המטען המוחצן והססגוני של מחאה חברתית אגרסיבית ומעביר בדרך זו או אחרת מסרים של מיניות ברשות הרבים. וכמובן שהמצב שבו יש מצעד מצד אחד, מחאה מהצד השני ומשטרה בין הצדדים – שום דבר אינו מאפשר שיח והידברות. לכן ביום השישי הזה, ערב פר' וירא,  כשרבים מחבריי הגייז החילוניים צועדים במצעד הירושלמי – אני לא צועד איתם, מתוך בחירה ומודעות. אני סולד כמובן מכל ביטוי מילולי ובוודאי פיזי של שנאה כלפי הצועדים, ואין צורך להגיד שהמרים יד על רעהו נקרא רשע ושופך דם נקיים חלילה- לא יינקה!  אבל מקומי היום לא בין הצועדים.
לא חוזרים לארון

אך העובדה שבחרתי לא לצעוד, אינה אומרת בשום אופן שאני או אנחנו- הדתיים ההומולסביים- חוזרים לארון. כי ה"ארון" שבו עד עכשיו החברה הדתית ניסתה לסגור אותנו היה מקום לא של צניעות ועבודת השם טהורה, אלא מקום של סבל נוראי, אומללות, שקרים, בגידות, מצוקות וים של כאב שאין מאזין ואין שומע לו.

רק בשנים האחרונות החל המצב להשתנות. חלק מהרבנים עדיין נאחזים בעמדה שאיכשהו ניתן לרפא אותנו, לחתן אותנו או לרפא ולחתן גם יחד. המוביל של הקו הזה הוא הרב שלמה אבינר, מקים הארגון "עצת נפש" (עליו פרסמתי בעבר ביקורת מפורטת ומנומקת). אך רבים אחרים מרבני הציונות הדתית מבינים שיש כאן בעיה שאין לה פתרונות קסם, שקיימת מצוקה אקוטית של אנשים רבים ובעיקר – שלא ניתן יותר להשתיק את הדברים, לשמור אותם בארון ושחייבים להתייחס אליהם!

המוביל של השיח הזה בארץ הוא הרב יובל שרלו שעסק ועוסק רבות בסוגיה ורבות מתשובותיו בנושא פורסמו באתר "מורשת". למרות שהרב שרלו ושותפיו לעניין מתקשים להציע תשובות מקיפות ומגובשות בנושא – יש חשיבות רבה בעצם הדיון ובמחויבות להגיע לפ
ות לפתרונות חלקיים.
 
לא להקים בית רעוע

לגבי הפתרונות – אתייחס בקצרה לטיעוניו של בנקוף. חשוב לציין שאני גם חוקר בתחום של נטייה מינית, ופרסמתי כמה מחקרים בנושא, ותפיסתי לגבי הטבע של הנטייה המינית וההיסטוריה שלה שונה לגמרי ואף הפוכה מזו של בנקוף ושל החוקרים אותם הוא מצטט. אין לי אפשרות לפרט את הדברים במסגרת זו, ורק אומר שזהו עוד מקרה מעניין של שותפות בין השמרנות הדתית לבין הדקונסטרוקציה הפוסט מודרנית כנגד ההבנה המדעית של העולם ואכמ"ל.

אבל הדבר המעניין יותר בגישתו של בנקוף הוא הטענה שהמשיכה לבת הזוג אינה מרכיב משמעותי להקמת בית בישראל. לכן בנקוף טוען שאף אדם הומוסקסואלי שאינו מסוגל להימשך למין השני גם אחרי טיפול ממושך, עדיין מסוגל להקים בית בישראל.

זו אמירה תמוהה ובעייתית, בלשון המעטה. אינטימיות בחיי הזוגיות היא מאבני היסוד של הבית היהודי ודווקא בזמן האחרון ישנה פריחה ספרותית- תורנית גדולה בנושא הזה (ואציין רק שני ספרים שנסקרו, בין השאר, מעל דפי מוסף זה- ספרה של נעמי וולפסון "ודבק באשתו" וספר בהוצאת ישיבת "שיח" – "ויקרא שמם אדם"). הספרים הללו מדגישים ומחדדים את החשיבות ואת המרכזיות של חיי האישות והמשפחה התקינים והבריאים. כתוצאה מתפיסה זו רבנים ופוסקים אחדים אף החליטו שאדם המזהה את עצמו כהומוסקסואל לא אמור להתחתן, והינו פטור ממצוות פרו ורבו.

אך למרות שאיני מסכים לרוב הנחותיו של בנקוף, רוב המסקנות שלו למעשה דווקא מקובלות עלי. בפרט ההנחה שהאדם שעובר על איסור תורה זה או אחר אינו חבר פחות מקובל וראוי של הקהילה הדתית (ואוסיף – ובלבד שאינו מסית אחרים לעבור על ההלכה).

קהילה במקום משפחה

אני ורבים מחבריי הדתיים ההומולסביים הבנו יום אחד שאיננו מסוגלים להקים בית בישראל. חלקנו וויתרו על העניין, האחרים ניסו ונכשלו. עליי אישית מודעות זו נחתה כמודעות על מותו של אדם קרוב ועברתי תהליך של אבל. אבל אמיתי, עם בכי ומספד. מספד על בית בישראל שחלמתי עליו ושהתברר כי לא יהיה לי לעולם. אבל טבעו של אבל לחלוף ולהתרכך. וקמתי מהאבל שלי – יחד עם רבים מחבריי שעברו את אותו הדבר. וגילינו שיש לנו עדיין עניין גדול מאד לנהל אורח חיים הלכתי בתחומים שבהם יש לנו את היכולת. גילינו שאנו עדיין קשורים בכל נימי נפשנו לשבתות ולחגים, לתפילת שחרית וללימוד תורה, לבית הכנסת ולבית המדרש, לארץ ישראל ולתורת ארץ ישראל. וגם למשפחות שלנו ולקהילות. הקשר לקהילות עכשיו נעשה אף חיוני יותר, פיקוח נפש רוחני של ממש, כי ברגע שנשלל מאיתנו אחד מעמודי התווך העיקריים של היהדות – בית כדת משה וישראל- הקהילה הפכה לעוגן היחיד, פחות או יותר, שמקשר אותנו אל יהדותנו. בלעדיה אנו כאבר ללא גוף.

בדיוק בגלל זה החלטנו- אני וחבריי- שלא נהיה בארון יותר. אנו מיטב בניה ובנותיה של הציונות הדתית. לא באנו משיינקין ולא מניו יורק. אנו נטועים היטב בכל החוויה שלנו בכל ישיבה, בכל מדרשה, בכל אולפנא, בכל קהילה, בכל בית כנסת ובכל מסגרת חברתית אחרת. אחדים מאיתנו נולדו למציאות הזו של הבתים הדתיים והקהילות, אחרים ( כמוני) הצטרפו בשלב זה או אחר. אבל היום אנחנו כאן ואנו מאמינים שמקומנו כאן וכאן אנו מתכוונים להישאר.

לא מקובל עלינו שאנשים שלא עמדו מעולם בניסיון הדומה או המתקרב לזה שלנו יטיפו לנו מוסר, ישפילו אותנו, ילבינו את פנינו או יגרמו לנתק בינינו לבין היקרים לנו. לא מקובל עלינו שיעשו לנו דמוניזציה ויציגו אותנו כמפלצות מופקרות, שמפיצות מחלות, פוגעות בילדים וחוגגות את ההפקרות שלהן בראש חוצות!

אנו לא מפלצות, אלא בשר מבשרה של הקהילה הדתית, בנים ובנות, אחים ואחיות, חברים חברות וחברותות, רכזים של בני עקיבא וגבאים של בתי כנסת, מרצים ליהדות ורכזי גמ"חים, אנשי תקשורת דתיים ופעילי ארץ ישראל. לא בחרנו להיות כפי שאנחנו, אבל אנחנו כך וכך אנו נישאר!

המציאות שהכניסה את כולנו לארון לא שינתה את נטייתנו ואת זהותנו, אך גרמה להרבה סבל וכאב מיותר. הגיע זמן להפסיק את הכאב הזה ולהתחיל לנהל שיח רציני ואחראי. ולשיח כזה ניתן להגיע רק באמצעות שיח כנה בגובה העיניים. שיחה אמיתית לעולם מתקיימת בגוף שני ולא בגוף שלישי. רק כך נוכל להבטיח גם שקדושת המשפחה והבית בישראל יישארו על תילם ואף יחוזקו, וגם לכך שהחריגים שאינם מוצאים את עצמם במסגרת הזו יוכלו להתנהל באיזשהו אופן.

משני צידיו של המצעד
הפעם הראשונה בה נקלעתי למצעד היה ב-2002, במצעד התל אביבי. הייתי אז בדיוק בסוף תקופת ההדחקה שלי, בחלק הקשה ביותר שלה. ראיתי המון אדם צוהל, עירום בוטה ומופקר. עמדתי על המדרכה של אבן גבירול ונאבקתי עם תחושות של דחייה מצד אחד, ומודעות הולכת ומכרסמת שעל כורחי יש משהו מן המשותף לי ולכל ההמון הצוהל הזה; והמשהו הזה מסרב לעבור ולחלוף, לא משנה כמה קשה אני מנסה. ואני לא רוצה את זה, ולא יוצא מזה, ולא רוצה וככל שאני מתאמץ יותר "לצאת מזה"- כך אני שוקע בזה יותר. נסעתי מאד מתוסכל הביתה.
שנה לאחר מכן שוב הזדמנתי לתל אביב ביום השישי של המצעד, כבר אחרי שהוא הסתיים, אך בתחושה לגמרי אחרת. זו היתה "שבת הפורום" (של פורום הגייז דתיים באינטרנט) הראשונה שלנו (לא תכננו אותה למצעד, אבל ככה יצא). זו היתה תחושה נהדרת- לבלות שבת שלמה ביחד, בלי לשקר ולהסתתר, עם שירים ודברי תורה. הלכנו – קבוצה של בני"שים בחולצות הלבנות ועם הציציות המשתלשלות לעומת הקבוצות ששבו מהמצעד עם הדגלים המתנופפים, שרופים מהשמש הקודחת של יולי ומבהיקים מזיעה. שמחנו שאיננו חלק מזה ושמצאנו לנו פינה משל עצמנו.
אך מובן שבכך לא תמו הדברים. ההשתתפות במצעד התל אביבי תמיד הייתה מחוץ לתחום מבחינתי, כי העיר הזו מסמלת משהו שאינו תמיד לרוחי, וגם אופיו של המצעד הוא בהחלט קרנבלי ובוטה במיוחד.
אופיו של המצעד הירושלמי, שהתחיל ב- 2002, היה שונה. קטן יותר, צנוע יותר, אינטימי יותר. בקיצור, ירושלמי. ב- 2004 הוא אף הועבר מיום שישי (שבו תמיד נערך המצעד התל אביבי) לחמישי בערב. לכן ב- 2004 החלטתי לנסות ולהגיע לשם כדי "לראות איך זה".
למעשה, עד הרגע האחרון לא היה כל כך ברור לי שאני אכן אצעד ורק ברגע האחרון החלטתי סופית שכן. המצעד היה קטן יחסית וכן המחאה נגדו הייתה מינורית. עמדו שם כמה חבר'ה של כ"ך עם שלטים ונדמה היה שגם הם עומדים שם יותר כי צריך ושהדבר לא ממש בוער אפילו להם. הירושלמים הדתיים – שזה היה כבר המצעד השלישי שלהם – הפגינו אז בעיקר אדישות. לא היו לי תובנות מדהימות מהמצעד וגם לא תחושות רעות. צעדנו, פגשנו חברים, התפזרנו.
בשנה שעברה – 2005 – זה כבר היה אחרת. השתלשלות האירועים הייתה כזאת- המצעד העולמי שתוכנן לשנה שעברה בוטל עקב ההתנתקות. לופוליאנסקי "קפץ" על העניין מתוך מחשבה שיצליח בהזדמנות זו לבטל אף את המצעד המקומי והגיש עתירה לבג"ץ, שנדחתה – אבל די היה בה כדי להביא למצעד פי שניים משתתפים מהמתוכנן. חלקם היו במצב רוח די מיליטנטי. מאידך, גם שורות המוחים היו צפופות הרבה יותר. הימים ימי ערב ההתנתקות, והיו הרבה סרטים כתומים בקרב המוחים (עם כי לא חסרו גם בין הצועדים, אני מוכרח לומר).
הגעתי לירושלים והתקרבתי למדרחוב, משם יצא המצעד. בדרך ראיתי קבוצת אנשים מתפללת ואומרת תהילים, כנגד הפורענות הנוראה. עצרתי. הסתכלתי באנשים הללו. הם התפללו ואמרו תהילים. נדמה לי שאחד או שניים בכו. בכו על הפורענות הנוראה שנוחתת על עיר הקודש. היה לי הרבה יותר קל לשנוא אותם אם הם היו נואמים וצועקים שאני סוטה מתועב שאשרף באש הגהינם. אבל הם עמדו שם והתפללו.
חשתי דקירה קטנה בלב. לאן אני הולך? אולי אני בדרך למקום הלא נכון? אולי במקום ללכת לשם אני צריך לגשת לאנשים האלה, לדבר איתם, להסביר להם? להגיד להם שיסתכלו עליי ועלינו, שיראו שאנחנו לא מפלצות אלא יהודים רגילים כמוהם, רק מעט שונים. האם הם היו מקשיבים? או שהיה כבר מאוחר מדי?
לא יודע. כי לא עשיתי את זה ולא נתתי לקול הפנימי להוליך אותי. הלכתי לאן שהתכוונתי ללכת וצעדנו, כפי שהתכוונו לצעוד. כבר בשלב מוקדם מאד נהיה ברור שהפעם אנחנו ממש לא רצויים כאן. שורות של אנשים – גם חרדים וגם דתיים לאומיים עם הסרטים הכתומים- צעקו עלינו משהו שלא ניתן היה לשמוע, זרקו חפצים, קיללו ובעיקר הביטו בנו בהמון שנאה. כמה מהם אף ניסו להתפרץ אל עבר המצעד עם פנים מעוותות משנאה ממש. ראיתי איך המשטרה מעמיסה אותם לניידות ושאלתי את עצמי מה אני עושה כאן?
אבל זה היה כבר מאוחר. נגררתי בזרם האנושי של הצועדים, שני נהרות אדם כבר זרמו כל אחד לכיוון שלו ולחצות את הגשר לא הייתה אפשרות. לא היה גשר. ועכשיו זה היה כבר באמת מסוכן.
אני זוכר משם עוד כמה דברים. את הקבוצה של הבנות הדתיות (עמותת בת קול) שצעדתי איתם ויחד ניסינו לשיר שירי ארץ ישראל ואהבת ישראל. ואיך השירים שלנו טבעו בצעקות מגאפוניות של האנשים שצעדו לידינו "הומופובים מסריחים, עוד נצא מהשטחים!!!". כל כך קל לראות את האויב בשחור או בכתום ולסמן אותו. הנה – הוא שונא אותי. לכן מותר לי לשנוא אותו בחזרה. לא ככה?
אני זוכר איך לקראת סוף המצעד התחלנו לקבל מסרונים שיש פצועים. שמישהו התפרץ דרך המשטרה ודקר אנשים. איום קירב את כולנו אחד אל השני.
אחרי זה היה נאום של סער נתנאל, חבר מועצת העיר. הנאום היה מאד תוקפני. התוכן העיקרי שלו היה "הראנו להם מה זה, שחורים וכתומים לא יעצרו אותנו, נוריד את לופוליאנסקי מראשות העיר". אבל זה היה פחות חשוב. חשוב יותר מבחינתי היה- האמנם כך מפגינים למען סובלנות וקבלת האחר?
טוב, לאחר מכן היה ההפנינג והדיסקו עם חושך ומוסיקה מחרישת אוזניים ותחושה שאתה לא מכיר אף אחד. פה כבר לא היה לי כוח, יצא מגן הפעמון והלכתי לבית הקפה האיטלקי הקטן ליד כדי לאכול ולהירגע.
בדרך חזרה הביתה חשתי תסכול ברמה שהייתה קרובה כמעט לתסכול שלי מהמצעד התל אביבי הראשון. בשביל זה לצאת מהארון? ולעשות את כל הדרך? כדי למצוא את עצמי בתוך המון צורח ומתגרה?
מה עכשיו? לחזור לארון חזרה?

אשמח מאד לתגובות ולתובנות שלכם
מייל שלי orthogay@nana.co.il
כתובת הפורום אותה אני מנהל
פורום גייז דתיים תמיכה בנענע 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: