מה שכתבתי על המצעד לפני שנה- משני צידיו של המצעד

הפעם הראשונה בה נקלעתי למצעד היה ב-2002, במצעד התל אביבי. הייתי אז בדיוק בסוף תקופת ההדחקה שלי, בחלק הקשה ביותר שלה. ראיתי המון אדם צוהל, עירום בוטה ומופקר. עמדתי על המדרכה של אבן גבירול ונאבקתי עם תחושות של דחייה מצד אחד, ומודעות הולכת ומכרסמת שעל כורחי יש משהו מן המשותף לי ולכל ההמון הצוהל הזה; והמשהו הזה מסרב לעבור ולחלוף, לא משנה כמה קשה אני מנסה. ואני לא רוצה את זה, ולא יוצא מזה, ולא רוצה וככל שאני מתאמץ יותר "לצאת מזה"- כך אני שוקע בזה יותר. נסעתי מאד מתוסכל הביתה.

שנה לאחר מכן שוב הזדמנתי לתל אביב ביום השישי של המצעד, כבר אחרי שהוא הסתיים, אך בתחושה לגמרי אחרת. זו היתה "שבת הפורום" (של פורום הגייז דתיים באינטרנט) הראשונה שלנו (לא תכננו אותה למצעד, אבל ככה יצא). זו היתה תחושה נהדרת- לבלות שבת שלמה ביחד, בלי לשקר ולהסתתר, עם שירים ודברי תורה. הלכנו – קבוצה של בני"שים בחולצות הלבנות ועם הציציות המשתלשלות לעומת הקבוצות ששבו מהמצעד עם הדגלים המתנופפים, שרופים מהשמש הקודחת של יולי ומבהיקים מזיעה. שמחנו שאיננו חלק מזה ושמצאנו לנו פינה משל עצמנו.

אך מובן שבכך לא תמו הדברים. ההשתתפות במצעד התל אביבי תמיד הייתה מחוץ לתחום מבחינתי, כי העיר הזו מסמלת משהו שאינו תמיד לרוחי, וגם אופיו של המצעד הוא בהחלט קרנבלי ובוטה במיוחד.
אופיו של המצעד הירושלמי, שהתחיל ב- 2002, היה שונה. קטן יותר, צנוע יותר, אינטימי יותר. בקיצור, ירושלמי. ב- 2004 הוא אף הועבר מיום שישי (שבו תמיד נערך המצעד התל אביבי) לחמישי בערב. לכן ב- 2004 החלטתי לנסות ולהגיע לשם כדי "לראות איך זה".

למעשה, עד הרגע האחרון לא היה כל כך ברור לי שאני אכן אצעד ורק ברגע האחרון החלטתי סופית שכן. המצעד היה קטן יחסית וכן המחאה נגדו הייתה מינורית. עמדו שם כמה חבר'ה של כ"ך עם שלטים ונדמה היה שגם הם עומדים שם יותר כי צריך ושהדבר לא ממש בוער אפילו להם. הירושלמים הדתיים – שזה היה כבר המצעד השלישי שלהם – הפגינו אז בעיקר אדישות. לא היו לי תובנות מדהימות מהמצעד וגם לא תחושות רעות. צעדנו, פגשנו חברים, התפזרנו.

בשנה שעברה – 2005 – זה כבר היה אחרת. השתלשלות האירועים הייתה כזאת- המצעד העולמי שתוכנן לשנה שעברה בוטל עקב ההתנתקות. לופוליאנסקי "קפץ" על העניין מתוך מחשבה שיצליח בהזדמנות זו לבטל אף את המצעד המקומי והגיש עתירה לבג"ץ, שנדחתה – אבל די היה בה כדי להביא למצעד פי שניים משתתפים מהמתוכנן. חלקם היו במצב רוח די מיליטנטי. מאידך, גם שורות המוחים היו צפופות הרבה יותר. הימים ימי ערב ההתנתקות, והיו הרבה סרטים כתומים בקרב המוחים (עם כי לא חסרו גם בין הצועדים, אני מוכרח לומר).

הגעתי לירושלים והתקרבתי למדרחוב, משם יצא המצעד. בדרך ראיתי קבוצת אנשים מתפללת ואומרת תהילים, כנגד הפורענות הנוראה. עצרתי. הסתכלתי באנשים הללו. הם התפללו ואמרו תהילים. נדמה לי שאחד או שניים בכו. בכו על הפורענות הנוראה שנוחתת על עיר הקודש. היה לי הרבה יותר קל לשנוא אותם אם הם היו נואמים וצועקים שאני סוטה מתועב שאשרף באש הגהינם. אבל הם עמדו שם והתפללו.

חשתי דקירה קטנה בלב. לאן אני הולך? אולי אני בדרך למקום הלא נכון? אולי במקום ללכת לשם אני צריך לגשת לאנשים האלה, לדבר איתם, להסביר להם? להגיד להם שיסתכלו עליי ועלינו, שיראו שאנחנו לא מפלצות אלא יהודים רגילים כמוהם, רק מעט שונים. האם הם היו מקשיבים? או שהיה כבר מאוחר מדי?
לא יודע. כי לא עשיתי את זה ולא נתתי לקול הפנימי להוליך אותי. הלכתי לאן שהתכוונתי ללכת וצעדנו, כפי שהתכוונו לצעוד. כבר בשלב מוקדם מאד נהיה ברור שהפעם אנחנו ממש לא רצויים כאן. שורות של אנשים – גם חרדים וגם דתיים לאומיים עם הסרטים הכתומים- צעקו עלינו משהו שלא ניתן היה לשמוע, זרקו חפצים, קיללו ובעיקר הביטו בנו בהמון שנאה. כמה מהם אף ניסו להתפרץ אל עבר המצעד עם פנים מעוותות משנאה ממש. ראיתי איך המשטרה מעמיסה אותם לניידות ושאלתי את עצמי מה אני עושה כאן?

אבל זה היה כבר מאוחר. נגררתי בזרם האנושי של הצועדים, שני נהרות אדם כבר זרמו כל אחד לכיוון שלו ולחצות את הגשר לא הייתה אפשרות. לא היה גשר. ועכשיו זה היה כבר באמת מסוכן.

אני זוכר משם עוד כמה דברים. את הקבוצה של הבנות הדתיות (עמותת בת קול) שצעדתי איתם ויחד ניסינו לשיר שירי ארץ ישראל ואהבת ישראל. ואיך השירים שלנו טבעו בצעקות מגאפוניות של האנשים שצעדו לידינו "הומופובים מסריחים, עוד נצא מהשטחים!!!". כל כך קל לראות את האויב בשחור או בכתום ולסמן אותו. הנה – הוא שונא אותי. לכן מותר לי לשנוא אותו בחזרה. לא ככה?

אני זוכר איך לקראת סוף המצעד התחלנו לקבל מסרונים שיש פצועים. שמישהו התפרץ דרך המשטרה ודקר אנשים. איום קירב את כולנו אחד אל השני.

אחרי זה היה נאום של סער נתנאל, חבר מועצת העיר. הנאום היה מאד תוקפני. התוכן העיקרי שלו היה "הראנו להם מה זה, שחורים וכתומים לא יעצרו אותנו, נוריד את לופוליאנסקי מראשות העיר". אבל זה היה פחות חשוב. חשוב יותר מבחינתי היה- האמנם כך מפגינים למען סובלנות וקבלת האחר?
טוב, לאחר מכן היה ההפנינג והדיסקו עם חושך ומוסיקה מחרישת אוזניים ותחושה שאתה לא מכיר אף אחד. פה כבר לא היה לי כוח, יצא מגן הפעמון והלכתי לבית הקפה האיטלקי הקטן ליד כדי לאכול ולהירגע.
בדרך חזרה הביתה חשתי תסכול ברמה שהייתה קרובה כמעט לתסכול שלי מהמצעד התל אביבי הראשון. בשביל זה לצאת מהארון? ולעשות את כל הדרך? כדי למצוא את עצמי בתוך המון צורח ומתגרה? ומה עכשיו? לחזור לארון חזרה?

 

נוכחתי, לצערי, שהמצעד אינו מהווה פתרון עבורי ואדרבא – הוא חלק מן הבעיה. כל מצעד כזה גורר איתו – אפילו בניגוד לרצונם של המארגנים – משהו מן המטען המוחצן והססגוני של מחאה חברתית אגרסיבית ומעביר בדרך זו או אחרת מסרים של מיניות ברשות הרבים. וכמובן שהמצב שבו יש מצעד מצד אחד, מחאה מהצד השני ומשטרה בין הצדדים – שום דבר אינו מאפשר שיח והידברות. לכן ביום השישי הזה, ערב פר' וירא,  כשרבים מחבריי הגייז החילוניים צועדים במצעד הירושלמי – אני לא צועד איתם, מתוך בחירה ומודעות. אני סולד כמובן מכל ביטוי מילולי ובוודאי פיזי של שנאה כלפי הצועדים, ואין צורך להגיד שהמרים יד על רעהו נקרא רשע ושופך דם נקיים חלילה- לא יינקה!  אבל מקומי היום לא בין הצועדים.

אך העובדה שבחרתי לא לצעוד, אינה אומרת בשום אופן שאני או אנחנו- הדתיים ההומולסביים- חוזרים לארון. כי ה"ארון" שבו עד עכשיו החברה הדתית ניסתה לסגור אותנו היה מקום לא של צניעות ועבודת השם טהורה, אלא מקום של סבל נוראי, אומללות, שקרים, בגידות, מצוקות וים של כאב שאין מאזין ואין שומע לו.

רק בשנים האחרונות החל המצב להשתנות. חלק מהרבנים עדיין נאחזים בעמדה שאיכשהו ניתן לרפא אותנו, לחתן אותנו או לרפא ולחתן גם יחד. המוביל של הקו הזה הוא הרב שלמה אבינר, מקים הארגון "עצת נפש" (עליו פרסמתי בעבר ביקורת מפורטת ומנומקת). אך רבים אחרים מרבני הציונות הדתית מבינים שיש כאן בעיה שאין לה פתרונות קסם, שקיימת מצוקה אקוטית של אנשים רבים ובעיקר – שלא ניתן יותר להשתיק את הדברים, לשמור אותם בארון ושחייבים להתייחס אליהם!

המוביל של השיח הזה בארץ הוא הרב יובל שרלו שעסק ועוסק רבות בסוגיה ורבות מתשובותיו בנושא פורסמו באתר "מורשת". למרות שהרב שרלו ושותפיו לעניין מתקשים להציע תשובות מקיפות ומגובשות בנושא – יש חשיבות רבה בעצם הדיון ובמחויבות להגיע לפחות לפתרונות חלקיים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ז'אקו  On יוני 19, 2007 at 9:42 am

    כתבת – ויפה שכתבת- :
    "אופיו של המצעד הוא בהחלט קרנבלי ובוטה במיוחד"

    ככה, בכל שנה, במקום להעלות על נס את פועלם של גייז שווים – גייז שהם גם בני אדם חושבים, יוצרים ומבריקים, הקהילה הולכת ועושה קרנבל דוחה ובוטה שמעמיד במרכז ההוויה ההומואית את ההתערטלות הפיזית, את הדראג האוילי, את החזה החלק ואת החוטיני בתחת, את דנה אינטרנשיונל ואת הטראש הכי מעליב את האינטיליגנציה.

    אני גיי ואני לא מוכן להיות מזוהה עם הזוועה הזאת. אני מתבייש בכל שנה מחדש מול מחזות מצעד הגאווה.

    יש לנו על מה להתגאות. יש לנו קולנוע, ספרות, מדענים גדולים וציירים והוגי דעות.

    הקהילה מתגאה בתחת שלה, ואני לא יכול להזדהות עם מצעד שעושה דגל מהתחת ומדנה אינטרנשיונל והאירוויזיון.

  • אייל גרוס  On יוני 19, 2007 at 9:49 am

    זאקו
    למרבה הצער הפנמת את התפיסה ההטרונורמטיבית שיש דבר אחד שהוא נורמלי ואתה משתף פעולה במכבש הנורמליות. הרעיון של המצעד הוא שאין דבר אחד כזה נורמלי.
    וגם – אם תבוא לשם תראה שרוב האנשים לבושים "נורמלי" בכל מקרה…
    והאם דנה זה לא סוג של תרבות?
    וחוץ מזה, אם לא היו "לנו" יוצרי קולנוע גדולים וכו' אלא רק תרבות זולה ופופלרית, אז לא היה מגיע שוויון זכויות?

  • ז'אקו  On יוני 20, 2007 at 2:55 am

    אני חושב שלכל היהודים מגיע לחיות ללא אנטישמיות, אבל אני עדיין חושב שטקס ברית המלה הוא ברברי ואני מתקומם כנגד יהודים שחושבים שהם יותר טובים מהערבים. מה זה קשור אחד לשני?

    לא הפנמתי שום תפיסה הטרונורמטיבית. תן לי את מעט הקרדיט שמגיע לי. גם ככה קשה..

    הרעיון של המצעד, כך חשבתי, הוא קריאה להבנה, סובלנות, שוויון זכויות, הפגנה של הומואים שהם גם בני אדם חושבים, שהם כמו כל אחד אחר. בני אדם.

    אני, זה מעליב את האינטיליגנציה שלי ואת ההגדרה שלי את עצמי כהומו, שמצעד הגאווה הוא זול ובוטה וקרקסי שכזה.

    יש מה להתגאות באיתן פוקס שעושה אחלה סרטים.
    יש מה להתגאות בהומואים באקדמיה.
    בפרופסור עוזי אבן.

    בדנה אינטרנשיונל אין מה להתגאות.
    חרא מוזיקה.

    אני מתגאה בלאונרד ברנשטיין.
    במוריסי.
    צ'ייקובסקי.
    REM
    בהם אני מתגאה.

    נמאס לי שאומרים שלהומואים יש טעם חרא, בגלל שהומואים אוטומטית אומרים לך "דנה אינטרנשיונל" והומואים אוהבים אירוויזיון.

    רוצה מצעד גאווה עם מה שבאמת ראוי להתגאות בו.
    ומה שראוי להתגאות בו זה לא התחת בחוטיני והחזה החשוף החלק. לא ולא.

  • יונתן  On יולי 22, 2007 at 2:58 pm

    רשימתך תרמה לי פרספקטיבה אחרת על המצעד, שהשנה נרתמתי להגנתו אך בשנים אחרות הסתכלתי עליו בריחוק. עכשיו אני מבין כיצד הפגנתיות וחוסר נכונות לדו-קיום גורמים להקצנה משני הצדדים. אני שמח שהטון בירושלים 2007 היה שונה, גם אם שונות זו נכפתה על-ידי המשטרה ולא נבעה מהתמתנות של הקהילה, או ליתר דיוק של המיעוט הצעקני המתיימר לעמוד בראשה ולכפות את סדר היום הסהרורי שלו על כל השאר בדברו גבוהה גבוהה על "הפנמת התפישה ההטרונורמטיבית", קרי חוסר נכונות לקבל את הבשורה הקווירית ללא עוררין. אבל זה כבר נושא לדיון אחר.

  • זאב שביידל  On יולי 23, 2007 at 2:48 pm

    תודה על התגובה- מקווה לראות את גובותיך גם בהמשך
    חשוב לי להבהיר נקודה אחת
    חלילה לא התכוונתי להגיד ששני הצדדים אלימים. היה ברור לי לגמרי שיש כאן צד אחד שמסית לאלימות בצורה בוטה וצד אחד שעומד על זכויותיו. על זה אין כל וויכוח. אתה צודק שגם השנה הסדר נכפה על ידי המשטרה, עם כי עצמת המחאה ירדה בין היתר כי הציבור החרדי הבין עד כמה המחאה שלו מצטיירת באור שלילי ומכוער. זה לא שהציבור החרדי הפך לסובלני יותר בכללו, פשוט הוא החליט לחזור ולהדחיק את האגרסיביות שלו פנימה.
    ברשותך אני לא אוהב לקרוא לבשורתי "קווירית", אלא הומולסבית. איני רואה את עצמי "קוויר" אך זהו נושא לדיון אחר
    ושוב- תודה על התגובה ואשמח גם בהמשך

  • יונתן  On יולי 23, 2007 at 5:31 pm

    תודה על הבהרותיך. עכשיו אחת משלי. דברי בגנות "הבשורה הקווירית" לא כוונו כלפיך אלא כלפי הניסיון לקשור יחדיו נטיות חד-מיניות, שוֹנוּת מגדרית, רדיקליות פוליטית ובעיטה בממסד ההטרוסקסואלי/מונוגמי/בורגני. זכותם של אנשים לעשות זאת כיחידים או כקבוצות נבדלות, אבל ברגע שהם רואים בעצמם נציגים של החד-מיניים באשר הם (כמו התמונה שמתרוצצת בחוגים אנטי-הומואים של אישה עם חזה חשוף וכתובת נגד הכיבוש), ברגע שהם פוסלים כל תפישת עולם אחרת כ"הפנמת התפישה ההטרונורמטיבית", ברגע שהם מתראיינים לתוכנית תעודה בערוץ שמונה ואומרים שדיבור על זהות מינית מולדת הוא "יעיל פוליטית" (עמליה זיו עשתה זאת לאחרונה), אני אומר די. מבחינתי, מאבקם של מיעוטים מיניים ומגדריים הוא בראש ובראשונה על הזכות לחיות במסגרת הנורמה, ואז מי שרוצה לצאת מהנורמה כדי לממש את הניטשאניות שלו בבקשה. אינני רואה מה חדש בתיאוריה הקווירית: לדעתי היא פשוט אומרת את מה שאנטי-הומואים תמיד אמרו, קרי שהומואים הם סכנה לחברה; ואני לא רוצה להיות סכנה לחברה. אני פשוט רוצה לחיות את חיי, ואת התנגדותי לכיבוש אינני רוצה לזהות עם נטיותי: כמו שיש שמאלנים סטרייטים כך יש גם הומואים ימניים.

  • זאב שביידל  On יולי 26, 2007 at 2:29 pm

    לא נותר לי אלא להצטרף לדברים
    קישור של הנושא ההומולסבי עם הדעות הפוליטיות הוא ממש לא לעניין
    ואוסיף ואומר שיש אירוניה מסוימת בכך שדווקא האנשים המטיפים לפלורליזם וריבוי דעות שואפים לצבוע את כל הגייז בצבע פוליטי אחד

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: