שנתיים להתנתקות- ממראות החורבן

 

בפתיחת הדברים עלי לבקש מחילה מהקוראים על שנכנסתי לתחום לא לי ולרשות שאין לי דריסת רגל בה. איני מבקר אמנות מתמול שלשום ואף לא הולך להיות אחד כזה. מי שעדיין מעניין אותו לקרוא את השורות הבאות לא ימצא בהן אף מילה על הקומפוזיציה ושמירת הפרופורציה, אקספוזיציה דיסקורס ושאר מילות קסם שיודעי ח"ן משתמשים בהן. עימכם הסליחה.

ולמה בכל זאת אזרתי אומץ ובאתי לכתוב על תחום לא לי? כי התגלגלו הדברים כפי שהתגלגלו ונקלעתי לתערוכה על ההתנתקות במוזיאון תל אביב- מקום שאיני נוהג לפקוד בדרך כלל. כמוכם, גם אני לא שמעתי על התערוכה הזו. התקשורת התעלמה ממנה ורובנו לא שמענו דבר על קיומה. שני האזכורים הבודדים (שאני ראיתי) היו של ציפורה לוריא בגיליון החדש של "ארץ אחרת" וכתבה של עמר לחמנוביץ' ב"מקור ראשון". וכיוון שהזמן קצר והתערוכה מרובה ונסגרת עוד מעט ניסיתי לכתוב את אשר על ליבי. והתוצאה היא לפניכם.

 

עיירה בוערת- מהתערוכה

מנהג אבותינו הוא שפותחים בכבוד האכסניה. אף אנו ננהג כך ונזכיר קודם כל את מוזיאון תל אביב שנתן מקום מרכזי לאירוע תרבותי זה. אני מודה שברגע הראשון שראיתי את התמונה של העיירה הבוערת בכניסה למוזיאון חשבתי בטעות שמדובר באוסף של תמונות נוסטלגיות מהעיירה היהודית. עד שהבנתי שמדובר בעיירה שהייתה איתנו עד לפני פחות משנה. אבל על זה- קצת יותר מאוחר. בכל אופן, לא כל יום רואים במרכז היאפיות התל אביבית דברים כאלה. משהו ממש יהודי, כאילו.

 

בפתיחת התערוכה- שיר של המשורר מכפר עציון,  אליעז כהן. השיר נקרא "הזמנה לבכי". מתברר לי פתאום שהתחדש עוד ז'אנר בשירה העברית החדשה בארצנו- בכי  על חורבן הבית. קינה. הבית בכפר עציון הופך בן רגע למקום נוסף שבעוד שנייה יישארו ממנו רק חולות נודדים וזיכרונות נמוגים וכואבים. אך אין בשיר, בשונה מהקינות החורבן המוכרות לנו, שנאה ונקמה למחריבים. לא לבת בבל השדודה, לא לצר ואויב מרחוק ואף לא למהרסייך ומחריבייך שממך יצאו. רק כאב גדול ועצב גדול ואבל גדול.

וזו התחושה שנשארת מכל התערוכה.

חלק מהצופים (ואמנם ביקרתי רק יום אחד,אבל הדתיים בלטו מאד במקום- אין מה לעשות)- מן הסתם התכוונו לגשת לתערוכה עם השאלה הקלאסית של הפעולה בסניף בני עקיבא/עזרא/אריאל "אבל מה המסר"? מהו המסר של התערוכה? היא בעד או נגד? הלנו היא אם לצרינו?

אז זהו שלא. לא שום דבר מהנ"ל. באו אמנים רבים, מימין ומשמאל, דתיים כחילוניים, גברים כנשים ויצרו את אשר יצרו, וצילמו וציירו וערכו ויצא מה שיצא. תמונה גדולה של חלקים שונים שלא מתיישבים ולא סותרים. כולם ביחד מספרים סיפור שנראה מאד שונה ומאד עמוק ומאד כואב ואנושי וחי וכל פעם מנקודה אחרת. וככל שאני מתהלך יותר בין התמונות ובין הצילומים ובין המצגים אני יותר ויותר מאבד את ההתמצאות. בין פשט ורמז ודרש וסוד. בין המציאות לבין הרמז לבין הסמל. לאלגוריה, למקום אחר. בין גוש קטיף של מעלה ובין גוש קטיף של מטה. איך אפשר בכלל במצב כזה לדבר על פרספקטיבה ואקספוזיציה?

כמה קווים לניסיון חלש של תיאור ויזואלי המומר למילים מודפסות, תוך זרימה אסוציאטיבית חופשית.

–         התמונה שממנה מתחילה התערוכה- יהודי עטוף בטלית ומעוטר בתפילין וברקע- בית בוער. עיירה יהודית בארץ ישראל תשס"ה. הבית הבוער של כולנו. חזרה לגלות

 

–         נער חצי מעולף מורד מהגג על ידי שוטרים. אחד תומך את ראשו ביד, האחרים אוחזים בו בחוזקה אך לא בגסות. הידיים פרוסות לצדדים. הורדה מהצלב. דרך הייסורים עוד מחכה.

–         מזרונים שמונחים ליד אבני המצבות של קברי גוש קטיף. על חלקם ישנים אנשים. מנוחה נכונה למתים? הנכונה לנו מנוחה?

–         כלב נטוש עם רגל קטועה. התרגשות צפונית מצער בעלי חיים במקום שמוצף בסבל האנושי? או סמל של נטישה? או של נאמנות שלא באה על שכרה ולא יודעת עכשיו למי להיות נאמנה ?

–         מודעת פרסומת צבעונית- בית לפינוי בגוש קטיף. תמונה של בית מטופח ויפה וחתימה מתחת- בית לפינוי. פארודיה של רוע לב? פארודיה על האטימות של מי שאמר "מה קרה, הם בסך הכול עוברים דירה"? אולי רק עם הלעג על סיסמת פרסומת עוד אפשר לעורר אצלנו משהו?

–         מגאפון שתלוי על הקיר ומשמיע קולות מתכתיים. זה נקרא "ברגישות ושנחישות". עוד פארודיה על סיסמאות? רגישות מגאפונית? אולי הפסקנו לשמוע את הקול של אחינו אלא רק רעש של מגאפון? קול קול מגאפון וידיים ידי חייל יהודי

–         משפחה בגוש קטיף מברכת את ברכת המזון על השולחן המלא עדיין בשאריות הארוחה. מאחורי גבם עומדים חיילים ומחכים. ביטוי "ברכה אחרונה" מקבל מובן חדש.

–         עוד ברכה- ברכת כוהנים בתפילה. התפילה בחוץ- כי בית הכנסת סגור כבר? מה חושבים הכוהנים כשהם מברכים: " ישא השם פניו אליך וישם לך שלום"?

–         רואים הרבה ים בתמונות. הים פעם זועף ומאיים לבלוע ופעם מלטף. שלוש נשים עומדות עד הברכיים בים ומחזיקות ידיים. האם הן מנסות לעצור את הגלים הללו? מאמינות שעוד אפשר?

–         ומה אומר השם של היישוב "בת גלים"? אחד הצלמים, נתן דביר, עבר לגור שם חודשיים לפני ההתנתקות. כחילוני תל אביבי דביר לא הכיר את העולם של המתיישבים. והוא בילה זמן רב בתיעוד של העולם הזה, טרם נחרב. ימיה האחרונים של בת גלים, החיים, השגרה, המאבק והפינוי מתועדים אצלו. כמה עוד אנשים כמוהו היו?

–         עוד "זר" בגוש קטיף- פועל פלשתינאי שחלץ את נעליו ומתכוון לשאת תפילה. מה איתו היום? האם נענש על עבודתו אצל "יאהוד"?

–         ילד שראשו יוצא מהחולות. ניסיון נואש להתחפר כדי להתחבר?

–         הנפת דגל ישראל על בניין שכבר חצי הרוס. שבריר אחרון של תקווה? או מעין החזרה של מפתחות לישיבה של מעלה, בדומה לכוהנים שהחזירו את המפתחות של בית המקדש לישיבה של מעלה? האם נחרבו רק עצים ואבנים וגוש קטיף של מעלה נשאר לו ברקיע השביעי ומחכה ליום אחרון?

בכל זאת כמה מילים גם על הרס. הקומפוזיציה הוירטואלית שמראה חלקי דחפורים והריסות הבתים נקראת "החלום של דונאלד דאק". משהו נורא מוזר, אבל משום מה משתלב מאד בכל המהומה מסביב. אולי העולם סביבנו הפך להיות וירטואלי ולכן איננו מתרגשים מההרס הווירטואלי על המסך שלנו כי ממילא אינו קורה במציאות?

בכמה תמונות נוספות אני רואה את ערי החרבות של גוש קטיף כצלליות קודרות של ערי הרפאים. הצבע החי והחזק של הנוף מתחלף באפור מעיק. טוב שלא קראתי את ההסבר מן ההתחלה. מתברר שאלו שני צלמים שהתכוונו להגיד שבעצם  רוב חבל עזה היו ערי רפאים כאלה, שכמעט כולם נטשו לפני ובקושי היו שם אנשים. אמנים עם דעות שונות כבר אמרנו?

אבל פה גם הדעות הללו משתלבות אחרת, התכוונו לקלל ונמצאו אומרים דבר אחר בעל כורחם.  ההקשר של "אחרי" חופף מעל כל התערוכה ואולי לכן גם הצילומים הללו נתפסים, לפחות אצלי, כתיעוד קודר של הפורענות ולא ככתב האישום.

ברשותכם, את דעתי על הכחשת הקורבנות ועל הדעה שהקורבן בעצם בכלל לא היה שם אומר במקום אחר.
ועכשיו אני במקום הזה. של סבל וכאב, של אחווה מוזרה ועצובה וכואבת ולכן אולי עמוקה יותר מצווי הפיוס השונים.

ואולי זה טוב שאני לא יודע לכתוב על האקספוזיציה והפרספקטיבה. כי איך אפשר להכיל במושגים מלומדים ומנוכרים כל כך הרבה כאב אנושי חי? ובמיוחד כשאני מנסה להנשים את המילים על הנייר אני מרגיש עד כמה זה אחרת וכמה תמונה אחת באמת שווה.

וגם במקום שבו אולי עכשיו- אחרי שנה כמעט- מתחילים לעכל את מה שקרה. אולי היינו צריכים לעבור את הזמן הזה, את הכאב ואת האבל ואת הזעקה כדי להתחיל להבין ולעכל. כדי לקבל כוח להתבונן חזרה במה שהיה. כדי לא להאשים ולא להטיח דברים לא כלפי מעלה ולא כלפי השני. וגם לא כלפי עצמנו. אלא פשוט להתבונן בכאב האנושי על החורבן של החלום האנושי על רצועה קטנה על חוף הים.

בדקתי במקורות ולא מצאתי מה ראוי להגיד לאדם שרואה את ערי ישראל בחורבנם. יש האומרים שקורע קריעה ואומר "ברוך דיין האמת" וכך נהגו אנשי מעשה.

ויש האומרים כי לא ראוי להגיד דבר. אלא להתבונן ולזכור למען לא ייסף מספד ובכי.

 

 

 

הַזְמָנָה לְבֶכִי

 

אליעז כהן

אֵלֶיךָ הַחַיָּל הַטּוֹב הַנֶּאֱמָן שֶׁבְּיוֹם מִן הַיָּמִים הוּא יוֹם פְּקֻדָּה
תִּקְרַב לִמְעוֹנֵנוּ:

אָרוּץ אֵלֶיךָ בִּזְרוֹעוֹת פְּתוּחוֹת אָרוּץ אֲחַבֶּקְךָ וְאוֹבִילְךָ
לִפְנֵי הַפֶּתַח אֹחַז צַוְּארוֹנְךָ, אֶקְרַע בְּךָ קְרִיעָה עַד
מְקוֹם הַלֵּב

תִּכָּנֵס, תֵּשֵׁב עִמָּנוּ בִּישִׁיבַת הָאֲבֵלִים, תִּטְעַם הַכְּעָכִים הָעֲגֻלִּים
כְּמוֹ הַיְלָדִים שֶׁגַּם עַכְשָׁו מִתְגַּלְגְּלִים עַל הַשָּׁטִיחַ כְּמוֹ
גּוֹרָל, שׁוּב הוֹפְכִים בָּתִּים בְּעֶצְיוֹן לִנְקוּבִים וַחֲלוּלִים

בִּדְמָמָה נֵלֵךְ בָּאַחֲרוֹנָה בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת:
רַק אֲנִי וְאַתְּ וְהַכְּתָלִים זוֹכְרִים רִיבִים וַאֲהָבִים
שׁוּרוֹת שֶׁנִּכְתְּבוּ שֶׁנִּמְחֲקוּ כְּמוֹ נִכְווֹת בְּסֵפֶר הַחַיִּים
בְּעֵינֶיךָ, חַיָּלִי הַטּוֹב, אֶרְאֶה דִּמְעָה, רֵעֵינוּ חוֹנְקִים אֶת
בִּכְיָם, כָּתַב בְּתַשַׁ"ח הַמְשׁוֹרֵר, עַכְשָׁו אוּלַי מֻתָּר לִבְכּוֹת
וְאִם הָיָה עוֹד זְמַן
הָיִינוּ רוֹבְצִים בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא וְשׁוּב מְשַׂחֲקִים בְּמִשְׂחַק הַמַּחֲבוֹאִים שֶׁל
שִׁיר הַשִּׁירִים
אַתְּ הָרַעְיָה, אֲנִי הַדּוֹד, אַתָּה בְּתַפְקִיד הַשּׁוֹמְרִים

וְהָיִיתִי בְּרִיצָה לוֹקֵחַ אוֹתְךָ מֵעַל לְבֵית הַקְּבָרוֹת –
לְכָאן, בִּשְׁעַת רַעֲוָא דְּרַעֲוִין אַחַת
שָׁמַעְתִּי תְּפִלְלַת הַמּוּאַזִּין כִּתְפִלַּת יְהוּדָאִין יַחַד עוֹלוֹת
כָּאן אֶפְשָׁר לְהִתְנַבֵּא, כָּאן
אִם רַק הָיָה לָנוּ עוֹד זְמַן

בִּלְחִישָׁה אַתָּה שׁוֹאֵל: אֲרַזְתֶּם? כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּזֶה הָעוֹלָם הַצְּרוֹר
שֶׁכֹּה יָכִיל גַּעְגּוּעִים

אַתָּה עוֹצֵר בְּשֶׁטֶף הַדְּמָעוֹת. יוֹצְאִים לִנְשֹׁם עַל הַמִּרְפֶּסֶת
כָּאן הֵכַנְתִּי לִי פִּנָּה קְטַנָּה לִכְתֹּב אֶת הָרוֹמָן הַלֹּא גָּמוּר
עַכְשָׁו מֵעֵץ הַתְּאֵנָה שֶׁבֶּחָצֵר עָלֶה אַחֲרוֹן נוֹשֵׁר
הַכֹּל מָלֵא סְמָלִים אַתָּה אוֹמֵר
נוֹפֵל עַל צַוָּארִי בִּבְכִי וּמְמָרֵר
חַיָּלִי הַנֶּאֱמָן, הַטּוֹב, עַכְשָׁו מֻתָּר סוֹף סוֹף לִבְכּוֹת.

(מפּחד לב יומם, שבט התשס"ה
בכפר עציון)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: