התעלומה הקטנה

 

שער הספר

סיפורי שרלוק הולמס" מזה זמן נחשבים בכל העולם לקלאסיקה של הז'אנר הבלשי. היו סיפורי בלשים שקדמו להם ( אדגר פו), היו רבים אחריהם ( ז'ורז' סימנון, אגטה קריסטי, צ'סטרטון), אך לא היה כמוהם מבחינת הפופולאריות הרחבה שלהם. תרגום לשפות רבות, הצגות והסרטות, ניסיונות לחבר את סיפורי ההמשך ופארודיות- אין ספר בלשי שיכול להתחרות עם סיפורי הבלש הבריטי. יתרה מזאת, מדמויות ספרותיות הפכו שרלוק הולמס ועימתו הנאמן לעבודה ד"ר ווטסון לדמויות שרבים בטוחים שהיו קיימות במציאות. קיים בלונדון בניין ( בכתובת המיתולוגית בייקר סטריט 221 ב') שבו הם היו מתגוררים, על אף שהכתובת עצמה כלל לא הייתה קיימת בזמן כתיבת הסיפורים. תיירים מכל העולם באים לבקר שם על מנת להתבשם מעט מהאווירה בה נלחם הבלש הפרטי הראשון בהיסטוריה בפשע האנגלי. על רקע הפופולאריות הרבה הזו מעניין ללמוד כי המחבר, ארתור קונאן דוייל, היה בסך הכול רופא שכתב ספרות בגלל שעמום וגם בתוך העיסוק הספרותי של עצמו החשיב את סיפורי שרלוק הולמס כעסק צדדי וחסר חשיבות. יתרה מזאת, ככל שעבר הזמן – כך דוייל רצה יותר להיפטר מהגיבור שהשתלט על חייו. שרלוק הולמס נהרג במפלי רייכנבאך, פרש מעיסוקיו בכדי להתמסר לגידול דבורים בחווה כפרית, אך בכל פעם מחדש מכתבי הקוראים הזועמים על מות הגיבור וגם חוזים של הוצאות מכובדות עם סכומי חוזים הולכים עשו את הבלתי אפשרי וגרמו להולמס לקום מן המתים. בסך הכול דויל הקדיש להולמס 5 קבצים- כאשר בכל אחד מהם תריסר הסיפורים המסורתי, ועוד 6 ספרים ארוכים יותר. הספרים הללו היו אלה שהפכו למורשתו הספרותית העיקרית של דויל- ולא הסיפורים האחרים שלו, לא הרומאנים ההיסטוריים שהוא כתב ואף לא סיפורי המדע הבדיוני- שהמפורסם שבהם, "העולם האבוד" זכה לעיבודי קולנוע רבים.
הנדלזלץ מנסה, לראשונה בעברית, להתחקות אחרי התעלומה של שרלוק הולמס. אך המעקב הזה, שנשמע מאד מבטיח בתחילתו, הופך במהרה לטכני ומעייף. הנדלזלץ, שהיה שותף לתרגום של כמה מסיפורי הולמס לעברית ( בין השאר בעקבות סבו, ישראל אליהו הנדלזלץ, לו מוקדש הספר ושתרגום שלו לאחד מסיפורי הולמס מובא בנספח), מנסה לחקור את החידה הספרותית מאחורי הסיפורים. אך התכנים נדחים במהרה למקום שני ובמקומם מגיעים דיונים כרונולוגיים שעוסקים בעיקר בשאלה איפה, מתי וכיצד בדיוק  התרחשה העלילה של כל קובץ, מה היה קודם ומה אחר כך, איפה דויל התבלבל והקדים את המאוחר, איפה הוא מתעתע בקורא וכו". קורא שפותח ספר שמוקדש לקלאסיקה של הבלשות מצפה לסיפור שיהיה מותח לפחות במידה קרובה לזו של הסיפורים עצמם. ניכר שהנדלזלץ בקיא בכל הסיפורים לפניי ולפנים וגם מאד אוהב אותם. לאות כך אף מגדיל הנדלזלץ לעשות ומזהיר את קוראי הספר כי היה ויש מי מביניהם שטרם קרא את סיפורי הולמס, הוא עלול לגלות בספר את הסוף של חלק מהסיפורים והדבר עלול להפריע לו בקריאתו. אך מעבר לכך הנדלזלץ לא כל כך מצליח להעביר לקורא את תחושת המסתורין האופפת את הסיפורים ואת הברק האנאליטי של הולמס. המחבר עורך השוואה מעניינת  בין סיפורי הולמס לסיפוריו הבלשיים של אדגר פו. שי בספר גם נספח המפרט את הרשימה המלאה של סיפורי הולמס, את סדר כתיבתם ומפנה לקריאה נוספת. קורא שמחפש את המבוא העברי הטוב להיסטוריה של הולמס ימצא כאן את מבוקשו. אך מי שמעוניין בספר טוב שיקשה עליו להניח מידיו עד השורה האחרונה, עדיף שיילך למקור- לסיפורי הולמס עצמם, שהקסם הרב שלהן נשאר לא מפוענח גם אחרי ספרו של הנדלזלץ. ואולי זוהי החידה הגדולה ביותר שהבלש הגדול השאיר אחריו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: