כשהיינו קינדערלאך

 

השער של הגיליון השני

דרכה של השפה היידית במדינת ישראל מעולם לא היתה קלה. ההנהגה הציונית ראתה בה סוג של שריד גלותי שצריך להיפטר ממנו. בהשוואה לעיתונים העבריים, העיתון היידי "לעצטע נייעס" (החדשות האחרונות) היה עלוב למראה, הן מבחינת התכנים והן מבחינה חיצונית, עד שבשנה שעברה חדל מלהתקיים. סגירתו של העיתון הוותיק הייתה בבחינת סימן חיצוני לתופעה נרחבת יותר – דוברי היידיש בקרבנו פוחתים והולכים ואין מי שיתפוס את מקומם. תרבות שהייתה פעם עשירה ותוססת נכחדת לה לאיטה ומבלי משים.

אך באווירת הנכאים הזו יש אנשים שמתחשק להם לעשות דווקא. ולא בכדי נבחר השם הזה – "דווקא" – לכתב העת החדש שכותרת המשנה שלו היא "ארץ יידיש ותרבותה". כתב העת מתפרסם על ידי בית שלום-עליכם, בשיתוף פעולה עם המכון לחקר תולדות יהדות פולין באוניברסיטת תל אביב. העורכים הם בני מר וחנה עמית, ובין חברי המערכת – ההיסטוריון דוד אסף והסופר חיים באר. כולם שמו לעצמם מטרה להביא את תרבות היידיש לקורא הישראלי של שנות ה-2000. המשימה קשה, ובינתיים נראה שהם עומדים בה בהצלחה רבה.

הגיליון הנוכחי (השני) של כתב העת מוקדש לנושא הילדות. רבים מהשירים היידיים מדברים על ה"קינדער יארן"- שנות הילדות בשטייטל הרחוק. אצל רבים מבני דורנו מזוהה היידיש בראש ובראשונה עם הילדות – אם שלהם עצמם ואם זו של סיפורי סבא וסבתא. הגיליון הנוכחי מנסה להסתכל על הילדות ביידיש מכמה זוויות מבט.
כמיהה לחדר

דוד אסף, היסטוריון העוסק בחקר החסידות וראש החוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, כותב במאמרו על חוויית החדר היהודי. לשם הדגמה בחר אסף באחד השירים היידיים היותר ידועים: "אויפן פריפעטשיק" (ליד התנור). מקובל לראות את השיר הזה כ"עממי", אך למעשה הוא חובר על ידי המלחין והזמר היידי מארק וורשאווסקי, ונכלל בקובץ שירים שהתפרסם ב-1901. השיר מתאר את חווית הלימוד בחדר מתוך אהבה גדולה וכמיהה, בניגוד לתיאורים המקובלים בספרות היידית של החדר כמקום חשוך וקודר ושל המלמדים כמרירים ורעי מזג, ממהרים להעניש ולהכות. לימוד העברית – לשון הקוידש – מתואר אף הוא על פי רוב כשינון חסר משמעות ומעיק, כאשר המלמדים עצמם לא מבינים כראוי את המשפטים שהם משננים לתלמידים (ולא לחינם קיבלו בדיחות על מלמדים מקום של כבוד ב"ספר הבדיחה והחידוד" של דרויאנוב).

אסף מדגיש כי השיר "ליד התנור" מתאר חוויה של חום ואהבה גדולה לאותו לימוד. ערכו לא היה רק סנטימנטאלי: הניגון הזה הזכיר ליהודים את זהותם וחישל אותם להתמודד עם שנות הגלות הארוכות. את ההתלבטות הזו, של זיכרון אישי מתסכל מול זיכרון רגשי של זהות, ניתן למצוא אפילו אצל הקלסיקאי היידי שלום-עליכם, שסיפורו "המלמד בועז" מתאר חוויה קודרת ביותר של החדר, אך בסיפור "שני האנטישמים" דווקא המנגינה של השיר "ליד התנור" היא שעוזרת לשני יהודים המתחזים כגויים בנסיעתם ברכבת לזהות זה את זה. בכל אופן, חווית הילדות היידית מקבלת בשיר הזה מימד עומק נוסף, ומכאן חשיבותו (שאולי גרמה לספילברג לשלב אותו בסרט "רשימת שינדלר").

בהמשך הגיליון מופיע מאמרו של תלמיד הכולל יענקל בריקמן, שמתאר אף הוא את הליכתו לחדר ואת ההתרגשות שלו מהמפגש הראשון עם הרב'ה ועם אותיות האלף-בית. וכמובן – איך אפשר בלי שירי הערש ביידיש, עליהן כותבות חווה אלברשטיין ויעל נוב?

חיות רעות

אולם אם אתם חושבים שכל הגיליון מתמסר לנוסטלגיה בטעם גפילטע פיש – טעות בידכם. נורית אורחן כותבת על סיפוריהן של רחל ברכות ובנות דורה – סיפורים על ילדות קשה של חיי עני ואומללות. אין בהם כל התרפקות על הקסם של שנות הילדות, אלא זכרונות של מאבק יומיומי קשה שמטרתו לשרוד. נשים שעובדות מבוקר עד הערב, אב שלא מוצא זמן לתת יד למלאכת הבית כי הוא עסוק בענייניו, צעקות וגידופים – כל אלה עושים לילדה הקטנה חשק שלא להתעורר בבוקר, אלא להמשיך לישון. גם זו ילדות שכתובה ביידיש.

אבל ארץ היידיש אינה נגמרת בזיכרונות וביומנים. גם בישראל של ימינו היא שולחת שלוחות, וכך מספרים בני הזוג החילוני הירושלמי, מרים טרין ואליעזר ניבורסקי, איך הם מגדלים את ילדיהם ביידיש. הדבר דורש מההורים יצירתיות רבה בהמצאת המשחקים וסיפורי הילדים ביידיש. הם גם שותפים בפורומים אינטרנטיים בינלאומיים, שנועדו להחליף מידע בין הורים שמעוניינים שהיידיש תהיה השפה של ילדיהם. כך שהשפה לא רק חיה, אלא נראה שהיא עוברת הלאה לדור הצעיר, אם כי בינתיים במימדים מצומצמים.

בגיליון יש גם כמה מאמרים על ספרות הילדים ביידיש, גם הקלאסית וגם המודרנית (לפי שעה בעיקר חרדית). מאמר נוסף בנושא, מאת עפרה עמיחי, מגלה את מקורות ההשראה של צייר הקומיקס האמריקאי הידוע מוריס סנדק. כל מי שקשור בספרות ילדים וקומיקס מכיר את ארץ יצורי הפרא המצחיקים שסנדק יצר ותורגמה לעברית בידי אוריאל אופק. מקור ההשראה של סנדק היה יהודי ברוקלין, אתם בילה את ילדותו ושאותם הוא מציג באופן הומוריסטי כ"חיות רעות" – מילה שנהגו לכנות אותו עצמו בשל מעשי השובבות שלו. מאוחר יותר עבר סנדק לתיאור ישיר יותר של החוויה היהודית של המהגרים בארה"ב, באיוריו לספרי בשביס זינגר וגם בספר הזיכרון לאביו.

והמבוגרים? בשבילם נפתח בשנה האחרונה באוניברסיטת תל אביב קורס קיץ ביידיש, ובגיליון זה הם כותבים על חוויותיהם מהקורס ועל הסיבות שבגללן בחרו להקדיש מזמנם ללימוד זה. עבור חוקרי הספרות, החשיפה ליידיש היא נדבך נוסף בהבנת מושאי המחקר שלהם. עבור אחרים היא דרך להיוודע אל השורשים ואל התרבות הלא מוכרת. יש שרוצים להיעזר ביידיש על מנת להבין יותר לעומק את מקורות התרבות העברית, ויש גם כאלה שמעוניינים לפתח זהות יהודית חילונית שאינה קשורה לדת וגם לא לציונות (דוגמת מרים קורל מלוס אנג'לס).
גם המבוגרים הגויים (במלעיל כמובן), מגלים עניין בתרבות היידיש. כתבתו של יאיר קדר מספרת על ההרכב המוסיקלי הפולני "לאוטרי", שמנסה לחדש את המנהג של המוסיקאים הנודדים במזרח אירופה, שקלטו את המנגינות העממיות ומיד ניגנו אותן. רבות מן המנגינות הללו הן של יהודי מזרח אירופה; כשהן מתערבבות עם הניגונים הרומניים, הפולניים והצועניים נוצר ז'אנר חדש שלהקת "לאוטרי" היא מהמבשרות הראשונות שלו, וכבר זוכה להצלחה רבה בפסטיבלים האתניים ברחבי אירופה.

טעם של יידישקייט

ועוד לא סיפרנו על קטעי היומן של אישה בשם גליקל, שחיה לפני כ-300 שנה בהמבורג, ומתארת בפשטות ויופי את חוויות היומיום שלה. קטע מהיומן, שמתאר את כמיהתה של גליקל לשסק, פותח את הגיליון. לא נשכח גם את השירים שהגיליון מלא בהם, מקור יידי לצד תרגום עברי: שיר של יהואש לאימו, שירו המתורגם של אברהם סוצקבר על מורתו מימי בית הספר, שיר על שולחן שמקשה קושיות מאת אליעזר שטיינברג, שזכה לשני תרגומים משובבי לב, ועוד שירי ילדים של רבקה באסמאן בן חיים. יש כמובן גם ביקורות על ספרים שיצאו לאחרונה בנושאים הקשורים ליידיש, וקצת מתכונים שנותנים טעם של יידישקייט.

לסיכומו של דבר, מדובר בכתב עת משובח הן מבחינת התכנים והן מבחינת העיצוב הגראפי המכובד והנאה והנעים לעין (של נעמי מורג). ניכר שהעורכים השקיעו את מיטב עבודתם ואהבתם במוצר זה ויכולים בהחלט לברך על המוגמר. מעבר לנוסטלגיה, מחקר ופולקלור, יש בכתב העת יחס לתרבות היידיש כאל תרבות שלמה ודינאמית. גם אם מוקדם עוד לדבר על רנסאנס של יידיש בארץ, הרי שבאותה מידה מוקדם לדבר על הכחדתה המוחלטת ואדרבה – ההתעוררות לעסוק ביידיש ניכרת מכיוונים שונים מאד בחברה הישראלית של שנות האלפיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מנטה  On מרץ 11, 2007 at 5:26 pm

    לא הכרתי את כתב העת הזה.
    אני שמחה שהבאת ובעקבות כתבתך, ארכוש אותו.
    תודה.

  • גלעד סרי לוי  On מרץ 11, 2007 at 8:33 pm

    בהצלחה

  • אנה  On ינואר 22, 2008 at 2:03 pm

    התרבות עולה ופורחת (נגיד) (יותר נכון, חיה) גם בקרב יהדות ארה"ב ואירופה ובכל מקרה, שם שימושית עוד יותר מאשר כאן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: