ביקורת גבוהה מדי

ואל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה (קהלת, ג- י)

 

 

שער הספר

 

 

 

 

כשאני ניגש לסקור ולבקר את ספרו החדש של דב לנדאו (פרופסור לספרות עברית ומשווה בבר אילן) אני חש כי מדובר במידה מסוימת במשימה מהסוג של "לא עליך המלאכה לגמור". זהו ספר עשיר ומקיף ביותר, מעל 400 עמודים, שמכסה מגוון גדול של נושאים. הדיון בכל נושא לא קשור בהכרח לקודמו, אך תמיד נידון לעומק ותוך הבאת דוגמאות והפגנת ידע מרשים במגוון תחומים. בראש ובראשונה יש כאן הבנה עמוקה בספרות עברית ועולמית ובתיאוריות של אמנות וספרות, אך ניכרת גם הבנה מרשימה בפילוסופיה, אנתרופולוגיה, פסיכולוגיה וסוציולוגיה, וכמובן התמצאות יוצאת מן הכלל במקורות היהדות. זהו קובץ של מסות שחלקן פורסם בעבר בבמות שונות (בין השאר ב"הצפה" וב"נתיב") ועבר שכתוב או עריכה לקובץ הנוכחי, שמטרתו העיקרית היא התבוננות על המצב התרבותי של ישראל העכשווית מנקודת מבט ביקורתית-יהודית.

הספר אינו אחיד ברמתו, בתכניו ואף לא מבחינת הז'אנר, שנע בין דיון וניתוח אקדמי מעמיק לפולמוס פובליציסטי לוהט. אך יחד עם זאת, יש בספר ציר מסוים שכל הנושאים סבים סביבו ברמה זו או אחרת, מכוונים אליו וחוזרים אליו – והוא ההגדרה של המושג "תרבות".

לדברי לנדאו (אותם הוא מבסס, בין השאר, על דבריהם של בובר ולוי-שטראוס), תרבות היא יסוד חיים של החברה המנוגד לטבע הפיזי, ושנועד לשכלל, לעדן ולארגן אותו; היא מה שהחברה יוצרת כדי להתעלות מעל הדחפים הפרימיטיביים, אל בנייתו של מוסר שמאפשר את קיומה.

לנדאו ממשיך ומפתח את הרעיון הזה בטענה שהיסוד האמיתי של כל תרבות, ובוודאי של התרבות היהודית הוא יסוד דתי, ובלעדיו כל תרבות שוקעת באינדיבידואליזם קיצוני, שמביא להשחתה כללית של הערכים ושל המוסר וכתוצאה מזה גם להתפוררותה של החברה. את הדוגמאות להתפוררות החברתית והתרבותית הזו לנדאו רואה בכל מקום הן בחברה הישראלית, והן בחברה העולמית: בספרות ובאמנות העכשווית, בקולנוע ובתיאטרון, בעיתונות ובפרסומות, בחינוך, באקדמיה, בתקשורת.

לדעתו של לנדאו, ברגע שהתרבות המודרנית והפוסט מודרנית החלה להתפתח לכיוון של אוטונומיה של הפרט – היא שקעה בביצת הניהיליזם והאנוכיות, כאשר הפרט אינו מעלה כלל בדעתו שבנוסף לזכויות שלו יש לו גם חובות וגם התחייבות לזכויות של הזולת. במצב כזה גם הספרות הופכת לרדודה ועלובה (בשונה מהספרות הקלאסית, גם זו החילונית, שמטרתה הייתה לשכלל ולעדן את היצרים האנושיים), החינוך הופך לבלתי אפשרי כי "מי יגיד לתלמיד מה לעשות", השיח הדתי- חילוני הופך לחסר סיכוי- כי לא ניתן לנהל דיאלוג ללא מטען תרבותי משמעותי משותף, ואף הסיכוי להישרדות של מדינת ישראל (ואולי של האנושות כולה) לטווח ארוך נראה קלוש.

את הסיכוי היחיד לשרידות של התרבות היהודית רואה לנדאו בחזרה הן למקורות היהודיים הדתיים שלה (דתיים דווקא!) והן למקורות של התרבות הקלאסית, במיוחד הספרות, שלנדאו רואה בה את הדיסציפלינה החשובה ביותר בכינון של תרבות (ואכן, לאורך הספר ניכרת חשדנותו הרבה לז'אנרים האחרים ולתחומי ידע אחרים). הביקורת העיקרית מופנית, כמובן, לציבור החילוני ולתרבות החילונית; גם הביקורת על הציבור הדתי מתרכזת בנטייה שלו לנהות אחרי התרבות-לא-תרבות שמציעה הסביבה החילונית (ביקורת מסויימת יש ללנדאו גם על הסגירות של העולם החרדי, ועל התחמקות החינוך הדתי מעיסוק במיניות).

גם זו תרבות

ובכן, נתחיל בהגדרות. ההגדרה של תרבות שהייתי רוצה להציע משלימה את זו של לנדאו בכמה ממדים חשובים, בהסתמך על חוקרי תרבות כמו דניס דאטון ואלן דיסיניאק. תרבות אינה רק משכללת ומעדנת את הטבע האנושי, אלא גם – ואולי קודם כל – משקפת אותו. וככל שהיא משקפת אותו באופן יותר מעמיק, מקיף וממוקד, כך עולה ערכה לפרט ולחברה. מכאן, שהתרבות חייבת להתפתח ולהשתכלל עם הזמן, כדי שתשקף את השינויים החברתיים ותגיב עליהם בצורה המתאימה.

במילים אחרות, תרבות היא אורגניזם חי עם חוקי התפתחות משלו. חוקי ההתפתחות הללו אינם ניתנים לשינוי כפוי מן החוץ, בדיוק כפי שתאים בגוף אינם גדלים ומתפתחים בהזמנה או בפקודה, אלא על פי חוקיות ביולוגית מובנית בהם. גדילת תאים שחורגת מהחוקיות הזו נקראת ברפואה גידול ממאיר. כך ניתן להגדיר גם "גידולי פרא" תרבותיים של העידן הפוסט מודרני, שכל תכליתם לזעזע, ולנדאו מיטיב לבקר את התנועה הזו בהתייחסות שלו לזרם הדקונסטרוקציה. וכמובן- התרבות אמנם לא משתנה באופן מיידי על כל גחמה סביבתית, אך היא בהחלט מגיבה על השינויים באקלים התרבותי, כמובן בתנאי שהיא משמרת את המבנה הפנימי שלה.

לדעתי, דווקא ההתעלמות של לנדאו מהיסוד של החיות וההתפתחות התרבותית היא זו שמביאה אותו למבוי סתום בביקורת שלו על התרבות העכשווית. זה מתחיל בכך שיחד עם ההכרה הערכה של התרבות שאינה חלק מהמסורת הדתית, נוטה לנדאו לאורך הספר לבטל את ערכה של החילוניות כתופעה תרבותית. הוא עושה זאת מתוך הבנה שכל הכרה שערכה של החילוניות פירושה ריקון של האמונה הדתית מהתוכן המחייב שלה. לכן פשרה חיצונית עם האדם החילוני או עם הציבור החילוני  היא אולי בגדר האפשר, אך אין היא שיח תרבותי של ממש. בעיני, אין מנוס מלהודות לא רק בעובדה שהחילון הוא תופעה מכוננת של הזהות היהודית במאתיים השנה האחרונות, אלא שאין ברירה לתרבות היהודית הדתית אלא להתייחס לתופעה הזו כמשמעותית וללמוד כיצד לשלב אותה בעולמנו. הדבר אף נעשה וממשיך להיעשות על ידי הוגים דתיים בעלי שיעור קומה – מהרב קוק שראה בחלוציות החילונית מרד נגד היסודות הגלותיים של הדת במטרה לכונן עולם דתי עמוק יותר (ויש לזכור שאז היה מדובר באפיקורסות להכעיס, הנדירה בימינו), ועד הרב שג"ר שמנסה לדלות מהחוויה הפוסט מודרנית ניצוצות של קדושה במצב של "שבירת הכלים". הניסיון לבטל את חווית החילון יביא בהכרח להסתגרות, והסתגרות מהעולם החיצוני לא תניב לרוב תרבות בעלת ערך.

הדבר ניכר אפילו מספרו של לנדאו עצמו. הוא מבקר את החברה החרדית (לפחות זו של פעם)  על הסגירות שלה, אך יחד עם זאת רואה בה את הנושאת הנאמנה של התרבות היהודית. זאת בשעה שסגירותה של חברה זו הובילה לניוון כפול ומכופל. קודם כל ניוון של היצירה התורנית, כאשר לנדאו עצמו לא מביא יצירות הלכתיות בעלות ערך לאחר "משנה ברורה". אך יותר מזה זכתה החברה החרדית לניוון תרבותי, כאשר היא אינה מסוגלת להוציא מתוכה אמנים בעלי שיעור קומה. כידוע, אין ריק בטבע ולא בתרבות, ולכן בשנים האחרונות אנו עדים לפריחה חסרת תקדים של ספרות זבל ושמאלץ חרדית בצורה של ספרי מתח והרפתקאות רדודים, בהכשר בד"ץ, אך ללא טעם, ריח ועלילה. אמנים אחדים כמו שולי רנד נחשבים לדמויות שוליים וחריגים.

ומה יש ללנדאו לומר על החברה הדתית לאומית? רוב הדיון שלו בספר הוא סביב התקרית שהייתה בבהי"ס הדתי לתיאטרון וקולנוע "מעלה", כאשר באחד מסרטי הבוגרים נראה עירום מלא. התקרית עוררה אז דיון על התפקיד של האמן הדתי, גבולות וכו', אך לנדאו פחות נוטה לקחת חלק בדיון ויותר לשלול את עצם העיסוק הדתי בתיאטרון. השלילה הזו היא ברמות שונות של חריפות בחלקים שונים של המאמר, אך הכיוון שלה הוא להגיד שאין בשלות ואין כלים ואין מורים ראויים – ולכן כנראה שמן הראוי שנדיר את רגלינו מן העיסוק בתחום ובינתיים נשלם כסף לאמנים החילוניים שיעשו עבורנו את העבודה תמורת כסף.

מעבר לזה שהאמירה האחרונה היא מעליבה ומשפילה כלפי האמן החילוני (שלנדאו מנסה להפוך אותו למגויס, זול ורדוד), היא חוסמת במידה רבה את הדרך של האמנות הדתית להתפתח ולדון בסוגיות שמעסיקות את החברה הדתית לאומית. אינטימיות ושמירת הנגיעה למשל, הן בין הסוגיות הנידונות ביותר בתחום. שני הסרטים של הבמאי יוסי סידר "הסדר" ו"מדורת שבט",  מעלים את הנושא הזה – הראשון בצורה רגישה ונוקבת והשני בצורה אגרסיבית ובוטה. אך לא ניתן להימנע מלהציג את הנושא שמעסיק בצורה כה משמעותית את היוצרים, ולא ניתן גם לשלוט על התרבות כך שכל ביטוי בנושא שהיה כל כך חנוק ו"סגור" במשך זמן רב יהיה בתכלית הכשרות וההידור. מהנפילות ומההחלקות של האמנים הדתיים הצעירים צריך ללמוד להמשך- לכל אמן יש את יצירות הבוסר שלו, כי זה חלק מההתפתחות של האורגניזם התרבותי ולא ניתן להגיע לפרי מבלי לקצור קצת בוסר קודם לכן.

וכאשר לנדאו מגיע לעולם התרבות החילונית של היום יש לו ממש מעט דברים טובים להגיד. תרבות זו היא שטחית, רדודה, המונית, בהמית ואחראית על כל השחתת המידות האפשרית. לנדאו אף לא נרתע מדוגמאות ברוטאליות וקיצוניות (כגון חברות בין אח לאחות שלא היו מודעים לעניין או התעללות בילדים) כדי להציג אותן כדוגמה להשחתת המידות של הציבור החילוני. לנדאו לא חושב, משום מה, שרובם המוחלט של החילוניים מזדעזעים מהמעשים הללו לא פחות ממנו, והיו מוכנים לעשות הכול כדי למנוע אותם (בעוד שביחס לדתיים לנדאו עצמו קורא להבדיל בין הבריונות הדתית לבין הציבור הדתי הרגיל). גם בהקשר התרבותי הכללי, נוטה לנדאו להתעלם מכך שדווקא המוסר ה"חילוני" הוביל במידה רבה להתפשטות של השיפוט או המעגל המוסרי (במילים של פיטר סינגר) אל מעבר לגבולות השבט והמשפחה, כלפי השונה האתני, הלאומי, הגזעי, המיני ולבסוף – לתפיסת האחריות לגבי המערכת האקולוגית הכללית. אצל לנדאו יש בעיקר התמקדות ברדוד, בהמוני ובשלילי והתעלמות מהחיובי והמעמיק בכל הקשור לתרבות המערבית העכשווית.

אליטיזם שנתקע

אם ננסה לתהות אחרי השורשים של התפיסה הזו, נראה כי הם נעוצים בגרסה מסוימת של רומנטיקה שמרנית או ניאו שמרנית. לא לחינם לנדאו מצטט באריכות מאחד האבות של המחשבה השמרנית, אורטגה אי גאסט, ואת הסלידה העמוקה שלו כלפי ההמוניות והוולגריות של הדמוקרטיה. דבקותו של לנדאו ב"שמות הגדולים" של עגנון ואצ"ג לאורך הספר מזכירה את ההתרפקות של אלן בלום בספרו "דלדולה של הרוח האמריקאית" על הפילוסופים הגדולים של העבר שידעו את האמת העמוקה הנעלמת מהאדם הפשוט (אם כי לנדאו טורח להדגיש שאת העומק של עגנון ניתן להבין רק באמצעות פירושו ה"נכון" של קורצוויל).

שמות מן העבר אכן מעלים נוסטלגיה, כמיהה והערצה. ואכן מדובר פעמים רבות בשמות גדולים שיש לנו מה ללמוד מיצירותיהם והם לא פוסקים מלרגש אותנו גם לאחר שנים רבות. אך מה לעשות שהזמן עובר ועגנון ואצ"ג כבר לא ממצים את היקף הבעיות להם נחשף האדם החי בישראל בשנת 2006.

לא לחינם היצירה הספרותית והתרבותית של 20 השנה האחרונות נעדרת כמעט מספרו של לנדאו. אמנם גם בספר גדול ממדים לא ניתן להכיל את הכול, אך קשה לעכל את ההתעלמות מהתכנים הרבים והעמוקים של התרבות והספרות היהודית שפורחים אצלנו בשנים האחרונות. כתבי העת "משיב הרוח", "דימוי", סרטים של "מעלה", הצגות של תיאטרון "תאיר", ערבי שירה דתית, ספריו של הרב סבתו וכן- גם מוסף זה- נעלמו מעיניו של לנדאו. והרי ממילא זו לא הרמה של עגנון.

אלא שהרב סבתו בדורו כעגנון בדורו ואליעז כהן בדורו כאצ"ג בדורו. הם האנשים שמקיימים את התרבות הישראלית כיום ויצירה שלהם מוסיפה אליה עוד נדבך של תוכן ומאפשרת לה להתקיים. וכך עושים גם הסופרים החילוניים- עמוס עוז, מאיר שלו, אילן שיינפלד. ללא דיאלוג מתמיד עם ההווה לא תיתכן תרבות אמיתית, אלא רק התרפקות רומנטית על העבר וציניות ניהיליסטית בהווה. שתפקיר את הזירה לתכנים הרדודים וגרועים באמת.
הארכתי מעל ומעבר למותר לי ולא התייחסתי להמון דברים חשובים ועמוקים בספר, וביניהם דיון מאלף על משמעות מושג הקדושה ביהדות, ההשוואה בין דקונסטרוקציה פוסט מודרנית לפרשנות המדרשית, ביקורת של מבקרי מצב החינוך בארץ, דיון במשמעות העקדה והיחס לאב בתרבות הישראלית ועוד דברים רבים. ברם, אם לסכם את הרושם העיקרי מהספר ניתן להגיד שהוא מהווה מצע מצוין של ביקורת עמוקה ומקיפה, אך זו סגורה בעצמה ולא מאפשרת תיקון ריאלי. לשם כך נצטרך להמתין, כנראה, לספר אחר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: