ארכיון חודשי: יוני 2007

מה שכתבתי על המצעד לפני שנה- משני צידיו של המצעד

הפעם הראשונה בה נקלעתי למצעד היה ב-2002, במצעד התל אביבי. הייתי אז בדיוק בסוף תקופת ההדחקה שלי, בחלק הקשה ביותר שלה. ראיתי המון אדם צוהל, עירום בוטה ומופקר. עמדתי על המדרכה של אבן גבירול ונאבקתי עם תחושות של דחייה מצד אחד, ומודעות הולכת ומכרסמת שעל כורחי יש משהו מן המשותף לי ולכל ההמון הצוהל הזה; והמשהו הזה מסרב לעבור ולחלוף, לא משנה כמה קשה אני מנסה. ואני לא רוצה את זה, ולא יוצא מזה, ולא רוצה וככל שאני מתאמץ יותר "לצאת מזה"- כך אני שוקע בזה יותר. נסעתי מאד מתוסכל הביתה.

שנה לאחר מכן שוב הזדמנתי לתל אביב ביום השישי של המצעד, כבר אחרי שהוא הסתיים, אך בתחושה לגמרי אחרת. זו היתה "שבת הפורום" (של פורום הגייז דתיים באינטרנט) הראשונה שלנו (לא תכננו אותה למצעד, אבל ככה יצא). זו היתה תחושה נהדרת- לבלות שבת שלמה ביחד, בלי לשקר ולהסתתר, עם שירים ודברי תורה. הלכנו – קבוצה של בני"שים בחולצות הלבנות ועם הציציות המשתלשלות לעומת הקבוצות ששבו מהמצעד עם הדגלים המתנופפים, שרופים מהשמש הקודחת של יולי ומבהיקים מזיעה. שמחנו שאיננו חלק מזה ושמצאנו לנו פינה משל עצמנו.

אך מובן שבכך לא תמו הדברים. ההשתתפות במצעד התל אביבי תמיד הייתה מחוץ לתחום מבחינתי, כי העיר הזו מסמלת משהו שאינו תמיד לרוחי, וגם אופיו של המצעד הוא בהחלט קרנבלי ובוטה במיוחד.
אופיו של המצעד הירושלמי, שהתחיל ב- 2002, היה שונה. קטן יותר, צנוע יותר, אינטימי יותר. בקיצור, ירושלמי. ב- 2004 הוא אף הועבר מיום שישי (שבו תמיד נערך המצעד התל אביבי) לחמישי בערב. לכן ב- 2004 החלטתי לנסות ולהגיע לשם כדי "לראות איך זה".

למעשה, עד הרגע האחרון לא היה כל כך ברור לי שאני אכן אצעד ורק ברגע האחרון החלטתי סופית שכן. המצעד היה קטן יחסית וכן המחאה נגדו הייתה מינורית. עמדו שם כמה חבר'ה של כ"ך עם שלטים ונדמה היה שגם הם עומדים שם יותר כי צריך ושהדבר לא ממש בוער אפילו להם. הירושלמים הדתיים – שזה היה כבר המצעד השלישי שלהם – הפגינו אז בעיקר אדישות. לא היו לי תובנות מדהימות מהמצעד וגם לא תחושות רעות. צעדנו, פגשנו חברים, התפזרנו.

בשנה שעברה – 2005 – זה כבר היה אחרת. השתלשלות האירועים הייתה כזאת- המצעד העולמי שתוכנן לשנה שעברה בוטל עקב ההתנתקות. לופוליאנסקי "קפץ" על העניין מתוך מחשבה שיצליח בהזדמנות זו לבטל אף את המצעד המקומי והגיש עתירה לבג"ץ, שנדחתה – אבל די היה בה כדי להביא למצעד פי שניים משתתפים מהמתוכנן. חלקם היו במצב רוח די מיליטנטי. מאידך, גם שורות המוחים היו צפופות הרבה יותר. הימים ימי ערב ההתנתקות, והיו הרבה סרטים כתומים בקרב המוחים (עם כי לא חסרו גם בין הצועדים, אני מוכרח לומר).

הגעתי לירושלים והתקרבתי למדרחוב, משם יצא המצעד. בדרך ראיתי קבוצת אנשים מתפללת ואומרת תהילים, כנגד הפורענות הנוראה. עצרתי. הסתכלתי באנשים הללו. הם התפללו ואמרו תהילים. נדמה לי שאחד או שניים בכו. בכו על הפורענות הנוראה שנוחתת על עיר הקודש. היה לי הרבה יותר קל לשנוא אותם אם הם היו נואמים וצועקים שאני סוטה מתועב שאשרף באש הגהינם. אבל הם עמדו שם והתפללו.

חשתי דקירה קטנה בלב. לאן אני הולך? אולי אני בדרך למקום הלא נכון? אולי במקום ללכת לשם אני צריך לגשת לאנשים האלה, לדבר איתם, להסביר להם? להגיד להם שיסתכלו עליי ועלינו, שיראו שאנחנו לא מפלצות אלא יהודים רגילים כמוהם, רק מעט שונים. האם הם היו מקשיבים? או שהיה כבר מאוחר מדי?
לא יודע. כי לא עשיתי את זה ולא נתתי לקול הפנימי להוליך אותי. הלכתי לאן שהתכוונתי ללכת וצעדנו, כפי שהתכוונו לצעוד. כבר בשלב מוקדם מאד נהיה ברור שהפעם אנחנו ממש לא רצויים כאן. שורות של אנשים – גם חרדים וגם דתיים לאומיים עם הסרטים הכתומים- צעקו עלינו משהו שלא ניתן היה לשמוע, זרקו חפצים, קיללו ובעיקר הביטו בנו בהמון שנאה. כמה מהם אף ניסו להתפרץ אל עבר המצעד עם פנים מעוותות משנאה ממש. ראיתי איך המשטרה מעמיסה אותם לניידות ושאלתי את עצמי מה אני עושה כאן?

אבל זה היה כבר מאוחר. נגררתי בזרם האנושי של הצועדים, שני נהרות אדם כבר זרמו כל אחד לכיוון שלו ולחצות את הגשר לא הייתה אפשרות. לא היה גשר. ועכשיו זה היה כבר באמת מסוכן.

אני זוכר משם עוד כמה דברים. את הקבוצה של הבנות הדתיות (עמותת בת קול) שצעדתי איתם ויחד ניסינו לשיר שירי ארץ ישראל ואהבת ישראל. ואיך השירים שלנו טבעו בצעקות מגאפוניות של האנשים שצעדו לידינו "הומופובים מסריחים, עוד נצא מהשטחים!!!". כל כך קל לראות את האויב בשחור או בכתום ולסמן אותו. הנה – הוא שונא אותי. לכן מותר לי לשנוא אותו בחזרה. לא ככה?

אני זוכר איך לקראת סוף המצעד התחלנו לקבל מסרונים שיש פצועים. שמישהו התפרץ דרך המשטרה ודקר אנשים. איום קירב את כולנו אחד אל השני.

אחרי זה היה נאום של סער נתנאל, חבר מועצת העיר. הנאום היה מאד תוקפני. התוכן העיקרי שלו היה "הראנו להם מה זה, שחורים וכתומים לא יעצרו אותנו, נוריד את לופוליאנסקי מראשות העיר". אבל זה היה פחות חשוב. חשוב יותר מבחינתי היה- האמנם כך מפגינים למען סובלנות וקבלת האחר?
טוב, לאחר מכן היה ההפנינג והדיסקו עם חושך ומוסיקה מחרישת אוזניים ותחושה שאתה לא מכיר אף אחד. פה כבר לא היה לי כוח, יצא מגן הפעמון והלכתי לבית הקפה האיטלקי הקטן ליד כדי לאכול ולהירגע.
בדרך חזרה הביתה חשתי תסכול ברמה שהייתה קרובה כמעט לתסכול שלי מהמצעד התל אביבי הראשון. בשביל זה לצאת מהארון? ולעשות את כל הדרך? כדי למצוא את עצמי בתוך המון צורח ומתגרה? ומה עכשיו? לחזור לארון חזרה?

 

נוכחתי, לצערי, שהמצעד אינו מהווה פתרון עבורי ואדרבא – הוא חלק מן הבעיה. כל מצעד כזה גורר איתו – אפילו בניגוד לרצונם של המארגנים – משהו מן המטען המוחצן והססגוני של מחאה חברתית אגרסיבית ומעביר בדרך זו או אחרת מסרים של מיניות ברשות הרבים. וכמובן שהמצב שבו יש מצעד מצד אחד, מחאה מהצד השני ומשטרה בין הצדדים – שום דבר אינו מאפשר שיח והידברות. לכן ביום השישי הזה, ערב פר' וירא,  כשרבים מחבריי הגייז החילוניים צועדים במצעד הירושלמי – אני לא צועד איתם, מתוך בחירה ומודעות. אני סולד כמובן מכל ביטוי מילולי ובוודאי פיזי של שנאה כלפי הצועדים, ואין צורך להגיד שהמרים יד על רעהו נקרא רשע ושופך דם נקיים חלילה- לא יינקה!  אבל מקומי היום לא בין הצועדים.

אך העובדה שבחרתי לא לצעוד, אינה אומרת בשום אופן שאני או אנחנו- הדתיים ההומולסביים- חוזרים לארון. כי ה"ארון" שבו עד עכשיו החברה הדתית ניסתה לסגור אותנו היה מקום לא של צניעות ועבודת השם טהורה, אלא מקום של סבל נוראי, אומללות, שקרים, בגידות, מצוקות וים של כאב שאין מאזין ואין שומע לו.

רק בשנים האחרונות החל המצב להשתנות. חלק מהרבנים עדיין נאחזים בעמדה שאיכשהו ניתן לרפא אותנו, לחתן אותנו או לרפא ולחתן גם יחד. המוביל של הקו הזה הוא הרב שלמה אבינר, מקים הארגון "עצת נפש" (עליו פרסמתי בעבר ביקורת מפורטת ומנומקת). אך רבים אחרים מרבני הציונות הדתית מבינים שיש כאן בעיה שאין לה פתרונות קסם, שקיימת מצוקה אקוטית של אנשים רבים ובעיקר – שלא ניתן יותר להשתיק את הדברים, לשמור אותם בארון ושחייבים להתייחס אליהם!

המוביל של השיח הזה בארץ הוא הרב יובל שרלו שעסק ועוסק רבות בסוגיה ורבות מתשובותיו בנושא פורסמו באתר "מורשת". למרות שהרב שרלו ושותפיו לעניין מתקשים להציע תשובות מקיפות ומגובשות בנושא – יש חשיבות רבה בעצם הדיון ובמחויבות להגיע לפחות לפתרונות חלקיים.

מאמרו של אוריה שביט במקור ראשון

לא יכולתי להגיד את זה טוב יותר

מצעד הגאווה, מצעד האיוולת מאת אוריה שביט