שבילים לארמון

 

 

פרופ' תמר רוס

 

 

 

 

 

 

 

 

הנושא של "מעמד האישה ביהדות" זוכה מזה זמן להתייחסויות רבות בכיוונים ובפרספקטיבות שונות. לפעמים נראה שכל כנס או קובץ מאמרים שקשור איכשהו לעניין של "יהדות ומודרנה" או אף כל דיון במגוון של נושאים חייב לכלול גם את ה"זווית הנשית" ונוצרת תחושה שהכול כבר נאמר ונידון בהקשרים הללו. אלא שספרה של תמר רוס, מרצה לפילוסופיה יהודית בבר אילן, מראה שניתן לתרום תרומה משמעותית וייחודית בתחום. הגרסה האנגלית של הספר שיצאה ב- 2004 כבר עוררה דיונים ( בין השאר מעל דפי כתב העת "אקדמות") וכרגע הקורא העברי קיבל את התרגום – פרי עמלה של רות בר אילן שאף הוסיפה לספר את רשימת המקורות הערוכה בשתי השפות שחסרה במהדורה האנגלית.

ספרה של רוס הוא פרי של מאמץ המחשבתי רב השנים על השילוב בין המחויבות לאורח החיים של שמירת המצוות על תשתיותיו התיאולוגיות מחד לבין המודעות הפמיניסטית העמוקה מאידך. בהקדמה לספר אומרת רוס שהעניין הפמיניסטי לא היה במוקד העיסוק העיוני שלה זמן רב. אך הנסיבות התגלגלו איך שהתגלגלו ועיסוקה המקצועי של רוס כפילוסופית הוביל אותה לעיון מעמיק בפילוסופיה הפמיניסטית המודרנית והפוסט על התשתיות ההגותיות והתיאורטיות שלה. בשלב מסוים הפכו התפיסות הפמיניסטיות לא רק למשהו חיצוני ליהדות, אלא לגישה מאתגרת ואף למעין מסננת שהיהדות נבחנת דרכה. אלא שהמסורת כשלעצמה משמשת גם היא מוקד של העיון וגם היא מסננת את הדרך של ההתייחסות אל התפיסות הפמיניסטיות. הספר הוא בעצם תוצאה של ההסתכלות הכפולה הזו- בחינת היהדות בעיניים פמיניסטיות ובחינת הפמיניזם בעיניים היהודיות- אורתודוקסיות- הלכתיות. מן ההתחלה ניתן להבין שיש כאן ניסיון ייחודי בהיקפו ובכנותו האינטלקטואלית לתפוס הן את היהדות ההלכתית והן את הפמיניזם במרב ההגינות והיושר האינטלקטואלי האפשרי.

תחילתו של הספר הוא במפגש של היהדות עם המודרנה שמאתגרת אותה, בין היתר, מהכיוון הפמיניסטי. התפיסות שמבססות את הפמיניזם המודרני ( של הפילוסוף ג'ון סטיוארט מיל והפעילה מארי וולסטונקרפט) דוגלות בתפיסה של האישה כשוות ערך לגבר. ניתן בקלות למצוא בהלכה ובמקורות היהודיים תפיסות רבות שסותרות את התפיסה הזו. לכן בשלב הראשון מפתחים ההוגים המסורתיים תפיסות אחדות שמטרתן להתגבר על הפער בין התפיסה המודרנית של מעמד האישה לבין זו ההלכתית. תפיסה אחת מודה בכך שנעשה עוול לאישה אך קוראת לה לקבל את זה על עצמה במסגרת הכללית של "קבלת עול מלכות שמים", מכיוון שאף אם לאדם אסור להטיל מעמד של נחיתות על אדם אחר- הרי זה מותר לקב"ה. ואם רצונו מתגלה בהלכה כפי שהיא- אל לנו לשנות דברים כדי להתאים אותם לתפיסות שלנו, מכיוון ששמירת המצוות היא עבודת השם ולא עבודת האדם את עצמו ואת הצרכים שלו. אך אפילו רבים במחנה השמרני יותר של האורתודוקסיה נרתעים מן התפיסה הזו שמציגה את ההלכה כאטומה לרגישות המוסרית האנושית. הם מפתחים תפיסות משוכללות יותר, תיאולוגיות ואפילו מיסטיות, שטוענות כי המקום של האישה בהלכה וביהדות הוא אכן שונה מזה של הגבר עקב המבנה הנפשי הייחודי של האישה, אך אין הוא נחות אלא שווה ואולי אף עליון. רוס מציינת בעניין שתפיסות אלו מבוטאות, בין היתר, על ידי כמה בעלות תשובה אורתודוקסיות ( למשל תהילה אברמוב) שהעדיפו באופן מודע את אורח החיים הדתי על פני החילוני מתוך אכזבה מהחזון הפמיניסטי שלא עמד בהבטחותיו וגם מתוך תחושה שדווקא העולם האורתודוקסי המרוכז סביב המשפחה מספק לאישה את המרחב הביתי שלה. רוס דנה בתפיסות הללו בהגינות ובכבוד ולא מנסה להאשים אותן ב"שיתוף הפעולה עם הפטריארכיה והדיכוי", אלא אדרבה מדגישה את חשיבותן לבניית ההערכה העצמית של הנשים הדתיות. אך כשם שלא ניתן להכחיש את חווייתן של אלו המצדיקות את המקום הנוכחי של הנשים בקהילה הדתית, כך אי אפשר גם להתעלם מאלו שמרגישות שלא בנוח עם העניין, עד כדי תחושה של קושי להזדהות עם יהדותן.

 
כשהמצוקה מן המצב הקיים הפכה לעובדה מוצקה, התפנה המקום לגל השני של הפמיניזם הדתי- הגל שמחפש לקדם את השינוי בתוך המסגרת על פי הכללים המקובלים של המסגרת. הדברים באו לידי ביטוי במספר כיוונים: הגברה משמעותית של לימוד התורה לנשים, הקמתן של קבוצות לתפילה בציבור, העלאה של סוגיות שונות הקשורות למצוקה של נשים ( אלימות במשפחה, בעיית העגונות ומסורבות הגט) תוך גיבוש תפיסות תיאולוגיות שמספקות את התשתית הרעיונית לשינויים המצטברים ( בין ההוגים הבולטים בחלק הזה ניתן למנות את בלו גרינברג ואת אליעזר ברקוביץ'). וגם כאן, כמו בשלב הקודם, נוטה רוס להערכה מורכבת. מצד אחד ברור שמדובר בשינוי שנובע מצורך אמיתי של רבים. אך דווקא ככל שהשינוי הזה מתקדם ומתפתח הוא נתקל בקשיים בלתי צפויים ובקולות של "עד כאן". רוס מביאה לדוגמה את ההבחנה בין לימוד התורה לנשים ( שהתקבל בחיוב על ידי רוב הרבנים) לבין קבוצות התפילה של נשים שאומרות את כל התפילות שאינן מצריכות מניין ( שם היחס הוא לרוב שלילי או מסתייג). הניסיונות להסביר את הסיבה להבדל לוקים במלאכותיות ובהעדרם של הקריטריונים הברורים להבחנה בין השינוי הראוי לזה שאינו ראוי ( על אף קיומה של התשתית ההלכתית המספקת לשניהם). כך גם ההבחנות התיאורטיות שנעשות בתחום ( לכתחילה ודיעבד של לייבוביץ', האידיאל התורני הראוי מול הנסבל של ברקוביץ') נראות כמו יריעת החץ לאחר סימון המטרה. אך נראה שמקורה של אי הנחת מול ההסברים הניתנים לקבלה של שינוי אחד במערכת מול הדחייה של השינוי האחר הוא עמוק יותר.
 
כאן עוברת רוס לשלב השלישי בהתפתחותו של הפמיניזם הכללי ויהודי. אם עד עכשיו היה מדובר רק בהשוואת המעמד עם הגבר מבחינת החוק, הרי שפמיניזם של ה"גל השלישי" מתחיל לבחון את עצם היווצרותו של המעמד. הוא מביט במקורות של אי השוויון ומגלה שהם נמצאים בעצם התפיסה הגברית של המציאות שבה הגבר הוא במרכז והאישה היא ה"אחר" שבשולי התודעה. כאן עובר הפמיניזם טראנספורמציה מתנועה לקידום של השוויון החברתי להשקפת עולם מקיפה וכוללנית שבוחנת את העולם דרך המנסרה הנשית- על מנת להשתחרר מהמנסרה הגברית שהתרבות האנושית כופה על כולם. כשמסתכלים דרך המנסרה הזו, עלולים לראות לא רק שהתלמוד הוא ספר שנכתב על ידי גברים יהודים נשואים עבור גברים יהודים נשואים אחרים אלא שאפילו במעמד המקודש של מתן תורה הנשים למעשה מודרות ממנו. זוהי גישתה של ההוגה הפמינטסטית היהודית הראדיקלית ביותר, ג'ודית פלסקו. כשהתורה כותבת " ויאמר {משה} אל העם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל האשה" היא בעצם הופכת את הנשים ל"נוכחות נפקדות" במתן תורה ובקבלת המסורת. התפיסה הפמיניסטית הרדיקלית רואה את טביעות אצבעותיה של הגבריות בכל דבר במסורת- מהתפיסה של האל כזכר, דרך ההבטחה לחווה "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" ועד החזקות ההלכתיות של "טב למיתב בתן דו מליטב ארמלו" ו" אישה עושה את רצון בעלה". ברור כי לא ניתן לתקן מערכת כזו על ידי השינויים הנקודתיים, אלא רק על ידי הזזה קיצונית של מוקדי הכוח. פלסקו הולכת לקריאה הרדיקלית החדשה והלא מחויבת להלכה של המקורות תוך שינוי דרמטי במבנה הקהילה וג'ני קיין אף מרחיקה לכת מזה וטוענת לחזרה לפולחן האשרה הקדם- מונותאיסטי, בכדי לאפשר דתיות הממוקדת ביסוד הנשי.
 
גם כאן יש לרוס ביקורת. את הפמיניזם הרדיקלי היא מבקרת גם ברמה העקרונית וגם ברמה הטקטית המשתמעת ממנה. ברמה העקרונית ברור כי תפיסה כזו חייבת להציע נתק רדיקלי מן המסורת ולראות בכל מי שדבק בה "משת"פ של דיכוי". אך יחד עם זאת ברור שרבות מן הנשים הדתיות שפיתחו מודעות לתפיסות של הפמיניזם הרדיקלי ולתיאוריות המגדריות המעודכנות רואות בדבקות במסורת ערך רב. גם בגלל הזיקה הנפשית והחברתית וגם בגלל הקשר המסורתי בו היהדות מתקיימת נוצרת תחושה שאם "נקלף" מן היהדות כל דבר שמזכיר לנו היררכיה מגדרית- נישאר אם משהו שאולי יענה על הצרכים של התפיסות הפמיניסטיות, אך ישאיר זיקות נפשיות רבות ללא מענה. בכל חברה- ובטח בחברה השמרנית כמו האורתודוקסיה-  ניתן ליצור דברים רק על סמך הקיים ולא במנותק ממנו. לכן אף האופציה הרדיקלית אינה מספקת את המענה. אבל מה עושים כשהקיים הוא מצד אחד מחייב ומשמעותי ומצד שני ספוג במסרים בלתי נסבלים?
 
על המכשול הזה מציעה רוס להתגבר על ידי שילוב מורכב של הבניה פרשנית מחודשת. הבניה זו משלבת את הבנת של הדת מבית מדרשם של ההוגים כמו ויטגנשטיין והברמס ומצד שני תפיסה תיאולוגית- מיסטית של ההתגלות הנמשכת. מן הצד הפמיניסטי אנו יכולים להסתכל את התפיסה האורתודוקסית ככזו שהתגבשה לאורך זמן ותחת השפעות שונות ומגוונות. ייתכן שבמסגרת של התפיסה הזו אכן התקיים דיכוי של נשים, אך היא לא נוצרה למען זה ובכל מקרה מה שקובע זו המשמעות שאנו מייחסים לה כיום. ומן הצד שני, התפיסה של ההתגלות שלא נעצרה בהר סיני אלא נמשכת בכל נקודה בזמן ( שפותחה בחסידות ואצל הרב קוק) יכולה להבטיח את האפשרות לצקת בתפיסות המסורתיות תוכן שמצד אחד יהיה חדש לחלוטין וישקף את הרגישויות ואת התובנות העדכניות, אך מצד שני יהיה המשך ישיר להתגלות בהר סיני. השילוב הפרשני שרוס מציעה רואה את האתגר הפמיניסטי לא כצרה שיש להתגבר עליה או להילחם בה, אלא כהזדמנות יהודית לפתח תובנות חדשות ולהכיל אותן בתוך המסורת בכלים של הפרשנות המסורתית. שמו של הספר "ארמון התורה ממעל לה" לקוח מדבריו של הרב קוק ( באגרות הראי"ה) שמתייחס לאפשרו
ת להכיל במסגרת של התפיסה היהודית את תורת האבולוציה- שנראתה אז כסותרת את יסודותיו העיוניים של ספר בראשית. הרב קוק מציע להפוך את תורת האבולוציה למנוף שיסייע לנו לגלות את הרבדים העמוקים יותר של התורה. התפיסה הזו רואה בהתקוממות הפמיניסטית לא מרד או הקנטה, כי אם גילוי- גם אם לעיתים סוער- של האמת העמוקה ביהדות ואף תיקון שלה.
 
כל זה ברובד העיוני. ברובד המעשי מציעה רוס ללכת לאט, עקב בצד אגודל וזו מתוך גישה שמרנית קלאסית- כלומר לא ייחוס של קדושה מיוחדת לעבר בשל היותו עבר ואף לא ייחוס גורף של דיכוי- אלא הבנה של המסורת כמבנה בעל עבר והקשר ודינאמיקה פנימית מורכבת. את הדינאמיקה הזו חשוב לשנות מלמטה- קודם על ידי יצירת המסה הקריטית של נשים שלומדות את המקורות, אחר כך על ידי יישום הידע שלהן לתחומים השונים של החיים היהודיים, אחרי זה- בהשתתפות הולכת וגוברת של הנשים בקביעת גורלן בקהילה הדתית ולאחר מכן אולי גם תזוזות תיאולוגיות רחבות. מה שחשוב להבין הוא ששינוי כזה אינו קורה בהזמנה ומצריך תהליך ארוך וסובלני מצד הנשים הדתיות, הקהילה והרבנים גם יחד.
 
כשמסיימים את ספרה של רוס קשה להשתחרר מהרושם של הידע הרב והמעמיק אך בעיקר מן הרצינות והיושר האינטלקטואלי. מובן שכל אלו אינם ערובה לכך שהרעיונות של הספר יתקבלו או יחלחלו פנימה. כבר עכשיו קל לצפות הן את הביקורות מימין שיאשימו את הספר ב"נגיעות" או חמור מכך- בהבנה ה"נשית" הלוקה בחסר וגם את התגובות מ"שמאל" שיביעו אכזבה מניתוח רדיקלי שמסתיים בקריאה זהירה לשינויים הדרגתיים ולא למרד גדול. אבל הקורא שמתלבט בכנות בין הזיקה הכנה למסורת לבין ההבנה העמוקה של הביקורת הפמיניסטית על מסורת זו, ימצא בספרה של רוס מבוא יקר ערך שיעזור לו להפוך את מצוקתו למנוף של עיון מעמיק. מה יהיו התוצאות של העיון הזה- נותר לראות.

 

גלעד סרי לוי על הספר

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

Trackbacks

  • By קראתי ספר on יולי 5, 2007 at 9:48 pm

     
    הפמיניזם האורתודוקסי, כתנועה רעיונית וכזרם חברתי-פוליטי מבקש לשנות את פני המציאות החברתית. השינוי כבר כאן, לא רק בהיבטיו החברתיים המעשיים, אלא גם בעומקה של החשיבה הדתית, גם אצל אלו שאינם מזוהי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: