מחירה של נאמנות בכל מחיר

 

 

שער הספר

 

במאמר שפרסם לאחרונה ב'הארץ' בא יוסי שריד חשבון עם אותם אנשים בשמאל הישראלי שהוא רואה בהם יורשיו של סטלין. מסתבר שלעניות דעתו של אחד הפעילים הוותיקים יותר של השמאל הישראלי, מורשת סטלין מושרשת עדיין בתודעתם של חלקים מסוימים בשמאל הישראלי.

 

גם ההיסטוריון יגאל חלפין מאוניברסיטת תל-אביב נדרש לאחרונה לנושא, ובימים אלה רואה אור ספר פרי עטו העוסק בטיהורים הסטליניסטיים. בעבור אנשים לא מעטים, קורבנות הקומוניזם הם מסה די אמורפית של אנשים שהמשותף להם הוא שחייהם נהרסו בשלב זה או אחר והם נשלחו לגולאג או הוצאו להורג. קיימת מחלוקת בין ההיסטוריונים לגבי מספרם המדויק של הקורבנות ואפילו אומדנים סטטיסטיים בעניין שונים מאוד זה מזה.

 

מקובל להבחין בין שלשה גלים גדולים של הטרור הסטליניסטי, שכל אחד מהם גרר עשרות מיליוני קורבנות. הגל הראשון, מתחילת שנות השלושים של המאה שעברה, היה גל של הלאמה, כאשר האיכרים של רוסיה ואוקראינה מגורשים בהמוניהם ותבואתם מולאמת (תיאור חריף מאוד ניתן למצוא אצל ווסילי גרוסמן בספרו 'הכל זורם'). הגל השלישי, לאחר מלחמת העולם השנייה, שטף לתוככי גולאג את שבויי המלחמה מכל אירופה, את רוב החיילים הרוסים שלחמו בשטח האירופי וגם את האומות הקטנות שבהן ראה סטלין איום פוטנציאלי על שלטונו (צ'צ'נים, גרמנים, רוסים). בשני גלים אלו מדובר היה באנשים חיצוניים למערכת הקומוניסטית ושרמת ההשכלה שלהם אינה גבוהה. מהסיבה הזאת מתואר סבלם באופן מינורי יחסית אפילו בספרות הרוסית, ודאי בזו העולמית.

 

הגל השני של הטרור הסטליניסטי, מהמחצית השנייה של שנות ה-30, כוון בעיקרו כנגד האוכלוסייה העירונית, ובייחוד נגד פעילי המפלגה בכל הדרגים. מדובר במשפטים שנידונו רבות בתקשורת וזכו לחשיפה גדולה, ורבים מהנידונים בהם היו אנשים ידועי שם ורבים מהשורדים כתבו זיכרונות. עקב כך זכה הגל הזה – המכונה גם הגל של 37', השנה שבה הגיעו המעצרים לשיא – למקום מרכזי במודעות ההיסטורית, עד כדי כך שלעתים כל קורבנות הסטליניזם מזוהים איתו בטעות.

מדובר בקבוצת אנשים ובאירועים שחלקו אפיונים ייחודיים. רבים מההיסטוריונים תוהים לגבי שאלת גורלם של פעילי המפלגה הוותיקים שלקחו על עצמם פשעים לא להם ואף הלשינו על חברי המפלגה האחרים. רבים מהם עברו מאסרים ועינויים בבתי הכלא של הצאר ובכל זאת נשארו איתנים ודבקים בעקרונותיהם. אז מה קרה להם? השאלה הזו העסיקה רבים מן החוקרים והסופרים, וניתן למצוא את הניסיונות להשיב עליה גם ב'1984' לאורוול וב'אפילה בצהריים' של קסטלר.

 

סברתם של חלפין ושל חוקרים אחרים כי העינויים של האנ-קה-ווה-דה (שירות הביטחון של רוסיה שלאחר מכן קיבל את השם המוכר ק-ג-ב) הם אלו שגרמו לאנשים להודות היא תשובה חלקית במקרה הטוב. את השורש יש לחפש, לדעתו של חלפין, בניתוח הפסיכולוגי של התודעה הקומוניסטית ושל המושג "נאמנות למפלגה".

 

אדם הפעיל במפלגה הקומוניסטית  רואה את עצמו לא כפרט בלבד, אלא כמי שאמור לתרום לתהליך ההיסטורי של שלטון הקומוניזם. חשיבותו של הפרט, לכן, יחסית בלבד ומותנית בתרומתו לכלל – הווה אומר, למפלגה. יתרה מזאת, תהליכי השינוי שהחברה עוברת הם תהליכים דטרמיניסטיים שאין לפרט שליטה אמיתית עליהם כיוון שהם נגזרים מתוך צורך היסטורי של ההתפתחות החברתית. שלטון הפועלים והקומוניזם הנם הסוף ההכרחי של ההתפתחות האנושית שההיסטוריה זורמת אליו באופן בלתי נמנע.

 

לאן כל זה לוקח את האדם שנעצר עכשיו על לא עוול בכפו ושנטען כי ניסה להתנקש בסטלין (האשמה נפוצה בשנים ההן)? כמובן יוכל האדם להתעקש על חפותו (במידה שיוכל לסבול את העינויים); אבל כאן באים פעילי המפלגה וגם החוקרים (שכולם חברי המפלגה אף הם) ואומרים שעליו להפליל את עצמו על מנת לסייע לתהליך של "טיהור השורות" שאותו עוברת המפלגה. ואז, או שהפרט מוכן לשתף פעולה ולהקריב את עצמו למען המפלגה – ואז הרי ברור שיהיה מוכן לקחת על עצמו את האשמה, ותהיה זו מפלצתית ומופרכת ככל שתהיה – או שהפרט יתעקש על חופתו האישית, ובכך יוכיח כי שם את האינטרס האישי שלו מעל לאינטרס של המפלגה והופך לאויב. ואם האויב אינו נכנע, דינו נחרץ למיתה. במילים אחרות, חלפין טוען שפעילי המפלגה העלילו על עצמם ועל חבריהם לא מפני שבגדו בעקרונות של עצמם אלא דווקא מפני שנשארו נאמנים להם.

 

מכאן נקל להגיע אל השלב הבא. אם אני מוכן להקריב את עצמי למען טובת המפלגה ונאמר לי שחשוב שאודיע גם על חבריי שהם "מפוקפקים", הרי שחובתי לעשות זאת. אין זו הלשנה, כי אם סיוע לחבריי הטועים להיות מודעים לטעותם ואף להקריב את עצמם למען המפלגה. מכאן ההלשנות של חברי צמרת המפלגה אחד על השני, מכאן המוכנות שלהם לסייע בהוצאה להורג של חבריהם, ומכאן גם המשכם של גלי הטרור. כיוון שאם למחרת הוצאתו להורג של "אויב העם" שידעת על חפותו אף אתה בעצמך נעצר ונחקר, במה תוכל לזכות את עצמך? הרי רק אתמול עודדת את האחרים להקריב את עצמם למפלגה ואיימת עליהם שאם יבחרו שלא לעשות זאת יהפכו לאויבים. כעת ניצבת לפניך אותה הבחירה בדיוק.

 

חלפין מדגיש שלאורך כל קריאת המסמכים בולטת בהודעות הנשפטים נימה כמעט דתית. יהיה זה אולי מפתיע לפגוש נימה כזו בקרב האנשים שכולם כאחד מצהירים על עצמם כקומוניסטים מיליטנטיים, אבל מדובר בהחלט בגלגול של תפיסה דתית נוצרית, אמנם "מחולן" כביכול כלפי חוץ, אך שומר על כל המרכיבים של התפיסה הנוצרית הקלאסית. הקומוניזם שואף ליצור את האדם החדש ורואה בכל מי שלא שייך אליו חוטא. החטא שלו חמור ביותר כיוון שלא זו בלבד שהוא מונע את הגאולה מעצמו, אלא אף מעכב את הגאולה הכללית. לכן עליו להקריב את עצמו על מנת לכפר על חטאיו; לא על החטאים שביצע או לא, אלא על עצם טבעו החוטא. כמובן, לפני כן הוא חייב להתוודות על פשעיו על מנת לזכות במחילה ואז להפוך לקורבן, מתוך שמחה ומודעות לכך שהוא מקריב עצמו למען המטרה הנעלה ביותר האפשרית. לא לחינם המילה הדתית "טיהור" היא המתארת את התהליך הזה.

 

לאור זאת, משמעות החיים והמוות משתנה מן הקצה אל הקצה. התאבדות היתה דבר שלא ייעשה, חרפה מוחלטת ואף סוג של הודעה באשמה – כי הרי מדוע שאדם חף מפשע יתאבד? לא מעטים בקרב חברי המפלגה התאבדו בתקופה ההיא בטרם חרב הטיהור תונף על צווארם (ביניהם בנו של סטלין, שניסה להתאבד ושסטלין לא היה איתו בקשר מאז). מעשיהם תוארו כפחדנות כיוון שבמותם הם שמו את מצוקתם האישית מעל טובת המפלגה. הם "חיו ומתו כאויבי העם" והיו בבחינת "סופו מעיד על תחילתו". לעומת זאת, אלו שהוצאו להורג כששמו של סטלין על שפתיהם הוכיחו את נאמנותם עד הסוף וזכו בכך לסוג של חיי נצח בתודעה הקומוניסטית.

 

חשיבות ספרו של חלפין חורגת מהתייחסות לכמה חברי קיבוצים זקנים שאולי ממשיכים להעריץ את סטלין. המודעות לזוועות שחוללו המשטרים הטוטליטריים הובילה במחצית השנייה של המאה העשרים את המהפכה ששמה את הפרט האוטונומי במרכז, יחד עם הסיסמה "טוב למות בעד עצמנו". ברם, לקראת שנות ה-2000 הלכה התפיסה של האינדיבידואליזם והתבררה יותר ויותר ככלי שאינו מחזיק ברכה. אדם הוא ייצור חברתי בטבעו, רבים מצרכיו – אפילו הבסיסיים ביותר – יכולים להיות מסופקים במסגרת קבוצתית בלבד. הצורך בהשתייכות קבוצתית חיוני אף הוא לכינון התודעה, וגם כאן מסתבר שכל הגורס "אין לי אלא האינדיבידואל" –  אפילו אינדיבידואל אין לו. ברם, אף ההשתייכות הקבוצתית, שהיא המטרה של עצמה ואינה נמדדת ביחס לערכים אישיים ואוניברסליים, עלולה לגרום לזוועה שתמחק לא רק את הפרט אלא אף את הקבוצה עצמה. ספרו של חלפין משמש תזכורת טובה לאנשים שמאמינים בנאמנות בכל מחיר.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גדיוי  On אפריל 26, 2007 at 8:58 am

    אני חושב שתמיד את עצמי מודע ליכולות הנפשיות של ה"איזמים" למיניהם,עד כדי מסירות נפש,אדם דתי שמתבונן מגלה בעצמו את הדברים,חוששני.אבל השילוב הקטלני של קומוניזם ונצרות הוא ניתוח די חדש לי.הייתי רוצה לברר מה יש ליהדות (המקורית והאורתודוכוסית,במחילה .נושא אחר)לומר בענין.וכפתיחה:עקידת יצחק.

  • זאב שביידל  On אפריל 29, 2007 at 10:49 am

    תסביר בבקשה למה הכוונה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: