ארכיון חודשי: אוגוסט 2007

מטוטלת היצר

 

 

שער הספר

דת או שיטה רוחנית אחרת צריכות להתמודד בשלב מסוים עם יצר לב האדם. הרעיונות המופשטים נתקלים במציאות הקונקרטית שמתנגשת בהם באופנים שונים, בעיקר עקב העובדה שרחשי לב האדם לא נוטים לחפוף במדויק את הרעיונות המופשטים. המודעות לעצמתו המיוחדת של הדחף המיני תמיד עוררה כלפיו חשש שהוא יתגלה כחזק יותר מול הרעיונות הגדולים. לכן פעמים רבות בהיסטוריה ההתמודדות עם היצרים הלכה לאחד משני הכיוונים- או לכיוון של הדיכוי המוחלט ( עד כדי סירוס עצמי שהיה מקובל בכתות אחדות של הנצרות המזרחית) או לכיוון של התרת הרסן המוחלטת ( כפי שקרה למשל עם הכת של יעקב פרנק שהטיפה לגאולה דרך עבירה על כל העריות שבתורה). לעיתים קרובות ניתן לשמוע טענה שיהדות "פתרה את הבעיה" כיוון שהיא " לא מטיפה לסגפנות וגם לא למתירנות, אלא לקדושה של היחסים המותרים". הטענה הזו שמתיימרת למצוא את שביל הזהב כנראה לא עומדת במבחן המציאות, כיוון שגם בתוך היהדות ההלכתית ההתמודדות עם היצרים נמשכת ונראית בלתי פוסקת ומזמינה אף היא גישות קיצוניות שונות.

קובץ המאמרים "שיחות עם יצר הרע" בעריכתו של אסא קידר מנסה להביא קולות שונים הדנים בהתמודדות היהודית עם היצר. עריכת קבצים תמאטיים  אינה משימה פשוטה וקורה לא פעם שהיא נכשלת עקב הקושי לשמור על הרמה האחידה, ערבוב הז'אנרים והעריכה הרשלנית. נראה כי הקובץ שלפנינו עמד בכבוד במשימה שהוטלה עליו ומצליח להגיש לנו דיון רב צדדי, רבגוני ומאוזן בנושא טעון מאד ומורכב, מבלי ניסיונות של מריחה אפולוגטית, ניתוחים משמימים או סיסמאות שחוקות.

נדמה שהציר המרכזי של הקובץ הוא המחול הבלתי פוסק של התרבות היהודית סביב שני קטבים- הקוטב של הבריחה מן המיניות, ניסיונות של סיגוף עצמי למען השגת המטרה הרוחנית מצד אחד והניסיונות "לביית" את היצר ולרתום אותו להתקדמות הרוחנית.

 

 

ההתלבטות הזו מתחילה עוד בתנ"ך. מאמרה של שוש שפירא דן בשני ההיבטים של היצר הנשי, כפי שהם משתקפים בסיפור המקראי של גן העדן- האישה כרעיה מול האישה היצרית- ההבחנה המוכרת במחקריםשל ניצה אברבנל על דמות האישה במיסטיקה היהודית ככפל הדמויות של חווה ולילית. הנושא ממשיך במאמרו של רני יגר המציג ניתוח יוצא דופן לסיפור של דוד ובת שבע. יגר דן בהשלכות הפוליטיות של היצרים הפרטיים כפי שהן משתקפות בסיפור וקורא את מעשה בת שבע כביקורת על הגישה הנאיבית כלפי המנהיגות המונעת באופן בלבדי כביכול על ידי רעיונות מופשטים. הביקורת מציעה חלופה של המודעות למגבלות האנושיות, תוך עיון וביקורת מתמדת במעשי ההנהגה ומניעיה הגלויים והנסתרים.
 
הקו הכפול של ההתייחסות ליצר נמשך גם בתלמוד. מאמרה של שולמית ולר מציג את קשת הדעות בחז"ל הקשורות להתמודדות הראויה עם היצר המיני. עצמתו של היצר תוארה אצל חז"ל במטאפורה של אריה של אש היוצא מקודש הקודשים של בית המקדש ומכאן הכובד ראש שבהתייחסות אליו. מצד אחד,  קיימות אצל חז"ל עצות רבות לגבי השאלה איך נכון להתמודד עם היצר הרע על ידי לימוד תורה בבחינת "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". אלא שבאופן אירוני גם בבית המדרש המיניות אינה נעלמת אלא אולי מתעצמת, מרוב האנרגיות הדחוסות שם, כפי שרואים בסיפורי הצדיקים הרבים שהתאמצו ביותר לשלוט ביצרם. הסיפורים על הכישלונות של ה"גדולים" באים במיוחד על רקע של הזלזול שלהם ב"עוברי העבירה" ומצביעים על הסיפוק העצמי המיותר. ולעיתים הצדקנות היתרה היא עצמה מכשילה את האדם, כפי שקורה בסיפור על הרב חייא בר אשי במסכת קידושין. לאירוניה שבסיפורים התלמודיים על היצריות והמסר הכפול שלהם מוקדשים גם המאמרים של יובל כאהן , אדמיאל קוסמן ואביגדור שנאן.
 
מאמרו של אלכסנדר אבן חן מוקדש לקצה האחד של ההתמודדות עם היצר- הסגפנות. שלשה הוגים יהודיים חשובים- רבנו בחיי אבן פקודה, הרמב"ם ורבי יהודה החסיד הטיפו להתרחקות קיצונית מכל סיפוק יצרי מעבר למינימום הנדרש, מתוך אמונה שהדבקות העקרונות הרוחניים מוקנית רק במחיר של התרחקות מתאוות העולם הזה- בין אם מדובר בדבקות במושכלות לפי הרמב"ם או בחוויות השלמות המיסטיות של ר' יהודה החסיד. המאמר דן בזיקה בין הגישות הללו לבין הגישה האריסטוטלית ליחסים בין הפיזי לרגשי ובין הגוף לנפש. הכיוון השני מוצג במאמרו של חנוך בן פזי על היצריות במשנתו של הרב קוק. הראי"ה מנסה בדרכו ההוליסטית להכיל את האנרגיות של היצריות ותופס את הצניעות לא כניסיונות לדכא ולהשפיל את היצר, אלא ככלי סיוע למקד את האנרגיות שלו ולחיים הרוחניים. מאמרו של עורך הקובץ אסא קידר דן בקשר בין המושגים "ארוס" ו" יצר".מאמרה של מירי רוזמרין מציג את היצר הנשי מול היצר הגברי ומעמת ביניהם. וגם כאן רואים את המתח בין שני הקטבים וגם את הרצון של האישה ה"לא יצרית" והסבילה לשחרר את היצר שלה- ולצדו חשש להיפגע מן היצר הגברי.
 
הדיון ברובד הרע המודע והבלתי מודע של היצר ממשיך במאמרו של פסיכולוג יונגיאני מיכה אנקורי. הוא משלב את התובנות של החסידות והקבלה יחד עם היסודות של הפסיכולוגיה היונגיאנית, שמדברת על תודעת הצללים, כדי לגבש התמודדות מול היצריות האנושית ששואפת גם להדחיק את היצר ולגרום לסבל של הפרט- או להתמכר לו ולגרום לסבל של החברה.  סיפורו המושחז של אילן שיינפלד מגלה את הפן האכזרי של היצר דווקא כשזה עטוף באיצטלה של קדושה יתירה.

 

מאמרו של סטיב גרינברג דן בהתלבטות יוצאת הדופן שלו בין זהותו כיהודי אורתודוקסי מוסמך רבנות לבין נטייתו ההומוסקסואלית. מחד גרינברג רואה בנטייתו המינית חלק מובנה מזהות ודוחה את התפיסה שרואה בה "יצר" או "דחף". אך מאידך גרינברג גם אינו מעוניין בגאולה דרך איסורי העריות או בפירוש המחודש לאיסור של משכב זכר. עמדתו מאתגרת גם את הקהילה הדתית וגם את הקהילה ההומולסבית שבשתיהן הוא מנסה להשתלב ולהרגיש שייך, מבלי לוותר על החלקים הנוספים של זהותו.
 
ההתלבטות המדעית סביב היצריות האנושית קיימת אף אצל הפסיכולוג קרלו שטרנגר. מצד אחד הוא בעל השקפה אתיאיסטית שרואה את הטבע האנושי שמכלול של התפתחויות אקראיות במהלך האבולוציה שאינן יכולות להיות טובות או רעות כשלעצמן. אך מצד שני שטרנגר מודה שהבחירות הנעשות על סמך אותן תכונות יכולות להיות רעות מאד, במובן של פגיעה בזולת והצגתו כאובייקט. שטרנגר אף יוצא נגד הגישה ההומניסטית הישנה הרואה את האדם כטוב מטבעו ומציע תפיסה ניטרלית יותר. כך שהניסיון לנטרל את הממד הרע של היצריות על ידי הניקוז של הפן הדתי ממנו. הניסיון לאיחוד הרמוניסטי נעשה גם בדבריה של הרבה מירה רז שמעדיפה לדבר לא על היצר הרע, אלא על בחירות רעות. ושוב אנו חוזרים אל המודעות לצדדיו הבעייתיים של היצר ואל הניסיונות החוזרים של הימנעות מהשיפוטיות שתמיד חוזרים אליה באופן זה או אחר.
 
מאמרו החריף של המורה הרוחני אהד אזרחי הוא אולי מרחיק הלכת ביותר בקובץ. אזרחי קורא לפריצה של הגבולות החברתיים המקובלים אל המיצוי המלא של התשוקה. אין במאמרו פירוט כיצד זינוק כזה אמור להתבצע, אך יש בו ניחוח חזק של חוויית "מעבר לטוב ולרע" הניטשאנית ומנה גדושה של בוז ל"נוחות הבורגנית הצועדת בגבולות המותר". אמנם אזרחי אומר מספר מילים על הזהירות הנדרשת ואף רומז על אנשים ש"נפלו בדרך" אך ממשיך לקרוא לאנשים שלא לחשוש מן הנפילה כי לדידו דרך רוחנית שאינה לוקחת את הסיכון הזה אינה ראויה.
 
מאמר ההמשך של המשורר מירון איזקסון – שגם נתן לספר את השם- עוסק בדיוק באותה הדרך. מתוך הרבה פיכחון ומודעות להבחנות דקות ועמוקות מאד, דן איזקסון באותה ההתמודדות הבלתי פוסקת בין היסחפות אחר היצר ובין ההימלטות ממנו. הוא בהחלט מודע לכך שצדקנות יתרה פעמים רבות אינה אלא מצג שווא- אך באותה מידה הוא מודע היטב לכך שהדיבורים על פריצת הגבולות מכסים פעמים רבות על נרקסיזם טהור ועל אי ההתחשבות בזולת. גם איזקסון מעדיף פיכחון על פני הרומנטיקה והתמודדות אינסופית של שיח פנימי על פני הכרעות חד פעמיות. הוא גם רואה באותו שיח פנימי בלתי פוסק "אחראי" על כמה מיצירותיו. גישתו מהווה השלמה יפה למאמר של אזרחי וחופשת כמה חללים בתוכו. הקובץ מסתיים עם תיאור פיוטי רב עצמה של רבקה מרים שמשלב שוב גם הכמיהה לתשוקה וליצר ואת המודעות לסכנות שלהם. תיאורים ספרותיים נוספים של התלבטות יצרית נמצאים בשירים של רוני סומק, מיכל גוברין ושור ענתבי.
 
לסיום, נראה שקובץ אינו מציע את ה"פתרון היהודי לשאלת היצר" ולא "מפצח את חידת המיניות". אולי הוא אפילו מטיל ספק בכך שהפתרון הזה הנו בגדר האפשר. אך יש בו תיאור רב צדדי ורב תחומי של היבטי היצר השונים, על הסיכון והסיכוי הטמון בהם, את הדרכים השונות בהם אנשים התלבטו וממשיכים להתלבט מול יצרם, את הטעויות האפשריות שנעשו ואת המתנות שניתן למצוא בדרך. במקום לוחמה ביצר או כניעה לו הספר- כשמו- בוחר בשיחות איתו. אולי השיחה לא תשכנע אף צד, אך היא וודאי תעזור להבין ולהכיל את ההיבטים השונים של חווייתנו.

פרדוקסים פוסט-לייבוביצ'יאניים

 

 

שלוש-עשרה שנה עברו מאז מת ישעיהו לייבוביץ' ולא קם עדיין מי שימלא את מקומו בשיח הציבורי הישראלי. גם הערכה שיטתית של מורשתו האינטלקטואלית עדיין לא נעשתה. התברכנו בספרים לרוב מאת תלמידים, חברים וחסידים שרשמו כל מלה של מורם הנערץ, ומאידך גיסא גם בכתבי פלסתר שמנאצים את "הכופר חובש הכיפה" העוסק ב"שלילה לשמה". אך הערכה כנה, בלי תסביך עליונות ונחיתות, אין לפי שעה. הספר שלפנינו הוא קובץ חשוב ובעל פוטנציאל לשמש בסיס לעבודה כזאת.

קובץ המאמרים האו אחד מפירותיו של יום העיון שנערך במכון ון ליר בירושלים לרגל מאה שנה להולדתו של לייבוביץ'. הוא כולל שישה שערים העוסקים בתפישת הדת והמוסר של לייבוביץ', בגישה המדעית, ביחס למצוות, בתפישת המחאה החברתית וביחסו למדינה. ניתן לאפיין את הרוח הכללית של הקובץ כ"פוסט לייבוביצי'אנית". רוב האינטלקטואלים הדנים כאן בשיטתו עברו תהליך מורכב ביחס אליו, שבתחילתו ראו בו ההוגה הגדול, הישר והמעמיק ביותר בדורנו, ובסופו אימצו עמדה של ביקורת מפוכחת, שאינה מהססת לבקר את דעתו בכל הכלים העומדים לרשותה.

היה מי שכינה את לייבוביץ' "יהודי של יום הכיפורים", אך נכון יותר לכנותו "יהודי של הבדלה". ההבדלות החדות כתער – בין עובדות לערכים, בין עבודה לשמה ושלא לשמה, בין דעת ה' לעבודה זרה, בין מדינה לדת ובין דת למוסר – הן סימן ההיכר העיקרי במשנתו של האיש והן מושא הביקורת העיקרי בספר. ברור לרוב המחברים שכוונתו של לייבוביץ' היתה להפריד מושגים שונים כדי לפתח אותם מבלי שיאיימו זה על זה, או להפך: כדי לעמת אותם עד קצה גבול היכולת. אלא שדווקא ההפרדה החדה היא זו שמוציאה את המושגים מהקשרם המקורי והופכת את הדיון לבלתי אפשרי. הניתוח הלייבוביצ'יאני דומה להפרדה אנטומית של הגוף: כל החלקים מתוארים בצורה ברורה ומדויקת, אבל הם מסרבים להצטרף למשהו מתפקד וחי.

הביקורת הנוקבת ביותר בקובץ נמתחת על גישתו של לייבוביץ' לדת ולמוסר. העורך אביעזר רביצקי, שהמבוא שלו לספר נכתב בהערכה רבה, מודה שגישת מורו ורבו לדת ולמוסר אינה מקובלת עליו. מאמרו של פנחס שיפמן מצביע על הניצול המניפולטיווי של ההבחנה הזאת על ידי הימין הקיצוני, החרדים ואף החילונים המיליטנטיים, שמקורה ב"שליפת" דעה אחת מקורפוס שלם של דעות ותפישות. על ההפרדה הלייבוביצ'ית בין הומאניזם (שהאדם במרכזו) לבין הדת (שהאל במרכזה) עומד אליעזר שבייד, המצביע על הסתירות הפנימיות בגישה ויותר מכך – על הסיבות שהגישה מתקבלת ונפוצה למרות הסתירות.

את גישתו של לייבוביץ' לדת מבקרים גם מן הזווית המודרנית והפוסט-מודרנית. אבי שגיא, הדן ביחס שבין התפישה הדתית של לייבוביץ' ליחס ליהדות כתרבות, מצביע על הניתוק בין ההקשר ההיסטורי והתרבותי שבו הדת התפתחה לבין מצוותיה. לייבוביץ' ניתק ביניהם כדי לתת לדת אוטונומיה, אך בכך ניתק את הדת גם מהאדם הדתי ומעולמו. ביקורתה הפוסט-מודרנית של גילי זיוון דנה בתפישת ההכרעה הדתית לעבודת ה' אצל לייבוביץ'. תפישתו המעגלית הידועה, שכבר נאמרו עליה דברים רבים (אדם עובד את ה' בגלל החלטתו לעבוד את ה') מתעלמת לדעת זיוון משלל המניעים, המודעים והלא מודעים, להחלטות ולהכרעות שלנו. בכך נעשית ההחלטה להאמין חסינה מן המבט הביקורתי, אך היא גם מתנתקת מההיבט האנושי ולא ברור כיצד מזדהים אתה.

גם מאמרו של דני סטטמן מנתח את גישת המידור של לייבוביץ'. סטטמן טוען כי רבים מן האינטלקטואלים הדתיים אימצו אותה אף שלא במודע. אבל לדעתו, נכשלה היהדות הדתית בארץ להעמיד תפישה הגותית סדורה ומעמיקה המתמודדת עם אתגרי המודרנה והפוסט-מודרניות. רבים מן הצעירים הדתיים חשים מבוכה אינטלקטואלית ונפשית גדולה ביחס לדת שאינה נוגעת בעולם הערכים היומיומי שלהם, וייתכן שבכך לייבוביץ' הוא "מבשר השקיעה" של היהדות הדתית. גם גישתו ביחס לעשייה הפוליטית ולמדינה מסגירה סוג של אכזבה – כך טוענים אריה פישמן ומאיר בוזגלו. בדבריו האישיים בסוף המאמר מדגיש בוזגלו את יחסו החם אל לייבוביץ' האיש; אבל היחס הזה אינו נוגע במה שבוזגלו רואה כאיום ממשי, מדינה מופרדת כליל מכל ערך או סמל דתי.

פרדוקס לייבוביצ'יאני נוסף הוא שהגישה הזאת התפתחה דווקא על רקע יחסו לתנועות החילוניות הרדיקליות: התנועה הכנענית, כפי שהיא משתקפת במאמר של דוד אוחנה. גם השלילה הקיצונית של לייבוביץ' את השליטה ביש"ע – עד כדי קריאה למרי אזרחי אלים – היא שבירת כלים חסרת האחריות בעיני נפתלי רוטנברג, כיוון שנקיטה בצעד קיצוני כזה תוך התעלמות מההקשר הרחב שלו עלולה לגרור נקיטה בצעדים דומים גם מהכיוון השני ובכך לפורר את כל המערכת החברתית בשם אותה הבחנה רדיקלית.

לסיכום ניתן לומר על לייבוביץ' את הדברים שנאמרו על הוגה רדיקלי אחר, תומאס סאס: אי אפשר שלא להכיר אותו, אי אפשר שלא להיות מושפע ממנו ואי אפשר לקבל את דעתו או להתנהל על פיה.