שנתיים להתנתקות 2- זיכרונות האבל מאת יעקב פרידלנד

 

 

חייל ומתיישב בפינוי גוש קטיף

ימי בין המצרים החזירו אותי לבין המצרים של אשתקד. לפתע הובהר לי שאני מסיים עתה שנת אבלות. לא עברתי מעולם אבלות באופן אישי. אולי משום כך לא הבחנתי בסימפטומים. בשנה האחרונה הרביתי להסתגר בתוך עצמי, ביקשתי שלא להיות מעורב עם הבריות. אני, שהייתי רגיל ללכת לקולנוע לעתים קרובות ולשמוע מוסיקה בכל רגע פנוי, איבדתי את החשק לדברים הללו. כנראה הלכות אבלות משקפות מהלך נפשי שאדם שכול חש באופן טבעי. בתום השנה התברר לי למפרע שזהו מצבי. נראה כי אינני לבד. 

על מה אנו מתאבלים?  

האמנו שיש קיום למעשה ידינו, שמי שבונה בית וכל שכן יישוב בארץ ישראל מפקיע את עצמו מתחומו הפרטי והזמני, ומצעיד את עצמו אל עבר הנצח. האמנו שהבית הלאומי שהעם היהודי בונה לעצמו בארץ ישראל הוא בר קיימא. לא עוד תחנה בנדודי העם הזה על פני כדור הארץ. ידענו שחזרנו הביתה על מנת שלא לגלות מכאן שוב. לא רק האמנו בכך. בכל נימי נפשנו חיינו את הדבר. ופתאום – חורבן יישובים, הרס בתי-כנסת, גלות יהודים מבתיהם. ט' באב והאבל שהוא מסמל חדרו באופן מוחשי לחיינו. איבדנו את תחושת חיבורנו לנצח. 

מעבר ליציאה הסופית של העם היהודי מהגלות, האמנו שלהיסטוריה שאנו כותבים בהתיישבות ביש"ע יש מימד נוסף. מלחמת ששת הימים היתה עבורנו אירוע מכונן, המבשר מעבר היסטורי מהחול את הקודש בגאולת ישראל – מעבר ממדינה המושתתת על תפיסת חולין, למדינה שממשיכה את המציאות התנ"כית והולכת לקראת חידוש הנבואה, הסנהדרין והמקדש. ואנו, בוני ההתיישבות, הכלים ביד הבורא בקידום תהליך זה. גם כשבנינו יישובים למרות ההתנגדות החזקה שנתקלנו בה, לא היה לנו ספק שהאלוקים וההיסטוריה עומדים מאחורינו, ולכן מובטח לנו שנצליח.  עכשיו שום דבר אינו ברור.   

יותר מכל, בבניין היישובים ביהודה שומרון ועזה חשנו שליחי העם היהודי ההיסטורי לחידוש הקשר שלו עם אלוקיו ולבניית מציאות ארצית שתהיה מרכבה לשכינה. הא-ל שבונה באמצעותנו את ארצו השוממה הוא א-ל קרוב ומוחשי מאוד. הוא מקיים איתנו קשר אינטימי וגלוי. היישובים שבנינו הם מכתב אהבה שאנחנו שולחים אליו, ושגשוגם הוא מכתב אהבה חוזר. לא היה לנו ספק שהיישובים האלו אינם אלא הקדמה לדברים גדולים, הקשורים לייעודנו ההיסטורי ולברית שכרתנו בהר סיני עם ה'. אבל בהחרבת היישובים הופך הא-ל הגלוי לא-ל מסתתר. מכתבי האהבה פוסקים להישלח, ואנחנו שואלים את עצמנו מה קרה למאהבנו? האם הפך לאויב?  האם ט' באב הוא הסיפור הנצחי של העם היהודי?

איבדנו את הביטחון בחיבורנו לנצח, בשליחותנו האלוקית ובעצם הקשר הגלוי עם ד'. איבדנו את התחושה שהאמת האלוקית שורה בקרבנו, ושהדהודה משם יסייע לנו להבחין בתהליכים אלוקיים המתחוללים סביבנו. בעבר ידענו שאנו בעיצומו של תהליך גאולה, משום שהוא פעם בתוכנו. אבדה לנו אבן הבוחן הזאת. אבל לא בכך מסתיימת תמונת השכול. רבים מאתנו איבדו במידה רבה את תחושת ההשתייכות המוחלטת לעם היהודי החי בציון. אם אחרי הפגיעה, הכאב והעלבון שעברנו, וההרס שהומט עלינו, העם הזה יכול לבחור בהרס ובחורבן נוסף, לבחור בממשלה שדוגלת בגלות נוספת של יהודים מבתיהם – כיצד נרגיש שבתוך עמנו אנו חיים? איך נתגבר על תחושת הניכור והבדידות המלוות אותנו ונרגיש שייכות וקשר לסביבה? 

כך גם כלפי המדינה. עליתי לישראל מארצות-הברית לפני שלושים ושתיים שנים. עזבתי מדינה זרה שהתייחסה אלי יפה, אך לא היתה שלי, כדי להצטרף למדינה שהיא שלי. עכשיו אני שואל את עצמי אם עדיף להיות ילדו הביולוגי של אב מתעלל או בן חורג לאב שיחסו לבנו תקין. עצם השאלה הזאת מעבירה בי חלחלה. מעולם לא הטלתי ספק באמת שבהחלטה שהחלטתי בגיל 17 לעלות מארצות-הברית לישראל, אך אחרי הגירוש מגוש קטיף מצאתי את עצמי מהרהר בזה לראשונה, ומיד מדחיק את המחשבות הללו בבהלה.

מובן, אם כן, שהשנה האחרונה היתה שנת אבלות עבורי, אך עתה בהתקרב סופה, אני מנסה להבין כיצד ההלכה היהודית מצווה על האדם לקום בתום שנה מאבלו. אין ההלכה רואה בעין יפה אבלות שנמשכת מעבר לזמנה. אנו מצווים לבחור בחיים. אך איך עושים זאת?

שינוי הנראטיב

שינוי הנרטיב הסוד לשינויים בחיים טמון בשינוי הנרטיב שלנו אודותם. התשובה באה כשאנו לומדים לספר את סיפורנו באופן אחר. מי שרואה עצמו כקרבן של נסיבות חייו, מי שמבחין כי חטאיו גוררים חטאים נוספים, והוא נתון במעגל שאין ממנו מילוט  – זקוק לתשובה. התשובה תראה לו כיצד דווקא בחטאיו גלום הפתח לשינוי, לכיוון חדש שלא היה מתגלה לו לולא החטא. אין הוא הקרבן של חטאיו, אלא האדון הבוחר להשתמש בהם על מנת לסלול לעצמו דרך חדשה. כיוון שאני מבקש לקום עתה מאבלי, אני מחפש תשובה שתפתח לפני את אפשרות שינוי הנרטיב שלי. אינני מעוניין לבגוד בערכי האמת שהיו שלי כל השנים. אינני מעוניין בשינוי כיוון טוטאלי. מאמצים רבים מדי השקעתי עד שמצאתי את דרכי בחיים כאדם צעיר, אבל אני יודע שהתפתחותי תיבלם ושאשאר תקוע באבלי, אם לא אחולל את השנוי בנרטיב שלי.

מתי היתה הפעם האחרונה שחשתי את אור פני ד'? מתי חשתי לאחרונה את האמת פועמת בגופי ובנפשי? בקיץ תשס"ה, קיץ הגירוש והעקירה, הקיץ של כפר מימון, הקיץ שבו ראיתי את השכינה מסתלקת מנוה דקלים. אני מבקש לשוב לחוויה הזאת על מנת לדלות ממנה כוחות לשינוי הנרטיב שלי ולהמשיך את דרכי כיהודי מאמין שחי בארץ ישראל בעת הזאת.

כפר מימון

שלושת ימי ההתכנסות בכפר מימון בתמוז תשס"ה היו נס מבחינתי. כל הסיסמאות חזרו שם למקורן, כאילו לא עברו תהליכי שחיקה ודהייה, כאילו זה עתה נאמרו לראשונה.  בכפר מימון שותפי לדרך הפסיקו לדקלם את אמונתם כמנטרה שאיבדה את כוחה, והתחילו לחיות אותה. בכפר מימון לא היתה שום סתירה בין אהבת ישראל לאהבת ארץ ישראל. השתיים היו לאחת.  בכפר מימון פני ד' האירו עלינו. חשנו שבאור פניו אנחנו חיים חיי ברכה וחיי נצח. שלושה ימים בכפר מימון היו עבורי עולם שלם.  הייתי רוצה לחיות כל חיי בכפר מימון של תמוז תשס"ה.
מה בעצם קרה שם? רק כך אוכל להסביר את הדבר – נשמת כלל ישראל התעברה בציבור שהתאסף שם. שם חיינו בכל נימי נפשנו את האמת של העם  שכרת ברית עם ד'.  שם הרגשנו את רוח ישראל פועמת בעורקינו, ואת רוח אלוקים מרחפת מעלינו.  רוח אפינו היתה משיח ד'. האמיתות הגדולות של אמונת ישראל החיו אותנו, והזינו את חיינו.

אינני יודע אם היה בכוחי להתמיד בשמירת מצוות יום אחר יום כל ימי חיי, לולא חוויתי במהלך חיי רגעים כאלה, שבהם התנערו התורה והמצוות מגדר ההרגל השגרתי, והיו לחידוש מרגש וגדול. בימי ההיאספות בכפר מימון הכרתי בכך שהברית עם ה' מזכה אותי בחיי אמת מרגשים, חדשים ועתיקים גם יחד.

  
אני יודע שאנשים רבים ראו בכפר מימון כישלון, כיוון שלא נפרצה הדרך לגוש קטיף. אינני נמנה אתם כלל. פריצת הדרך לגוש קטיף היתה מביאה לשפיכות דמים בסגנון מאבקי המרד הגדול בבית שני. ייתכן שבכפר מימון תיקנו את חטא קנאי בית שני. מי יודע אם אהבת החינם של כפר מימון לא הצילה את הבית השלישי? בי"ב בתמוז תשס"ה, בכפר מימון, כתבתי את המלים הבאות: "אינני מאמין בתמימות שהסיוט הזה, שנקרא על ידם "התנתקות", יתהפך לטובה או יתבטל. גם עכשיו אני חש שהיא עומדת לצאת לפועל. אבל הרוח הגדולה שראיתי פה היום לא תשקוט ולא תנוח. היא תתעורר שוב ושוב בעת רצון, ובבוא הזמן תגאל את כולנו".

נווה דקלים

זמן קצר אחרי שהציבור שהתאסף בכפר מימון התפזר, ירדתי לנוה דקלים, ושהיתי שם עד הגירוש. לעומת האור הצרוף שחוויתי בכפר מימון, בנוה דקלים פגשתי בחוויה שבה שימשו בערבוביה אור וחושך, הן מצד כוחות המגרשים, והן מצד כוחות ההתנגדות. רוב התושבים הקבועים של המקום התמודדו בשקט ובאמונה עם סבך חייהם. אבל בין השב"חים שהגיעו לקראת הגירוש המתוכנן, ולפעמים גם בין ההנהגה הרבנית המקומית, הרגשתי אווירה שהצטיירה בעיני כשבתאית. האסון שהלך והתקרב הוכחש, ואנשים אינטליגנטיים ושפויים לכאורה דיברו על מסיבת ההודיה שתהיה במוצאי ט' באב, אחרי שתתבטל גזירת הגירוש. שמעתי רב חשוב ומכובד אומר שלא ייתכן שאלוקים הציל את תושבי המקום מכל הפצמ"רים רק כדי שבסופו של דבר הוא יהרוס את היישוב, ושהירקות התחילו לגדול בקצב על-טבעי לאחרונה, כסימן שעומדים להתרחש נסים. תלמידות אולפנה הכינו שמלות חדשות לקבל בהן את פני המשיח. אווירה  שבתאית זו הציקה לי.  אך ככל שיום הגירוש התקרב, הרגשתי שרוחות השבתאות דעכו, והציבור התחיל לחיות חיי אמונה שאיננה בנויה על אשליות. הלכה וגברה בתוכי תחושת גאווה בהיותי חלק מהציבור הזה. 

ימיה האחרונים של נוה דקלים היו עבורי בית ספר לאמונה. תפילות הציבור שהתקיימו שם היו התפילות הגדולות ביותר שבהן השתתפתי מעודי. בשונה מרוב הציבור שהקיף אותי, במהלך השבועות ששהיתי בנוה דקלים לא התפללתי על הצלת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. לא יכולתי לעשות זאת. כמי ששפך דמעות רבות מאוד בתפילה על יישובי חבל ימית לפני למעלה מעשרים שנה, לא יכולתי לחזור לעמדה הנפשית הזאת. עם זאת לא הרגשתי זר בשעת התפילה בנוה דקלים, מכיוון שידעתי שהציבור אינו מתפלל רק על היישובים. התפילות כוונו אל עתיד כל ההתיישבות בארץ ישראל, אל עתיד המדינה, אל עתיד העם. בתשתיתן עמדו הכאב על גלות השכינה והכמיהה לתשובת הכלל. התפילות היו כה גבוהות, שיישובי גוש קטיף וצפון השומרון היו מעין סעיף בתוך התפילה הגדולה, הגורם המאיץ, אך לאו דווקא המוקד, כמי שמתפלל בראש השנה על שלום הכלל ועל מלכות ה' בעולם, ושלומו האישי בלוע בתפילתו. 

אני רוצה לספר כמה אנקדוטות שנחרטו בזכרוני מהתקופה שלפני הגירוש מנוה דקלים שמסמלות עבורי את גודל השעה. בשבת, ערב ט' באב, תלמיד בישיבת 'תורת החיים' הכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו. אני רגיל לשמוע את חסידי ברסלב שופכים את לבם לפני אביהם שבשמים בשפה אישית וללא בושה, לא את תלמידי ההסדר בחברה הדתית הלאומית. התפילות שלנו מאוד קורקטיות. מהסידור. אם יתפלל מישהו תפילה אישית, היא לא תישמע בקול, ולא תיחשף לפני הקהל כולו; הרי אנחנו אנשים מודרניים ומערביים. ופתאום ראיתי את ידי אבי הבן אוחזות בבנו, ושמעתי אותו מדבר עם אלוקים באופן האינטימי, הישיר וחסר המודעות העצמית ביותר: "רבונו של עולם, כל מה שעשינו – בשבילך עשינו, כדי שתגלה עלינו את עול מלכותך.  אלף תשע מאות שלושים ושבע שנים אנחנו מחכים. עד מתי? מתי כבר תמלוך עלינו?" התפילה של האב הצעיר הזה הצטרפה בעיני רוחי לתפילות הבעל שם טוב, לתפילות רבי לוי יצחק מברדיצ'ב וליתר התפילות שעליהן העולם עומד.

בתום תפילת ערבית של ליל ט' באב, בבית הכנסת האשכנזי המרכזי של נוה דקלים, הציבור התחיל לשיר "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך". השירה הלכה וגברה, והמשיכה לאורך דקות רבות. השירה עלתה ללא מאמץ, כאילו הנשמה שרה את שירה הטבעי בדביקות פשוטה. היתה תחושה שהשירה לעולם לא תיגמר. רצינו לשיר עד שייבנה המקדש. עדיין מהדהדת באזני השירה הזאת. למחרת בבית הקברות שליד היישוב עמד הציבור בשמש בצהרי היום, באמצע הצום, ושר שירי דבקות ללא הפסקה במשך שעות רבות. כוחותי הנפשיים והפיזיים לא עמדו לי, ונאלצתי לפרוש. אבל הציבור לא התעייף. הוא התעלה מעבר לעצמו. הוא ניזון מכוחות אלוקיים. בשמש היוקדת של צהרי ט' באב באמצע המדבר שר הציבור הזה את אמונתו.

נוה דקלים פונתה ברובה ביום ד', י"ב באב. ביום ג' בערב התפזרו החיילים בכל היישוב והודיעו למשפחות שמי שלא יתפנה עד הבוקר יגורש מביתו. באותה עת חנכו חסידי חב"ד מקווה חדש, ולאחר מכן הכניסו ספר תורה לבית הכנסת. לכבוד הכנסת ספר התורה החליטו תושבי נוה דקלים לערוך טקס שמחת תורה בבית הכנסת האשכנזי המרכזי. הוציאו את כל ספרי התורה מהארון, וקראו "אתה הראית". ותיקי היישוב כובדו בקריאת פסוקים, אחד אחד. הקהל שר שיר מיוחד לכבוד הבנאי הראשון של היישוב, הגנן הראשון של היישוב, הגבאי של בית הכנסת וכן לכבוד כל ותיקי היישוב שהתפללו שם.  לכל אחד התאימו שיר מיוחד, כאילו שקדו על תכנון הדבר זמן רב. אבל היה ברור שהכל מתרחש באופן ספונטאני. כמין מיצג אומנותי גדול, שהכל בו מדויק והכל זורם בפשטות. האנשים שרו ורקדו בשמחה אמיתית. קיימו הקפות. לוואי שאזכה בחיים אלו להשתתף בשמחת תורה כה אמיתית, כמו בשמחת התורה של ליל י"ב באב תשס"ה בנוה דקלים. לא יכולתי אז לשיר ולרקוד. בכיתי. מה עורר את שמחתם? מדוע ערכו דווקא באותו רגע טקס שמחת תורה? נדמה לי שערב יציאתם לגלות הם רצו לאשר את אמונתם בתורה ובכוחה ללוות אותם בימי גלותם, כפי שבכל שנה, לאחר יציאתנו מלחסות תחת כנפי השכינה בסוכה, שהיא בחינת ארץ ישראל, אנו מאשרים את דבקותנו בתורה שתשמור עלינו בעת גלותנו.

סיפורים רבים נוספים יכולתי לכתוב. על שעת הגירוש עצמו לא אדבר. קשה לדבר על קודש הקדשים של הנפש. גורשתי מנוה דקלים יחד עם ישיבת ימית. אבל נשמתי שכנה מעל הזמן ומעל המקום. לפעמים גילוי השכינה הגדול ביותר מתרחש דווקא בשעת סילוקה. כך היה עבורי בזמן חורבן נוה דקלים. 

לאחר הגירוש, כשחזרתי לביתי שבירושלים ונכנסתי בליל שבת לבית הכנסת שבו אני רגיל להתפלל, פרצתי בבכי.  איך אתפלל תפילה שגרתית אחרי התפילות שהתפללתי בנוה דקלים? אחרי שלמדתי מהי תפילה, איך אסתפק בפחות מזה?  

במשך השבועות הראשונים אחרי הגירוש, למרות זוועת החורבן, עדיין הרגשתי מסונוור מהאורות הגדולים שראיתי. באירועי כפר מימון והרגעים הגדולים הרבים של ימיה האחרונים של נוה דקלים ראיתי מהי אמונת ישראל שיונקת מהמקור, מהו הכוח שעומד בבסיס עם הנצח, ומהו הכוח שבעזרתו נתגבר על כל מכשול בדרך לגאולתנו. לא הייתי מיואש.  לא ידעתי אם נצליח להציל את ההתיישבות ביש"ע בלי התערבות ישירה של בורא עולם, אבל הרגשתי בטחון שבמלחמה על עתיד העם והמדינה ננצח.

הייאוש ואחריו

אבל כשהסערה שקטה, והאורות הגדולים שראיתי דעכו והיו לזיכרון רחוק ועמום, התנחל בי הייאוש. תחושות ניכור, זרות  ובדידות אחזו בי, מרירות כלפי הסביבה, כמעט עוינות כלפי העם והמדינה, והתבוססות בהסתכלות שלילית, שאינה מקדמת לא אותי ולא את הזולת. אפוף תחושה זו אני מסתובב זמן רב. וכעת אני שואל את עצמי, כיצד לקום מהאבל?

האורות שראיתי בקיץ תשס"ה לא היו אשליה. היו אלה אורות של אמת. עלינו לחפש דרך חזרה אליהם, אל התחושה החזקה של נוכחות ה' בחיינו. מלכתחילה ההתיישבות ביש"ע הצליחה לעורר את הציבור, כיוון שחשנו את רוח ה' המחיה את המפעל הזה. עלינו לגלות מחדש את רוח ה' המחיה את כולנו במדינה היהודית הזאת, השוכנת בתוך מזרח תיכון עוין. אנו יודעים לדבר עליה, פחות מכך אנו יודעים לחיות אותה. על פי רוב אנחנו מצטטים את רבותינו, במקרה הטוב – מצטטים את עצמנו. אבל לא מציטוטים נחיה אלא מיניקה חיה מהמקור. אינני יודע איך עושים זאת אבל אני יודע שבכפר מימון ובגוש קטיף בקיץ תשס"ה עשינו זאת. עלינו למצוא את הדרך לעשות זאת שוב. רוב התפילות ברוב בתי הכנסת הדתיים-לאומיים חסרות חיות והשראה. רק מכוח האינרציה רובנו ממשיכים להתפלל. היתה לנו הזכות וההזדמנות לראות את עצמנו כציבור שיודע את סוד התפילה. עלינו להתעמק בסוד הזה. עלינו לחזור אל הברית ואל השליחות הנובעת ממנה, לשוב ליסוד הקשר שלנו עם אלוקים, ללמוד מרגעינו הגדולים מי אנחנו מסוגלים להיות.

אני מאמין בעומק לבי שלא יטוש ד' עמו, ושהנסיגות אינן אלא ירידות הכרחיות בדרך למימוש הייעוד של ממלכת כוהנים וגוי קדוש. אך אינני מוצא את הכוחות הפנימיים הנחוצים לחיות את האמונה הזאת בחיי היום יום. אני שומר אותה כאמת פנימית שלרוב אין לבי מגלה אותה לפי. באופן מודע אני חי לפי הנרטיב שאנו נתונים במבחן אם נהיה ראויים לגאולה, ושעלינו לפעול על מנת להיות ראויים לכך. משנה לשנה מתברר לי כי בשלב הנוכחי של ההיסטוריה, לא נוכל להתקדם אל הגאולה ללא תשובה. קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות אינה קישוט לגאולת ישראל אלא חלק מהותי ממנה. ללא רוח של תשובה לקראת שמירת מצוות אפילו ברמה הבסיסית והפשוטה ביותר – לאו דווקא במודל המוכר בחברתנו, אלא בדרך שתתברר כשיתעורר הרצון לתשובה בעם – לא נמשיך לאחוז בארץ ישראל, ותהליך ההרס, החורבן והיציאה לגלות יימשך.  

כיצד אני מציע לעצמי לסיים את שנת האבל?

משנת האבל אני מבקש להיפרד מתוך נאמנות לרוח הגדולה שראיתי בכפר מימון ובגוש קטיף תוך כדי המאבק, ומתוך אמונה שרוח כזאת קיימת בתוכנו אך היא רדומה. עלינו לעשות כמיטב יכולתנו לעורר אותה בעבודת ה' בחיי היום יום, כי ברוח הזאת תמצית חיינו ותכליתנו בעולם.  משנת האבל אני רוצה לקום בתפילה שאצליח לחיות חיים הנוגעים בשורש ובמקור האמונה בלי רמייה עצמית ובלא אשליות, חיי אמונה המכילים בתוכם את הספק ואת הידיעה שחיי אמונה גדולה הם חיים על פי תהום. לא מתוך בטחוננו שלא ניפול לתוכה נוכל להתגבר על הפחד. נוכל לו מתוך שאנו מכירים, כדברי הרבי מאיז'ביצא, שבכל מקום שיהודי נופל הוא נופל בחיקו של הקדוש ברוך הוא.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: