דמיון עולה על כל דמיון

 

עטיפת הספר האחרון בסדרת הארי פוטר

האירוע החם של החודש החם בשנה הולך להיות ללא ספק פרסומו של הספר השביעי והאחרון בסדרת הארי פוטר. לצד חרושת השמועות והספקולציות בדבר סופה של הסדרה ואיזו דמות עתידה לסיים את חייה, מתפתח גם דיון רציני יותר שמנסה להבין את תופעת הארי פוטר לעומק.
CM8ShowAd("Middle_Spot");

ב-Common Review כותב מייקל ברובה (Berube) על חשיבותם של ספרי הארי פוטר להבנת כוחו של הנרטיב. המחבר התוודע לסדרה דרך בנו שנולד לפני 16 שנה עם תסמונת דאון. אז, בתחילת שנות ה-90, מקובל היה לחשוב שילדים הלוקים בתסמונת דאון אינם מסוגלים ללמוד לקרוא.

 
ג'ימי ברובה לימד את עצמו לקרוא לפני כיתה א', אך במשך זמן רב לא היה מסוגל לעקוב אחרי העלילה הספרותית ותפס את הסצנות הספרותיות כבלתי קשורות אחת לשנייה. כך היה עד שהזדמן לידו הספר הראשון של הארי פוטר.
דרכו למד ג'ימי הרבה מאד דברים שאותם לא ידע לפני כן: על שלמות העלילה והקשרים הפנימיים שלה (כל קוראי הסדרה מכירים את כשרונה המיוחד של רולינג לרתק את הקורא אל פרטי העלילה שנחשפת בהדרגה מספר לספר); על כך שהספר מלווה את הקורא הצעיר בהתלבטויות הערכיות הראשונות שלו סביב שאלות הציות לכללים מול המחויבות לחברות, רגישות לזולת ולרגשותיו, הבנת המושגים חופש ועצמאות, ולבסוף ההתמודדות החדה עם הסוגיה שרוב ספרות הילדים ניצבת מולה נבוכה – סוגיית המוות.
כך יוצא שהסדרה על הקוסמים, יצורי הפלא ותעופת המטאטא, מלמדת אותנו בעיקר על בני האדם.
כנות הרסנית

מאמרו של דניאל אופנהיימר ב-In Character , עוסק אף הוא בהשפעת הדמיון על מערכת הערכים שלנו. In Character הוא רבעון מעניין ויוצא דופן, שכל גיליון שלו מוקדש לדיון מגוון ורב תחומי בתכונת אופי מסוימת. הגיליון האחרון מוקדש ל"כנות".

אופנהיימר מספר שהוא גילה את הדיונים בערכה של הכנות האישית דווקא בספרי המדע הבדיוני של ילדותו. ספרים אלה דיברו על ערכה הגדול של הכנות, עד כדי כך שהערים העתידניות, האוטופיות, נבנו ללא כל שכלולים ארכיטקטוניים ובסגנון שבעצם חושף לגמרי את כל תושביהן, כדי שלא להשאיר מקום לחוסר כנות.

אך הכנות הזו, כמו כל ערך שמקצינים אותו, עלולה להוביל למבוי סתום. כך מתארים חלק מהסופרים עולם בו הממשל דורש ממבקרי התרבות להשחית את יצירות האמנות של העבר, כיוון שהן "מעודדות שקרים" דרך השימוש במטפורות, והילדים מטופלים באמצעות מכות חשמל על מנת לפתח דחייה פנימית לכל סוג של שקר.
יתרה מזאת, אפילו כנותם של הגיבורים עצמם אינה מוצגת תמיד באור חיובי, ולפעמים הופכת אותם ליצורים חסרי רגש או אחריות כלפי זולתם. כך קורה, נראה, לכל ערך שמפסיק להיות אמצעי והופך למטרה כשלעצמו.
לוליטה ברעלה
 

אזאר נאפיסי

באותו גיליון של ה-Common Review התפרסם גם מאמרה של פירוזה פפן-מטין, העוסק בדיון סביב ספרה של אזאר נאפיסי "לקרוא את לוליטה בטהראן" (עליו נכתב במדור זה בנובמבר בשנה שעברה).
בנאפיסי, מרצה לספרות ממוצא איראני, מוטחת ביקורת על שהיא משמשת כ"סוכנת של המערב", כאשר הורתה ספרות מערבית בחוג הבית המחתרתי שלה בטהראן. פפן-מאטין מציגה במסתה את דרכה של נאפיסי כאישה שנאבקה נגד השלטון הדיקטטורי של השאה מוחמד ריזא פהלוי באיראן ושמחה מאד על הפלת משטרו.
אלא שנאפיסי נכחה לדעת במהרה שהשלטון שהחליף את השאה אינו שלטון החירות שלו ייחלה, אלא דיקטטורה חדשה וקשה. חמור מכך, העם האיראני נוהה אחרי הדיקטטורה החומייניסטית בחפץ לב ומתמסר לעריץ חמור הסבר.
בניסיון למציאת כלים להבנת התופעה התמקדה נאפיסי, בראש ובראשונה, ב"לוליטה" של נבוקוב. הספר, שגרם בשעתו שערורייה ונאסר לפרסום בארה"ב, מתאר רומאן שנרקם בין מרצה לספרות מבוגר וגרוש, הומברט הומברט, לבין לוליטה, הנערה הצעירה.
הסיבה לזעם הרב שיצא על נבוקוב נבעה, בין היתר, מכך שהגיבור הראשי לא מיוצג כמפלצת המנצלת ילדה קטנה, אלא כאיש מוכשר ומרשים, שנקשר ללוליטה מכיוון שהיא מהווה עבורו סוג של השלכה מושלמת לאהבת הנעורים שלו, שמתה עליו בגיל 13.
כשנאפיסי מנתחת את תיאוריו של נבוקוב בחוג הבית שלה, היא עושה הקבלה מפתיעה בין דמותו של הומברט לזו של חומייני. שניהם אנשים מבוגרים שחיים בתוך סוג של עולם דמיון ושניהם מנצלים את הזולת כדי להשתלט עליו באמצעות הדמיון. חומייני הצליח להוביל אחריו את האיראנים בעקבות הבטחתו להחזירם לעברם האוטופי, לימי הפאר של האסלאם שספק אם היו קיימים אי פעם.
במציאות, גררה אחריה ה'אוטופיה' הוצאות פומביות להורג של עבריינים, ומחקה באלימות את המחיצה שבין הכללי והפרטי שהיא התשתית לכל חיי חברה ראויים. נאפיסי עזבה את איראן כשלא יכלה עוד להכיל את השתקעותו של עם שלם בדמיון. ספרה נועד לנסות ולהצמיח דמיון של מציאות אחרת שבה האיראנים יאמינו ביכולתם לקחת אחריות על חייהם.
צבעוניות קודרת

לפעמים אפילו הדמיון מודה שהוא חסר אונים מול המציאות. מאמרה של אניטה דסאי ב-New York Times Review of Books עוסק בתרגום האנגלי של ספרו האחרון של הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, "כוכב שליו", שהוא אוסף מסיפוריו שטרם פורסמו מהשנים 1949- 1986. מדובר בסיפורים הכתובים במגוון ז'אנרים, באופן די משעשע ופעמים רבות דמיוני, המזכיר את סגנונו של בורחס.
בין היתר מופיעים בהם קנגורו שהוזמן לארוחת צהרים, קרב גלדיאטורים בין בני אדם למכוניות, צבע המרחיק רע ממי שנצבע בו, דמויות של כל היצירות הספרותיות בעולם המתגוררות יחד בפארק ועוד.
אך כל הדמיונות הללו נצבעים בצבע קודר של סתמיות וסופיות שלעולם תגיע. גיבוריו של לוי תמיד מנוכרים: הקנגורו שלא יודע מה עושים בזמן הארוחה, הזוג שבא לצפות בקרב האנשים והמכוניות יוצא עם תחושה רעה, הצבע המגן מרע נשטף במקלחת הראשונה, הפארק הקסום מתפוגג וכל הדמויות נעלמות אל תוך סתמיות וחידלון.
האם חש לוי שדמיונו של הסופר אינו עומד לו מול האבסורד שבמציאות אחרי אימי השואה?
חשיפה לצפון

יש כאלה שהשואה דווקא מציתה את דמיונם. בחודש האחרון סוער העולם הספרותי בארה"ב סביב ספרו החדש של הסופר היהודי-אמריקאי מייקל צ'אבון, "איחוד השוטרים היידיים". דמיונו של צ'אבון יצר מציאות היסטורית חלופית שבה, ערב מלחמת העולם השנייה, מספקת ארה"ב מקלט לפליטים היהודים מאירופה בעיר קטנה באלסקה (יוזמה שאכן נידונה בזמנו על ידי משרד החוץ האמריקאי אך נגנזה).
אל הקבוצה הראשונה של היהודים מתווספים שרידי השואה וגם פליטים מישראל, שנמחקה במלחמת תש"ח מול צבאות ערב. כך צומח לו באלסקה סוג של מחוז אוטונומי יהודי דובר יידיש. עלילת הספר מתרחשת על רקע ההצטרפות הרשמית הצפויה של המחוז הזה לארה"ב.
העלילה המרכזית של הספר היא סיפור בלשי. חוקר המשטרה מאיר לנדסמן (בסיוע עוזרו החצי יהודי-חצי אינדיאני ברקו שמץ), חוקר את נסיבות הירצחו של שכנו לבית המלון מנחם מנדל שפילמן. החקירה מובילה אותו לגילוי עברו של שפילמן כעילוי תורני שהיה מועמד להיות משיח, עד שנרצח על ידי חברי כת חסידית קנאית, הזוממת לפוצץ את המסגד בהר הבית, לפתוח במלחמה נגד המוסלמים ובכך להביא (יחד עם הנוצרים האוונגליסטים) את המשיח. הספר מתובל בנדיבות בביטויים יידיים שאמורים להשרות אווירה של אותנטיות.
בדיוק את האווירה הזו מבקרת ב-Commentary רות וייס, מרצה וותיקה ליידיש בהרווארד. לדעתה, צ'אבון יוצר בספרו אווירה של אינטימיות גלותית,  ומזין את דמותו של היהודי כפליט חסר אונים, משעשע ולא מסוכן. הוא לא מסוכן כמובן כל זמן שאינו מנסה לחזור ולהתיישב בארץ אבותיו, אז הוא הופך מיד לפנאט קיצוני שמסוכן לא רק לגויים, אלא אף ליהודים האחרים. הציונים מתוארים בספר כדגי הסלמון, ששאיפתם לחזור למולדת דוחפת אותם אל המוות הבלתי נמנע.
 הפנטזיה הערבית שמוחקת את ישראל מהמפה ומאחדת את היהודים עם ארה"ב במלחמה נגד העם הערבי נכתבת על ידי סופר יהודי, שלדעתה של וייס יוצר תמונה שהייתה מתוארת כאנטישמית, לו נוצרה על ידי מי שאינו יהודי. עם זאת, כנראה שהתמונה הדמיונית של בירוביג'אן באלסקה מלמדת משהו על שאיפותיהם הריאליות של רבים בעולמנו, וגם זו דרכו של הדמיון הספרותי ללמד אותנו פרק על המציאות. 
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: