האינטלקטואלים

כתבי העת של יוני מאפשרים להתבונן במגוון הצורות שבו דמויות אינטלקטואליות שאמורות לכאורה להתרחק מהקשר עם הרוע והעריצות נוטות דווקא לפתח קשרים כאלה ולהצדיק אותם בכל מיני אופנים.

נשק יום הדין

החרם של האקדמיה הבריטית על ישראל ממשיך להכות גלים בעולם. הפילוסופית מרתה נוסבאום כתבה ב- Dissent את ההסתייגויות שלה מהרעיון של החרם באופן כללי ומהיישום שלו כלפי ישראל באופן ספציפי. המאמר מנוסח אמנם כדיון פילוסופי- עקרוני בסוגיה, אך קיימות בו גם אמירות קונקרטיות יותר. ראשית כל, נוסבאום מדגישה כי קיימות מספר דרכים יעילות לא פחות מהחרם להתנגד למדיניות כלשהי או לחשוף פעילות בעייתית. ביניהן גינוי פומבי של המוסדות או של הפרטים, סיוע לנפגעים, סירוב תמלוגים ופרסום גובר של העובדות. נוסבאום גם נוטה להבחין בין החרם הכלכלי שנועד להפעיל לחוץ ולהביא לשינוי המדיניות לבין חרם שעיקרו סמלי. החרם האקדמי על ישראל לא נועד להשיג כל מטרה מסוימת ומטרה כזו אף לא נוסחה מעולם.
יתרה מזאת, הביקורת של האקדמיה הבריטית היא כלפי מדיניות הממשלה, אך החרם פונה כלפי אנשי האקדמיה, שאינם מעצבים את המדיניות וממילא אינם אחראים לה. נוסבאום מתייחסת גם לטענה שהאקדמיה בישראל הייתה חייבת להשמיע קול ברור וחד משמעי כלפי מדיניות הממשלה ומדגישה שמדובר בנימוק מנותק מן המציאות. כאילו שכל איש אקדמיה בארץ הוא בעל גישה חופשית לתקשורת או בעל מעורבות ציבורית. וכמובן נוסבאום מתייחסת לערך המרכזי של החופש האקדמי. בדבריה היא מזכירה היסטוריון הודי- מוסלמי דגול מושירול חסאן. ב- 1989 בהיותו נשיא האוניברסיטה האסלאמית  בהודו הביע חסאן מורת רוח מגזר דין המוות שנגזר על הסופר סלמן רושדי עקב פרסום הספר " פסוקי השטן". חסאן הוחרם על ידי התלמידים המוסלמים ואף ספג מהם אלימות פיזית. ארבע שנים לאחר מכן הוא לא יצא מביתו ועסק בכתיבה בלבד. כיום הוא שב ללמד באוניברסיטה שתלמידיה החרימו אותו פעם ומתקבל במחיאות כפיים בכל הרצאה. נוסבאום קוראת לאקדמיה הבריטית לא לפגוע בחופש האקדמי ולא לנקוט בסתימת פיות גם על דעות שאינן מקובלות.

ייחוס משפחתי

דוגמה אחרת של אינטלקטואל שעוסק בפעילות שמעוררת סימני שאלה מוסריים הוא הוגה הדעות שוייצרי- מוסלמי טאריק רמדאן. במסה ארוך ומקיף ב- New Republic מתאר פול ברמן את מפעלו של האיש ואת המחלוקות שהתעוררו סביבו. רמדאן הוא דמות מורכבת. הייחוס המשפחתי שלו כולל את סב מצד אם חסאן אל באנה, מייסדו של ארגון הטרור "האחים המוסלמים" במצרים שגם אביו של רמדאן, סעיד, היה פעיל בו לפני שגורש ממצרים. רמדאן עצמו לכוד בין שתי תפיסות שבגללן הוא מואשם פעמים רבות בהעברת "מסרים כפולים" בצרפתית ובערבית. כשרמדאן מדבר אל קהל היעד הלא מוסלמי, הוא מדבר על הצורך להתאים את איסלאם לתרבות האירופית, לפרש אותו מחדש בצורה שתהלום את החברה המודרנית ולשלב בו את המושגים של זכויות הפרט. מצד שני, רמדאן רואה את עצמו כחייב לגונן על המוסלמים ועל האיסלאם בכל מקום בעולם. הדבר נובע בין היתר מהזדהותו האישית עם אביו שהיה פעיל טרור וגם מהקשר הרוחני שלו למנהיג הדתי הקיצוני של המוסלמים האירופיים יוסוף אל- קאראדאווי, שנותן גושפנקא דתית למחבלים המתאבדים. את המחויבות הכפולה הזו משדר רמדאן על ידי מסרים כפולים ולכן מושך אליו ביקורת.

מולא נוצרי

 

 

דינש ד'סוזה- בן בריתו של בן לאדן?

 

יש גם בין הנוצרים מי שבחרו לשתף פעולה עם עריצות. מאמרים של קטי יאנג ב- Reason ושל אנדרו סאליבן ב-   New Republic  דנים בספרו החדש של הוגה הדעות הנוצרי- שמרני האמריקאי דינש ד'סוזה ( Dinesh D`Souza) "אויב מבית: המשאל התרבותי ואחריותו לאירועי 9.11". ד'סוזה חושב שמי שאחראי על אסון התאומים זה השמאל האמריקאי. או ליתר דיוק התרבות שהשמאל בארה"ב מנסה לקדם ושבאה לידי ביטוי בדיבור חופשי על התכנים המיניים, חוסר הצניעות, שוויון לנשים ולהומולסבים ושאר דברים שאינם לרוח הדת. תרבות כזו מעוררת, לדעתו של ד'סוזה, את הזעם של המוסלמים בעולם כיוון שהם תופסים אותה ואת המדינה שמפיצה אותה- את ארה"ב- כסוכנת של הרס המסורת והחברה. וביטוי קיצוני למלחמה המוסלמית נגד ההפקרות המערבית הוא אסון התאומים. ד'סוזה מושיט את ידו לפונדמנטליסטים המוסלמים בעולם ורוצה לגבש איתם ברית נגד ההפקרות המערבית. מדובר בקול חדש ויוצא דופן בקהילה השמרנית של ארה"ב, אך פרשנים ופעילים נוצרים רבים- ביניהם למשל המועמד לנשיאות לשעבר פט ביוקנן –  אומרים בנימה זו או אחרת שיש להם יותר מן המשותף מבחינה ערכית עם המוסלמי המאמין מאשר עם אמריקאי שמאלני ו"כופר". יאנג וסאליבן מדגישים בביקורת שלהם על ד'סוזה שמתוך להט השימור על ערכי המוסר הוא מוכן להציג את ארה"ב כ"אשמה" בפיגוע התאומים. יתרה מזאת, הם אומרים ש ד'סוזה מנסה להתעלם מאמירה מאד ברורה של האיסלמיזם הקיצוני שרצונו לא לסלק את "אי המוסריות" של המערב, כביכול, אלא לשעבד אותו מתוך אי האפשרות העקרונית שבני הדת האחרת יהיו שווי ערך למוסלמים. וכמובן שבמצב של שיתוף הפעולה בין הפונדמנטליזם המוסלמי והנוצרי יהיה מעט מאד מקום לזכויות אדם בסיסיות- כולל אלו של הנשים והיהודים. ובעיקר ספרו של ד'סוזה מצביע על שנאה כל כך עמוקה ליריב האידיאולוגי, עד כדי מוכנות להזדהות עם האויב.

צלילה אל תוך היופי
 

לני ריפנשטאל- הבמאית של היטלר


לשיתוף הפעולה של אנשי הרוח והאינטלקטואלים עם הרוע יש גם היבטים היסטוריים. איאן בורמה כותב ב- New York Review of Books על שתי הביוגרפיות החדשות, אנגלית וגרמנית, של לני ריפנשטאל, "הבמאית של היטלר". ריפנשטאל לא הייתה אנטישמית בחייה הפרטיים- היו לה מאהבים יהודים וגם את הקריירה שלה היא חבה במידה רבה מאד לבנקאי היהודי הארי סוקאל. ריפנשטאל צילמה סרטים רבים שהפכו לסמלי יסוד את האסתטיקה הנאצית. אין בהם תמונות סטריאוטיפיות של היהודים או של הגזעים ה"נחותים" בכלל, אך יש בהם בעיקר שקיעה באסתטי ובחיצוני, תוך התעלמות מבני האדם הריאליים. בסרט Tiefland שמציג את היופי של החיים הפסטוראליים השתתפו נציבים צועניים שנלקחו מהמחנות בהם היו עצורים. לאחר הצילומים הם נשלחו לאושוויץ, דבר שריפנשטאל ידעה עליו ושיקרה כדי להסתיר אותו. אבל כנראה שבדיוק ההשתקעות שלה ביופי ובעצמי הם אלו שאפשרו לה להתעלם מהסבל ומהטבח שהתרחשו סביבה ובוצעו בידי המשטר אותו היא פארה "מנקודת המבט האסתטית בלבד". ריפנשטאל האריכה ימים וכבר בשנות ה- 2000 הפיקה את הסרט האחרון שלה- צילומים של העולם התת ימי, דגים ואלמוגים. הביקורת התייחסה אליו כאל "שומר המסך הטוב ביותר", אך יש בסרט משהו שמסמל את עולמה של ריפנשטאל – עולם של יופי ללא מוסר ורגשות.

מי הסוכן?
 
לשיתוף הפעולה של האינטלקטואלים עם השלטון יש גם פן טראגי. מאמרו של תומס אורבן ב- signandsight מתאר את גורלם של האינטלקטואלים הפולנים שנאלצו בזמן השלטון הקומוניסטי לשתף פעולה עם המשטרה החשאית של פולין. לאחר פתיחת הארכיונים של המשטרה עלו שמות של "מודיעים" רבים: המשורר זביגנב הרברט, המחזאי הנריק גרינברג, הפילוסוף זיגמונט באומן, שחקן הפנטומימה הנריק טומשבסקי והאדם שנחשב אחד מכתבי העיתונות הגדולים בעולם רישרד קפושינסקי. הדבר העלה בפולין את הדיונים על האתיקה של "חשיפת העבר" של האנשים. רבים טוענים שהדבר מזכיר את התקופה הסובייטית  והליברלים של היום פשוט פתחו בציד מכשפות כאשר הניצודים נידונים לנידוי חברתי. יתרה מזאת, הנסיבות האמיתיות בהם האנשים גויסו לשירותים החשאיים ופעילותם הריאלית במסגרתם נשארות אלומות.  למשל קפושינסקי, בתור כתב זר שהסתובב בכל העולם, היה נחשב מודיע בעל ערך,  אך הקפיד למלא את הדוחות שלו בפרטים טכניים וחסרי חשיבות ולא פגע באיש בסופו של דבר. לטומשבסקי- מנהל תיאטרון הפנטומימה של וורוצלב הידוע בעולם כולו- שיתוף הפעולה עם השלטון היה התנאי להופעות בחו"ל, בנוסף לאיומים לכלוא אותו על רקע נטייתו המינית. גרינברג ובאומן האמינו, בהיותם יהודים, שסטאלין הציל אותם מן השואה והאמינו בקומוניזם בכל נפשם. מאוחר יותר הם גורשו משורות המפלגה- על רקע אנטישמי- ועברו לפעילות נגד השלטונות במסגרת איגוד העובדים העצמאי "הסולידריות". ואפילו גדול הפעילים נגד המשטר הסובייטי בפולין ארנסט סקלסקי הודה לאחרונה שהוא חתם על התחייבות להיות מודיע לשירותים חשאיים מחשש לפיטורין. כיום קל לגנות את האנשים הללו על כך שלא היו גיבורים ולא לחמו באנונימיות וללא תמיכה נגד משטר העריצות. אך אפשר גם לנסות ולהבין את הנסיבות המורכבות של חייהם ולראות עד כמה הם- מופרדים ומנותקים מאחורי מסך הברזל- ניסו כל אחד בדרכו לשמור על צלם אנוש ולנסות כמה שפחות לפגוע ולהזיק גם תחת לחץ איום.

אולי מן הראוי לסיים במילים מתוך ראיון הפרידה שהעניק קפושינסקי זמן קצר לפני מותו לכתב העת New Perspectives Quarterly , בו היה חבר מערכת שנים רבות: "היסטוריה היא התפתחות של פרגמאטיות. אנשים מנסים לבדוק מה יעבוד ולעשות את אשר ביכולתם".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: