קצת היסטוריה

כתבי העת מהחודש האחרון מאפשרים חשיבה מחודשת והפקת לקחים לא רק מהסוגיות האקטואליות, אלא גם מההבנה ההיסטורית בהקשרה הרחב יותר.

דרייפוס והשאלה הסוציאליסטית

 

תבוסתה מעלה שאלות. סגולן רויאל

האירוע החם של החודש – ניצחונו של ניקולה סרקוזי בבחירות לנשיאות צרפת, לצד תבוסתה של יריבתו, המועמדת הסוציאליסטית סגולן רויאל, עוררו דיון על הקונפליקט רב השנים של התנועה הסוציאליסטית סביב ערכי הליברליות. מאמרו של מרק סאדון, מרצה למדעי המדינה, ב-Dissent דן בסוגיה זו.
המאמר נכתב עוד בטרם נודעו תוצאות הבחירות, ומוקדש להתלבטות המשותפת לכל התנועות הסוציאליסטיות בעולם – היחס בין הפרט והכלל ובין המטרות לאמצעים. אירוע מכונן בהקשר זה קרה ב-1959, כשהמפלגה הסוציאליסטית הגרמנית SPD הסתייגה באופן רשמי מהאידיאולוגיה המרקסיסטית. אימוץ פרגמטי של הערכים הקפיטליסטיים בגרסה הרכה יותר היה גם נחלתן של התנועות הסוציאליסטיות של אוסטריה והארצות הסקנדינביות. בשונה מצרפת, למפלגות אלו לא היתה תחרות מצד מפלגות קומוניסטיות חזקות בארצן. לכן לסוציאליסטים הצרפתים היה חשוב במיוחד לפתח מודל שיאפשר להם לאזן בין הרגישויות לפרט לבין המחויבות למאבק על חברה נטולת מעמדות.

הוויכוח המשמעותי הראשון בנושא התעורר בתוך התנועה סביב פרשת דרייפוס, בשאלה האם על התנועה לתמוך באדם נרדף על אף שייכותו למעמד השליט, או שמא מדובר בסך הכול בעוד מריבה פנים-בורגנית שעל הסוציאליסטים להתנער ממנה לטובת המאבק על השוויון. מנהיג התנועה דאז, ז'אן ז'ורס, התייצב – לאחר התלבטות אמנם – לצדו של דרייפוס. זאת עקב גישתו העקרונית שטענה לעליונות הפרט על החברה וראתה את שחרורו של הפרט – ולא את בנייתה של חברה על-מעמדית – כמטרה העליונה של הסוציאליזם.
את הקו הזה המשיך ליאון בלום אחרי ז'ורס, ואף גיבש אותו לתפיסה של סוציאליזם הומניסטי כנגד האיום הנאצי. תפיסה זו, שסירבה לעמת בין ערכי החופש והשוויון, קנתה את ליבם של צרפתים רבים, אך לאחר מלחמת העולם השנייה שוב החלו תנועות השמאל הרדיקליות להשפיע על הסוציאליזם הצרפתי לכיוון הפחתת המסר הליברלי-הומניסטי. ייתכן שעל רקע זה ניתן להסביר לא רק את תבוסתה של רויאל, אלא גם את תבוסתן של רבות מתנועות השמאל הקטנות הרדיקליות (אנרכיסטיות וטרוצקיסטיות) בסיבוב הבחירות הראשון.

מניצול למשק ריכוזי

 

המבקר הגדול. פרידריך האייק.

בתבוסה סוציאליסטית אחרת – לא אקטואלית, אלא היסטורית – דן גם מאמרו של רוג'ר קימבל ב-New Criterion. המאמר מוקדש לעיון בהשפעתו האינטלקטואלית של מי שנחשב לנביא הניאו-ליברליות, חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 1974, פרידריך האייק. בספרו "הדרך לשעבוד" (יצא בעברית בתרגומו של אהרון אמיר, בהוצאת מכון שלם) טוען האייק כי העברת האחריות מן הפרט אל המדינה היא המקור לחשיבה הטוטליטרית. הספר התפרסם ב-1944, כשלנגד עיניו של האייק עמד הדגם של המשטר הנאצי (נציונל-סוציאליסטי) שהשתמש בריכוזיות מדינית כמנוף לייצובה של מדינה טוטליטרית. הטענות הללו גרמו לכך שבמשך זמן רב לא זכו ספריו של האייק להתייחסות מצדו של הממסד האקדמי.

אחת הסוגיות המרכזיות אליהן נדרש האייק, היתה נהירתם ההמונית של האינטלקטואלים אחרי החזון הסוציאליסטי. בין יתר הסיבות לתופעה זו, מזהה האייק את הרצון להאמין שהתכנון המושכל של הכלכלה הוא בעל כוח בלתי מוגבל לתיקון המציאות, וגם את הסלידה המסורתית של האינטלקטואלים מענייני הממון, הנחותים כביכול.

לא שאינטלקטואל סוציאליסטי מן השמאל מוכן לוותר על רכושו הפרטי, אלא שהוא חש מחויב להשפיע על הממשלה להתערב בתחום הכלכלי למען הערכים החברתיים הראויים, כאשר הוא כמובן זה שקובע מהו הראוי. הסירוב להבין שלכלכלה יש חוקים משלה, ושיש ללמוד אותם במקום לנסות ולכפות חוקים מן החוץ, הוביל לניסיון בלתי נלאה מצדו של השמאל האינטלקטואלי להגביל, לרכז ולשעבד את הפרט למדינה, במקום שישועבד למעסיק הפרטי, ה"מנצל".

טרור ימי אסלאמי

 

הנשיא שנלחם בשודדי הים. תומס ג'פרסון.

מאמרו של קריסטופר היטצ'נס ב-City Journal עוסק בשעבוד אחר, ממשי יותר. היטצ'נס מספר על פרק ידוע פחות בתולדות ארה"ב, המכונה "מלחמות הברברים". מדובר במלחמות שניהלה ארה"ב נגד המדינות של צפון אפריקה המוסלמית בתחילת המאה ה-19. רק לאחרונה התפרסמו כמה ספרי מחקר שכוללים דיון על הנושא, כולל ספרו החדש של החוקר הישראלי מיכאל אורן. היטצ'נס מספר על כך שבשעה שסיפורם של העבדים השחורים בארה"ב ובמערב ידוע ומוכר, ידוע פחות סיפורם של כמיליון וחצי עבדים מהמערב שהיו משועבדים בצפון אפריקה באותה התקופה (ביניהם, למשל, מיגואל סרוונטס, מחבר "דון קישוט").

זמן קצר לאחר שחרורה של ארה"ב מהשליטה הבריטית, היא נאלצה להתמודד עם סחיטה מצדם של שודדי הים המוסלמים. אלה שמרו על הכניסה למיצר גיברלטר וגבו דמי חסות מהאניות הנכנסות. נוסעיה של אנייה שסירבה לשלם כופר (כולל אנשי צוותה) הפכו לעבדים. השגריר הטריפוליטאי עבד אל-רחמן הבהיר לנשיא השני ג'ון אדאמס, כי לפי הקוראן חייבים אנשי דתו לרדוף את הכופרים בכל מקום שהם, להרוג בהם ולשעבד אותם, ועל כך מובטח לכל לוחם מוסלמי גן עדן בעולם הבא.

דמי החסות הגיעו בשלב מסוים לגובה של כ-10% מהתקציב הלאומי של ארה"ב, עד שהנשיא הטרי, ג'פרסון, החליט לנקוט פעולה צבאית יזומה. את ההחלטה הזו מייחס היטצ'נס לצירוף יוצא הדופן של הצורך להבטיח סחר חופשי לארה"ב, סלידתו של ג'פרסון מדת ומרודנות פוליטית, והצורך של המדינה הצעירה להילחם על גאוותה הלאומית. ואכן, כשהפחה של טריפולי הכריז מלחמה נגד ארה"ב על מנת להגדיל את הכופר, הוא זכה להפגזה אמריקנית כבדה כתגובה. ההפגזה קדמה למעשה הגבורה של מלחים אמריקנים שהצליחו להתגנב לספינה החטופה "פילדלפיה" ולפוצץ אותה, תוך גרימת נזק כבד לצי הטריפוליטאי. הדבר עורר תגובות של הערצה אפילו מצדם של האירופים, ביניהם אדמירל נלסון והאפיפיור פיוס השביעי.

מכלול דברים זה אילץ את הפחה להגיע להסכם עם ארה"ב. כך הרוויחה ארה"ב, בנוסף להפסקת הטרור, את פיתוחו של הצי הצבאי האמריקני ואת תחושת המעורבות במדיניות בינלאומית, החשובה למדינה הצעירה. לדעתו של היטצ'נס, החשיפה של אמריקנים רבים לזוועות השעבוד המוסלמי גרמה להם למחשבות שניות בנושא העבדות בארצם הם, והאיצה את תהליך ביטול העבדות. כבונוס זכתה המדינה הצעירה למנה גדושה של גאווה פטריוטית מוצדקת על אי כניעתה לסחיטה ולטרור.

הצחוק טוב לבריאות

מסתבר שגם בתחום הספרות יש מה ללמוד מן ההיסטוריה. מאמרו של הסופר ג'וליאן גוף ב-Prospect עוסק בסיבות לירידת קרנו של הז'אנר הקומי בספרות. אצל היוונים, אומר גוף, נחשבה הקומדיה לז'אנר נעלה על הטרגדיה, משום שהטרגדיה משקפת את המצב האנושי, לעומת הקומדיה המשקפת את הצחוק של אלי האולימפוס על חולשות האנוש. אלא שמזלו של הז'אנר הקומי לא התמזל מסיבות שונות. אחת מהן היא שאריסטו השאיר אחריו הוראות מפורטות לכתיבת הטרגדיה או האתוס, אך לא לכתיבתה של קומדיה. מהטרגדיה היוונית שרדו מחזותיהם של סופוקלס,אייסכילוס ואאורפידס , ומהקומדיות שרדו רק יצירותיו של אריסטופנס.

בהמשך ההיסטוריה, התנגדו גם הדתות לפיתוחו של המצחיק. בנצרות – רבלה, סרוונטס וולטיר נרדפו עד צוואר, והאסלאם – גם כיום אינו מסוגל לעתים להכיל את התפיסה ההומוריסטית של סלמן רושדי, למשל. אמנם ההשפעה הדתית על הספרות כיום אינה משמעותית, אך גוף מציין שה"טיפול" בכתיבה עבר מהממסד הדתי לממסד האקדמי, המגדל סופרים ומארגן סדנאות לכתיבה יוצרת. גם בממסד זה נחשב הז'אנר הקומי כנחות לעומת הטרגי. הדבר מוביל לזילות של המונח טרגדיה, כשסופרים צעירים רבים מתאמצים לייצר בכוח ממד טרגי בעלילה. לדעתו של גוף, מאמץ מלאכותי זה מצמצם את המקוריות ואת יכולת התפיסה הפרדוקסלית של יצירת האמנות.
 

עלילת דם חדשה

קצת היסטוריה יהודית לסיום. כתב התרבות הוותיק של Commentary, הלל הלקין, דן במאמרו בספרים חדשים העוסקים באלימות היהודית. לאחרונה זכינו לשלושה כאלה. הראשון, ספרו של אליוט הורוביץ "טקסים נמהרים" (שעליו נכתב במדור זה ביוני אשתקד); השני הוא ספרו רב התהודה של אריאל טואף "פסח של דמים" שגרם לאחרונה שערורייה והדפסתו נגנזה, והחדש ביותר הוא ספרו של מיכאל סטניסלבסקי "הרצח בלמברג – פוליטיקה, דת ואלימות בהיסטוריה היהודית המודרנית".

הספר מפתח בהרחבה את סיפור רבה של למברג (לבוב) במחצית הראשונה של המאה ה-19, אברהם קון. קון היה רב עיר שעבר במהלך כהונתו להזדהות עם רעיונותיה של ההשכלה היהודית ואף נבחר לתפקיד הרב הראשי מטעמה של הממשלה האוסטרו-הונגרית. דעותיו המתקדמות עוררו עליו זעם רב בקהילה, עד שיום אחד הורעל למוות על ידי אחד הקנאים מהקהילה החסידית של למברג. האפיזודה ההיסטורית עצמה היא אולי חסרת חשיבות, אלא שסטניסלבסקי מנסה להוציא ממנה מסקנות מרחיקות לכת. הוא טוען שהרעלתו של קון היתה המעשה הראשון בהיסטוריה המודרנית  שבו יהודי נרצח על ידי יהודי אחר בשל דעותיו. בנוסף לכך, סטניסלבסקי מצביע על הברית הרעיונית הייחודית שהתהוותה בין השמרנים הקיצוניים החסידים לבין המשטר השמרני והריאקציוני האוסטרו-הונגרי.

את המיזוג בין הקנאות הדתית האלימה ובין השמרנות החברתית מוביל סטניסלבסקי היישר לימינו ולרצח רבין, אלא שהלקין מזמין את הקורא לפקפק בהנחה זו. ראשית כל, תפקידו של קון היה גם להיות אחראי כלפי הממשלה על הרישום המדויק של היהודים בספרי המדינה. הדבר שימש בימים ההם לא רק למטרת גביית המיסים מצדה של המלכות, אלא אף לגיוס לצבא ההונגרי. מהבחינה הזו, ייתכן מאוד שקון נתפס בעיני היהודים לא רק כ"כופר", אלא כמי ש"מוסר" את היהודים לרשות. מקרי רצח של יהודים אחרים, על רקע מסירת שמות של מתגייסים פוטנציאליים לשלטונות, מוכרים בהיסטוריה היהודית עוד לפני קון. שנית, בדומה למשכילים רבים אחרים, לחם גם קון נגד החסידות ואף היה שותף לבקשה מממשלת הונגריה לאסור על הלבוש החסידי המסורתי. המשכילים לחמו נגד החסידים בלא פחות להט מאשר הליטאים, ולטובתם שיחקה העובדה שהיו מקורבים יותר לשלטון. ושלישית, לדעתו של הלקין הכותבים על ה"אלימות היהודית" מנסים לדחוס את ההיסטוריה היהודית להתמודדות הנצחית של "טובים" (המשכילים או השמאל) מול "רעים" (החסידים או אנשי הימין).

האמת של ההיסטוריה היהודית מורכבת הרבה יותר ודורשת עיון מעמיק בפעילותם של כל התנועות והצדדים המשתתפים. לא צריך אולי לאהוב כל דבר בהיסטוריה – היהודית והכללית – אך חשוב מאוד לעשות את המיטב על מנת להבין בה כל דבר לאשורו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: