על כותבים, כתבים ומכתבים

אחת ההתלבטויות הידועות של מחברים בתחום ספרי העיון היא דילמת הז'אנר. הקונפליקט הוא סביב שאלת התפוצה מול העומק – מצד אחד מפתה לכתוב ספר שיזכה להכרה אקדמית נרחבת ויקבל הערכה מצד חוג העמיתים המצומצם, אך סוגה זו נשארת חתומה לחוג הצר של יודעי ח"ן וקוראים שוחרי דעת מן השורה אינם נחשפים לה. דייויד דמרוש, מרצה לספרות באוניברסיטת קולומביה, כותב על ההתלבטות הזו ב-Chronicle of Higher Education. דמרוש נתקל בשאלת הכתיבה לציבור הרחב מול הכתיבה האקדמית, כשעבד על ספרו החדש המוקדש לאחת מיצירות הספרות העתיקות בהיסטוריה – האתוס הקדום "עלילות גילגמש".

החיבור "עלילות גילגמש" מתאר באריכות את עלילות המלך גילגמש וחברו אנקידו, והיה מפורסם מאוד בעולם הקדום. החיבור, שידוע במספר שפות: אכדית, שומרית וחיתית, התגלה במאה ה-19 באופן די מקרי – עובד של המוזיאון הבריטי בשם ג'ורג' סמיט עבר על הלוחות שנתגלו כמה שנים קודם לכן בחפירות של נינווה, כשלפתע שם לב לסיפור שבאחד הלוחות. הסיפור תיאר מבול גדול שמכלה את העולם, אונייה שחונה על הר, ויונה שנשלחת מהאונייה בכדי לתור אחרי פיסת אדמה יבשה. סמיט התלהב מאוד מהממצא של "הגרסה הכלדאית למבול התנ"כי", והפך במהרה לבר סמכא מספר אחת בעולם בתחום האשורולוגיה, דבר שאינו מובן מאליו בהתחשב בעובדה שמדובר באוטודידקט שרכש השכלה פורמאלית רק עד גיל 14.

סיפור החשיפה, הכתוב כמעין מותחן בלשי, הוא הנושא של החלק הראשון בספרו של דמרוש. החלק השני מוקדש לתיאור חי מאוד של ממלכת אשור בתקופה המתוארת, והחלק האחרון מוקדש לעלילה של "עלילות גילגמש" (עלילה ששימשה השראה, בין השאר, לסופר האמריקני פיליפ רות' בספרו "הסיפור האמריקני הגדול", ולסדאם חוסיין, שבין פעילותו הצבאית לדיכוי המתנגדים בעיראק הספיק לכתוב סיפור רומנטי-אלגורי, "זביבה והמלך"). לאחר התלבטות מסוימת החליט דמרוש שיכתוב ספר מלומד ורציני, אך קריא ומשלב אפילו אלמנטים של מתח. הדבר היה חשוב לו בגלל דאגתו הרבה מ"מלחמת הציוויליזציות" בין מזרח למערב שהואצה בעקבות המלחמה בעיראק. דמרוש ביקש להראות שאין התנגשות בין מזרח למערב, ושכל התרבויות הקדומות ויצירותיהן – כמו "עלילות גילגמש", הומירוס, התנ"ך ו"אלף לילה ולילה" – יונקות מהיסוד המשותף, המכלול הגדול שהתגבש והתעצב באזור הים התיכון, תוך השפעות הדדיות ומוטיבים חוזרים ונשזרים אחד בשני. חשיבותו של "עלילות גילגמש" כיום, אלפי שנים אחר כתיבתו, היא אפוא בתיאורו המרגש את החוויה האנושית, עם חרדתה מן הסופיות  ושאיפתה לאלמוות.

ג'לאל אדין רומי

כתיבה חוצה תרבויות

הנושא של הכתיבה כחוצה תרבויות מעסיק, מזווית אחרת, גם את קולמן בארקס, מרצה לספרות ומתרגם שירתו של המשורר הסופי הגדול, ג'לאל א-דין רומי. ב-30 בספטמבר ימלאו 800 שנה ללידתו של רומי, ובארקס מספר בראיון למגאזין המקוון Guernica על החיבור שלו ליצירה הסופית. בארקס מזהה אצל רומי את אותם היסודות המתחברים אל המהות האנושית שהוא רואה גם ביצירות של ויטמן ורילקה. למעשה, כל הכתיבה מהווה סוג של אתגר עבור רומי, כיוון שחווייתו האישית, והוא אמר זאת פעמים רבות, אינה ניתנת כלל לביטוי במילים. למעשה, הסברו לכך שהוא עסק בכתיבת שירה הוא ש"חבריו אהבו את זה". שירתו של רומי חוצה את הגבולות ואת הדתות ומתעלה מעליהן. למעשה, בתפיסתו של רומי כל העולם הוא סוג של צחוק א-לוהי, כאשר החוויות וצורות החיים השונות הנן במהותן סוגים שונים של הצחוק. לכן רומי גם סבר שהמלחמות בין הדתות השונות והעמים השונים הן מגוחכות ורק מפרידות בין האנשים – אמירה לא טריוויאלית בעולם של מסעי הצלב, ואפילו לא בעולם של היום. המאמץ של רומי, בנדודיו בין אפגניסטן לתורכיה, היה לקשר בין האנשים על ידי הכתיבה המתבוננת פנימה והנעלמת אל תוך שתיקה מדיטטיבית.

הנושא של כתיבה ונדודים מעסיק גם כותב נוסף, הפעם בן ימינו, וידיאדר סורג'פרסאד נייפול (V. S. Naipaul), שזכה בפרס נובל לספרות לשנת 2001 (בין ספריו שתורגמו לעברית: "הודו – מקץ אלף מרידות", "עיקול בנהר" ו"חצי חיים"). נייפול, שמתגורר באנגליה וזכה לתואר אביר, נולד בטרינידאד להורים ממוצא הודי והיגר לאנגליה בצעירותו. מאמרו ב-Guardian מתאר את חווייתו כבן מהגרים שמעולם לא חש עצמו שייך לתרבות יציבה וברורה שמאפשרת לכתוב מתוך עומק וביטחון. בשלב מסוים החליט נייפול להתמודד עם כתיבה על ארץ מוצאו – הודו. הוא נסע להודו פעמים רבות וחרש אותה בכל הכיוונים האפשריים – מאמץ שהניב שלושה ספרים שונים. בחיפושיו אחרי זהותו שלו וזהותם של התושבים המקומיים (הדבר העיקרי שמעניין אותי בכל מקום בעולם זה בני אדם, אומר נייפול) הוא שם לב לא רק לאקזוטיקה המקומית, אלא גם לקונפליקטים הלא פשוטים מתחת לפני השטח ולרצון ההולך ומתחזק של ההודים לשינוי חברתי כולל. כך הוא עושה גם בספרו "בקרב המאמינים" העוסק בארצות האסלאם, שבו הוא מתאר את הדיכוי האלים שעוברים בארצות האסלאם בני המיעוטים הלא-מוסלמיים, שנושלו מתרבותם ואמונתם על ידי אלימות של הכובשים המוסלמים. הדבר מהווה חריגה משמעותית מהכתיבה הרב תרבותית התקינה-פוליטית, והספר גרם לזעם רב בקרב המבקרים הפוסט קולוניאליים המקצועיים, ואדוארד סעיד בראשם.

מקצוע- כותב המכתבים. דואונג וואן נגו

המקצוע: כותב מכתבים

סוג נוסף של כתיבה מתארת פיונה אהלרס במהדורה האנגלית של Der Spiegel. בבירת וייטנאם, הו צ'י מין, פגשה אהלרס אדם בשם Duong Van Ngo העוסק במקצוע שכמעט לא קיים היום בעולם המערבי – האיש בן ה-77 עוסק מזה 60 שנה בכתיבת מכתבים. במשרד שלו בדואר ליד הנהר סייגון הוא עוזר לאחרים לנסח, לכתוב ולתרגם מכתבים. המאמר מתאר את הכותב שניגש למלאכתו ביראת כבוד אמיתית – הוא חושב בזהירות על הניסוח של המשפטים ובוחן איך כל מילה נשמעת. נגו מודע לניואנסים ולמשמעויות שיש למילים ולביטויים בכל אינטראקציה אישית, קל וחומר בשיחה שקשורה לדברים אינטימיים. בתיווכו של נגו נישאו מספר זוגות ברחבי העולם, הוא איתר ילדים של החיילים האמריקנים בווייטנאם, ועזר לפליטי הסירות הוייטנאמיים לאתר אחד את השני. נגו שמע הרבה סיפורים ונוצר בליבו סודות רבים. הוא אינו מקבל דואר אלקטרוני ושונא את המחשבים ואת הטלפונים הניידים באותה מידה. לדעתו למילים שיוצאות מן המכונה אין נשמה, והאנשים שמשתמשים במילים של מכונות איבדו את הנימוסים הטובים ואת הסגנון הראוי לתקשורת עם הזולת. ככל שוייטנאם נפתחת יותר לעולם רבים יותר נזקקים לשירותיו, אך עם זאת הוא כותב המכתבים האחרון שחי בבירה.

בקצה השני של הטכנולוגיה הכתובה נמצאים הבלוגים ברשת, שהופכים לסוגה הקולטת יותר ויותר תחומי עניין – כולל פילוסופיה. מאמרה של אופליה בנסון ב-The Philosophers Journal עוסק בבלוגים הפילוסופיים. צירוף המילים "בלוג פילוסופי" נשמע בתחילה כמו אוקסימורון המנסה להכיל את הפער הבלתי ניתן לגישור בין הקלות הבלתי נסבלת של הפרסום ברשת לבין ההגות הפילוסופית הקפדנית והרצינית. אלא שכאשר מתבוננים בסוגים השונים של הבלוגים, כמו בסוגים השונים של ההוגים, אין סיבה לחשוב שמישל מונטיין, למשל, לא היה מפרסם כיום את ה"הגיגים" שלו בצורה של בלוג. בלוג גם לא חייב להיות אויב מושבע של איכות – ידוע שכותבים רבים מפרסמים אונליין את המאמרים של עצמם שכבר פורסמו אך קוצצו בעריכה מחוסר מקום, למשל. השטח ברשת אינו מוגבל ברוחב העמוד העיתונאי והדבר מאפשר לפרסם חומרים מנומקים וארוכים יותר. היתרון הנוסף של הכתיבה בבלוגים הוא כמובן החשיפה הרחבה של כל דיון, שגם מאפשרת להגיב. כמובן שלדיונים הללו אין "חיי מדף" ארוכים ואחרי דיונים נמרצים של יומיים-שלושה הם מפנים מקום לדיון אחר, אך כל עוד הבלוג אינו הבמה היחידה לדיון הפילוסופי נראה שאין בכך בעיה. נראה שהבלוג תופס כיום במידה רבה את התפקיד שיועד מלכתחילה לכתבי העת בתחום הפילוסופיה – לחשוף את סוגיות הדיון הפילוסופיות לדיון רחב. כפי שכבר נכתב בתחילת המאמר – הפרסומים המקצועיים הפכו עניין ליודעי ח"ן והקהל מחפש לעצמו נתיבי ידע חלופיים. כך או אחרת, נראה שסוגים שונים של כתיבה לא רק משגשגים, אלא גם מפתיעים אותנו כל פעם מחדש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גלעד סרי לוי  On אפריל 7, 2007 at 8:38 pm

    זוכר את המערכון של הגשש החיוור על כותב המכתבים?
    פיסת נוסטלגיה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: