ארכיון חודשי: יולי 2007

מחולות בכרמים- ט"ו באב

 

 

ט"ו באב- חג המחולות

מה מגיע בלוח היהודי אחרי היום העצוב ביותר בשנה?

ניחשתם נכון- היום השמח ביותר בשנה, הלא הוא ט"ו באב

וכך אומרת המשנה במסכת תענית ( פרק ד' משנה ה'): אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים.

אלא שקשה מאד להבין מהו בעצם החג שאנו חוגגים בט"ו באב. מהי הסיבה לשמחתן של בנות ירושלים? ומדוע דווקא ביום הזה? ומה ראו כל כך לשמוח בו שהפכו אותו ליום השמח ביותר בשנה? היום השני המצוין במשנה- יום הכיפורים- הוא אכן מרכזי ביותר בלו"ז היהודי וגם משמח ביותר בשל היותו יום למחילת העוונות של עם ישראל. אבל ט"ו באב- על מה ולמה? בשאלה הזו מתקשים לא רק ה"חילוניים" שחוגגים את ט"ו באב בצורה של ולנטיין יהודי, אלא גם ה"דתיים" שלא יודעים מה לעשות בו חוץ מאשר לא להגיד תחנון.

הגמרא במסכת תענית ( ל- ל"א) מביאה מגוון סיבות שונות שלא ברור כיצד הן קשורות אחת לשנייה וקשה למדי לסנן מהן את הסיבה האמיתית לציונו של החג. אנו ננסה לדלות משני טעמים שהגמרא מביאה ניסיון שיחבר אותנו לט"ו באב דרך זווית ראיה שלנו.

אחד הטעמים המובאים בגמרא הוא ש"יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל". הכוונה היא לפרשת פילגש בגבעה המתוארת בספר שופטים ( י"ט- כ"א)

. בפרשה מסופר על איש משבט לוי הגר בהר אפרים שלקח לו פילגש והיא ברחה ממנו אל בית אביה בבית לחם. בעלה הלך אחריה לבית אביה והצליח לשכנע אותה לחזור יחד איתו. בדרכם חזרה האיש סרב ללון ביבוס ( ירושלים שהייתה אז יבוסית) ובחר ללכת לעיר של בני ישראל משבט בנימין , גבעה. כשהוא ופילגשו הגיעו לגבעה , איש לא היה מוכן להכניס אותם אל ביתו, חוץ מזקן אחד בהר אפרים, שקיים בהם מצוות הכנסת האורחים. בזמן שהאורחים סעדו, אנשי העיר הקיפו את הבית ודרשו מבעל הבית להוציא את האורח החוצה במטרה לאנוס ולהתעלל בו. בעל הבית סרב להסגיר להמון את האורח שלו ובמקום זאת הציע להם את בתו הבתולה ואת הפילגש. את הפילגש הוציאו בכוח החוצה ובני העיר התעללו בה כל הלילה. בבוקר, כשהאיש מצא את פילגשו מתה על מפתן ביתו הוא ניתח את גופה לשנים עשר חלקים ושיגר אותם לשנים עשר השבטים. העם המזועזע התאסף אל מצפה ולחם עד חורמה בשבט בנימין ואף נשבע שלא ייתן מבנותיו לשבט הזה. לאחר זמן החליטו שהשבט שוב יותר לבוא בקהל והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בכך ששוב יותר לבני השבט לבוא ולחטוף את בנות ירושלים שמחוללות בכרמים בט"ו באב.  

בתפיסה שלנו קשה להגיד שמדובר בהישג מרשים. האמירה שאמנם לאנוס ולהתעלל אסור, אבל לחטוף ולהשיא בכוח מותר לא בדיוק נשמעת לנו כיום. לכן ניתן אולי להציע זווית הסתכלות אחרת על פרשת הפילגש בגבעה וט"ו באב.

הפרשנים והחוקרים נוהגים להצביע על ההקבלה הרבה של התוכן ושל הצורה בין פרשת הפילגש בגבעה לבין הסיפור המקראי של סדום ועמורה. בשני המקרים מדובר באורחים שבאים לעיר מרחוק במטרה ליהנות מהכנסת האורחים ובשני המקרים הם נופלים קורבן להתנכלות אלימה של ההמון. הסיפור של סדום נעשה שם נרדף לאלימות הומוסקסואלית או אפילו לכל מעשה של קשר הומוסקסואלי, אלא שברור שבפרשת סדום ( והן בפרשת פילגש בגבעה) אין כל זכר לדבר. לא מדובר בהתאהבות הומוסקסואלית פתאומית של כל בני העיר באנשים שאותם הם אפילו לא ראו, אלא אלימות המונית כלפי זרים, שבאה לידי ביטוי באונס קבוצתי משפיל, כפי שמקובל עד היום למשל בבתי הכלא.

יתרה מזאת, ההסברים הפרשניים והמדרשיים מדברים על חטא של סדום לא כעל חטא של פריצות מינית, אלא כחטא של שנאה לזר ולשונה. האורחים של לוט הם זרים בסדום ולכן גורלם להיות מושפלים- כדי שהסטאטוס שלהם כזרים יישמר. כך גם הבינו חז"ל את החטא של סדום ולכן הם מייחסים לסדום המקראית את המושג "מיטת סדום" – מיטה שבה משכיבים את האורח לישון, ומותחים אותו במקרה שהוא קצר יותר מהמיטה או מקצצים אותו במקרה שהוא ארוך יותר מהמיטה. הסיפור הזה, המזכיר מוטיב דומה באגדה היוונית על השודד פרוקרוסטוס, מתאר בעצם את הניסיון של אנשי סדום לדחוס את כולם לתוך "מיטת סדום" של המושגים שלהם. את המאמץ להפוך הכנסת אורחים להתעללות. את הרצון להפוך שנאת הזר והשונה לנורמה. זהו במידה רבה גם המסר של פרשת הפילגש בגבעה. כפי שציינו כבר, האיש מהר אפרים מסרב ללון בעיר הנוכרית יבוס ומעדיף ללכת לגבעה, מקום של "בני ישראל", מבלי לדעת איזו קבלת פנים מזעזעת מצפה לו מאחיו לאמונה – וזאת רק בשל היותו "משבט אחר". הפעם החריג הוא אפילו מאותו עם- ובכל זאת חריג עד כדי כך שמעשה אלימות השפל והאכזרי ביותר מותר כלפיו. זה המעשה שדורש תיקון. אז איך מתקנים דבר כזה? אולי על ידי כך שיוצרים חברה שבה השונים והחריגים לא חוששים מאלימות ומהתנכלות? אולי זו המטרה של ט"ו באב- לחגוג את חג הקבלה לשונה ולאחר?

אולי. אבל יש בט"ו באב עוד פן- אולי סמוי מן העין. בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים. החג ט"ו באב קשור גם באופן מסוים לטבע. השנה היהודית היא "דו ראשית" כידוע- כאשר השנה מתחילה מצד אחד בתשרי, כשאנו מציינים את ראש השנה, ומצד שני בניסן, "חודש האביב". התאריך של חמישה עשר לחודש החמישי מתחילת השנה ( ט"ו בשבט מתשרי וט"ו באב מניסן) מתקשר לטבע ולחגים ( ראה אוצר המדרשים של אייזנשטיין, ר"פ). שם מובאת הדעה בשם חכמי אומות העולם ( הכלדיים) שהשמש נבראה בט"ו באב ( ימים שהם אמצע הקיץ ובדרך כלל של שיא החום). ואם כן, אפשר להבין את ט"ו באב כחג של קשר לטבע ולשמש, אולי אפילו חג חקלאי של גויים ביסודו שלאחר מכן נוספו לא סיבות אחרות לחוג אותו. הקשר בין אהבה לטבע בחג הזה שולח אותנו לשיר השירים, שמלא בפסוקים הפונים הן לדוד והן לרעיה. כל אחד ואחת יוכל לבחור לו פסוקי אהבה כאוות נפשו, ללא קשר למינו ונטייתו המינית.

אז על מה שמחות כל כך בנות ירושלים כשהן מחוללות בכרמים בבגדי לבן? האם על ההתאחדות עם הטבע ואור השמש הקיצית? האם על כך שאינן עוד מושא להתנכלות, אלימות והטרדה של "המין החזק"? ואולי חלקן כלל אינן חושבות על חתנים, אלא שמחות בינן לבין עצמן? ואולי כך עושים גם החתנים בקרן הסמוכה- שמחים בטבע ובשחרור משנאה ומהתנכלות?

אכן לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב. נקווה שעוד נכונו לנו ימים טובים נוספים כמוהו.
 
 
 

שנתיים להתנתקות 2- זיכרונות האבל מאת יעקב פרידלנד

 

 

חייל ומתיישב בפינוי גוש קטיף

ימי בין המצרים החזירו אותי לבין המצרים של אשתקד. לפתע הובהר לי שאני מסיים עתה שנת אבלות. לא עברתי מעולם אבלות באופן אישי. אולי משום כך לא הבחנתי בסימפטומים. בשנה האחרונה הרביתי להסתגר בתוך עצמי, ביקשתי שלא להיות מעורב עם הבריות. אני, שהייתי רגיל ללכת לקולנוע לעתים קרובות ולשמוע מוסיקה בכל רגע פנוי, איבדתי את החשק לדברים הללו. כנראה הלכות אבלות משקפות מהלך נפשי שאדם שכול חש באופן טבעי. בתום השנה התברר לי למפרע שזהו מצבי. נראה כי אינני לבד. 

על מה אנו מתאבלים?  

האמנו שיש קיום למעשה ידינו, שמי שבונה בית וכל שכן יישוב בארץ ישראל מפקיע את עצמו מתחומו הפרטי והזמני, ומצעיד את עצמו אל עבר הנצח. האמנו שהבית הלאומי שהעם היהודי בונה לעצמו בארץ ישראל הוא בר קיימא. לא עוד תחנה בנדודי העם הזה על פני כדור הארץ. ידענו שחזרנו הביתה על מנת שלא לגלות מכאן שוב. לא רק האמנו בכך. בכל נימי נפשנו חיינו את הדבר. ופתאום – חורבן יישובים, הרס בתי-כנסת, גלות יהודים מבתיהם. ט' באב והאבל שהוא מסמל חדרו באופן מוחשי לחיינו. איבדנו את תחושת חיבורנו לנצח. 

מעבר ליציאה הסופית של העם היהודי מהגלות, האמנו שלהיסטוריה שאנו כותבים בהתיישבות ביש"ע יש מימד נוסף. מלחמת ששת הימים היתה עבורנו אירוע מכונן, המבשר מעבר היסטורי מהחול את הקודש בגאולת ישראל – מעבר ממדינה המושתתת על תפיסת חולין, למדינה שממשיכה את המציאות התנ"כית והולכת לקראת חידוש הנבואה, הסנהדרין והמקדש. ואנו, בוני ההתיישבות, הכלים ביד הבורא בקידום תהליך זה. גם כשבנינו יישובים למרות ההתנגדות החזקה שנתקלנו בה, לא היה לנו ספק שהאלוקים וההיסטוריה עומדים מאחורינו, ולכן מובטח לנו שנצליח.  עכשיו שום דבר אינו ברור.   

יותר מכל, בבניין היישובים ביהודה שומרון ועזה חשנו שליחי העם היהודי ההיסטורי לחידוש הקשר שלו עם אלוקיו ולבניית מציאות ארצית שתהיה מרכבה לשכינה. הא-ל שבונה באמצעותנו את ארצו השוממה הוא א-ל קרוב ומוחשי מאוד. הוא מקיים איתנו קשר אינטימי וגלוי. היישובים שבנינו הם מכתב אהבה שאנחנו שולחים אליו, ושגשוגם הוא מכתב אהבה חוזר. לא היה לנו ספק שהיישובים האלו אינם אלא הקדמה לדברים גדולים, הקשורים לייעודנו ההיסטורי ולברית שכרתנו בהר סיני עם ה'. אבל בהחרבת היישובים הופך הא-ל הגלוי לא-ל מסתתר. מכתבי האהבה פוסקים להישלח, ואנחנו שואלים את עצמנו מה קרה למאהבנו? האם הפך לאויב?  האם ט' באב הוא הסיפור הנצחי של העם היהודי?

איבדנו את הביטחון בחיבורנו לנצח, בשליחותנו האלוקית ובעצם הקשר הגלוי עם ד'. איבדנו את התחושה שהאמת האלוקית שורה בקרבנו, ושהדהודה משם יסייע לנו להבחין בתהליכים אלוקיים המתחוללים סביבנו. בעבר ידענו שאנו בעיצומו של תהליך גאולה, משום שהוא פעם בתוכנו. אבדה לנו אבן הבוחן הזאת. אבל לא בכך מסתיימת תמונת השכול. רבים מאתנו איבדו במידה רבה את תחושת ההשתייכות המוחלטת לעם היהודי החי בציון. אם אחרי הפגיעה, הכאב והעלבון שעברנו, וההרס שהומט עלינו, העם הזה יכול לבחור בהרס ובחורבן נוסף, לבחור בממשלה שדוגלת בגלות נוספת של יהודים מבתיהם – כיצד נרגיש שבתוך עמנו אנו חיים? איך נתגבר על תחושת הניכור והבדידות המלוות אותנו ונרגיש שייכות וקשר לסביבה? 

כך גם כלפי המדינה. עליתי לישראל מארצות-הברית לפני שלושים ושתיים שנים. עזבתי מדינה זרה שהתייחסה אלי יפה, אך לא היתה שלי, כדי להצטרף למדינה שהיא שלי. עכשיו אני שואל את עצמי אם עדיף להיות ילדו הביולוגי של אב מתעלל או בן חורג לאב שיחסו לבנו תקין. עצם השאלה הזאת מעבירה בי חלחלה. מעולם לא הטלתי ספק באמת שבהחלטה שהחלטתי בגיל 17 לעלות מארצות-הברית לישראל, אך אחרי הגירוש מגוש קטיף מצאתי את עצמי מהרהר בזה לראשונה, ומיד מדחיק את המחשבות הללו בבהלה.

מובן, אם כן, שהשנה האחרונה היתה שנת אבלות עבורי, אך עתה בהתקרב סופה, אני מנסה להבין כיצד ההלכה היהודית מצווה על האדם לקום בתום שנה מאבלו. אין ההלכה רואה בעין יפה אבלות שנמשכת מעבר לזמנה. אנו מצווים לבחור בחיים. אך איך עושים זאת?

שינוי הנראטיב

שינוי הנרטיב הסוד לשינויים בחיים טמון בשינוי הנרטיב שלנו אודותם. התשובה באה כשאנו לומדים לספר את סיפורנו באופן אחר. מי שרואה עצמו כקרבן של נסיבות חייו, מי שמבחין כי חטאיו גוררים חטאים נוספים, והוא נתון במעגל שאין ממנו מילוט  – זקוק לתשובה. התשובה תראה לו כיצד דווקא בחטאיו גלום הפתח לשינוי, לכיוון חדש שלא היה מתגלה לו לולא החטא. אין הוא הקרבן של חטאיו, אלא האדון הבוחר להשתמש בהם על מנת לסלול לעצמו דרך חדשה. כיוון שאני מבקש לקום עתה מאבלי, אני מחפש תשובה שתפתח לפני את אפשרות שינוי הנרטיב שלי. אינני מעוניין לבגוד בערכי האמת שהיו שלי כל השנים. אינני מעוניין בשינוי כיוון טוטאלי. מאמצים רבים מדי השקעתי עד שמצאתי את דרכי בחיים כאדם צעיר, אבל אני יודע שהתפתחותי תיבלם ושאשאר תקוע באבלי, אם לא אחולל את השנוי בנרטיב שלי.

מתי היתה הפעם האחרונה שחשתי את אור פני ד'? מתי חשתי לאחרונה את האמת פועמת בגופי ובנפשי? בקיץ תשס"ה, קיץ הגירוש והעקירה, הקיץ של כפר מימון, הקיץ שבו ראיתי את השכינה מסתלקת מנוה דקלים. אני מבקש לשוב לחוויה הזאת על מנת לדלות ממנה כוחות לשינוי הנרטיב שלי ולהמשיך את דרכי כיהודי מאמין שחי בארץ ישראל בעת הזאת.

כפר מימון

שלושת ימי ההתכנסות בכפר מימון בתמוז תשס"ה היו נס מבחינתי. כל הסיסמאות חזרו שם למקורן, כאילו לא עברו תהליכי שחיקה ודהייה, כאילו זה עתה נאמרו לראשונה.  בכפר מימון שותפי לדרך הפסיקו לדקלם את אמונתם כמנטרה שאיבדה את כוחה, והתחילו לחיות אותה. בכפר מימון לא היתה שום סתירה בין אהבת ישראל לאהבת ארץ ישראל. השתיים היו לאחת.  בכפר מימון פני ד' האירו עלינו. חשנו שבאור פניו אנחנו חיים חיי ברכה וחיי נצח. שלושה ימים בכפר מימון היו עבורי עולם שלם.  הייתי רוצה לחיות כל חיי בכפר מימון של תמוז תשס"ה.
מה בעצם קרה שם? רק כך אוכל להסביר את הדבר – נשמת כלל ישראל התעברה בציבור שהתאסף שם. שם חיינו בכל נימי נפשנו את האמת של העם  שכרת ברית עם ד'.  שם הרגשנו את רוח ישראל פועמת בעורקינו, ואת רוח אלוקים מרחפת מעלינו.  רוח אפינו היתה משיח ד'. האמיתות הגדולות של אמונת ישראל החיו אותנו, והזינו את חיינו.

אינני יודע אם היה בכוחי להתמיד בשמירת מצוות יום אחר יום כל ימי חיי, לולא חוויתי במהלך חיי רגעים כאלה, שבהם התנערו התורה והמצוות מגדר ההרגל השגרתי, והיו לחידוש מרגש וגדול. בימי ההיאספות בכפר מימון הכרתי בכך שהברית עם ה' מזכה אותי בחיי אמת מרגשים, חדשים ועתיקים גם יחד.

  
אני יודע שאנשים רבים ראו בכפר מימון כישלון, כיוון שלא נפרצה הדרך לגוש קטיף. אינני נמנה אתם כלל. פריצת הדרך לגוש קטיף היתה מביאה לשפיכות דמים בסגנון מאבקי המרד הגדול בבית שני. ייתכן שבכפר מימון תיקנו את חטא קנאי בית שני. מי יודע אם אהבת החינם של כפר מימון לא הצילה את הבית השלישי? בי"ב בתמוז תשס"ה, בכפר מימון, כתבתי את המלים הבאות: "אינני מאמין בתמימות שהסיוט הזה, שנקרא על ידם "התנתקות", יתהפך לטובה או יתבטל. גם עכשיו אני חש שהיא עומדת לצאת לפועל. אבל הרוח הגדולה שראיתי פה היום לא תשקוט ולא תנוח. היא תתעורר שוב ושוב בעת רצון, ובבוא הזמן תגאל את כולנו".

נווה דקלים

זמן קצר אחרי שהציבור שהתאסף בכפר מימון התפזר, ירדתי לנוה דקלים, ושהיתי שם עד הגירוש. לעומת האור הצרוף שחוויתי בכפר מימון, בנוה דקלים פגשתי בחוויה שבה שימשו בערבוביה אור וחושך, הן מצד כוחות המגרשים, והן מצד כוחות ההתנגדות. רוב התושבים הקבועים של המקום התמודדו בשקט ובאמונה עם סבך חייהם. אבל בין השב"חים שהגיעו לקראת הגירוש המתוכנן, ולפעמים גם בין ההנהגה הרבנית המקומית, הרגשתי אווירה שהצטיירה בעיני כשבתאית. האסון שהלך והתקרב הוכחש, ואנשים אינטליגנטיים ושפויים לכאורה דיברו על מסיבת ההודיה שתהיה במוצאי ט' באב, אחרי שתתבטל גזירת הגירוש. שמעתי רב חשוב ומכובד אומר שלא ייתכן שאלוקים הציל את תושבי המקום מכל הפצמ"רים רק כדי שבסופו של דבר הוא יהרוס את היישוב, ושהירקות התחילו לגדול בקצב על-טבעי לאחרונה, כסימן שעומדים להתרחש נסים. תלמידות אולפנה הכינו שמלות חדשות לקבל בהן את פני המשיח. אווירה  שבתאית זו הציקה לי.  אך ככל שיום הגירוש התקרב, הרגשתי שרוחות השבתאות דעכו, והציבור התחיל לחיות חיי אמונה שאיננה בנויה על אשליות. הלכה וגברה בתוכי תחושת גאווה בהיותי חלק מהציבור הזה. 

ימיה האחרונים של נוה דקלים היו עבורי בית ספר לאמונה. תפילות הציבור שהתקיימו שם היו התפילות הגדולות ביותר שבהן השתתפתי מעודי. בשונה מרוב הציבור שהקיף אותי, במהלך השבועות ששהיתי בנוה דקלים לא התפללתי על הצלת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. לא יכולתי לעשות זאת. כמי ששפך דמעות רבות מאוד בתפילה על יישובי חבל ימית לפני למעלה מעשרים שנה, לא יכולתי לחזור לעמדה הנפשית הזאת. עם זאת לא הרגשתי זר בשעת התפילה בנוה דקלים, מכיוון שידעתי שהציבור אינו מתפלל רק על היישובים. התפילות כוונו אל עתיד כל ההתיישבות בארץ ישראל, אל עתיד המדינה, אל עתיד העם. בתשתיתן עמדו הכאב על גלות השכינה והכמיהה לתשובת הכלל. התפילות היו כה גבוהות, שיישובי גוש קטיף וצפון השומרון היו מעין סעיף בתוך התפילה הגדולה, הגורם המאיץ, אך לאו דווקא המוקד, כמי שמתפלל בראש השנה על שלום הכלל ועל מלכות ה' בעולם, ושלומו האישי בלוע בתפילתו. 

אני רוצה לספר כמה אנקדוטות שנחרטו בזכרוני מהתקופה שלפני הגירוש מנוה דקלים שמסמלות עבורי את גודל השעה. בשבת, ערב ט' באב, תלמיד בישיבת 'תורת החיים' הכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו. אני רגיל לשמוע את חסידי ברסלב שופכים את לבם לפני אביהם שבשמים בשפה אישית וללא בושה, לא את תלמידי ההסדר בחברה הדתית הלאומית. התפילות שלנו מאוד קורקטיות. מהסידור. אם יתפלל מישהו תפילה אישית, היא לא תישמע בקול, ולא תיחשף לפני הקהל כולו; הרי אנחנו אנשים מודרניים ומערביים. ופתאום ראיתי את ידי אבי הבן אוחזות בבנו, ושמעתי אותו מדבר עם אלוקים באופן האינטימי, הישיר וחסר המודעות העצמית ביותר: "רבונו של עולם, כל מה שעשינו – בשבילך עשינו, כדי שתגלה עלינו את עול מלכותך.  אלף תשע מאות שלושים ושבע שנים אנחנו מחכים. עד מתי? מתי כבר תמלוך עלינו?" התפילה של האב הצעיר הזה הצטרפה בעיני רוחי לתפילות הבעל שם טוב, לתפילות רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וליתר התפילות שעליהן העולם עומד.

בתום תפילת ערבית של ליל ט' באב, בבית הכנסת האשכנזי המרכזי של נוה דקלים, הציבור התחיל לשיר "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך". השירה הלכה וגברה, והמשיכה לאורך דקות רבות. השירה עלתה ללא מאמץ, כאילו הנשמה שרה את שירה הטבעי בדביקות פשוטה. היתה תחושה שהשירה לעולם לא תיגמר. רצינו לשיר עד שייבנה המקדש. עדיין מהדהדת באזני השירה הזאת. למחרת בבית הקברות שליד היישוב עמד הציבור בשמש בצהרי היום, באמצע הצום, ושר שירי דבקות ללא הפסקה במשך שעות רבות. כוחותי הנפשיים והפיזיים לא עמדו לי, ונאלצתי לפרוש. אבל הציבור לא התעייף. הוא התעלה מעבר לעצמו. הוא ניזון מכוחות אלוקיים. בשמש היוקדת של צהרי ט' באב באמצע המדבר שר הציבור הזה את אמונתו.

נוה דקלים פונתה ברובה ביום ד', י"ב באב. ביום ג' בערב התפזרו החיילים בכל היישוב והודיעו למשפחות שמי שלא יתפנה עד הבוקר יגורש מביתו. באותה עת חנכו חסידי חב"ד מקווה חדש, ולאחר מכן הכניסו ספר תורה לבית הכנסת. לכבוד הכנסת ספר התורה החליטו תושבי נוה דקלים לערוך טקס שמחת תורה בבית הכנסת האשכנזי המרכזי. הוציאו את כל ספרי התורה מהארון, וקראו "אתה הראית". ותיקי היישוב כובדו בקריאת פסוקים, אחד אחד. הקהל שר שיר מיוחד לכבוד הבנאי הראשון של היישוב, הגנן הראשון של היישוב, הגבאי של בית הכנסת וכן לכבוד כל ותיקי היישוב שהתפללו שם.  לכל אחד התאימו שיר מיוחד, כאילו שקדו על תכנון הדבר זמן רב. אבל היה ברור שהכל מתרחש באופן ספונטאני. כמין מיצג אומנותי גדול, שהכל בו מדויק והכל זורם בפשטות. האנשים שרו ורקדו בשמחה אמיתית. קיימו הקפות. לוואי שאזכה בחיים אלו להשתתף בשמחת תורה כה אמיתית, כמו בשמחת התורה של ליל י"ב באב תשס"ה בנוה דקלים. לא יכולתי אז לשיר ולרקוד. בכיתי. מה עורר את שמחתם? מדוע ערכו דווקא באותו רגע טקס שמחת תורה? נדמה לי שערב יציאתם לגלות הם רצו לאשר את אמונתם בתורה ובכוחה ללוות אותם בימי גלותם, כפי שבכל שנה, לאחר יציאתנו מלחסות תחת כנפי השכינה בסוכה, שהיא בחינת ארץ ישראל, אנו מאשרים את דבקותנו בתורה שתשמור עלינו בעת גלותנו.

סיפורים רבים נוספים יכולתי לכתוב. על שעת הגירוש עצמו לא אדבר. קשה לדבר על קודש הקדשים של הנפש. גורשתי מנוה דקלים יחד עם ישיבת ימית. אבל נשמתי שכנה מעל הזמן ומעל המקום. לפעמים גילוי השכינה הגדול ביותר מתרחש דווקא בשעת סילוקה. כך היה עבורי בזמן חורבן נוה דקלים. 

לאחר הגירוש, כשחזרתי לביתי שבירושלים ונכנסתי בליל שבת לבית הכנסת שבו אני רגיל להתפלל, פרצתי בבכי.  איך אתפלל תפילה שגרתית אחרי התפילות שהתפללתי בנוה דקלים? אחרי שלמדתי מהי תפילה, איך אסתפק בפחות מזה?  

במשך השבועות הראשונים אחרי הגירוש, למרות זוועת החורבן, עדיין הרגשתי מסונוור מהאורות הגדולים שראיתי. באירועי כפר מימון והרגעים הגדולים הרבים של ימיה האחרונים של נוה דקלים ראיתי מהי אמונת ישראל שיונקת מהמקור, מהו הכוח שעומד בבסיס עם הנצח, ומהו הכוח שבעזרתו נתגבר על כל מכשול בדרך לגאולתנו. לא הייתי מיואש.  לא ידעתי אם נצליח להציל את ההתיישבות ביש"ע בלי התערבות ישירה של בורא עולם, אבל הרגשתי בטחון שבמלחמה על עתיד העם והמדינה ננצח.

הייאוש ואחריו

אבל כשהסערה שקטה, והאורות הגדולים שראיתי דעכו והיו לזיכרון רחוק ועמום, התנחל בי הייאוש. תחושות ניכור, זרות  ובדידות אחזו בי, מרירות כלפי הסביבה, כמעט עוינות כלפי העם והמדינה, והתבוססות בהסתכלות שלילית, שאינה מקדמת לא אותי ולא את הזולת. אפוף תחושה זו אני מסתובב זמן רב. וכעת אני שואל את עצמי, כיצד לקום מהאבל?

האורות שראיתי בקיץ תשס"ה לא היו אשליה. היו אלה אורות של אמת. עלינו לחפש דרך חזרה אליהם, אל התחושה החזקה של נוכחות ה' בחיינו. מלכתחילה ההתיישבות ביש"ע הצליחה לעורר את הציבור, כיוון שחשנו את רוח ה' המחיה את המפעל הזה. עלינו לגלות מחדש את רוח ה' המחיה את כולנו במדינה היהודית הזאת, השוכנת בתוך מזרח תיכון עוין. אנו יודעים לדבר עליה, פחות מכך אנו יודעים לחיות אותה. על פי רוב אנחנו מצטטים את רבותינו, במקרה הטוב – מצטטים את עצמנו. אבל לא מציטוטים נחיה אלא מיניקה חיה מהמקור. אינני יודע איך עושים זאת אבל אני יודע שבכפר מימון ובגוש קטיף בקיץ תשס"ה עשינו זאת. עלינו למצוא את הדרך לעשות זאת שוב. רוב התפילות ברוב בתי הכנסת הדתיים-לאומיים חסרות חיות והשראה. רק מכוח האינרציה רובנו ממשיכים להתפלל. היתה לנו הזכות וההזדמנות לראות את עצמנו כציבור שיודע את סוד התפילה. עלינו להתעמק בסוד הזה. עלינו לחזור אל הברית ואל השליחות הנובעת ממנה, לשוב ליסוד הקשר שלנו עם אלוקים, ללמוד מרגעינו הגדולים מי אנחנו מסוגלים להיות.

אני מאמין בעומק לבי שלא יטוש ד' עמו, ושהנסיגות אינן אלא ירידות הכרחיות בדרך למימוש הייעוד של ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אך אינני מוצא את הכוחות הפנימיים הנחוצים לחיות את האמונה הזאת בחיי היום יום. אני שומר אותה כאמת פנימית שלרוב אין לבי מגלה אותה לפי. באופן מודע אני חי לפי הנרטיב שאנו נתונים במבחן אם נהיה ראויים לגאולה, ושעלינו לפעול על מנת להיות ראויים לכך. משנה לשנה מתברר לי כי בשלב הנוכחי של ההיסטוריה, לא נוכל להתקדם אל הגאולה ללא תשובה. קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות אינה קישוט לגאולת ישראל אלא חלק מהותי ממנה. ללא רוח של תשובה לקראת שמירת מצוות אפילו ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר – לאו דווקא במודל המוכר בחברתנו, אלא בדרך שתתברר כשיתעורר הרצון לתשובה בעם – לא נמשיך לאחוז בארץ ישראל, ותהליך ההרס, החורבן והיציאה לגלות יימשך.  

כיצד אני מציע לעצמי לסיים את שנת האבל?

משנת האבל אני מבקש להיפרד מתוך נאמנות לרוח הגדולה שראיתי בכפר מימון ובגוש קטיף תוך כדי המאבק, ומתוך אמונה שרוח כזאת קיימת בתוכנו אך היא רדומה. עלינו לעשות כמיטב יכולתנו לעורר אותה בעבודת ה' בחיי היום יום, כי ברוח הזאת תמצית חיינו ותכליתנו בעולם.  משנת האבל אני רוצה לקום בתפילה שאצליח לחיות חיים הנוגעים בשורש ובמקור האמונה בלי רמייה עצמית ובלא אשליות, חיי אמונה המכילים בתוכם את הספק ואת הידיעה שחיי אמונה גדולה הם חיים על פי תהום. לא מתוך בטחוננו שלא ניפול לתוכה נוכל להתגבר על הפחד. נוכל לו מתוך שאנו מכירים, כדברי הרבי מאיז'ביצא, שבכל מקום שיהודי נופל הוא נופל בחיקו של הקדוש ברוך הוא.
 

שנתיים להתנתקות- ממראות החורבן

 

בפתיחת הדברים עלי לבקש מחילה מהקוראים על שנכנסתי לתחום לא לי ולרשות שאין לי דריסת רגל בה. איני מבקר אמנות מתמול שלשום ואף לא הולך להיות אחד כזה. מי שעדיין מעניין אותו לקרוא את השורות הבאות לא ימצא בהן אף מילה על הקומפוזיציה ושמירת הפרופורציה, אקספוזיציה דיסקורס ושאר מילות קסם שיודעי ח"ן משתמשים בהן. עימכם הסליחה.

ולמה בכל זאת אזרתי אומץ ובאתי לכתוב על תחום לא לי? כי התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו ונקלעתי לתערוכה על ההתנתקות במוזיאון תל אביב- מקום שאיני נוהג לפקוד בדרך כלל. כמוכם, גם אני לא שמעתי על התערוכה הזו. התקשורת התעלמה ממנה ורובנו לא שמענו דבר על קיומה. שני האזכורים הבודדים (שאני ראיתי) היו של ציפורה לוריא בגיליון החדש של "ארץ אחרת" וכתבה של עמר לחמנוביץ' ב"מקור ראשון". וכיוון שהזמן קצר והתערוכה מרובה ונסגרת עוד מעט ניסיתי לכתוב את אשר על ליבי. והתוצאה היא לפניכם.

 

עיירה בוערת- מהתערוכה

מנהג אבותינו הוא שפותחים בכבוד האכסניה. אף אנו ננהג כך ונזכיר קודם כל את מוזיאון תל אביב שנתן מקום מרכזי לאירוע תרבותי זה. אני מודה שברגע הראשון שראיתי את התמונה של העיירה הבוערת בכניסה למוזיאון חשבתי בטעות שמדובר באוסף של תמונות נוסטלגיות מהעיירה היהודית. עד שהבנתי שמדובר בעיירה שהייתה איתנו עד לפני פחות משנה. אבל על זה- קצת יותר מאוחר. בכל אופן, לא כל יום רואים במרכז היאפיות התל אביבית דברים כאלה. משהו ממש יהודי, כאילו.

 

בפתיחת התערוכה- שיר של המשורר מכפר עציון,  אליעז כהן. השיר נקרא "הזמנה לבכי". מתברר לי פתאום שהתחדש עוד ז'אנר בשירה העברית החדשה בארצנו- בכי  על חורבן הבית. קינה. הבית בכפר עציון הופך בן רגע למקום נוסף שבעוד שנייה יישארו ממנו רק חולות נודדים וזיכרונות נמוגים וכואבים. אך אין בשיר, בשונה מהקינות החורבן המוכרות לנו, שנאה ונקמה למחריבים. לא לבת בבל השדודה, לא לצר ואויב מרחוק ואף לא למהרסייך ומחריבייך שממך יצאו. רק כאב גדול ועצב גדול ואבל גדול.

וזו התחושה שנשארת מכל התערוכה.

חלק מהצופים (ואמנם ביקרתי רק יום אחד,אבל הדתיים בלטו מאד במקום- אין מה לעשות)- מן הסתם התכוונו לגשת לתערוכה עם השאלה הקלאסית של הפעולה בסניף בני עקיבא/עזרא/אריאל "אבל מה המסר"? מהו המסר של התערוכה? היא בעד או נגד? הלנו היא אם לצרינו?

אז זהו שלא. לא שום דבר מהנ"ל. באו אמנים רבים, מימין ומשמאל, דתיים כחילוניים, גברים כנשים ויצרו את אשר יצרו, וצילמו וציירו וערכו ויצא מה שיצא. תמונה גדולה של חלקים שונים שלא מתיישבים ולא סותרים. כולם ביחד מספרים סיפור שנראה מאד שונה ומאד עמוק ומאד כואב ואנושי וחי וכל פעם מנקודה אחרת. וככל שאני מתהלך יותר בין התמונות ובין הצילומים ובין המצגים אני יותר ויותר מאבד את ההתמצאות. בין פשט ורמז ודרש וסוד. בין המציאות לבין הרמז לבין הסמל. לאלגוריה, למקום אחר. בין גוש קטיף של מעלה ובין גוש קטיף של מטה. איך אפשר בכלל במצב כזה לדבר על פרספקטיבה ואקספוזיציה?

כמה קווים לניסיון חלש של תיאור ויזואלי המומר למילים מודפסות, תוך זרימה אסוציאטיבית חופשית.

–         התמונה שממנה מתחילה התערוכה- יהודי עטוף בטלית ומעוטר בתפילין וברקע- בית בוער. עיירה יהודית בארץ ישראל תשס"ה. הבית הבוער של כולנו. חזרה לגלות

 

–         נער חצי מעולף מורד מהגג על ידי שוטרים. אחד תומך את ראשו ביד, האחרים אוחזים בו בחוזקה אך לא בגסות. הידיים פרוסות לצדדים. הורדה מהצלב. דרך הייסורים עוד מחכה.

–         מזרונים שמונחים ליד אבני המצבות של קברי גוש קטיף. על חלקם ישנים אנשים. מנוחה נכונה למתים? הנכונה לנו מנוחה?

–         כלב נטוש עם רגל קטועה. התרגשות צפונית מצער בעלי חיים במקום שמוצף בסבל האנושי? או סמל של נטישה? או של נאמנות שלא באה על שכרה ולא יודעת עכשיו למי להיות נאמנה ?

–         מודעת פרסומת צבעונית- בית לפינוי בגוש קטיף. תמונה של בית מטופח ויפה וחתימה מתחת- בית לפינוי. פארודיה של רוע לב? פארודיה על האטימות של מי שאמר "מה קרה, הם בסך הכול עוברים דירה"? אולי רק עם הלעג על סיסמת פרסומת עוד אפשר לעורר אצלנו משהו?

–         מגאפון שתלוי על הקיר ומשמיע קולות מתכתיים. זה נקרא "ברגישות ושנחישות". עוד פארודיה על סיסמאות? רגישות מגאפונית? אולי הפסקנו לשמוע את הקול של אחינו אלא רק רעש של מגאפון? קול קול מגאפון וידיים ידי חייל יהודי

–         משפחה בגוש קטיף מברכת את ברכת המזון על השולחן המלא עדיין בשאריות הארוחה. מאחורי גבם עומדים חיילים ומחכים. ביטוי "ברכה אחרונה" מקבל מובן חדש.

–         עוד ברכה- ברכת כוהנים בתפילה. התפילה בחוץ- כי בית הכנסת סגור כבר? מה חושבים הכוהנים כשהם מברכים: " ישא השם פניו אליך וישם לך שלום"?

–         רואים הרבה ים בתמונות. הים פעם זועף ומאיים לבלוע ופעם מלטף. שלוש נשים עומדות עד הברכיים בים ומחזיקות ידיים. האם הן מנסות לעצור את הגלים הללו? מאמינות שעוד אפשר?

–         ומה אומר השם של היישוב "בת גלים"? אחד הצלמים, נתן דביר, עבר לגור שם חודשיים לפני ההתנתקות. כחילוני תל אביבי דביר לא הכיר את העולם של המתיישבים. והוא בילה זמן רב בתיעוד של העולם הזה, טרם נחרב. ימיה האחרונים של בת גלים, החיים, השגרה, המאבק והפינוי מתועדים אצלו. כמה עוד אנשים כמוהו היו?

–         עוד "זר" בגוש קטיף- פועל פלשתינאי שחלץ את נעליו ומתכוון לשאת תפילה. מה איתו היום? האם נענש על עבודתו אצל "יאהוד"?

–         ילד שראשו יוצא מהחולות. ניסיון נואש להתחפר כדי להתחבר?

–         הנפת דגל ישראל על בניין שכבר חצי הרוס. שבריר אחרון של תקווה? או מעין החזרה של מפתחות לישיבה של מעלה, בדומה לכוהנים שהחזירו את המפתחות של בית המקדש לישיבה של מעלה? האם נחרבו רק עצים ואבנים וגוש קטיף של מעלה נשאר לו ברקיע השביעי ומחכה ליום אחרון?

בכל זאת כמה מילים גם על הרס. הקומפוזיציה הוירטואלית שמראה חלקי דחפורים והריסות הבתים נקראת "החלום של דונאלד דאק". משהו נורא מוזר, אבל משום מה משתלב מאד בכל המהומה מסביב. אולי העולם סביבנו הפך להיות וירטואלי ולכן איננו מתרגשים מההרס הווירטואלי על המסך שלנו כי ממילא אינו קורה במציאות?

בכמה תמונות נוספות אני רואה את ערי החרבות של גוש קטיף כצלליות קודרות של ערי הרפאים. הצבע החי והחזק של הנוף מתחלף באפור מעיק. טוב שלא קראתי את ההסבר מן ההתחלה. מתברר שאלו שני צלמים שהתכוונו להגיד שבעצם  רוב חבל עזה היו ערי רפאים כאלה, שכמעט כולם נטשו לפני ובקושי היו שם אנשים. אמנים עם דעות שונות כבר אמרנו?

אבל פה גם הדעות הללו משתלבות אחרת, התכוונו לקלל ונמצאו אומרים דבר אחר בעל כורחם.  ההקשר של "אחרי" חופף מעל כל התערוכה ואולי לכן גם הצילומים הללו נתפסים, לפחות אצלי, כתיעוד קודר של הפורענות ולא ככתב האישום.

ברשותכם, את דעתי על הכחשת הקורבנות ועל הדעה שהקורבן בעצם בכלל לא היה שם אומר במקום אחר.
ועכשיו אני במקום הזה. של סבל וכאב, של אחווה מוזרה ועצובה וכואבת ולכן אולי עמוקה יותר מצווי הפיוס השונים.

ואולי זה טוב שאני לא יודע לכתוב על האקספוזיציה והפרספקטיבה. כי איך אפשר להכיל במושגים מלומדים ומנוכרים כל כך הרבה כאב אנושי חי? ובמיוחד כשאני מנסה להנשים את המילים על הנייר אני מרגיש עד כמה זה אחרת וכמה תמונה אחת באמת שווה.

וגם במקום שבו אולי עכשיו- אחרי שנה כמעט- מתחילים לעכל את מה שקרה. אולי היינו צריכים לעבור את הזמן הזה, את הכאב ואת האבל ואת הזעקה כדי להתחיל להבין ולעכל. כדי לקבל כוח להתבונן חזרה במה שהיה. כדי לא להאשים ולא להטיח דברים לא כלפי מעלה ולא כלפי השני. וגם לא כלפי עצמנו. אלא פשוט להתבונן בכאב האנושי על החורבן של החלום האנושי על רצועה קטנה על חוף הים.

בדקתי במקורות ולא מצאתי מה ראוי להגיד לאדם שרואה את ערי ישראל בחורבנם. יש האומרים שקורע קריעה ואומר "ברוך דיין האמת" וכך נהגו אנשי מעשה.

ויש האומרים כי לא ראוי להגיד דבר. אלא להתבונן ולזכור למען לא ייסף מספד ובכי.

 

 

 

הַזְמָנָה לְבֶכִי

 

אליעז כהן

אֵלֶיךָ הַחַיָּל הַטּוֹב הַנֶּאֱמָן שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים הוּא יוֹם פְּקֻדָּה
תִּקְרַב לִמְעוֹנֵנוּ:

אָרוּץ אֵלֶיךָ בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת אָרוּץ אֲחַבֶּקְךָ וְאוֹבִילְךָ
לִפְנֵי הַפֶּתַח אֹחַז צַוְּארוֹנְךָ, אֶקְרַע בְּךָ קְרִיעָה עַד
מְקוֹם הַלֵּב

תִּכָּנֵס, תֵּשֵׁב עִמָּנוּ בִּישִׁיבַת הָאֲבֵלִים, תִּטְעַם הַכְּעָכִים הָעֲגֻלִּים
כְּמוֹ הַיְלָדִים שֶׁגַּם עַכְשָׁו מִתְגַּלְגְּלִים עַל הַשָּׁטִיחַ כְּמוֹ
גּוֹרָל, שׁוּב הוֹפְכִים בָּתִּים בְּעֶצְיוֹן לִנְקוּבִים וַחֲלוּלִים

בִּדְמָמָה נֵלֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת:
רַק אֲנִי וְאַתְּ וְהַכְּתָלִים זוֹכְרִים רִיבִים וַאֲהָבִים
שׁוּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ שֶׁנִּמְחֲקוּ כְּמוֹ נִכְווֹת בְּסֵפֶר הַחַיִּים
בְּעֵינֶיךָ, חַיָּלִי הַטּוֹב, אֶרְאֶה דִּמְעָה, רֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת
בִּכְיָם, כָּתַב בְּתַשַׁ"ח הַמְשׁוֹרֵר, עַכְשָׁו אוּלַי מֻתָּר לִבְכּוֹת
וְאִם הָיָה עוֹד זְמַן
הָיִינוּ רוֹבְצִים בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וְשׁוּב מְשַׂחֲקִים בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים שֶׁל
שִׁיר הַשִּׁירִים
אַתְּ הָרַעְיָה, אֲנִי הַדּוֹד, אַתָּה בְּתַפְקִיד הַשּׁוֹמְרִים

וְהָיִיתִי בְּרִיצָה לוֹקֵחַ אוֹתְךָ מֵעַל לְבֵית הַקְּבָרוֹת –
לְכָאן, בִּשְׁעַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אַחַת
שָׁמַעְתִּי תְּפִלְלַת הַמּוּאַזִּין כִּתְפִלַּת יְהוּדָאִין יַחַד עוֹלוֹת
כָּאן אֶפְשָׁר לְהִתְנַבֵּא, כָּאן
אִם רַק הָיָה לָנוּ עוֹד זְמַן

בִּלְחִישָׁה אַתָּה שׁוֹאֵל: אֲרַזְתֶּם? כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם הַצְּרוֹר
שֶׁכֹּה יָכִיל גַּעְגּוּעִים

אַתָּה עוֹצֵר בְּשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת. יוֹצְאִים לִנְשֹׁם עַל הַמִּרְפֶּסֶת
כָּאן הֵכַנְתִּי לִי פִּנָּה קְטַנָּה לִכְתֹּב אֶת הָרוֹמָן הַלֹּא גָּמוּר
עַכְשָׁו מֵעֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁבֶּחָצֵר עָלֶה אַחֲרוֹן נוֹשֵׁר
הַכֹּל מָלֵא סְמָלִים אַתָּה אוֹמֵר
נוֹפֵל עַל צַוָּארִי בִּבְכִי וּמְמָרֵר
חַיָּלִי הַנֶּאֱמָן, הַטּוֹב, עַכְשָׁו מֻתָּר סוֹף סוֹף לִבְכּוֹת.

(מפּחד לב יומם, שבט התשס"ה
בכפר עציון)

בין פנים וחוץ- תשעה באב

מוקדש לד.- איש נקי כפיים ובר לבב

 

 

תשעה באב הוא היום העצוב ביותר בלוח השנה היהודי. צום מלא שכולל איסור של אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה וקרבה אינטימית. עם ישראל שוקע באבל של עשרים וחמש שעות, אומר קינות וקורא במגילת "איכה". היום היחיד בשנה שלא לומדים תורה ( חוץ מדברים שקשורים לחורבן הבית) ואף לא מברכים לשלום. האבל הוא בעיקר על חורבן הבית הראשון והשני. על אובדן העצמאות היהודית והמרכז הגשמי והרוחני של החיים היהודיים. זהו התוכן העיקרי של מגילת "איכה" המיוחסת לירמיהו הנביא.

במבט ראשון נראה כי מגילת איכה מתרכזת בעיקרה סביב האבל על ירושלים ועל בית המקדש. אך מבט מעמיק יותר במגילה- וגם בדבריהם של נביאים אחרים המדברים על חורבן הבית- מגלים תמונה מורכבת יותר. מדובר כאן באכזבה לא פחות מאשר באבל. עצם הקריאה "איכה" ( מעין מקבילה של "איך ייתכן"! של ימינו) מצביעה על סוג של תדהמה נוכח אסון שדבר לא בישר את התרחשותו. אולי האיור הטוב לקריאת "איכה" של המגילה היא קריאתו של הנביא "איכה הייתה לזונה קריה נאמנה!" שאנו קוראים בה בשבת טרם תשעה באב. יש כאן שני דימויים: הדימוי כלפי חוץ ( קריה נאמנה) והתוכן האמיתי ( זונה). הנאמנות היא כלפי חוץ והזנות כלפי פנים. נדמה לי שזהו התוכן האמיתי של מגילת איכה. האבל של המחבר הוא לא רק על היופי האבוד של המקדש והעיר, אלא על האכזבה הקשה מנשוא. מחבר המגילה כאילו קורא בקול: "האמנו שיש לנו כוהנים צדיקים, שופטים נאמנים, נביאי אמת, שרים ישרי דרך  ועם ירא שמים. ובמקום זה אנו מקבלים שחיתות שאין כדוגמתה. והיכן אנו מגלים את השחיתות? – בדיוק במקום ששם ציפינו לטוהר הגדול! מתברר לנו פתאום שהכוהנים מושחתים, הדיינים רודפי בצע, הנביאים ניבאו שקר וכל העם עסוק ב"הצגה" כלפי חוץ, כאשר בפנים פושה הריקבון. הנביאים ( ובעקבותיהם חז"ל) תולים בריקבון הזה את חורבן המקדש. בעצם, הריקבון עושה את החורבן לבלתי נמנע, כיוון שעכשיו גם המקדש הופך למוקד השחיתות של הכוהנים, במקום להיות מקום של היטהרות וקדושה. האנשים האומרים "היכל ה', היכל ה' " וסומכים שעצם מציאותו של בית המקדש "תעשה את העבודה" הופכים אותו למשהו הפוך מזה שהוא נועד להיות לכתחילה. ולכן כאשר השם מחריב את בית מקדשו הוא נקרא במדרש איכה רבה "שופך חמתו על עצים ואבנים". כי רק בית המקדש ששוררים סביבו ובתוכו שחיתות אינו יותר מעצים ואבנים. גוף בלי לב. מסגרת בלא תוכן.

החוויה של האדם ההומוסקסואלי החי במסגרת ובסביבה הטרוסקסואלית כרוכה פעמים רבות בהעמדת פנים ואף בבניית מסגרות שאין להן תוכן ממשי והן נבנות "למראית העין". הרי גידלו אותנו להיות ילדים יהודים טובים המביאים נחת למשפחה, לסבתות ולדודות. רבים מאיתנו הקימו משפחה בשלב מסוים, מבלי שחשו זיקה אמיתית לבן או בת הזוג שנישאו להם, אלא מתוך תקווה ש"ככה יהיה בסדר". רבים נחלו אכזבה קשה ומרה. גם במקרים שהדבר לא הוביל לגירושין מסיבות שונות, תוך פרק זמן מסוים ברור לשני הצדדים שמדובר במסגרת ללא תוכן רגשי של ממש. מסגרת כזו עשויה להיראות כלפי חוץ כ"משפחה יהודית לתפארת" כאשר כלפי פנים מדובר במלכודת שבה לכודים באומללות שני בני אדם. בגלל זה רבים מאיתנו עזרו אומץ ופרקו את המסגרת שיסודה בשקר. ואחרים החליטו פשוט לא להקים אותה לכתחילה. להחלטה לא לבנות מסגרת או לפרק אותה לעולם מתלווה המחיר – ואין זה עניין של מה בכך. ברם, המחיר הזה הוא פעמים רבות פחות מהמחיר שהחיים של שקר והעמדת פנים עלולים לגבות. המסגרות אינן יוצרות תכנים שימלאו אותן. והתוכן שממלא אותנו כשאנחנו הולכים להקים דברים חדשים בחיים שלנו, הוא גם זה שמסייע לנו לעמוד בקשיים שבדרך.

התחלנו את הרשימה באמירה שצום תשעה באב הוא יום האבל הכבד ביותר בשנה. אך גם ביום הזה ניתן למצוא גרעינים של נחמה. אם נבקש את הדרך לחזור ולבנות את בית המקדש, נוכל לראותה בדברי משורר תהילים "מי יעלה בהר השם ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשווא נפשי ולא נשבע למרמה". המשא לבית המקדש, להקמת המסגרות הארציות והרוחניות הראויות מתחיל קודם כל מבפנים. הכפיים הנקיות, הלב הטהור, ההימנעות מהשקרים ומהזיופים- הם עלו שעוזרים לנו לבנות את המקדשים של חיינו.

בתקווה לנחמה

ט' באב תשס"ז

 

על מועדים וגאווה

 

המאמר הזה הוא הקדמה לסדרה של מאמרים שתיכתב אי"ה על הקשר בין מועדי לוח השנה העברי לבין הזהות ההומולסבית. ההקדמה הזו באה לענות על השאלה הפשוטה- למה בעצם?

למה שיהודי יוציא את עצמו מן הכלל ועוד עלפי סממן שהיהדות הדתית עדיין לא החליטה איך היא מתייחסת אליו, אבל כל ההתייחסויות נוטות לקוטב השלילי? למה לקשר בין הדברים?

נתחיל אולי מהסיבה האישית וממנה נעבור לסיבות הנרחבות יותר. כאדם דתי שהוא גם הומוסקסואל זמן רב לא האמנתי כי שני הדברים ילכו יחדיו. ולכן רק אחרי שהתייאשתי מהאפשרות שהנטייה המינית שלי תחלוף לה באופן כלשהו וגם היה לי ברור שיהדותי עדיין חשובה מאד עבורי, התחלתי לגבש לעצמי דרך שתאפשר לי ולשכמותי חיים של שילוב. הכוונה ב"דרך" היא קודם כל החוויה שהחיים הדתיים והחיים ההומוסקסואליים אינם חוויות נפרדות, אלא שני חלקים של השלם. כיום אני לא רואה את עצמי כאדם חצוי או קרוע, אלא כאדם שלם המתמודד עם קשיים מסוימים. פירושה של ההתמודדות הזו, בין היתר, הוא שבירת ה"מחיצה" בין החוויות והכנסת הדתיות אל העולם ההומוסקסואלי ושל ההומוסקסואליות- אל העולם הדתי. זאת כדי שהחוויה שלנו- הדתיים ההומולסביים- תהפוך לחוויה המשותפת לחברה הרחבה יותר. שקיומנו יהיה ריאלי ומוחשי.

בנוסף, כל אדם חווה את מקומו ביחס למסורת הדתית באופן המיוחד לו. אדם שהשתחרר ממחנה עבודה או כפייה מרגיש ומתכוון אחרת כשהוא מדבר בפסח על "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". אדם שביתו או בית הכנסת שלו נחרב במוצאי תשעה באב במהלך ה"התנתקות" מרגיש אחרת כשהוא מדבר על "חורבן הבית". אדם שזיכרונות מחבר או קרוב משפחה שנספה המלחמה או בפיגוע חש אחרת ב"יום הזיכרון לחללי צה"ל. המועדים הם של כלל ישראל- אך היחס אליהם שונה מאדם לאדם.

הסיבה הנוספת שבגללה חשוב לי לכתוב את הדברים היא הנתק המצער שאני מגלה פעם אחר פעם אצל האנשים ההומולסביים מהמסורת היהודית. לעיתים קרובות הדבר היחיד שאדם הומולסבי יודע על היהדות זה שהיא "מצווה לסקול אותו באבנים, שהוא נקרא תועבה ודינו כרת" ואין הוא רוצה לדעת או להכיר דברים מעבר לכך. ורק טבעי שכך אדם יתייחס למי שיכנה אותו "תועבה". אבל מי שילמד את הדברים- ייתכן שיגלה גם פן שונה במסורת. הוא יגלה ש"תועבה" נאמר לא עליו, אלא על מעשה מסוים ומוגדר. שלסקול אותו באבנים למעשה בלתי אפשרי לגמרי מבחינה הלכתית. ומעבר לכול- הוא יגלה מסורת גדולה, חיה ודינאמית,  שהציווי הבסיסי ביותר שלה הוא "ואהבת לרעך כמוך". מסורת שהיא שלו בדיוק כפי שהיא של ה"דתיים". מסורת שהיא פתוחה בפניו ומחכה שהוא יגלה את מקומו ודרכו בתוכה.

לכן אני פותח את הסדרה על מועדים וזהות גאה. בה אנסה להתוות את הקשרים שאני אורג מתוך החוויה האישית שלי. לא מדובר כאן ב"מדרש קווירי" ולא ב"דקונסטרוקציה". איני בא לפרק או לקעקע, אלא להוסיף נדבך קטן להבנה של מועדי ישראל. אם נדבך קטן זה יתרום לכך שמישהו ירגיש מחובר יותר ליהדותו- יהיה זה שכרי

ער"ח מנחם אב תשס"ז