מעבר למאדים ולנגה

 

שער של התרגום העברי

מדעי החברה הם לא עסק לחלשים. ברוב התחומים האחרים של המחקר האקדמי יכול החוקר לפרסם כאוות נפשו, מתוך בטחון שהמחקר והשלכותיו לא יהיו מובנים אלא לחוג מצומצם של יודעי ח"ן. לא כך הדבר במדעי החברה, שכן ברור שכאן היחס מחקר- פוליטיקה-ערכים הוא טעון ומורכב יותר. ישנם תחומים שבהם לכל תוצאה מחקרית יש השלכות חברתיות כאלה ואחרות, וכתוצאה מכך יש שטחים בתחום הזה שכל הנכנס אליהם יודע מראש שהוא הולך לספוג אש ומעדיף להימנע מכך.

ספרו של אחד מאלו שלא חשש לספוג אש מונח עתה בפני הקורא העברי. מדובר בסיימון בארון-כהן, פסיכולוג אבולוציוני מאוניברסיטת קיימברידג', המתמחה בחקר האוטיזם, שספרו 'Mindblindness' הוא אחד מספרי היסוד החשובים בנושא. אלא שתחום עיסוקיו של בארון-כהן הוביל אותו להרחבה תיאורטית מעניינת ולכתיבתו של 'ההבדל המהותי'.

ביסוד הספר נמצאת ההנחה – שבמשך שנים רבות היה מסובך מאוד להשמיע אותה בחוגים למדעי החברה בעולם המערבי כולו – לפיה קיימים הבדלים בין גברים ונשים,  הבדלים מהותיים ומובְנים בטבענו, שאינם תוצאה רק של הבניה חברתית או של חינוך. תפיסת ההבניה החברתית, שתולה את ההבדלים בין המינים אך ורק בחינוך, קנתה לה אחיזה נרחבת באקדמיה וכל מי שטען אחרת הואשם בניסיון להחזיר את גלגל ההתפתחות החברתית אל החברה הפטריאכאלית. בארון-כהן מסביר במבוא כי זו הייתה הסיבה שבגינה נמשכה העבודה על הספר שנים רבות – בתחילת שנות התשעים עולם המחקר פשוט לא היה מוכן לטיעונים כאלה (הספר יצא ב-2003). רק במהלך שנות התשעים הצטברה תשתית כה מרשימה של ראיות מדעיות להבדלים מובנים בין המינים, שלא ניתן היה להתעלם ממנה יותר. ההבדלים הללו אינם תואמים בהכרח את התזות על "גברים ממאדים ונשים מנוגה", אך הם משמעותיים ביותר להבנת האינטראקציה בין שני המינים.

החיפוש אחר המוקד המהותי ביותר של ההבדלים בין המינים הוביל את המחקר המדעי לתחום חקר המוח. עובר זכרי או נקבי נחשף ברחם לרמות שונות של השפעות הורמונאליות, ואלו מעצבות את מבנה המוח שלו. מדובר בתהליך שהלך והשתכלל במהלך הברירה האבולוציונית, שבמהלכה שרדו אלו המתאימים ביותר למילוי תפקידם. לכן קיימת התאמה מעניינת בין התכונות שמאפיינות נשיות או גבריות ובין התכונות שנדרשו מהגברים ומהנשים במהלך האבולוציה. על האישה, למשל, מוטלת עיקר הדאגה לתינוק. היא אמורה לקלוט את הצרכים שלו ולתקשר איתו בטרם הוא יודע לדבר. יתרה מזאת, לרוב היא גם זו שמלמדת אותו לדבר. ואכן מחקרים מראים שנשים מתקשרות יותר עם הזולת, קולטות יותר רמזים מילוליים ובלתי מילוליים, נוטות יותר להרגיע ולנחם ופחות להפגין אגרסיביות כלפי הזולת. ואין זו תוצאה של חינוך בלבד, שכן במחקר שערך בארון-כהן יחד עם הצוות שלו, התברר שתינוקות בני יום בלבד כבר מעדיפים להסתכל על תמונה של פנים (אם זה בנות) או על מובייל (אם הם בנים). לאור זה יקל להסביר את הנוכחות הלא-מאוזנת של נשים בקרב כל המקצועות הטיפוליים.

את מכלול הכישרונות הנשיים בתחום התקשורת מכנס בארון-כהן תחת המושג "אמפתיה". לעומת זאת, את המכלול הכישרונות הגבריים הוא מצופף תחת המושג "מערכתיות". המאפיין הבולט של המוח הגברי הוא רצון לסדר, ארגון ומיון. גם הרצון הזה בא לידי ביטוי בטרם מתחילים לחנך את הילד, ומתבטא בהעדפות לסוגי המשחקים השונים. בנים מעדיפים משחקים שבהם אפשר לפרק ולהרכיב, לסדר ולארגן – גם כאשר מביאים להם בובות לשחק איתן. מבחינה אבולוציונית סיפק הכישרון המערכתי-מיוני לגברים את היתרונות בתחום ייצור הכלים והשימוש בהם, ציד ומעקב, מסחר, לוחמה וכדומה.

חשוב לציין שלא מדובר כאן בדיכוטומיה מוחלטת. לרוב בני האדם, משני המינים, יש בהחלט גם יכולות אמפתיות וגם יכולות מערכתיות. אלא שאם ניקח את התפלגות התכונות הללו באוכלוסייה, נגלה אצל נשים יותר תכונות אמפתיות וכתוצאה מכך גם נטייה לעסוק בתחומים שמצריכים כישורים של תקשורת, ולעומת זאת אצל גברים נגלה נטייה לכל מה שקשור לסדר ומיון, וגם שאיפה להשתלב בתחומים שקשורים לעניין. בהחלט יכול להיות גם גבר שנוטה לעיסוק "נשי" (פסיכולוג קליני) או אישה שנוטה יותר לתחום "גברי" (מתמטיקאית או מתכנתת מחשבים), שכן מדובר כאן בממוצעים ובמגמות. יש לציין גם שלא מדובר במקרה הזה בניסיון להבנות מערכת היררכית של סוגי עיסוקים שונים ולומר שהעיסוק הגברי הוא נעלה והנשי הוא נחות או להיפך, אלא בניסיון לומר שלכל אחד יש מקום בהתאם לכישוריו האישיים של כל פרט.

אך בכל ממוצע יש גם קצוות, ובהמשך הספר עובר בארון-כהן לדבר על אחד מהקצוות –  הסוג הקיצוני של המוח הגברי, ולא מדובר במוחו של סטאלון או זה של שאול מופז בגרסת 'ארץ נהדרת'. במהלך העיסוק שלו באוטיזם, בארון-כהן שם לב לתופעה מעניינת. האוטיסטים הם לרוב אנשים שיש להם בעיה לתקשר עם הזולת. הדבר נובע לא מכוונה  רעה, אלא מתוך אי הבנה עקרונית שלזולת יש רגשות. כך יכול אדם אוטיסט לצעוד על החוף בקו ישר, בלי לשים לב לעובדה שהוא דורך על החפצים האישיים של מתרחצים אחרים. הוא לא עושה זאת בכוונה, אך גם אינו נמנע מכך בכוונה, וזאת מתוך אי ההבנה שמעשיו גורמים עגמת נפש לזולת (כתוצאה מזה, אוטיסטים גם אינם יוצרים קשר-עין). אך מצד שני, רבים מהאוטיסטים מגלים כישרונות ממוצעים או גבוהים מהממוצע בתחום המקצועות המדויקים: פיזיקה, הנדסה, מתמטיקה. הדבר בולט במיוחד בסוג מסוים של אוטיזם, המכונה "תסמונת אספרגר", שבו אין פגיעה ביכולות קוגניטיביות ולרוב הן אף מפותחות מאוד. כדוגמה בולטת לפער כזה בין הכישורים החברתיים לאלו האנאליטיים, מביא בארון-כהן את הדוגמה של ריצ'ארד בורצ'רדס. מדובר בפרופסור למתמטיקה זוכה מדליית פילדס (המקבילה של פרס נובל למתמטיקה), שהפיתוחים שלו הם כל כך מבריקים עד שאפילו רוב הקולגות שלו מתקשים להבין אותם. המתמטיקאי המבריק הזה גילה בזמן שיחתו עם מחבר הספר חרדה גדולה מאוד מאינטראקציה חברתית פשוטה כמו שיחת טלפון. הוא לא ידע כיצד להתחיל את השיחה, מתי לסיים אותה, איך לענות על משהו ששואלים אותו וכולי. לאחר בדיקת הסיפור המשפחתי שלו, התברר שבמשפחתו קיים אחוז גבוה באופן יוצא מן הכלל של גברים העוסקים בתחום המקצועות המדויקים (מתמטיקה והנדסה), חלקם אוטיסטים אף הם. הדבר הוביל את בארון-כהן להשערה שייתכן שאוטיזם הוא תופעה שנוצרת כתוצאה מחשיפת-יתר של המוח להורמונים זכריים (טסטוסטרון) ברחם, שמייצרת "מוח גברי קיצוני", שאמנם מצטיין בכישורים המערכתיים-ממיינים, אך דל מאוד יחסית בכישורים של תפקוד חברתי ותקשורת. ואכן, בקרב גברים יש פי עשרה אוטיסטים מאשר בקרב נשים.

כאן מעלה בארון-כהן טענה מעניינת. לדעתו, ברור שכפי שיש מוח גברי קיצוני – טוב במיון וגרוע בתקשורת – כך קיים גם "מוח נשי קיצוני", שכנראה מצטיין בתקשורת וגרוע מאוד במיון. כולנו מכירים אנשים שהם ידידותיים מאוד לסביבה אך שלומיאליים למדי בכל הנוגע לטכנולוגיה. יש להם קשיים, אך הדבר לא נחשב להפרעה חברתית ולא גורם להם להתבייש ולהסתיר את מצבם, כפי שקורה פעמים רבות ביחס לאוטיסטים. מדוע, שואל המחבר, לא נניח לנפשם לאנשים שהם חריגים מבחינת התפקוד החברתי, אך אינם פוגעים בזולת? יתרה מזאת, ייתכן שדווקא ההצטיינות הרבה שלהם בתחום הארגון והמיון היא זו שהביאה לנו חלק מהתגליות המדעיות הגדולות בהיסטוריה. אם כן, מדוע אנו ממשיכים לראות באוטיזם הפרעה?

בארון-כהן מעלה גם דילמה נוספת: אם אכן יתברר שאוטיזם נוצר ברחם כתוצאה מחשיפת יתר להורמונים זכריים – כרגע יש רק ראיות עקיפות לכך – מה נעשה במקרה שהורים ירצו לקבל בעת ההיריון טיפול שימנע לידתו של ילד אוטיסט? האם ייתכן שנמנע בכך את הופעתו של גאון חדש? לשאלות הללו אין למחבר תשובה ברורה, חוץ מהציון שאף בקרב הורי האוטיסטים או האוטיסטים  עצמם אין דעה אחת בנושא – חלקם היו בהחלט רוצים לא להיות כמות שהם ולא להתמודד עם כל העול הכבד של החריגות החברתית, בשעה שאחרים (בפרט אלו עם תסמונת אספרגר) טוענים שזכותם להיות חריגים, שהם תורמים את תרומתם לחברה ועל החברה לקבל אותם כפי שהם. זוהי עוד אחת מהדילמות שאיתן נצטרך להתמודד במאה ה-21 כתוצאה מהתקדמות הידע המדעי.  ספרו של בארון-כהן תורם תרומה חשובה בכך שבאופן בהיר, קולח ומעניין הוא מרחיב את ידיעתנו על עצמנו ועל החריגים החיים בתוכנו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: