מחולות בכרמים- ט"ו באב

 

 

ט"ו באב- חג המחולות

מה מגיע בלוח היהודי אחרי היום העצוב ביותר בשנה?

ניחשתם נכון- היום השמח ביותר בשנה, הלא הוא ט"ו באב

וכך אומרת המשנה במסכת תענית ( פרק ד' משנה ה'): אמר רבן שמעון בן גמליאל : לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו. כל הכלים טעונין טבילה. ובנות ירושלים יוצאות ומחוללות בכרמים.

אלא שקשה מאד להבין מהו בעצם החג שאנו חוגגים בט"ו באב. מהי הסיבה לשמחתן של בנות ירושלים? ומדוע דווקא ביום הזה? ומה ראו כל כך לשמוח בו שהפכו אותו ליום השמח ביותר בשנה? היום השני המצוין במשנה- יום הכיפורים- הוא אכן מרכזי ביותר בלו"ז היהודי וגם משמח ביותר בשל היותו יום למחילת העוונות של עם ישראל. אבל ט"ו באב- על מה ולמה? בשאלה הזו מתקשים לא רק ה"חילוניים" שחוגגים את ט"ו באב בצורה של ולנטיין יהודי, אלא גם ה"דתיים" שלא יודעים מה לעשות בו חוץ מאשר לא להגיד תחנון.

הגמרא במסכת תענית ( ל- ל"א) מביאה מגוון סיבות שונות שלא ברור כיצד הן קשורות אחת לשנייה וקשה למדי לסנן מהן את הסיבה האמיתית לציונו של החג. אנו ננסה לדלות משני טעמים שהגמרא מביאה ניסיון שיחבר אותנו לט"ו באב דרך זווית ראיה שלנו.

אחד הטעמים המובאים בגמרא הוא ש"יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל". הכוונה היא לפרשת פילגש בגבעה המתוארת בספר שופטים ( י"ט- כ"א)

. בפרשה מסופר על איש משבט לוי הגר בהר אפרים שלקח לו פילגש והיא ברחה ממנו אל בית אביה בבית לחם. בעלה הלך אחריה לבית אביה והצליח לשכנע אותה לחזור יחד איתו. בדרכם חזרה האיש סרב ללון ביבוס ( ירושלים שהייתה אז יבוסית) ובחר ללכת לעיר של בני ישראל משבט בנימין , גבעה. כשהוא ופילגשו הגיעו לגבעה , איש לא היה מוכן להכניס אותם אל ביתו, חוץ מזקן אחד בהר אפרים, שקיים בהם מצוות הכנסת האורחים. בזמן שהאורחים סעדו, אנשי העיר הקיפו את הבית ודרשו מבעל הבית להוציא את האורח החוצה במטרה לאנוס ולהתעלל בו. בעל הבית סרב להסגיר להמון את האורח שלו ובמקום זאת הציע להם את בתו הבתולה ואת הפילגש. את הפילגש הוציאו בכוח החוצה ובני העיר התעללו בה כל הלילה. בבוקר, כשהאיש מצא את פילגשו מתה על מפתן ביתו הוא ניתח את גופה לשנים עשר חלקים ושיגר אותם לשנים עשר השבטים. העם המזועזע התאסף אל מצפה ולחם עד חורמה בשבט בנימין ואף נשבע שלא ייתן מבנותיו לשבט הזה. לאחר זמן החליטו שהשבט שוב יותר לבוא בקהל והדבר בא לידי ביטוי בין השאר בכך ששוב יותר לבני השבט לבוא ולחטוף את בנות ירושלים שמחוללות בכרמים בט"ו באב.  

בתפיסה שלנו קשה להגיד שמדובר בהישג מרשים. האמירה שאמנם לאנוס ולהתעלל אסור, אבל לחטוף ולהשיא בכוח מותר לא בדיוק נשמעת לנו כיום. לכן ניתן אולי להציע זווית הסתכלות אחרת על פרשת הפילגש בגבעה וט"ו באב.

הפרשנים והחוקרים נוהגים להצביע על ההקבלה הרבה של התוכן ושל הצורה בין פרשת הפילגש בגבעה לבין הסיפור המקראי של סדום ועמורה. בשני המקרים מדובר באורחים שבאים לעיר מרחוק במטרה ליהנות מהכנסת האורחים ובשני המקרים הם נופלים קורבן להתנכלות אלימה של ההמון. הסיפור של סדום נעשה שם נרדף לאלימות הומוסקסואלית או אפילו לכל מעשה של קשר הומוסקסואלי, אלא שברור שבפרשת סדום ( והן בפרשת פילגש בגבעה) אין כל זכר לדבר. לא מדובר בהתאהבות הומוסקסואלית פתאומית של כל בני העיר באנשים שאותם הם אפילו לא ראו, אלא אלימות המונית כלפי זרים, שבאה לידי ביטוי באונס קבוצתי משפיל, כפי שמקובל עד היום למשל בבתי הכלא.

יתרה מזאת, ההסברים הפרשניים והמדרשיים מדברים על חטא של סדום לא כעל חטא של פריצות מינית, אלא כחטא של שנאה לזר ולשונה. האורחים של לוט הם זרים בסדום ולכן גורלם להיות מושפלים- כדי שהסטאטוס שלהם כזרים יישמר. כך גם הבינו חז"ל את החטא של סדום ולכן הם מייחסים לסדום המקראית את המושג "מיטת סדום" – מיטה שבה משכיבים את האורח לישון, ומותחים אותו במקרה שהוא קצר יותר מהמיטה או מקצצים אותו במקרה שהוא ארוך יותר מהמיטה. הסיפור הזה, המזכיר מוטיב דומה באגדה היוונית על השודד פרוקרוסטוס, מתאר בעצם את הניסיון של אנשי סדום לדחוס את כולם לתוך "מיטת סדום" של המושגים שלהם. את המאמץ להפוך הכנסת אורחים להתעללות. את הרצון להפוך שנאת הזר והשונה לנורמה. זהו במידה רבה גם המסר של פרשת הפילגש בגבעה. כפי שציינו כבר, האיש מהר אפרים מסרב ללון בעיר הנוכרית יבוס ומעדיף ללכת לגבעה, מקום של "בני ישראל", מבלי לדעת איזו קבלת פנים מזעזעת מצפה לו מאחיו לאמונה – וזאת רק בשל היותו "משבט אחר". הפעם החריג הוא אפילו מאותו עם- ובכל זאת חריג עד כדי כך שמעשה אלימות השפל והאכזרי ביותר מותר כלפיו. זה המעשה שדורש תיקון. אז איך מתקנים דבר כזה? אולי על ידי כך שיוצרים חברה שבה השונים והחריגים לא חוששים מאלימות ומהתנכלות? אולי זו המטרה של ט"ו באב- לחגוג את חג הקבלה לשונה ולאחר?

אולי. אבל יש בט"ו באב עוד פן- אולי סמוי מן העין. בנות ירושלים יוצאות לחולל בכרמים. החג ט"ו באב קשור גם באופן מסוים לטבע. השנה היהודית היא "דו ראשית" כידוע- כאשר השנה מתחילה מצד אחד בתשרי, כשאנו מציינים את ראש השנה, ומצד שני בניסן, "חודש האביב". התאריך של חמישה עשר לחודש החמישי מתחילת השנה ( ט"ו בשבט מתשרי וט"ו באב מניסן) מתקשר לטבע ולחגים ( ראה אוצר המדרשים של אייזנשטיין, ר"פ). שם מובאת הדעה בשם חכמי אומות העולם ( הכלדיים) שהשמש נבראה בט"ו באב ( ימים שהם אמצע הקיץ ובדרך כלל של שיא החום). ואם כן, אפשר להבין את ט"ו באב כחג של קשר לטבע ולשמש, אולי אפילו חג חקלאי של גויים ביסודו שלאחר מכן נוספו לא סיבות אחרות לחוג אותו. הקשר בין אהבה לטבע בחג הזה שולח אותנו לשיר השירים, שמלא בפסוקים הפונים הן לדוד והן לרעיה. כל אחד ואחת יוכל לבחור לו פסוקי אהבה כאוות נפשו, ללא קשר למינו ונטייתו המינית.

אז על מה שמחות כל כך בנות ירושלים כשהן מחוללות בכרמים בבגדי לבן? האם על ההתאחדות עם הטבע ואור השמש הקיצית? האם על כך שאינן עוד מושא להתנכלות, אלימות והטרדה של "המין החזק"? ואולי חלקן כלל אינן חושבות על חתנים, אלא שמחות בינן לבין עצמן? ואולי כך עושים גם החתנים בקרן הסמוכה- שמחים בטבע ובשחרור משנאה ומהתנכלות?

אכן לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב. נקווה שעוד נכונו לנו ימים טובים נוספים כמוהו.
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רחלי  On יולי 30, 2007 at 6:54 pm

    לא נעים לקרוא את הסיפור,
    נעים לקרוא את הפרשנות ואת הקריאה לאהבה וקבלת השונה.
    מצטרפת אליך ומקווה שאקיים.

  • משה  On אוקטובר 15, 2007 at 4:50 pm

    אין לי מושג איך הגעתי לעמוד זה במהלך גלישתי. אבל זכיתי. תודה על הפרשנות המאירה זוית מרכזית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: