ארכיון חודשי: אפריל 2007

רוזנצוויג והאיז´ביצר בריקוד חסידי

 

שער הספר

אחדים מחבריי הטובים ביותר עשו ועושים תארים מתקדמים בפילוסופיה יהודית. לא פעם אני שומע מהם תלונות על הקושי הגדול במציאת חלקה מחקרית שטרם נחרשה ועובדה. הבעיה אכן קיימת – כמה אפשר לחדש במסגרת הכמות המוגבלת יחסית של טקסטים? התוצאה של החיפוש הנואש הזה הולכת לרוב לשני כיוונים – עיסוק בפרטים הטכניים המזעריים של העניין או גלישה לתחומים מקבילים, ובלשון אחרת – רב-תחומיות. לכן, מי שיתחיל לקרוא את הקובץ עב הכרס המוקדש לזכרה של חוקרת הפילוסופיה והקבלה רבקה הורוביץ, עשוי להיות מופתע לטובה ולגלות שגם בשנת 2007 השאירו לנו אבותינו בקעה נרחבת למדי להתגדר בה.

בקובץ אפשר למצוא חידושים מחקריים של ממש, תובנות מקוריות לגבי הידע המחקרי הקיים כבר, וגם מקומן של תובנות בינתחומיות מעמיקות לא נפקד. כל ניסיון לסכם בקצרה את התכנים של קובץ עשיר זה בהכרח יעשה לו עוול. לכן הדברים שלהלן הם בגדר גירוי אינטלקטואלי עבור אלו שמתכוונים לעיין בו ותסקיר עבור אלו שאינם מתכוונים לכך.

 

 

 

צדו האפל של רשב"י

הקובץ נפתח בדברי הזיכרון של הפרופסור מרדכי ברויאר. ברויאר מתאר את עולמה הרוחני העשיר של הורוביץ, תוך דגש על המיזוג שהיה קיים בעולמה בין הגותם של יהודים יוצאי גרמניה כרוזנצוויג, בובר וגרשום שלום לצד הגות חסידית וקבלית. הורוביץ עצמה מתארת, בקטע זיכרונות קצר בתחילת הקובץ, את המפגש שחוותה בילדותה בין היהדות הגרמנית לזו המזרח אירופאית. הרבה מן המיזוג המופלא הזה בא לידי ביטוי במאמרים השונים בקובץ, שמשחזרים את אותו מפגש במספר דרכים. כך אפשר גם להתרשם מרשימת פרסומיה המלאה המתפרסת עד שנת 2007 וכוללת מאמרים שנמצאים עדיין בדפוס.

מאמרו של יהודה ליבס, אחד הפטריארכים של חקר הקבלה בישראל, עוסק בדמותו של רשב"י בספר הזוהר. במאמר קודם, "משיח של זוהר", משרטט ליבס בפירוט רב את דמותו של רשב"י הזוהרי כדמות משיחית שהיא מעין עמוד התווך של העולם. את המאמר הנוכחי מקדיש ליבס לתיאור הפן השני של הדמות – מעין "צדו האפל" של רשב"י. התנא הגדול מתואר במספר מקורות לא רק כבסיס העולם, אלא כמי שמאיים להחריבו וקשור בצורות שונות לדמויות המיתולוגיות של הנחש הקדמוני ושל התנין הגדול. מסתבר שדמויות אלו אינן בהכרח שליליות, אלא מגלות פן נוסף של ההנהגה הא-להית, מידת הדין.

 

הריקוד החסידי- תיקון הגוף והעולם

 

 

מאמרו של יוסף פנטון, מרצה בסורבון, מסכם לראשונה תחום מחקרי חשוב נוסף – הריקוד החסידי. תחום זה לא זכה עד עכשיו לעיון המחקרי הראוי לו ופנטון נוטל על עצמו את תחילת המשימה. לאחר תיאור קצר של התפתחות היחס אל המחול כביטוי לשמחה של  מצווה אצל דוד המפזז ומכרכר לפני ארון ברית ה', דרך ריקודי שמחה של מצווה, מגיע פנטון אל המחול החסידי. למן כתביו של הבעש"ט והלאה תפס הריקוד חשיבות מיוחדת בחסידות. מדובר ברמות הבנה שונות של המחול – מהניסיון להחיל את הקדושה על כל האיברים בגוף, דרך הרצון לטהר את הגוף מהטומאה שדבקה בו על ידי החטא, ולבסוף – ניסיון להוריד באמצעות הריקוד את השפע של העולמות העליונים. לריקוד נקשרו בחסידות כתרים רבים של כוונות וייחודים עליונים המבוססים על ספרי הקבלה, וחלקם אכן חוזרים למחול של דוד המלך. דוגמא לכך הוא המחול שאדמו"רים היו נוהגים לרקוד ביום השביעי של סוכות, המזוהה עם ספירת המלכות מחד גיסא ועם דוד המלך המכרכר לפני ה' מאידך גיסא. המאמר מסתיים בתיאור הנדיר של הריקוד הקבלי על ידי הרבי ממונקאטש, ר' חיים אליעזר שפירא.

חטאו של ליצן קבלי

היבט אחר של החסידות מתואר במאמרה של אסתר ליבס. המאמר עוסק בתפיסת אהבת הבורא במשנתו של אחד מתלמידי המגיד ממזריטש – ר' ברוך מקוסוב (ספרו, "עמוד העבודה", הוא חיבור המוכר לחוג מצומצם יחסית של חוקרים). לדעתו של ר' ברוך, עבודת ה' עלולה להיות כל כך מוחלטת שהיא משאירה מקום גם לעבירה על התורה וגם לדחייה של המוסר. בתור שתי דוגמאות מביא ר' ברוך פירוש מפתיע על עקידת יצחק ועל מעשה דוד ובת שבע. לדעתו, הקושי העיקרי של אברהם לא היה להעלות את יצחק לעולה, אלא דווקא להוריד אותו במצוות ה'. זאת מכיוון שאדם שכולו ספוג בעבודת ה' לא מתקשה להקריב לה' אף את היקר לו מכל. הוויתור על הקורבן הוא הקשה, ולכן הניסיון הוא של אברהם ולא של יצחק. גם המעשה של דוד ובת שבע נתפס בעיניו כחטא שבעזרתו מבקש דוד להתקרב לקב"ה על ידי תשובה. דוד הופך כאן ל"בדחנא דמלכא", הליצן הקבלי של המלך שמוכן ליפול על פניו כדי לשעשע את האדון.

קישור נוסף בין עבודת ה' לחטא, מצוי במאמרו הארוך והמקיף של אביעזר כהן. כהן עוסק בתפיסה של האותנטיות הדתית ומבקש להשוות בין שני הוגים שעסקו בה – הרבי מאיז'ביצא, ר' מרדכי יוסף ליינר, ופרנץ רוזנצוויג. בהגות של שניהם קיים יסוד מהפכני שמעמיד את קיום המצוות של האדם בזיקה למצבו הנפשי הפנימי, אלא ששניהם מגיעים אל התפיסה הזו מנקודות מבט שונות לחלוטין.

האיז'ביצר מפתח בספרו, "מי השילוח", גישה שלפיה עבודת ה' יכולה לבוא לידי ביטוי גם בעבירה על מצוות התורה, כי עבירה זו מגלמת את "רצון ה'" באותו רגע. התפיסה באה לידי ביטוי, בין השאר, בפירוש המפורסם והנועז לפרשת "בלק", שבו האיז'ביצר מתאר את זמרי כעובד את ה' מתוך מסירות הנפש, ואת פנחס כמי שאינו מצליח לחרוג מה"תקן" היציב של עבודת ה'. הוא כמובן מסייג פעמים רבות את גישתו לאותנטיות דתית על ידי דרישה חוזרת ונשנית לערוך בחינה פנימית מתמדת (המכונה אצלו "בירור") של כל יסודות הנגיעה האישית והרצון הפרטי. ברגע שאדם מתנקה בצורה כזו מן האגו הפרטי שלו, הוא הופך את רצונו הפרטי לרצון ה', גם כשהדבר סותר הלכה ספציפית.

פרנץ רוזנצוויג, לעומת זאת, בעיסוקו בהלכה (בין השאר במאמרו 'הבונים'), מעמיד דווקא את הקשבתו של הפרט לרצונו ולמוכנות הפנימית שלו לעבוד את ה', כקריטריון הבסיסי לבחינת האותנטיות הדתית. הפרט הוא זה שאמור להאזין לעצמו ולהחליט לאיזו רמה של מחויבות הלכתית הוא מוכן להתחייב באותו רגע (מכאן תשובתו המפורסמת של רוזנצוויג לשאלה האם הוא מניח תפילין – "עדיין לא"). האותנטיות מתפרשת, אפוא, לשני כיוונים – האוטונומי וההטרונומי.

להגותו של רוזנצוויג מוקדשים מאמרים נוספים בקובץ: אחד המאמרים האחרונים של הורוביץ עצמה הדן בזיקתו לקבלה ולמיתוס, מאמר של שלום רוזנברג הדן במבנה של הספר "כוכב הגאולה", מאמרים (באנגלית) של פרופ' שמיד-קוברצ'יק על הגותם של יהודים גרמנים, ומאמרם של רפאל יושפה ואפרים מאיר על "האושר להיות יהודי" בהגותו של רוזנצוויג.

חוכמה יהודית משובחת

שאלת הזהות היהודית והזהות הישראלית ממשיכה להעסיק לא רק בהיבט הפילוסופי, אלא גם בהיבט האקטואלי שלה. מאמרו של מאיר בוזגלו דן ביחסים המורכבים בין הישראליות ליהדות ובשאלה האם הציונות היא היורשת האותנטית של היהדות ההיסטורית, המשך שלה או סטייה ממנה. ברוח כנסי ההידברות הנפוצים אצלנו לאחרונה, קורא בוזגלו למיזוג של מכלול הזהויות הישראליות ומביע חשש כן לגורלה של היהדות אם החברה בישראל לא תשכיל לעשות כן.

במיזוג הזהויות עוסקת גם מיכל הלד במאמרה על נשים ישראליות דוברות לאדינו. במחקר אנתרופולוגי מרתק, האזינה הלד לסיפורים בשפה זו שסיפרו זו לזו קבוצה של נשים המתכנסות על בסיס קבוע. בעולמן של נשים אלו נוכחת הגלות באופן נוסטלגי בתוך חייהן בישראל והן ממשיכות ליצור את הנרטיב שלהן תוך עירוב הדמיוני עם המציאותי.

כפי שצוין, בקובץ לא נפקד מקומם של התכנים הבינתחומיים וההשפעות ההדדיות המרתקות. כך מאמרו של משה אידל, החוקר את משל המלך והבן בחסידות ומגלה בתוכו השפעות של מוטיבים נוצריים, מוסלמיים, ואפילו – בתיווך מוסלמי – הינדואיסטיים. החסידות, שאנו רגילים לראותה כמעין מערכת יהודית פנימית סגורה, נוצרה בצומת היסטורי וגיאוגרפי מאוד מעניין, ונהנתה משלל השפעות של קבוצות שונות – מכיתות פורשות של נוצרים רוסים ועד הגותם של שפינוזה וקאנט. מאמרה של סוזן השל מתאר את תפיסת הפאתוס הא-להי של אביה – אברהם יהושע השל – ואת השפעתם של התיאולוגים הנוצרים הפרוטסטנטיים על תפיסה זו.

עוד בקובץ, מאמר שמתאר את תפיסתו הקדם-ציונית של שד"ל, המשך הוויכוח על אלוהי אריסטו מול א-לוהי אברהם בהגותו של הרמב"ם, הערות לוויכוח על מוצאם של מדרשי העקידה המאוחרים, דיון בהגותם של מרטין בובר, יצחק ברויאר, שפינוזה, לוינס ועוד ועוד… קצר המצע מלתאר.

לסיכום, מלבד היותו ספר זיכרון נאה ומכובד לאחת מגדולי החוקרים בחוכמה היהודית, מדובר בספר הגות במובן הטוב והמשובח ביותר של המילה. קובץ המוכיח שיש למחקר ההגות היהודית עוד שדה נרחב לעיון והשוואה, חקירה וחידוש, גם בשנת תשס"ז.

וכל מאמינים

חג הפסחא הנוצרי יצא השנה בחודש אפריל וחפף לפסח שלנו. המועד הזה זימן לכתבי עת רבים בעולם, היוצאים החודש, עיסוק בסוגיות השונות שבין דת, חברה ותרבות בעולמנו.

אפיפייור בנדיקטוס החמישי- הרוטווילר של האל

הרוטויילר של א-להים
אחת הדמויות המזוהות ביותר בעולם עם האמונה הדתית הממוסדת, היא ללא ספק דמותו של האפיפיור, בנדיקטוס ה-16, שציין החודש הן את יום הולדתו השמונים והן שנתיים לכהונתו על הכס ברומא. לאירוע הזה מוקדש מאמר נרחב ב- New York Times מאת ראסל שורטו.

המאמר מתאר את דרכו של האפיפיור (ששמו ה'אזרחי' הוא יוזף רטזינגר). ילדותו כנער קתולי בכפר פסטורלי בבוואריה, נקטעה על ידי מלחמת העולם השנייה. את הסיבה לטירוף הנאצי ראה רטזינגר בחילון המודרני ובתחושה של "חברה ללא א-ל". לאחר המלחמה למד רטזינגר בסמינר הקתולי, שם פיתח  את השקפתו הנוכחית, שאמורה לסייע לו בגיבוש של עדת מאמיניו בעולם שאחרי אסון התאומים.
כל המומחים בעניין מסכימים שרטזינגר הוא אינטלקטואל יוצא מן הכלל ביחס לרוב האפיפיורים שקדמו לו, ובתור שכזה הוא עסוק רבות בפיתוח העמדות התיאולוגיות הקתוליות והגנה עליהן. מבחינה אינטלקטואלית, מאמין האפיפיור בכל מאודו בשילוב הנחוץ בין דת (האמונה הקתולית) למדע (הרציונליות המדעית). אמונה בלתי רציונלית מובילה לדעתו לפונדמנטליזם, בשעה שרציונליות ללא אמונה עלולה להאיץ את היהירות האנושית ולגרום בכך לאסונות כבדים.

רטזינגר ידוע בהתנגדותו הבלתי מתפשרת לכל חדשנות עקרונית בעמדות הכנסייה והתבטא באופן שלילי בנושאים כגון הפלות, הסמכת נשים לכמורה, אפשרות נישואין לכמרים או הכרה בנישואין חד מיניים (בשל תפיסותיו הבלתי מתפשרות, היו שהדביקו לו את הכינוי "הרוטוויילר של הא-ל"). נאומו באוניברסיטת רגנסבורג, שבו העביר ביקורת על חוסר הרציונליות באיסלאם זכה למתקפות רבות, על אף ניסיונו של האפיפיור להבהיר שהביקורת לא הופנתה כלפי העולם המוסלמי במיוחד, אלא כלפי אירופה המודרנית, המשתחררת ממורשתה הנוצרית. בדבריו, קשר רטזינגר יותר מפעם אחת בין הנאורות לבין הקתוליות וטען שכל רעיון הנאורות יכול היה להיווצר רק בסביבה הנוצרית.

טאג' מאהאל- סממנים מוסלמיים בסמל ההודי

איסלאם ידידותי לסביבה

לא רק הנצרות מחפשת נתיבים לעולם המודרני. בכתב העת לענייני הדתות Cross Currents, הופיע מאמר נרחב מאת ד"ר עומר פארוק עבד-אללה, הדן בהסתגלות אפשרית של האיסלאם לחברה המודרנית. לדעתו של פארוק, הפונדמנטליזם האסלאמי אינו יליד החזרה לערכי האיסלאם, אלא להפך – הוא תוצר של חוסר ההיכרות עם התרבות המוסלמית לדורותיה.

פארוק מייחס את אותה אי-היכרות למתאסלמים החדשים – שרבים מהם שחורים, המחפשים מוקד של זהות מגבושת בעולם המודרני. הקיצוניות הפונדמנטליסטית אכן מעניקה להם זהות שכזו, אלא שכל קשר בינה לבין האיסלאם ההיסטורי הוא מקרי בהחלט.

פארוק מצטט ארוכות את הסונות מהקוראן שבהן קורא מוחמד להתחשב בתרבות של התושבים המקומיים ולא לכפות עליה את הנוהגים של דתו. בנוסף, מביא פארוק את שני העקרונות החשובים של פרשנות החוק האסלאמית: המנהג והיישום. לפי כללים אלה יש לבדוק כל תרבות מוגדרת לאור הנורמות האסלאמיות ולברר ממנה את היסודות החיוביים והניטראליים שלה, לצד ההתנגדות ליסודותיה השליליים (בתור דוגמה לאחרונים מביא פארוק את נושא הרצח על רקע "כבוד המשפחה"). פעמים רבות מקבל נוהג המקום תוקף של חוק בתרבות המוסלמית. הדבר לא נשאר כך באופן תיאורטי בלבד, אלא יושם בתרבויות הרבות בהן נפגשו המוסלמים עם האוכלוסייה המקומית.

מגלה הארצות המוסלמי אבן- באטוטה (בן תקופתו של מרקו פולו) תאר ביומניו את השיתוף התרבותי ברחבי העולם המוסלמי. הארכיטקטורה של טאג' מאהאל בהודו שילבה בתוכה אלמנטים מוסלמיים והפכה לסמל הארכיטקטוני של הודו דווקא. המוסלמים הסיניים פיתחו בתוך האיסלאם את אמנות הכתיבה הסינית ומוסלמים תושבי מזרח אפריקה פיתחו תרבות שלמה דוברת סווהילי. בדרך זו, מציע פארוק לאיסלאם המודרני להכיל בתוכו את האלמנטים החיוביים הרבים של התרבות האמריקאית ולהפסיק את המצב בו המושגים "איסלאם" ו"תרבות" נתפסים כעוינים לתרבות המערב.

לאהוב גזען לבן

 

מרטין לותר קינג. לא הטיף לשנוא את הלבנים

מאמר אחר באותו גיליון, מאת גוליוס לסטר, דן בעוד "צמד מושגים בלתי אפשרי" – הדת וזכויות האדם. לסטר, פעיל ותיק למען זכויות השחורים בארה"ב, מגלה שכאשר התנדב בשנות ה-60 בארגון סטודנטים למען זכויות אדם, גילה להפתעתו שרבים מאד מן הפעילים בתחום הם בנים להורים המשמשים כלי-קודש של הדתות השונות. הייצוג המשמעותי הזה הוביל את לסטר למחשבות על הקשר האפשרי בין המחויבות הדתית לבין המאבק על זכויות האדם.

המחבר מאמין, שההשקפה הדתית שאותה קנה בבית הספר הציבורי האמריקאי ולאחר מכן במכללה (בהתבסס, בין השאר, על פאוך טיליך הנוצרי, מרטין בובר היהודי ומהטמה גנדי ההינדי) הטביעו בו ובבני דורו את התפיסה שכל בני אדם הנם שווים ונבראו בצלם הא-ל. כשכל בוקר בכיתה התחיל בהקראת הפסוק "ואהבת לרעך כמוך", קשה היה שלא לקלוט את המסר.

הפעילים השחורים של אז (ובראשם מרטין לותר קינג) מעולם לא הטיפו לשנוא את הלבנים על היותם בצד המדכא. הם חינכו את צאן מרעיתם לראות בגזען הלבן אדם מסכן ומורעל שנאה ולבוא אליו במסרים של חמלה ואהבה נוצרית. לסטר מציין, במידה רבה של צער, שהמטיפים השחורים של היום עסוקים פעמים רבות בהצגת האדם הלבן כ"אחר המאיים" ובדמוניזציה שלו. רבים מאד מהמטיפים הדתיים, הוא מציין, עסוקים במאבק נגד ההפלות והמתות החסד, במקום להיות עסוקים בחסד עצמו.

לסטר מאמין שניתן להחיות את הרוח שהביאה לשינוי החברתי של שנות השישים לא על ידי ההתפזרות הרב תרבותית לנישות צרות, אלא דווקא על ידי גיבוש ערכי סביב מסרים של אהבה, כפי שילדי המטיפים הדתיים של שנות החמישים קלטו אותם.

'ירוק' מתוך אמונה

גם בסוגיות חברתיות אחרות יש לדתות מה להגיד. בגיליון של Christianity Today מופיעה ביקורת של אנדי קרוץ' על ספרו של התיאולוג הליברלי רוג'ר גוטליב, "האמונה בירוק". הספר מתאר באריכות את ההתעוררות הקיימת בקבוצות דתיות שונות בעולם בנושא איכות הסביבה, ואת הפעילות המגוונת שהקבוצות הללו נוקטות לשימור כדור הארץ.

אין זה סוד שהממסדים הדתיים הם לרוב חשדניים ביותר כלפי יוזמות מן הסוג הזה. הסיבה העיקרית לכך היא שהתפיסה השלטת בעולמם של פעילי איכות הסביבה היא תפיסה מעין פאנתאיסטית, שמזהה את הא-ל עם הטבע וכופרת באל הטרנסצנדנטי – דבר שכמובן לא מקובל על רוב הדתות המסורתיות. בנוסף, המחשבה ה"ירוקה" החדשה נוטה לרוב לראות את בני האדם כחלק מהמכלול האקולוגי של כדור הארץ ולא כגורם שעומד מעל המכלול הזה, בשל צלם האלוקים שבו. המחשבה שמאחורי התפיסה הזו היא שה"התנשאות" של צלם אלוקים היא זו שגורמת לאדם להשחית את אוצרות כדור הארץ.

ספרו של גוטליב עוקב אחרי ההתפתחויות שמטרתן לערער את הגישה ה"אנתרופוצנטרית" של איכות הסביבה. לדעתו של קרוץ' (בעצמו פעיל נוצרי למען איכות הסביבה), מדובר בתפיסה שאינה יכולה להתאים לאף אדם שמזדהה עם השקפה דתית מסורתית- אורתודוקסית. השקפה זו מבוססת בהגדרה על תפיסת האדם כנברא בצלם אלוקים ועל מה שמכונה "שערוריית הפרטיקולריות", כלומר האמונה שהתגלות הא-ל התקיימה במקום ובזמן ספציפיים. אמונה כזו מוציאה את האדם ממקומו כמרכיב סתמי במערך האקולוגי הגדול ומציבה אותו כאחראי השימור והפיתוח במערך הזה. קרוץ' מאמין שדווקא התפיסה ה"פטרנליסטית" הזו כלפי איכות הסביבה, תיצור מעורבות של ממש בנושא מצדן של הדתות המסורתיות.

דיקינסון כמבקשת ה'

הפן האישי בחוויה הדתית גם הוא לא נשכח. מאמר נוסף ב-Cross Currents מאת המרצה לספרות אנגלית ג'יי לאדין, מוקדש לניתוח יוצא דופן של שיריה של המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון.
לאדין לימדה את שיריה של דיקינסון, המוקדשים ללבטיה הדתיים, במסגרת ה'ישיבה-יוניברס

יטי' – המוסד היהודי האורתודוקסי הותיק בארה"ב. החוויה יוצאת הדופן של מרצה חילונית שמלמדת תלמידות יהודיות אורתודוקסיות על משוררת שבאה מהעולם התרבותי הנוצרי, הכינה את לאדין להתמודדות מול צרות האופקים וחרדות תרבותיות.

לאדין הופתעה מאוד לגלות עד כמה רגישות תלמידותיה האורתודוקסיות לניואנסים של הטקסט, כמה הן מתחברות ללבטי האמונה של דיקינסון, ועד כמה הרגישות שלהן לטקסט מסייעת להן לפענח אותו לעומק, אף יותר ממורתן החילונית. חוקריה הרבים של דיקינסון לא מצליחים להגיע למסקנה סמכותית כלשהי לגבי אמונתה הדתית על סמך כתביה, ולכן נוטים לראות בה אגנוסטיקאית. תלמידותיה של לאדין הראו לה, על סמך עיון מדוקדק בשירים, שדיקינסון איננה מתלבטת בשאלת קיום הא-ל, אלא בשאלת היכולת האנושית להיות בקשר עם הא-ל ולשמוע את קולו. ההתלבטות הדתית של דיקינסון הופכת אפוא מערפול אגנוסטי, המאפשר להכיל דבר והיפוכו, לתהליך ששנותיו כשנות חיי האדם, בחיפוש אחר שמיעת קולו של הא-ל ובמודעות למגבלות האנושיות בתוך החיפוש עצמו.

מישוע עד אושו

 

 

אושו- הגורו המושחת

תופעת ה"עידן החדש", או הרוחניות החדשה, ממלאת היום מדפים רבים בסניפי "סטימצקי". מגוון הספרים גדול כל כך, שלעתים לא ברור מה המכנה המשותף להם: מסיפורים על מפגשים עם חוצנים ועד קובצי מאמרים בפסיכולוגיה יונגיאנית. באנגלית, נוסף לספרות הרחבה למדי של הניו אייג' עצמו, קיימת אף ספרות רחבה על הניו אייג': מהצגה אוהדת, דרך ניתוח מדעי מרוחק רגשית ועד שלילה ומתקפה על התופעה. לכן אפשר היה לשמוח על ספרו של אורי לוטן, שמנסה – לראשונה בעברית – לעשות סדר במושגי העידן החדש. אורי לוטן (שמת לפני כשנתיים) היה שדרן רדיו שעבר בחייו חוויות רוחניות רבות ומגוונות. אולי משום כך הטיל עליו ערוץ העידן החדש של nrg-"מעריב" לכתוב מעין טור שבועי על מושגי היסוד של העידן החדש. הטורים הופיעו במהלך 2004 ולאחר מותו של לוטן קובצו בספר.

נתחיל בתוכן. גם לאחר שקוראים את הספר קשה להגדיר לאיזה ז'אנר הוא שייך. מבוא לעידן החדש ניתן לכתוב בכמה צורות. אפשר לנתח את רצף הזמן שבו הופיע המושג ואת הסיבות העיקריות להופעתו, ולהעיר על תחנות הדרך הבסיסיות. אפשר למנות אישים ודמויות מפתח בכל התפתחות. אפשר לנתח את העידן החדש בהקשריו הפסיכולוגיים והסוציולוגיים. אפשר לבדוק את היחס שלו לדתות המסורתיות, ואפשר גם לכתוב מעין יומן מסע אישי. ספרו של לוטן אינו עושה אף אחד מן הדברים הללו.

זה אוסף של מאמרים אקראי לחלוטין, על דמויות אקראיות ורעיונות אקראיים, שכל ניסיון למצוא להם מכנה משותף עולה בתוהו. חמישה פרקים בספר מוקדשים לדמותו של אושו ולהרפתקאות של המחבר בצל דמותו של הגורו המושחת. לעומת זאת, ז'ידו קרישנמורטי ובאבא ראם דאס, שהמחבר מפליג בדברי הערכה כלפיהם, מקבלים פרק קצר בלבד שאינו מכיל מידע רב מזה שיש בוויקיפדיה. אם הספר עוסק במורים הרוחניים, מה עושים שם ויליאם ג'יימס וקארל יונג? ואם הוא דן בתופעת העידן החדש של המאה העשרים, איך הגיעו לשם ישוע ובודהה? ומה עושה בתוך כל החבורה הזאת איש ושמו בוריס ליסינוביץ', שעסק בציד נמרים והיה מעורב בכמה התפתחויות מדיניות בנפאל? איך דרים בכפיפה אחת המטיפים הנלהבים לשחרור התודעה דרך הסמים, כמו האקסלי אלברט הופמן והמתנגד התקיף שלה, כמו קרישנמורטי?

קשה להבין מה הוא אותו "עידן חדש": מה החידוש שבו ולעומת מה הוא חידוש? מה צריך כדי להיחשב ל"איש העידן החדש"? לעזוב את המערב כדי להפוך למורה רוחני במזרח (באבא ראם דאס)? להמציא סיפור על דמות רוחנית שלא היתה ולא נבראה (קרלוס קסטנדה)? להטיף לחופש מיני (יעקב פרנק)? לשימוש חופשי בסמים (אושו)? לתקשר עם חוצנים? להיות בעד השלום בעולם (כמו גנדי), או דווקא נגד (כמו אליס ביילי, הכוהנת הרוחנית של היטלר)? או אולי מספיק להסתובב יחף ולדבר על אהבה (ג'ון לנון)?

מובן שכאשר מתקשים להציג סדר הגיוני כלשהו לדברים, מתקשים עוד יותר לנתח ולהעריך אותם. בתחילת הספר קובע המחבר בפסקנות כי "עד עכשיו הביא העידן החדש יותר תועלת מנזק", אך בהמשך הוא חושף את השחיתויות הנוראיות ביותר שנעשו בדיוק בשם אותה "הארה" של העידן החדש. ההשראות המיסטיות של היטלר, השחיתות של המהארישי, ההתעללות הנפשית והפיסית של אושו והשקרים של קרלוס קסטנדה מצביעים בבירור על הסכנה המרכזית של העידן החדש: הטוטליטריות החדשה שבאה בשם השחרור התודעתי של האדם. לא ברור כיצד לוטן מציע להתמודד עם סכנת הטוטליטריות, במיוחד לאור הוויתור הניו-אייג'י הצפוי על התובנה הרציונלית ה"מגבילה" וה"חונקת".

השאלה של הסכנה אינה שאלת תם, מפני שהפרקים שלוטן מתאר בהם את שהותו בחצרו של אושו עלולים לעורר מחשבה עגומה. בן אדם רודה בעריצות בקהל מאמיניו (שהם אנשים מבוגרים, ושלא נכפה על איש מהם לסור למרותו), ובתוך כך סוחר בסמים, מרוויח מעסקי הזנות, מחסל את אלו העומדים בדרכו במיתות שונות ומשונות, מתכנן מהפכים מדיניים ופיגועי טרור, מטיף לשחרור מהחומר שעה שהוא מחזיק באוסף פרטי של רולס רויסים – וקהל מאמיניו אינו שם לב לכל הדברים הללו ומוכן לעבוד בפרך כדי לזכות בדקות היקרות של ההארה הרוחנית. לוטן מנסה להבין בעצמו כיצד ייתכן שדבר כזה קרה, אך אין בפיו תשובה של ממש.

קל להבין מן הספר שהמורים הרוחניים של הניו אייג' נחלקים לדעתו של לוטן לטובים מאוד ולרעים מאוד. הבעיה היא שהמחבר לא מציע כל דרך להבחין בין הטובים והרעים. לוטן אף הסתייג בבירור מהצורות הבוטות במיוחד של השחיתות, בפרט אלו המלוות בצבירת רכוש חומרי על חשבון קהל המאמינים. אבל מה לגבי הצורה המתוחכמת יותר של אותה שחיתות, מה לגבי אדם שנהנה מהשליטה הנפשית בבני האדם האחרים?

גם צורת הספר אינה מקלה על הקריאה בו. הפרקים נראים בלתי ערוכים וכתוצאה מזה חוזרים על הדברים שכבר נאמרו (דבר חיוני בטור שמתפרסם ברשת, אך לגמרי לא נחוץ בספר), וכוללים התנגחויות של לוטן עם הטוקבוקיסטים המגיבים, שכנראה הם חשובים כל כך עד שראוי להנציחם בספר. ספרו של לוטן הוא הבטחה שלא מומשה. אוהדי העידן החדש לא זכו עד עכשיו לספר מקיף בעברית על הנושא. לפי שעה, הם עדיין לא זכו לו.

למי אנחנו נמשכים ולמה?

בגיליון החדש של כתב העת היוקרתי Archives of Sexual Behavior מתפרסם מחקר מקיף וייחודי מאת החוקר הוותיק והחשוב של המגדר והנטייה המינית, ריצ'ארד ליפא ( Lippa)  מאוניברסיטת פולרטון. המחקר היה גדול במיוחד וכלל כ- 200 אלף משתתפים מ- 53 מדינות שונות. המשתתפים השיבו על השאלונים שהוצבו באתר של הרשת BBC ובאתר של כתב העת Nature. כרגע הממצאים מתפרסמים. לא שיש כאן משהו שלא ידענו מקודם, אך מדגם כל כך גדול מתקף את הממצאים בצורה יוצאת מן הכלל. כל הדברים שייאמרו להלן נכונים עבור תושבי כל חלק של כדור הארץ, כל לאום וכל קבוצת גיל.

ובכן- כמה דברים שידענו על המשיכה והנטייה המינית- אבל נעים להיווכח שזה אכן נכון:

–         העוררות המינית אצל הגברים גורמת להם לחשק גדול יותר כלפי מין אחד והעוררות המינית אצל נשים גורמת למשיכה גבוהה יותר לשני המינים. גברים הסטרייטים רוצים יותר להיות סטרייטים והגברים ההומואים רוצים יותר להיות הומואים. אנחנו לא "כולנו קצת כאלה וקצת כאלה". הרוב הוא פשוט "כזה" וגם המיעוט גם הוא פשוט "כזה". מה שכן- נשים יותר נוטות להיות "גם כאלה וגם כאלה"

–         אז כל הנשים הן ביסקסואליות? התשובה היא שממש לא ושרוב הנשים נמשכות הרבה יותר למין השני מאשר למין שלהן. אבל יותר נשים מגלות עניין במין שלהן מאשר גברים

–         וכמה יש "מכל סוג"?  אם לצאת מתוך הנחה שהמחקר הוא ייצוגי אז יוצא לנו שגברים מתחלקים לפי 91% הטרוסקסואלים, 4% ביסקסואלים ו-5% הומוסקסואלים. לעומת זאת הנשים הן 90% הטרוסקסואליות, 7% ביסקסואליות ו- 3% לסביות. סטרייטים וסטרייטיות יש בערך שווה בשווה, ביסקסואליות כפול אצל נשים והומוסקסואליות כפול אצל גברים.

–         נשים לסביות לא נמשכות לגברים יותר בזמן של עוררות מינית. יש להן דפוס גברי יותר של המשיכה המינית ( בניגוד לנשים ההטרו והבי סקסואליות)  וכנראה שיש לכך סיבה ביולוגית שטרם הלידה. המחקר הזה תואם את הממצאים שנוטים לחשוב שהנטייה המינית ההומוסקסואלית נוצרת ברחם כאשר הגברים ההומוסקסואלים מפתחים תחת ההשפעה ההורמונאלית דפוסים יותר נשיים והנשים הלסביות תכונות יותר גבריות. הדפוס הזה שייך כנראה לחלקים ה"גבריים" של הפסיכולוגיה הלסבית. מעניין שאצל הגברים ההומוסקסואלים המשיכה המינית אינה יותר "נשית" ודומה בדפוסים שלה לזו של הגברים ההטרוסקסואלים. ייתכן מאד שזה אומר שהמכניזם האחראי לגיבוש של הנטייה המינית שונה אצל גברים ואצל נשים.

–         כל בני אדם, ללא קשר למין ולנטייה המינית שלהם חושבים שהדברים החשובים להם ביותר אצל בני זוגם הם: אנטליגנציה, חוש הומור, כנות, נדיבות, מראה כללי ומראה פנים מושך, מיומנויות תקשורת והערכים המשותפים.

–         המראה החיצוני חשוב יותר לגברים ותכונות האופי חשובות יותר לנשים- וזה ללא הבדל בנטייה המינית

–         הבדלי המגדר היו הרבה יותר משמעותיים מההבדלים מבחינת הנטייה המינית. לגברים ההטרוסקסואלים הדתיות והרצון לילדים חשובים יותר מאשר להומוסקסואלים

–         הלאום של האדם משפיע על התכונות שרצויות מבחינתו אצל בן הזוג, אך לא על המושגים של היופי החיצוני
 

האתר של ריצ'ארד ליפא

 

 

על נורמאלי, מקובל וראוי

הרשימה של נולי עומר עוררה לאחרונה מהומה רבה וגררה, בין השאר, את התגובה של אייל גרוס ושל טל איתן. באיחור אמנם, אבל נראה לי שכדאי להוסיף מספר מילים.

הייתי רוצה להציג כאן תפיסה שונה ומשלימה לזו שהציג אייל גרוס. התפיסה הזו הייתה התפיסה הבסיסית של תנועה ההומולסבית והיא נקראת התפיסה המהותנית. פירושה היא שתמיד היו ותמיד יהיו אנשים שבאישיות שלהם נמשכים לגמרי או בעיקר למין שלהם. כל מיני התפתחויות של התקופה המודרנית הביאו לכך שזהותנו "יצאה מהארון" ויכלה להודיע על עצמה בפומבי ואף לדרוש שוויון זכויות. על מנת להגיע לשוויון האזרחי המלא, לדעתי צריכים האנשים ההומולסביים לעבור 3 שלבים:

–         דה קרימינילוזציה. עצם ההתנהגות המינית ההומוסקסואלית הייתה בהרבה ארצות עבירה על החוק הפלילי. כמו כן, הומוסקסואלים לא יכלו להיות מועסקים בתפקידי עבודה רבים שכמובן לא היה להם דבר עם הנטייה המינית שלהם

–         דה- פתולוגיזציה. כאן אני חולק על טענתו של אייל. אחד ההישגים החשובים ביותר של התנועה ההומולסבית ההיסטורית היה כשהאיגוד הפסיכיאטרי של ארה"ב הוציא את הנטייה המינית ההומוסקסואלית מספר האבחון הפסיכיאטרי ( DSM). ההחלטה הזו- שאחריה באו החלטות דומות של האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי, איגוד העו"סים , איגוד הבריאות העולמי ואף האיגוד הפסיכואנאליטי האמריקאי- הפכה למעשה את התפיסה של האנשים ההומולסבים מסוטים לחריגים לגיטימיים- בדומה לשמאליים וללבקנים

–         דה- מרגינליזציה. זמן רב נאלצו האנשים הם היו מרגישים שזה אומר שהם משתייכים בעצם לעולם התחתון. אף חלק מההוגים ההומוסקסואלים- לדוגמה ז'ן ז'נה- תפס את נטייתו המינית כקשורה לשוליים, להעדר הנאמנות ואף לגנבות. אך התנועה ההומולסבית, כפי שהיא התגבשה בשלהי המאה ה- 19 , דרשה הכרה בכך שהאנשים ההומולסביים הם אנשים נורמאליים לחלוטין. אני חולק לגמרי על התפיסה כאילו שנלחמנו את זכותינו להיות סוטים בשולי החברה. נלחמנו על להיות נורמאליים. נלחמנו על כך שלאיש אין זכות להוציא אותנו מחוץ לחברה. ובהחלט הוכחנו שאיננו מהווים איום על החברה ההטרוסקסואלית, לא מפוררים את הערכים שלה אלא מתנגדים בתוקף להתעללות הפסיכולוגית בנו שהיא מבצעת כאשר מכניסה אותנו "לארון".

שני השלבים הראשונים כבר הושגו במידה רבה מאד. השלב השלישי בעיצומו. לצערנו, החברה הישראלית הנטייה ההומולסבית נתפסת עדיין כמשהו של "שמאלנים בשיינקין", למרות שברור שאתה הכמות של ההומוסקסואלים שנולדים בשיינקין נולדים גם בקריות, בבאר שבע, בעפרה ובמאה שערים. יבוא היום וכל האנשים הללו ישתלבו באופן טבעי במקום מגוריהם , אך כרגע רובם עדיין בארון ברמה זו או אחרת.

וכאן בדיוק הבעיה אותה מעלה נולי. מה אנחנו רוצים- השתלבות חברתית או התגרות מהשוליים? לדעתי התשובה היא שאם רצוננו בהשתלבות, הרי שאנו צריכים להבין ששי דפוסים מסוימים של ההתנהגות המגדרית שנראים טבעיים ומושכים, ללא קשר לפוביות כאלה ואחרות. המושגים שלנו על יופי וכיעור מוטבעים בנו במידה רבה באופן ביולוגי. לכן אנו אוהבים לרוב גברים המתנהגים באופן גברי ( עם קצת קווים נשיים ) ונשים שמתנהגות באופן נשי ( עם קצת קווים גבריים). ובדיוק מהסיבה הזו גם גבר נשי מאד וגם האישה הגברית מאד דוחים אותנו ברמה האינסטינקטיבית. פעם כשהסביבה שלי עוד שכנעה אותי שכדאי להיות סטרייט, ניסו להגיד לי שאם אני אוהב מראה גברי, אולי כדאי לי להתחתן עם באדיבילדרית. זאת מבלי להבין שמה שיפה בגבר מגעיל באישה וכן ההיפך. העובדה שאני הומוסקסואל אינה משנה את מושגי האסתטיקה שלי, אלא מוסיפה בכיוון אחד אלמנט של המשיכה.
עוד מילה על הנושא של הגבריות והסטיריאוטיפ. כולנו יודעים שאם ניכנס לכל אתר היכרויות של הגייז נמצא שם ש- 90% מהאנשים בערך מחפשים "מראה גברי", "מראה סטרייטי" ( מה זה ?), אחד שלא נראה בקטע, לא נראה בכלל בקטע, לא נראה בכלל- בכלל בקטע, לא נראה בקטע לגמרי, סטרייט לוקינג, סטרייט אקטינג וכן הלאה. זה לא שום דיכוי. זו ההעדפה הטבעית של האנשים. אפשר להשתתף בצערו של הגיי הנשי מאד כפי שאפשר להשתתף בצערו של הגבר הסטרייט הנמוך, השמן והקרח. אך הצער הזה לא ישנה את חוקי הטבע וכדאי לצאת מתוך הנחה שאנחנו נצטרך להסתדר לפיהם ולא להיפך.

והמילה האחרונה על הביצ'יות. לדעתי חלק מהאנשים הגיבו בזעם על נולי מכירים את התופעה מקרוב. כל מי שמכיר את השיחות האוחצ'יות יודע כמה רעל מזוקק וטהור זורם בתרבות הזו, כמה אנשים שוחטים ורוצחים אחד את השני בשבט לשונם וכמה שזה יכול לפגוע. הרבה פעמים בא לי להגיד- עדיף שכבר ילכו מכות כמו גברים.  עדיף בוקס לפנים, פנס והשלמה מאלף דקירות קטנות עם מחט.

נחזור להתחלה. נכון שיש לתנועת ההומלסבית בארץ הרבה מה לעשות ולהשיג. אך ההישגים שכבר הגענו אליהם אינם מבוטלים בכלל. מול ההישגים הללו חשוב לא להתנהג בהתגרות לשמה, כאילו שלפני דקה יצאנו מהארון ולחקות דפוסים מגוחכים של ערסים שאפילו ערסים עצמם כבר לא מתנהגים ככה. בלעג סתמי על הסטריאוטיפים של אתמול אנחנו משפילים את עצמנו. בשילוב הידיים עם כל מי שאינו הומופוב מועד- ואני מאמין ש- 90% מהאנשים הם כאלה- נגיע אל המחר שיהיה טוב יותר לכולנו, סטרייטים כהומואים.