מה הסכסוך שלך

 

שער הספר

החברה הישראלית מפורסמת במרקם האנושי הסבוך והרבגוני שלה. הדיבורים על חברה מפולגת, על שסעים, על קרעים וסכסוכים נעשו מזה זמן שגרת לשון. חיבורים רבים פורסמו בנושא (מהשנים האחרונות ניתן לציין את ספרה של חוה עציוני-הלוי בהוצאת מודן 'ארץ שסועה' ואת קובץ המאמרים בעריכתו של רוביק רוזנטל 'קו השסע', בהוצאת ידיעות אחרונות). ספרם החדש של יוחנן פרס ואליעזר בן-רפאל מבקש לנתח את השסעים המפלגים את החברה הישראלית ולעמוד על האינטראקציה המורכבת המתקיימת בין חלקיה השונים.

המחברים משמשים פרופסורים לסוציולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, ובמידה רבה ניתן לכנותם "הפטריארכים של חקר החברה בישראל". ספרם עדכני ביותר, וחשיבותו תתבאר לאור הסיבות שיפורטו בהמשך. פרס ובן-רפאל חקרו לפרטי פרטים את המגזרים השונים בחברה הישראלית, מתוך כוונה להציע תמונה כוללת. השסעים המגזריים העיקריים שסביבם מתמקד מחקרם הם – ערבים מול יהודים בישראל, דתיים מול חילונים, אשכנזים מול מזרחיים, עולים מרוסיה מול האוכלוסייה הוותיקה, עולי אתיופיה כקבוצה נפרדת, ושמאל מול ימין. הספר בנוי כמחקר וכולל פרק המפרט את המתודולוגיה. לאורך כל פרקיו מופיעים גרפים וטבלאות המאפשרים לעקוב אחר דרך הסקת המסקנות.

לפי מחקרם זה, השסע המשמעותי ביותר בציבור הישראלי הוא השסע היהודי-ערבי. בין המגזרים הללו מתקיימים לדידם מרחק מנטלי רב וחששות הדדיים כבדים. חשוב לציין כי החומר שעליו מתבסס המחקר נאסף ברובו על רקע אינתיפאדת אל-אקצה (סוף 2000-תחילת 2001) , בתקופה שבה ידעו יחסי יהודים- ערבים שפל גדול. האינתיפאדה האיצה את תהליכי הפלשתיניזציה והאיסלמיזציה של ערביי ישראל ואת ניתוקם מהחברה היהודית-ישראלית. הסכסוך המתמשך תורם במידה ניכרת לגיבוש הפנימי, הן של החברה היהודית והן של זו הערבית, ומסייע לשתיהן להתגבר על השסעים הקשים המתקיימים בתוכן פנימה. לכן מובן שהסכסוך כרוך במידה רבה בהתפתחות הכללית של הסכסוך הישראלי-ערבי. התפיסות ההיסטוריות של שני הצדדים נוטות לטעון להימצאותו של הצדק עימהן, והדבר מונע, לדעת המחברים, גם התפוצצות של עימות קטלני אך גם אפשרות לנהל את הסכסוך בהווה.

השסע דתיים-חילוניים עובר שינויים מעניינים, לגעת המחברים, ועיקרו קשור בהגדרת היהדות. כאן מדובר בשני מגזרים שזהותם היהודית משותפת להם, והיא באה לידי ביטוי במגוון סמלי זהות וטקסים. גם אלו המוגדרים דתיים-אורתודוקסים וגם אותם המוגדרים אתיאיסטים מהווים מיעוט במגזר היהודי בישראל, שרוב חבריו בוחרים שלא לקיים אורח חיים דתי במוצהר אך מאמצים תכנים מסוימים של המסורת לפי הנראה להם. אין המדובר, אם כן, בדיכוטומיה חדה אלא ברצף; קיומו של הרצף הזה, כמו גם התקשורת בין האנשים הממוקמים קרוב יותר לאמצע מאשר לקצוות, חשובים ביותר – כיוון שבהיעדרם יאבד המכנה המשותף לציבור היהודי בארץ. המחברים מציינים שמבחינת ניהול אורחי החיים הדתיים, נראה כי החילונים הופכים חילונים יותר, והדתיים – דתיים יותר.

 

הדינמיקה הזו של הקצנה בתחום המעשי מול ניסיונות גישור גוברים ברמת השיח והתרבות מצריכה עיון נוסף.
הפער האשכנזי-מזרחי, לעומת זאת, הוא כבר לא מה שהיה פעם. אף שמאמצעי התקשורת מתקבל הרושם שלפיו עסקנים שונים מנסים להוציא מהבקבוק את השדים העדתיים, הרי שמצבה של החברה הישראלית ברובה שונה. מתקיים אמנם ויכוח בין הסוציולוגים בארץ סביב השאלה האם מדיניות כור ההיתוך הצליחה או נכשלה ומה מוגדר כהצלחה במקרה הזה, אך ברור כי רוב העולים – הן מארצות האירופה והן מארצות אסיה וצפון אפריקה – עברו תהליכי ניכור משמעותיים כלפי ארץ מולדתם ותהליכי הזדהות עם ארץ מגוריהם. קשרי הנישואין בין העדות השונות הפכו נפוצים ושגרתיים. פערים כלכליים ניתן למצוא במקומות מסוימים, אך הימצאותן של הקבוצות האתניות האחרות (ערבים, עולים מרוסיה ומאתיופיה) מצמצם גם את הפער הזה. פערי התרבות מתקהים עם הזמן, וניתן לקבוע בזהירות כי נכון לעכשיו פרויקט שילוב העדות בארץ קרוב להצלחה.

לעומת זאת, הווייתם של עולי רוסיה מהלכת על פסים אחרים. השתלבותם מבחינה כלכלית מוצלחת יחסית; אולם דווקא על רקע השתלבותם, ברור כי עולי רוסיה נוטים לשמר את המובחנות התרבותית שלהם בארץ ומפתחים קהילה ישראלית-רוסית, שכלשון המחברים "מזדהה קודם כל עם עצמה". החברה הישראלית אינה מנסה להפעיל כלפיהם מכבש לחצים של כור היתוך, ובמקרים שניסיון כזה מתרחש הוא נתקל בהתנגדות מסיבית מצדם. קיומה של הפזורה הרוסית הנבדלת אינו סותר אמנם את השתלבותה בחברה הישראלית, וניתן לצפות שעם חלוף הזמן יהיו השתלבותם בארץ ומגעם עם האוכלוסייה הוותיקה  אינטנסיביים יותר, אך לא במחיר טשטוש המובחנות התרבותית שלהם עצמם.

קשה לציין הצלחה דומה ביחס לעולים מאתיופיה. השתלבותם של עולי אתיופיה בארץ קשה הרבה יותר עקב כמה גורמים: פערים תרבותיים גדולים בין ההווי התרבותי המוכר להם לבין החיים בארץ; ההתפלגות המוקדמת שלהם ממה שמקובל כיום לראות כזרם המרכזי ביהדות, וכתוצאה מכך סיבוך וסכסוך אל מול הממסד הדתי בארץ; ודעות קדומות הנגועות בנימה גזענית. אחוזים גדולים מאוד מהישראלים אינם מעוניינים לקיים קשרי נישואין עם עולי אתיופיה וגם לא להתגורר בקרבתם. הדבר גורם להסתגרות ולחשדנות מצד העדה האתיופית, ולהימצאותם המשמעותית של עולי אתיופיה בתוך הקבוצות המתויגות חברתית (מובטלים, פושעי רחוב, צורכי סמים). ייתכן שעם הזמן הפער יתרכך, ואכן, ניתן לראות סימנים ראשונים לכך בקרב הדור הצעיר יותר של העולים. אולם שאלת צמצומו של הפער בין העולים מאתיופיה לבין האוכלוסייה הישראלית נשארת פתוחה.

המחברים עוסקים כאמור גם בפער בין השמאל והימין בישראל. הלה מוזכר אחרון בספר מאחר שמתקיימת חפיפה מסוימת בינו לבין הפער דתיים-חילוניים ואשכנזים-מזרחיים. האידיאולוגיה המסורתית של שני המחנות הפוליטיים הגדולים בארץ עוברת שינוי משמעותי, כאשר רוב התמיכה הציבורית ניתן לאחרונה לאנשים המזוהים עם הימין שמבצעים את המדיניות שמזוהה עם השמאל.

מעניינת תובנתם של פרס ובן-רפאל כי השסע עניים-עשירים בישראל אינו משמעותי כיוון שהוא חוצה הבדלים רבים אחרים. אם בתחתית סולם העוני בארץ נמצאים ערבים, חרדים ועולים מאתיופיה, קשה מאוד לראות כיצד תתאחדנה כל הקבוצות הללו כנגד האליטה העשירה ותתגבר על הפערים הגדולים בין מרכיביה. וכפי שהשסעים מונעים אולי את מלחמת המעמדות בארץ, כך גם השסע היהודי-ערבי מסייע באיחוי השסעים בתוך המגזר היהודי.

המחברים נוקטים עמדה ברורה ביחס לכיוונים הרצויים של התנהלות הסכסוכים בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית. בתוך כך הם דוחים את ניסיונות הקבוצות השונות להגיע להכרעות (בתחום של מדיניות פנים וחוץ) חד משמעיות וחד צדדיות. ברוב המשאלים לגבי ניהול הסכסוכים (ערבים-יהודים, דתיים-חילונים) התשובה הנפוצה היא שהאחריות מוטלת על שני הצדדים. המחברים דוחים בתוקף את התפיסה הפוסט-ציונית הטוענת שמדינת ישראל וציונות הורתן ולידתן בחטא של נישול העם האחר, ומציעים חתירה לפשרה הפרגמטית בין שני העמים, שלא תעשה אולי צדק היסטורי דמיוני אך תשפר את מצבם. המחברים מתנגדים למצב שבו תיאלץ ישראל לבחור בין היותה מדינה יהודית להיותה דמוקרטית ומדגישים שהדבר יתאפשר רק במצב שבו יתקיים כאן רוב יהודי מוצק.

 

באשר לבעיות הפנימיות של הזהות היהודית-ישראלית, הרי שהם מדגישים שהתופעה שמשרה את התקווה בעניין היא צבירת תאוצה של גיבוש זהות אישית מורכבת המזדהה עם כמה עולמות תרבותיים ומסרבת לבחור ביניהם.
חשיבותו של הספר 'קרבה ומריבה' חורגת מעבר להיותו ספר מחקרי אקדמי. אין הדבר מובן מאליו בעידן שבו רבים מהסוציולוגים בארץ עוסקים בהעמקת השסעים על ידי ניתוחים דה-קונסטרוקטיביים ופירוק הנרטיב הציוני-ישראלי. מתברר כי חקר החברה בישראל מסוגל להביא על פני השטח את הקונפליקטים העמוקים ביותר מבלי לייפות או לרכך אותם באופן מלאכותי, לחקור אותם ואת המגמות הקיימות בהם באופן מעמיק, ולהתוות כיווני המשך בזהירות הראויה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אירי  On מרץ 27, 2007 at 4:25 am

    כתבת "פרס ובן אליעזר" במקום "פרס ובן רפאל". לא שמתי לב לשמות המחברים, עד שהצירוף הקפיץ אותי…
    אולי יעניין אותך לדעת שהוספתי אותך למועדפים שלי, הגבר השני בין כל הנשים (ואת השני אני מכירה, דרך אגב).

  • זאב שביידל  On מרץ 27, 2007 at 7:57 am

    על תשומת הלב
    תיקנתי את השגיאה ואני מאד מודה לך. אני מודה לך גם על ההוספה למועדפים ומקווה לקבל ממך פידבקים גם בהמשך.
    אשח אם תכתבי לי למייל הפרטי מעט יותר על עצמך- אני אוהב מאד להכיר את קוראי
    זאב

  • גלעד סרי לוי  On אפריל 7, 2007 at 8:35 pm

    אחת קטנונית – אי אפשר "לצבור תאוצה" תאוצה היא נגזרת המהירות כלומר הקצב בה המהירות עולה
    בתור שכזו היא גודל אינפיניטסמילי, ואי אפשר לצבור אותה

    אחת יותר מהותית – בהמשך לפסקה האחרונה במאמרך – הספר הזה נכתב על ידי שני סוציולוגים ותיקים במיוחד שעתידם כבר מאחוריהם
    הצעירים יותר כבר לא כותבים כך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: