ארכיון חודשי: מאי 2007

קצת היסטוריה

כתבי העת מהחודש האחרון מאפשרים חשיבה מחודשת והפקת לקחים לא רק מהסוגיות האקטואליות, אלא גם מההבנה ההיסטורית בהקשרה הרחב יותר.

דרייפוס והשאלה הסוציאליסטית

 

תבוסתה מעלה שאלות. סגולן רויאל

האירוע החם של החודש – ניצחונו של ניקולה סרקוזי בבחירות לנשיאות צרפת, לצד תבוסתה של יריבתו, המועמדת הסוציאליסטית סגולן רויאל, עוררו דיון על הקונפליקט רב השנים של התנועה הסוציאליסטית סביב ערכי הליברליות. מאמרו של מרק סאדון, מרצה למדעי המדינה, ב-Dissent דן בסוגיה זו.
המאמר נכתב עוד בטרם נודעו תוצאות הבחירות, ומוקדש להתלבטות המשותפת לכל התנועות הסוציאליסטיות בעולם – היחס בין הפרט והכלל ובין המטרות לאמצעים. אירוע מכונן בהקשר זה קרה ב-1959, כשהמפלגה הסוציאליסטית הגרמנית SPD הסתייגה באופן רשמי מהאידיאולוגיה המרקסיסטית. אימוץ פרגמטי של הערכים הקפיטליסטיים בגרסה הרכה יותר היה גם נחלתן של התנועות הסוציאליסטיות של אוסטריה והארצות הסקנדינביות. בשונה מצרפת, למפלגות אלו לא היתה תחרות מצד מפלגות קומוניסטיות חזקות בארצן. לכן לסוציאליסטים הצרפתים היה חשוב במיוחד לפתח מודל שיאפשר להם לאזן בין הרגישויות לפרט לבין המחויבות למאבק על חברה נטולת מעמדות.

הוויכוח המשמעותי הראשון בנושא התעורר בתוך התנועה סביב פרשת דרייפוס, בשאלה האם על התנועה לתמוך באדם נרדף על אף שייכותו למעמד השליט, או שמא מדובר בסך הכול בעוד מריבה פנים-בורגנית שעל הסוציאליסטים להתנער ממנה לטובת המאבק על השוויון. מנהיג התנועה דאז, ז'אן ז'ורס, התייצב – לאחר התלבטות אמנם – לצדו של דרייפוס. זאת עקב גישתו העקרונית שטענה לעליונות הפרט על החברה וראתה את שחרורו של הפרט – ולא את בנייתה של חברה על-מעמדית – כמטרה העליונה של הסוציאליזם.
את הקו הזה המשיך ליאון בלום אחרי ז'ורס, ואף גיבש אותו לתפיסה של סוציאליזם הומניסטי כנגד האיום הנאצי. תפיסה זו, שסירבה לעמת בין ערכי החופש והשוויון, קנתה את ליבם של צרפתים רבים, אך לאחר מלחמת העולם השנייה שוב החלו תנועות השמאל הרדיקליות להשפיע על הסוציאליזם הצרפתי לכיוון הפחתת המסר הליברלי-הומניסטי. ייתכן שעל רקע זה ניתן להסביר לא רק את תבוסתה של רויאל, אלא גם את תבוסתן של רבות מתנועות השמאל הקטנות הרדיקליות (אנרכיסטיות וטרוצקיסטיות) בסיבוב הבחירות הראשון.

מניצול למשק ריכוזי

 

המבקר הגדול. פרידריך האייק.

בתבוסה סוציאליסטית אחרת – לא אקטואלית, אלא היסטורית – דן גם מאמרו של רוג'ר קימבל ב-New Criterion. המאמר מוקדש לעיון בהשפעתו האינטלקטואלית של מי שנחשב לנביא הניאו-ליברליות, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974, פרידריך האייק. בספרו "הדרך לשעבוד" (יצא בעברית בתרגומו של אהרון אמיר, בהוצאת מכון שלם) טוען האייק כי העברת האחריות מן הפרט אל המדינה היא המקור לחשיבה הטוטליטרית. הספר התפרסם ב-1944, כשלנגד עיניו של האייק עמד הדגם של המשטר הנאצי (נציונל-סוציאליסטי) שהשתמש בריכוזיות מדינית כמנוף לייצובה של מדינה טוטליטרית. הטענות הללו גרמו לכך שבמשך זמן רב לא זכו ספריו של האייק להתייחסות מצדו של הממסד האקדמי.

אחת הסוגיות המרכזיות אליהן נדרש האייק, היתה נהירתם ההמונית של האינטלקטואלים אחרי החזון הסוציאליסטי. בין יתר הסיבות לתופעה זו, מזהה האייק את הרצון להאמין שהתכנון המושכל של הכלכלה הוא בעל כוח בלתי מוגבל לתיקון המציאות, וגם את הסלידה המסורתית של האינטלקטואלים מענייני הממון, הנחותים כביכול.

לא שאינטלקטואל סוציאליסטי מן השמאל מוכן לוותר על רכושו הפרטי, אלא שהוא חש מחויב להשפיע על הממשלה להתערב בתחום הכלכלי למען הערכים החברתיים הראויים, כאשר הוא כמובן זה שקובע מהו הראוי. הסירוב להבין שלכלכלה יש חוקים משלה, ושיש ללמוד אותם במקום לנסות ולכפות חוקים מן החוץ, הוביל לניסיון בלתי נלאה מצדו של השמאל האינטלקטואלי להגביל, לרכז ולשעבד את הפרט למדינה, במקום שישועבד למעסיק הפרטי, ה"מנצל".

טרור ימי אסלאמי

 

הנשיא שנלחם בשודדי הים. תומס ג'פרסון.

מאמרו של קריסטופר היטצ'נס ב-City Journal עוסק בשעבוד אחר, ממשי יותר. היטצ'נס מספר על פרק ידוע פחות בתולדות ארה"ב, המכונה "מלחמות הברברים". מדובר במלחמות שניהלה ארה"ב נגד המדינות של צפון אפריקה המוסלמית בתחילת המאה ה-19. רק לאחרונה התפרסמו כמה ספרי מחקר שכוללים דיון על הנושא, כולל ספרו החדש של החוקר הישראלי מיכאל אורן. היטצ'נס מספר על כך שבשעה שסיפורם של העבדים השחורים בארה"ב ובמערב ידוע ומוכר, ידוע פחות סיפורם של כמיליון וחצי עבדים מהמערב שהיו משועבדים בצפון אפריקה באותה התקופה (ביניהם, למשל, מיגואל סרוונטס, מחבר "דון קישוט").

זמן קצר לאחר שחרורה של ארה"ב מהשליטה הבריטית, היא נאלצה להתמודד עם סחיטה מצדם של שודדי הים המוסלמים. אלה שמרו על הכניסה למיצר גיברלטר וגבו דמי חסות מהאניות הנכנסות. נוסעיה של אנייה שסירבה לשלם כופר (כולל אנשי צוותה) הפכו לעבדים. השגריר הטריפוליטאי עבד אל-רחמן הבהיר לנשיא השני ג'ון אדאמס, כי לפי הקוראן חייבים אנשי דתו לרדוף את הכופרים בכל מקום שהם, להרוג בהם ולשעבד אותם, ועל כך מובטח לכל לוחם מוסלמי גן עדן בעולם הבא.

דמי החסות הגיעו בשלב מסוים לגובה של כ-10% מהתקציב הלאומי של ארה"ב, עד שהנשיא הטרי, ג'פרסון, החליט לנקוט פעולה צבאית יזומה. את ההחלטה הזו מייחס היטצ'נס לצירוף יוצא הדופן של הצורך להבטיח סחר חופשי לארה"ב, סלידתו של ג'פרסון מדת ומרודנות פוליטית, והצורך של המדינה הצעירה להילחם על גאוותה הלאומית. ואכן, כשהפחה של טריפולי הכריז מלחמה נגד ארה"ב על מנת להגדיל את הכופר, הוא זכה להפגזה אמריקנית כבדה כתגובה. ההפגזה קדמה למעשה הגבורה של מלחים אמריקנים שהצליחו להתגנב לספינה החטופה "פילדלפיה" ולפוצץ אותה, תוך גרימת נזק כבד לצי הטריפוליטאי. הדבר עורר תגובות של הערצה אפילו מצדם של האירופים, ביניהם אדמירל נלסון והאפיפיור פיוס השביעי.

מכלול דברים זה אילץ את הפחה להגיע להסכם עם ארה"ב. כך הרוויחה ארה"ב, בנוסף להפסקת הטרור, את פיתוחו של הצי הצבאי האמריקני ואת תחושת המעורבות במדיניות בינלאומית, החשובה למדינה הצעירה. לדעתו של היטצ'נס, החשיפה של אמריקנים רבים לזוועות השעבוד המוסלמי גרמה להם למחשבות שניות בנושא העבדות בארצם הם, והאיצה את תהליך ביטול העבדות. כבונוס זכתה המדינה הצעירה למנה גדושה של גאווה פטריוטית מוצדקת על אי כניעתה לסחיטה ולטרור.

הצחוק טוב לבריאות

מסתבר שגם בתחום הספרות יש מה ללמוד מן ההיסטוריה. מאמרו של הסופר ג'וליאן גוף ב-Prospect עוסק בסיבות לירידת קרנו של הז'אנר הקומי בספרות. אצל היוונים, אומר גוף, נחשבה הקומדיה לז'אנר נעלה על הטרגדיה, משום שהטרגדיה משקפת את המצב האנושי, לעומת הקומדיה המשקפת את הצחוק של אלי האולימפוס על חולשות האנוש. אלא שמזלו של הז'אנר הקומי לא התמזל מסיבות שונות. אחת מהן היא שאריסטו השאיר אחריו הוראות מפורטות לכתיבת הטרגדיה או האתוס, אך לא לכתיבתה של קומדיה. מהטרגדיה היוונית שרדו מחזותיהם של סופוקלס,אייסכילוס ואאורפידס , ומהקומדיות שרדו רק יצירותיו של אריסטופנס.

בהמשך ההיסטוריה, התנגדו גם הדתות לפיתוחו של המצחיק. בנצרות – רבלה, סרוונטס וולטיר נרדפו עד צוואר, והאסלאם – גם כיום אינו מסוגל לעתים להכיל את התפיסה ההומוריסטית של סלמן רושדי, למשל. אמנם ההשפעה הדתית על הספרות כיום אינה משמעותית, אך גוף מציין שה"טיפול" בכתיבה עבר מהממסד הדתי לממסד האקדמי, המגדל סופרים ומארגן סדנאות לכתיבה יוצרת. גם בממסד זה נחשב הז'אנר הקומי כנחות לעומת הטרגי. הדבר מוביל לזילות של המונח טרגדיה, כשסופרים צעירים רבים מתאמצים לייצר בכוח ממד טרגי בעלילה. לדעתו של גוף, מאמץ מלאכותי זה מצמצם את המקוריות ואת יכולת התפיסה הפרדוקסלית של יצירת האמנות.
 

עלילת דם חדשה

קצת היסטוריה יהודית לסיום. כתב התרבות הוותיק של Commentary, הלל הלקין, דן במאמרו בספרים חדשים העוסקים באלימות היהודית. לאחרונה זכינו לשלושה כאלה. הראשון, ספרו של אליוט הורוביץ "טקסים נמהרים" (שעליו נכתב במדור זה ביוני אשתקד); השני הוא ספרו רב התהודה של אריאל טואף "פסח של דמים" שגרם לאחרונה שערורייה והדפסתו נגנזה, והחדש ביותר הוא ספרו של מיכאל סטניסלבסקי "הרצח בלמברג – פוליטיקה, דת ואלימות בהיסטוריה היהודית המודרנית".

הספר מפתח בהרחבה את סיפור רבה של למברג (לבוב) במחצית הראשונה של המאה ה-19, אברהם קון. קון היה רב עיר שעבר במהלך כהונתו להזדהות עם רעיונותיה של ההשכלה היהודית ואף נבחר לתפקיד הרב הראשי מטעמה של הממשלה האוסטרו-הונגרית. דעותיו המתקדמות עוררו עליו זעם רב בקהילה, עד שיום אחד הורעל למוות על ידי אחד הקנאים מהקהילה החסידית של למברג. האפיזודה ההיסטורית עצמה היא אולי חסרת חשיבות, אלא שסטניסלבסקי מנסה להוציא ממנה מסקנות מרחיקות לכת. הוא טוען שהרעלתו של קון היתה המעשה הראשון בהיסטוריה המודרנית  שבו יהודי נרצח על ידי יהודי אחר בשל דעותיו. בנוסף לכך, סטניסלבסקי מצביע על הברית הרעיונית הייחודית שהתהוותה בין השמרנים הקיצוניים החסידים לבין המשטר השמרני והריאקציוני האוסטרו-הונגרי.

את המיזוג בין הקנאות הדתית האלימה ובין השמרנות החברתית מוביל סטניסלבסקי היישר לימינו ולרצח רבין, אלא שהלקין מזמין את הקורא לפקפק בהנחה זו. ראשית כל, תפקידו של קון היה גם להיות אחראי כלפי הממשלה על הרישום המדויק של היהודים בספרי המדינה. הדבר שימש בימים ההם לא רק למטרת גביית המיסים מצדה של המלכות, אלא אף לגיוס לצבא ההונגרי. מהבחינה הזו, ייתכן מאוד שקון נתפס בעיני היהודים לא רק כ"כופר", אלא כמי ש"מוסר" את היהודים לרשות. מקרי רצח של יהודים אחרים, על רקע מסירת שמות של מתגייסים פוטנציאליים לשלטונות, מוכרים בהיסטוריה היהודית עוד לפני קון. שנית, בדומה למשכילים רבים אחרים, לחם גם קון נגד החסידות ואף היה שותף לבקשה מממשלת הונגריה לאסור על הלבוש החסידי המסורתי. המשכילים לחמו נגד החסידים בלא פחות להט מאשר הליטאים, ולטובתם שיחקה העובדה שהיו מקורבים יותר לשלטון. ושלישית, לדעתו של הלקין הכותבים על ה"אלימות היהודית" מנסים לדחוס את ההיסטוריה היהודית להתמודדות הנצחית של "טובים" (המשכילים או השמאל) מול "רעים" (החסידים או אנשי הימין).

האמת של ההיסטוריה היהודית מורכבת הרבה יותר ודורשת עיון מעמיק בפעילותם של כל התנועות והצדדים המשתתפים. לא צריך אולי לאהוב כל דבר בהיסטוריה – היהודית והכללית – אך חשוב מאוד לעשות את המיטב על מנת להבין בה כל דבר לאשורו.

מכתב לאח

שלום לך אח יקר

צר לי שאפילו את שמך איני יודע. הדבר היחיד שאני יודע עליך הוא מה שקראתי במכתב שלך שפורסם באתר של ארגון ההמרה "עצת נפש"

ובכל זאת, מהכתב שלך העלה אצלי כל כך הרבה דברים שהחלטתי לכתוב לך. מתוך תקווה שהדברים היוצאים מן הלב ימצאו את המען שלהם. לכן אני מאד מבקש ממך- ומכל מי שיקרא את המכתב הזה. גם אם ברור לך לגמרי מה אתה תראה בהמשך וגם אם לא מתחשק לך לקרוא את ההמשך- אני מאד מבקש ממך לקרוא את הדברים עד סופם. ורק לאחר שתקרא את כל המכתב מתחילתו ועד סופו תחליט אם אתה רוצה או מעוניין להגיב עליו.

אך בטרם אגיד לך את אשר בליבי אומר מילים מספר על עצמי, על מנת שאתה וכל מי שיקרא את המכתב הזה יבין את הרקע. אף אני- כמוך- אדם דתי. למרות שאיני בא מבית דתי, החלטתי לפני שנים רבות לנהל את חיי לפי תורה ומצוות. את ההחלטה קיבלתי באמצע התיכון בערך והיום אני בן 31. מצאתי לי קהילה דתית מקסימה והייתי בה לחבר אהוב ומוערך. סיימתי את הצבא, הלכתי לאוניברסיטה, במקביל למדתי בכולל- הכול נפלא לכאורה.
אלא שבפנים כרסמה אצלי המודעות שיש משהו שמקלקל את כל ה"הצגה הנפלאה" הזו- המשיכה שלי לגברים. המון זמן לא רציתי לדבר עליה ובטח שלא לקבל אותה. האמנתי- כמוך- שעליי לעמוד מולה ולהילחם. פיתחתי- כמוך- התמכרות לרשת, לצ'אטים של מין ושלל תופעות לא בריאות אחרות. סבלתי- כמוך- מדימוי עצמי נמוך מאד וסבלתי בכלל. החלטתי- כמוך- לטפל בעניין ולפנות לעזרה המקצועית.

אלא שכאן הדמיון בינינו הסתיים.ומתחיל השוני.

המטפלים שלי היו אנשים טובים. שאמרו לי דברים חשובים וחכמים. ומעניינים. ויכולתי להסכים עם הרבה מהדברים. והייתי פעיל מאד ועשיתי את כל מה שהם אמרו לי. כי האמנתי מאד שאני יכול וצריך וחייב ומוכרח לצאת מזה ולהפסיק לפנטז על הגברים ולהימשך אליהם. אלא שכאן בדיוק הייתה הבעיה. הבעיות והמצוקות שהיו לי לא עברו. אדרבא הם החמירו. החמירו מאד. עד כדי כך שבאמצע של התואר השני, בגיל 26, שקלתי ברצינות אשפוז פסיכיאטרי.

וכאן באה נקודת השבירה. הרגשתי שזהו. כאן אני שם נקודה ומפסיק להילחם בעצמי. מפסיק לרדוף אחרי הזנב של עצמי. מפסיק עם התובנות ועם הניסיונות לברוח מעצמי. ומקבל את עצמי כפי שאני. עם הנטייה שלי ועם הכול.

נורא פחדתי מן הרגע הזה. כי זה נגד באופן עקרוני ( או חשבתי שזה נוגד)  את כל הדברים בהם האמנתי עד עכשיו. את זה שיש בחירה חופשית ואת זה שחייבים משפחה וילדים וכו וכו. פחדתי נורא מהרגע הזה ולכן דחיתי אותו למצב שכבר לא יכולתי יותר.

ומהמצב הזה החיים שלי התחיל ולהתפתח לכיוון מאד לא צפוי. לכיוון שבו אני לא מוותר על אף אחד מהחלקים שלי. הגעתי למצב שאותו לא יכולתי אפילו לדמיין מקודם- להיות בו זמנית יהודי שומר מצוות והומוסקסואל מוצהר ושלם עם עצמו. לא חשבתי ולא האמנתי שזה יקרה אי פעם. והנה זה קרה.

ברגע שזה קרה וההחלטה שלי לקבל את עצמי התקבלה כל ההתמכרויות והאובססיות סביב מין ודברים אחרים נעלמו להן כלא היו. הן נעלמו לא כי נלחמתי בהן. ולא כי קיבלתי "תובנה" כלשהי. אלא כי פשוט הפסקתי להילחם בעצמי ולהזיק לעצמי.

זה לא שנפתרו לי כל הבעיות. בשביל להתמודד ולדון עם הבעיות שיש לי עכשיו הכרתי אנשים אחרים שיש להם התמודדות דומה לזו שלי- הומואים ולסביות דתיים. אנו מדברים עם רבנים ועם אנשי הטיפול הדתיים. אנו מעוררים מודעות בחברה הדתית לעניין.  וזה פחות או יותר מה שאני עושה כרגע.

כיוון שאני גם חוקר ומטפל ( בוגר של תואר שני לקרימינולוגיה) למדתי וחקרתי לעומק את כל החומר המחקרי שהיה נגיש לי בנושא. התחלתי מאמונה מוחלטת שהנטייה המינית אינה מולדת ובוודאי שניתן לשנותה. ופניתי למחקר בעיקר כדי לדעת כיצד לעשות זאת. עם הזמן וגם עם ההתפתחות האישית שלי הבנתי שהאמירה שכל אחד יכול להשתנות לחלוטין לא נכונה ואין לה אחיזה במציאות. דעה זו הלכה והתגבשה. אך מהצד השני, ככל שהכרתי יותר גם את החומר המחקרי וגם את הסיפורים האישיים של האנשים ראיתי שהתמונה היא מורכבת עוד יותר. שנטייה מינית אנושית היא משוואה עם הרבה מאד נעלמים. המדע יודע עליה היום הרבה מאד- אבל ממש לא הכול. זה אמנם נכון שהנטייה היא יציבה לגמרי אצל הרבה מאד אנשים- כמוני למשל. אבל אצל אחרים היא יציבה פחות ויכולה להשתנות בשלבים שונים של חייהם לכיוונים שונים בגלל כל מיני סיבות ונסיבות. אין למחקר כרגע מספיק כלים להבין למה זה קורה ולמה זה קורה לאנשים אלה ולא לאחרים- אבל אי אפשר להכחיש שזו עובדה. ההבנה הזו לא ערערה את ההבנה העצמית שלי ולא את הביטחון שלי בדרכי. אך היא כן עשתה אותי הרבה יותר צנוע ביחס להבנות בחייהם של האנשים האחרים. וצניעות וענווה הן בעיניי מעלות החיוניות לכל אדם ובמיוחד לחוקר ולמטפל.

אני כתבתי את ההקדמה הארוכה הזו כדי לבסס את מה שאומר בהמשך. ואומר קודם כל שאיני מטיל ולו שמץ של ספק בכל הדברים שאתה מתאר. כשקראתי את מכתבך התרגשתי נורא מכל הכאב והתסכול הכול כך מוכרים שהיו אף מנת חלקי לפני זמן לא רב. דרכי להיחלץ מהם הייתה בסוף שונה לגמרי מזו שלך, אבל אי אפשר לקחת מהמכתב שלך את הכנות ואת האומץ הגדול. עברת דרך מדהימה ואני שמח מאד שהיא הקלה על כאבך ועל מצוקתך. ואני מאחל ומתפלל בשבילך, אחי היקר, שתגשים את כל משאלות ליבך. שכל הדברים אותם אתה ביקשת ומבקש מהשם יהיו לרצון לפניו.

ודווקא בגלל זה אני כותב את הדברים. כי אחרי שקראתי את מכת
ך בהתרגשות רבה- סופו העציב אותי מאד והכאיב לי. הוא הכאיב לי בעיקר כי הרגשתי ממנו הרבה שנאה. רציתי להאמין שגילית בליבך אהבה נפלאה. אהבה שתעזור לך להקים בית בישראל. ומצאתי בסוף דבריך שנאה. שנאה נוראה. שנאה בוערת כאש ומכלה.

על מי אתה כועס בדיוק, אחי היקר? בפיהם של מי אתה מציע לשים עפר ולמי בדיוק אתה פוסק את גזר דין המוות? לשידורי הטלוויזיה שאתה היית זה בחרת לצפות בהם ויתירה מזאת- חיפשת אותם כאוות נפשך? לאתרים באינטרנט שאתה היית זה שבחרת לגלוש בהם וגם להסתיר זאת מהסביבה שלך? למי אתה קורא במילים הנוראות "שליחי שטן"? האם באופן כזה תרבה שמחה ואהבה וקדושה בעולם? האם זה מה שרבותיך לימדו אותך? האם זה מה שהמטפל שלך המליץ לך עליו? האם זו דרכה של תורה?

על מי אתה כועס כל כך אחי היקר? האם ייתכן שהכעס שלך אינו על אנשים אחרים? אלא על אותו חלק שלך קיים בך על כורחך ועל כורחך הוא משותף לך לי ולהם? האם אתה חושב שבכך שתילחם בו יותר ותשנא אותו יותר הוא ייעלם? האם מזה שתציף את עצמך בשנאה אהבתך תתעצם? או שמא היא תיפגע ותתכער?

ולא רק דברים של שנאה עמוקה מצאתי במכתבך, אחי היקר. מצאתי בו גם דברי שקר ובלע נוראיים. אני מקווה שלא כתבת את הדברים מתוך מודעות כי אחרת יש בהם חטא קשה שבין אדם לחברו שדורש מחילה. כתבת שלהיות הומוסקסואל פירושו להיות נתון לחסדיו של בחור שיעזוב אותך מקסימום אחרי שנתיים. אחי, מה גרם לך להוציא דבר נוראי כזה מפיך? שתדע שלא נעלבתי אישית מהדברים. נעלבתי מהם בשביל כל אותם האנשים שאני מכיר וחיים בזוגיות נפלאה עם בני זוגם. החברה לא מעודדת אותם פעמים רבות. זכויותיהם אינם מוכרות. הוריהם מנדים אותם. מקומות העבודה שלהם עלולים להיות בסכנה. ובכל זאת- אנשים רבים מאד, מאות ואלפים, ביניהם חבריי הקרובים, ביניהם ידועים וביניהם אנונימיים- חיים להם בזוגיות נפלאה ואוהבת עם בני מינם שנים ארוכות- עשר ועשרים ושלושים וארבעים וחמישים שנה. הדבר לא בא להם בחינם. הם עבדו קשה עבור הזוגיות הזו. חלקם היו צריכים לאכול לחם צר ומים לחץ בשל העדר התמיכה של ההורים. חלקם סעדו את בני זוגם החולים באיידס במסירות ובנאמנות וחיממו אותם בגופם כשהם קדחו מחום. חלקם וויתרו על קריירה והערכה חברתית רבה שהייתה להם. אהבתם יכולה להיות כן או לא מקובלת מבחינה הלכתית. אבל למה להכחיש שהיא קיימת? האם יהיה לך יותר אהבה אם תשלול אותה מאדם אחר?

אחד הדברים שלמדתי אני שאסור בשום פנים ואופן להיות צר עין באהבה. אני מכיר ומעריך ותמכתי ותומך בהומוסקסואלים ולסביות, דתיים ושאינם דתיים שבחרו בחיים של משפחה הטרוסקסואלית- כל אחד ואחת מסיבותיו הוא. אני מכיר אותם ומקבל את דרכם. והם מכירים בי ומקבלים את דרכי. עיני אינה צרה בהם ועיניהם אינה צרה בי. וזה קורה כי אני באמת שלם עם דרכי ועם כל מה שיש לי ואין לי והם שלמים עם דרכם ועם כל מה שיש להם ואין להם. רק בדרך הזו ניתן לתת ולקבל אהבה. גם לגבר וגם לאישה וגם לכל דבר אחר.

כשאני כותב את השורות הללו, מונח על שולחני ספר "לב השמיים" של אחד מאוהבי ישראל הגדולים בדורנו, הרב שלמה קרליבך זצ"ל. הוא מדבר הרבה מאד על לקבל כל אחד ואחד מישראל. את הספר קיבלתי מאחד מתלמידיו הקרובים ביותר של הרב קרליבך- אדם מאד מדהים ומיוחד. הוא מכיר אותי ויודע על נטייתי המינית וגם על מה שהחלטתי לעשות איתה. אולי הוא קצת מצטער על זה. הוא בוודאי היה שמח אם הייתי מתחתן עם אישה ומקים בית כשר ונאמן כדת משה וישראל. כשאמרתי לו שהבנתי שלא אקים בית כזה ושהתאבלתי על זה של יהיה לי בית כשר בישראל כפי שחלמתי- הוא ממש בכה. אבל אחרי הבכי הזה הוא אוהב אותי מאד, מקבל אותי לחלוטין ואני בטוח שגם אם וכאשר יהיה לי בן זוג או בן זוג וילדים- גם אז אשאר אהוב ומקובל ואורח רצוי בביתו.

סיפרת על חברך שאתה מצטער עליו. גם אני מצטער מאד לשמוע על מה שקרה לו, אך מסיבה הפוכה כנראה מזו שלך. אתה מצטער על כך שחברך השלים עם נטייתו המינית בצבא. ואני מצטער על כך שלאחר שהוא השלים עם נטייתו המינית הוא אינו יכול להיות דתי יותר. הסביבה החילונית שהוא לא גדל בה ולא התחנך בה מקבלת אותו בזרועות פתוחות. והסביבה הדתית בה הוא גדל ועמד על דעתו וחווה את רגעי חייו המרגשים ביותר- מפנה לו עכשיו עורף ולא מאפשרת לו להיות חלק ממנה. והיא עושה את זה לא בגלל שהוא עשה משהו- אלא בגלל שהוא מרגיש משהו שהוא לא בחר להרגיש.  נורא עצוב לי בגלל זה.

ואני וחבריי פועלים בכדי שדברים כאלה לא יקרו יותר. כדי שאף אדם דתי שמגלה כי נטייתו לבני מינו לא יצטרך חלילה לבחור בינה לבין שמירת המצוות והאמונה. כבר אמרתי ואני חוזר- עיני לא צרה חלילה בבית בישראל שתקים אי"ה. רק הייתי רוצה שעינך לא תהיה צרה באנשים שבחרו אחרת ממך, שלא תשנא אותנו ושלא תשמיץ אותנו ולא תציג אותנו כמפלצות ושליחי השטן.

נדמה לי שגם לך יש עניין בכך שאני וחבריי נצליח. כרגע לשנינו ברור מה יהיה העתיד שלנו. או שאנחנו צודקים או שלא. אם אנחנו צודקים- כנראה שלא ניפגש אף פעם. אבל אם לא- הרי זה אומר שאחד משנינו יגיע לכיוון של השני. וכאן בדיוק ההבדל. אם אחליט יום אחד שאני הולך בדרכך ומקים בית בישראל עם האישה- החברה הדתית תקבל את זה. קשה לי מאד להאמין שמישהו בעולם יבוא ויגיד לי- לא, יצאת מהארון, אסור לך להתחתן! יקבלו אותי בזרועות פתוחות ויציאתי מהארון תישכח כלא הייתה.

לעומת זאת אם יום אחד אתה תחליט ללכת בדרכי זה יהיה אחרת. ( ואיני מאחל ולא מייחל לכך, אלא מציין שזה ייתכן. והרי אתה בעצמך מודה במכתבך הנפלא והכנה שהמשיכה לבנים לא לגמרי עברה לך ושאתה ממשיך להתמודד איתה באופן קבוע. כך שהסיכוי שפעם ניפגש קרוב יותר אלי מאשר אליך קיים, גם אם הוא מזערי לפי שעה). אתה תעמוד במצב הדומה לזה של חברך
צבא. תצטרך לבחור האם אתה רוצה להיות יהודי שומר תורה ומצוות- שאתה אוהב אותן ואין לך שליטה על זה- או הומוסקסואל מוצא אהבה עם בן מינו. בעיני זו בחירה קשה ואכזרית. אני אעשה את כל מה שאני יכול כדי למנוע ממך ומאחרים בחירה קשה כזו.

אחי היקר, כל הדברים שנכתבו נכתבו מתוך אהבה בלבד. אנשים אחרים שראו את מכתבך נעלבו ממנו מאד ואמרו שהוא מסית לרצח וחשבו שצריך לתבוע את האתר שמפרסם את זה וכדומה. אני לא חושב את זה. כי עבדתי קשה מאד לא רק כדי לקבל את  הנטייה שלי , אלא גם  כדי להסיר שנאה מליבי. להסיר צרות עין. לאהוב את הזולת ולשמוח בשמחתו. לחוש את כאבו. כשקראתי את מכתבך חשתי את הכאב. ואת הצער. ואת הקושי. ואת האמונה. ואת התקווה. וגם את הניצנים של האהבה. אהבה שלך לעצמך. ולזולת. ולאחר. בבקשה, אחי היקר, אל תיתן לניצנים האלה לנבול! אל תיתן לשנאה ולצרות העין להרעיל אותך! אל תדחה את האהבה שהקב"ה שולח לך ומשדר לך מכל פינה. תזכור בבקשה את כל מה שאמרו רבותינו על אהבת ישראל. כי אהבה כזו תזין אותך ותחזק אותך ותביא אותך אל המקום הנכון עבורך. איני יודע מהו אותו מקום. אבל אני כן יודע ובטוח שתגיע לשם רק מתוך אהבה. שהשנאה לאנשים אחרים שאתה חושב ש"מסיתים" אותך היא בעצם השנאה שלך לעצמך. זהו שוב אותו רעל שעמלת כל כך קשה כדי לנקז מעצמך.

אני מקווה ומאחל לך מכל הלב תצעד לכל מקום בחייך מתוך אהבה.

מחבק אותך בחיבוק של אח ומאחל לך רק את הטוב

זאב                           

איך לא פותרים בעיה?

מורה אחד לפילוסופיה היה נוהג להגיד: "לכל שאלה פילוסופית מורכבת מישהו הציע פעם תשובה פשוטה. התשובה הזו היא בדרך כלל שגויה".

נזכרתי באמירה הזו כשקראתי את הכתבה של דורון זיו באתר nrg על הארגון "עצת נפש". בשנים האחרונות מתחילה החברה הדתית דיון רציני בנושא שעד עכשיו היא הדחיקה את העיסוק בו. לאחרונה המצב משתנה ופורומים של רבנים ושל אנשי מקצוע דנים בנושא בכובד ראש בנושא הזה שיש לו השלכות הן בתחום החברתי , הן בתחום האמוני- השקפתי והן בתחום ההלכתי. אני, בתור גיי דתי ומנהל פורום של תמיכה בגייז הדתיים
גם נרתמתי לנושא של הגברת המודעות לעניין.

אך מסתבר שבמצב של התמודדות כה קשה יש כאלה המנסים לעשות "קיצורי דרך". קיצור דרך כזה הוא המרכז "עצת נפש" תחת ניהולו של הרב אבינר. את הביקורת העיקרית שלי על פעילותו של המרכז כבר פרטתי במאמר שפרסמתי בכתב העת "דעות", אז עדיין תחת השם הבדוי "זאב דרור".

נכון להיום, אין שום דרך טיפולית שהוכיחה את עצמה כיעילה ובדוקה לשינוי של הנטייה המינית. זוהי דעה המקובלת על כל ארגוני בריאות הנפש בעולם בלי יוצא מן הכלל! המרכז "עצת נפש" פועל ללא תכנית טיפולית מסודרת, ללא איש מקצוע שהוא מתווה את הדרך הטיפולית ולמתנדביו אין כל הכשרה מתאימה. גם אין במרכז כל מעקב מחקרי אחרי אחוזי הכישלון וההצלחה של הטיפולים ואמירתו של הרב אבינר על "100% הצלחה" אין לה על מה שתסמוך.

לפורום שאני מנהל פנו פעמים רבות אנשים שעברו את הייעוץ במרכז "עצת נפש" או אצל המטפלים אליהם המרכז מפנה. הם הביעו תסכול רב על הנעשה במרכז. נכון שאומרים להם שהם אינם היחידים בעולם ונכון שהם מוצאים שם אוזן קשבת. אך נכון גם שנאמרת להם הבטחה של הצלחה מוחלטת שאין לה כל כיסוי בשטח וכשהם מרגישים שהטיפול לא עוזר- המטפלים מאשימים אותם בחוסר המוטיבציה. הדבר גורם לרבים מהם תחושת תסכול קשה.  רבים אף נזקקים לאחר מכן לטיפול נוסף- הפעם כדי להתגבר על הנזקים שנגרמו להם ב"עצת נפש". זה חמור במיוחד לאור העובדה שבנוסף לנטייה המינית החריגה והקושי הגדול להתמודד איתה מבחינה דתית יש לרבים מהפונים ל"עצת נפש" בעיות אחרות שאינן בהכרח קשורות: דימוי עצמי נפשי וגופני נמוך, חרדות מהעתיד, טראומות מהעבר- שלעיתים כוללים פגיעה או ניצול מיני בילדות, מחשבות אובדניות, התנהגות מינית כפייתית ואובססיבית וכדומה. הבעיות הללו מצריכות טיפול מקצועי, אך ב"עצת נפש" מנסים בכוח לכרוך כל בעיה של אדם עם נטייתו המינית וגם זה פוגע ביעילות הטיפול.

חשוב לציין גם תופעה מצערת אחרת- שבאה לידי ביטוי גם בדבריו של "אתמר" בכתבה וגם בכמה דברים שפורסמו בפורומים של גייז דתיים ברשת. נראה כי קיימת עדיין תפיסה רווחת בקרב הרבנים שאם אדם הומוסקסואל יבחר להתחתן עם אישה זה "יהיה בסדר" גם אם הוא לא יגלה לה את העניין וה"טיפולים" שמועברים ב"עצת נפש" משמשים מעין מתן לגיטימציה לנושא. חשוב להגיד באופן חד וברור- מדובר ברמייה חד משמעית שנעשית בעיקר על חשבונו של בן הזוג ההטרוסקסואלי! נישואין רבים כבר עלו על שרטון בשל כך וכל בת- או בן- שחיים במסגרת של שמירת נגיעה יכולים ליפול קורבן לגישה שמקלה מאד על הסתרה לפני הנישואין- ואחרי הנישואין פעמים רבות כבר מאוחר!

בהזדמנות הזו אני קורא לרבנים ולאנשי המקצוע הדתיים להפסיק לטמון את הראש בחול, להפסיק להאמין בפתרונות קלים לשאלות קשות ומורכבות ולהתגייס לדיון רציני ומקיף בנושא. דוגמאות שיש כבר היום
מהרב יובל שרלו   וממכון שילה.

מראים כי בהחלט אפשר להתמודד עם הנושא של הדתיים ההומולסביים מבלי מצגי השווא של "אפשרות מוחלטת לשינוי". ומי שהיום יעבור בשתיקה על הרמייה- מחר הוא עצמו או ילדיו יכלים להיות קורבן של רמייה זו!