ארכיון חודשי: ספטמבר 2007

מעגל הענווה- לשמחת תורה

 

 

חגי תשרי נחתמים ביום השמיני של חג הסוכות- שמיני עצרת ( שמחת תורה) . זהו יום חג מאד מיוחד- בלי מצוות של ממש. עומס המצוות של חג הסוכות- סוכה, ארבעת המינים- נותרו מאחור. הריקודים של החג הזה הם מנהג ואינם שייכים להלכה. ויחד עם זאת- נראה שהמנהג הזה הוא אחד הפופולריים ביותר.

ובאמת, בחג הזה ה"דירוג" הנצחי בין היהודים נמחק כביכול. כולם נמצאים בתוך המעגל. כולם- בלי יוצא מן הכלל- גם עולים לתורה ביום הזה. ובמרכז העניינים- הילדים, שעדיין אינם חייבים כלל בשמירת המצוות. הם המשתתפים האדוקים ביותר של שמחת התורה והם גם אלו שרוקדים הכי הרבה מכולם. למה?
 
יש סיפור אחד על שמחת תורה שקיימות לו שתי גרסאות- הליטאית והחסידית. הגרסה הליטאית אומרת כי רב חשוב נשאל פעם מדוע גם פשוטי עם שאינם לומדים תורה כל השנה כל כך שמחים לרקוד איתה בשמחת התורה. תשובתו הייתה כי אותם פשוטי העם שמחים כל כך לראות את התורה כי הם לא ראו אותה כל השנה כולה….הגרסה החסידית אומרת אחרת. כששאלו עם הארץ ידוע מדוע הוא כל כך שמח לרקוד עם התורה למרות שהוא בקושי למד ממנה, הוא ענה "וכי לא אשמח בחתונה של אחי"? יש מאחורי זה רעיון, שמוסבר על ידי הרב שלמה קרליבך זצ"ל בספרו "לב השמים" על חגי תשרי. הרב קרליבך מסביר כי בשמחת התורה אדם מישראל מתחיל לקרוא את התורה מחדש. הוא חש איך כל הידיעות שלו בתורה הן אפסיות מול גדולתה האינסופית האמיתית של התורה ומבין, שלמעשה אין לו כל סיבה להתנשא על היהודי הפשוט והלא מלומד. לכן השמחה והזיקה לתורה בולטים ביום הזה אצל כולם יחד- כי כולם נכנסים למעגל. אם ביום הכיפורים הייתה עדיין ההבחנה בין ה"עבריינים" לבין שאר הציבור, למרות ההיתר לתפילה המשותפת, ואם בסוכות עדיין קיימת ההבחנה בין ארבעת המינים המסמלים סוגים שונים של יהודים- הרי שבשמחת התורה כל ההבחנה אינה קיימת יותר. כל אחד בקהילה זוכה לכבוד הגדול ביותר- לעלייה לתורה וגם להשתתפות במעגל הרוקדים.
 
קיים בשמחת התורה עוד פרט מעניין שייתכן והוא קשור לאופיו של החג. בחג הזה מתחילים להתפלל על הגשמים ו"שעון החורף" היהודי נכנס לתוקף. גשם ביהדות הוא סמל של ברכה היורדת מלמעלה. והברכה הזו יורדת ללא הבחנה על כולם, בלי לבחון את רמת הצדיקות האישית של כל אחד בנפרד. אולי לכן אנו מתחילים את התפילה לגשם במצב של האחדות הגדולה ביותר האפשרית של כל ישראל, מתוך הנחה שאם הברכה תרד- היא תרד לכולם ואם ח"ו להיפך- אז כולנו ניפגע מזה.
 
הלקח העיקרי של שמיני עצרת, אם כן, הוא התנגדות נחרצת לדחייה "מחוץ למחנה" או להדרה. לאותה ההדרה , ממנה סובלים החריגים, כולל דתיים ההומולסביים, במשך כל השנה- נעלמת במהלך שמחת התורה. אם אדם דתי מרגיש שהוא מורחק מן הקהילה בשל נטייתו המינית או בשל תכונה חריגה אחרת- שמחת  תורה היא ההזדמנות לחדש את הקשר שלו עם הקהילה ועם התורה. הוא יכול לנסות להתחיל מבראשית, לחבק את ספר התורה ולאמץ אותו אל חיקו. ואולי לחוש תוך כדי כך שגם ספר התורה מחבק אותו חזרה. ולקבל מכך את ההארה ואת הכוחות לימי החורף הבאים עלינו.
 
מועדים לשמחה ולגאווה

הבית הפתוח- לסוכות

אני לא רוצה לחיות בבית שבו אפילו יהודי אחד לא ירגיש בבית. אני רוצה לחיות בבית שבו כל יהודי- ואולי פעם כל העולם- ירגיש בו בבית
ר' שלמה קרליבך, "לב השמים", סוכות
 

חג הסוכות בא בלוח השנה היהודי כהמשך של יום הכיפורים. לכן אף אני הייתי רוצה להתחיל את הרשימה על סוכות כהמשך לרשימה הקודמת ( "להתפלל עם עבריינים"). וגם הפעם אזכיר את הסרט התיעודי החשוב "לפניך ברעדה". ברגע מסוים בסרט אנו רואים את ישראל, הומוסקסואל שבא ממשפחה חסידית מכובדת, מנסה, לאחר שנים רבות של נתק ונידוי, ליצור קשר עם אביו הקשיש. הדבר נעשה בעיצומם של ימי הסליחות. האב מספר לבנו שהוא עמוס מאד בימים האלה ולבסוף הם קובעים להיפגש בחול המועד סוכות. בקטע אחר בסרט, אנו רואים את בן, בן ישיבה הומוסקסואל ונשא האיידס, שמארגן חגיגת סוכות למספר הומוסקסואלים דתיים, היושבים בסוכתו ומתבשמים מאווירת החג. האם יש משהו בחג הסוכות שהופך אותו למיוחד עבור הדתיים ההומולסביים?
 
חג הסוכות הוא החג השמח ביותר בשנה. גם התפילה קוראת לו "זמן שמחתנו" ולא "זמן הישיבה בסוכה" למשל. מדוע אנחנו כל כך שמחים בחג הזה דווקא?
 
ניתן להסביר את האופי המיוחד של סוכות באמצעות מאפיין נוסף שלו. סוכות הוא החג המזוהה ביותר עם כלל ישראל. דווקא עם כלל ישראל כולו, ללא יוצא מן הכלל. הסמליות הזו באה לידי ביטוי במספר רבדים: גם הברכה על ארבעה מינים- אתרוג, לולב, הדס וערבה- אמורה להזכיר לנו את הסוגים השונים של היהודים- בעלי תורה ומעשים טובים גם יחד, אלו שיש להם רק אחד משני הדברים וגם אלו שאין להם אף אחד משני הדברים. בסוכות אנו מאגדים אותם כולם יחד. אבל המאפיין הבולט ביותר של החג היא כמובן הסוכה.
 
סוכה היא בית זמני ( דירת עראי) בה יהודי אמור להתגורר במשך ימי החג. זהו מעין סמל של בית- עם שלש קירות- דפנות ומעט גג- סכך. המאפיין העיקרי של הסוכה זה שהיא פתוחה להיכנס ולהכניס אורחים. לסוכה מוזמן להיכנס כל אורח. היא לא הבית שדלתו סגורה על סורג ובריח. היא בקתה שמזמינה את כל אחד ואחד בעם ישראל לבוא ולהסתופף בה. ולא רק יהודים החיים היום מגיעים אלינו לסוכה, אלא אף היהודים מדורות עברו- ה"אושפיזין", אבות האומה. אחת ההלכות של בניית הסוכה אומרת שאין לה גודל מקסימלי. מזה לומדים חז"ל ש"ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת" ( סוכה, כ"ז:). מובן שבנייתה של סוכה כל כך ענקית היא בלתי אפשרית ברמה הפרקטית. אלא שהכוונה היא שכל בני ישראל ראויים לשבת בסוכה. אין כאן מישהו "זר ולא שייך". " כל אזרח בישראל יישבו בסוכות"- אין מישהו בעם ישראל שלא מרגיש "אזרחות" בסוכה.
 
האווירה של סוכות היא המשך ישיר לאווירה של הימים הנוראים ובפרט יום הכיפורים. כבר ראינו שביום הכיפורים אנו מזמינים את כל עם ישראל לקחת חלק בתהליך הכפרה המשותף. ועכשיו, לאחר הכפרה, הדבר העיקרי שמאפיין אותנו הוא הפתיחות המוחלטת שלנו לכל איש מישראל. המוכנות המוחלטת לא להדיר ולא לסגור את הדלת מפני אף אחד. לכן אנו הולכים מהבתים המוגנים והסגורים שלנו אל הסוכה הפתוחה. שם יוכל להצטרף אלינו כל מי שירצה בכך, מבלי לחשוש לדחייה. 
 

הסרט "אושפיזין"

מעניין שדווקא היחס לאחר הוא העומד במרכזו של סרט ישראלי נפלא המוקדש לחג הסוכות "אושפיזין". עלילת הסרט היא סביב זוג של בעלי תשובה השייכים לחסידות ברסלב שלא זוכים לילדים. ומגיע חג הסוכות והם תרים אחרי האורחים לסוכתם. ואז לפתע מגיעים לסוכה האושפיזין- האורחים- עבריינים נמלטים שקשורים לעברו הלא כל כך צדיק של הבעל. מדובר בשני אנשים שהגינונים הדתיים מאד זרים להם והזוג המסכן ממש יוצא מגדרו על מנת לאפשר להם להרגיש בבית- מתוך שכנוע עמוק שכל יהודי צריך להתקבל במאור פנים בסוכה. אחרי שהאתרוג המהודר של בעל הבית מוצא את עצמו בסלט החג,  הכנסת האורחים עומדת במבחן קשה במיוחד. ורק אחרי שהיא עומדת במבחן הזה, לאחר כמעט פירוק המשפחה,  בעלת הבית נפקדת בפרי בטן.
 
זהו המסר המרכזי של חג הסוכות. סוכה היא הבית היהודי הפתוח לשונים ולחריגים. בגלל זה דווקא סוכות הוא זמן טוב כל כך עבור חריגים שונים, כולל ההומולסביים, להרגיש את עצמם בבית במקום שבזמנים האחרים אולי לא תמיד מאיר פנים.  השונות משמשת בחג הזה דווקא כמבחן ההכלה האמיתי. וכך עולים באי הסוכה לדרגה הרמה של ה"אושפיזין הקדושים".
 
מועדים לשמחה ולגאווה
 
 
 

ירושת האמנות הנשכחת

אמנות לשמה

חודש ספטמבר הוא חודש של חזרה ללימודים ובתור שכזה מעלה באופן טבעי סוגיות שונות הקשורות להשכלה. למשל היומון Boston Globe פרסם מאמר של אלן וינר ולואיס הטלנד תחת הכותרת "אמנות לשמה" הדן בהוראת האמנות בבתי הספר בארה"ב. המחברים המודאגים מהקיצוץ בהוראת האמנות בבתי הספר הציבוריים בארה"ב הקדישו את מאמרם להסברת החשיבות של לימודי האמנות. אלא שלדעת המחברים חשוב מאד שאמנות תילמד מטעמים נכונים. האמונה הנפוצה ש"האמנות תהפוך את התלמידים לחכמים יותר" עשויה להיות ערבה לאוזן, אך היא מתגלה כחסרת שחר במבחן שטח. לימודי האמנות אינם גורמים לעלייה באינטלגנציה של התלמידים. אך בשעה שוינר והטלנד חקרו את ההשלכות של הוראת האמנות על התלמידים, התברר להם שההשפעה קיימת בתחום אחר לגמרי. האמנות הויזואלית מפתחת את הכישורים ואת המיומנויות שפעמים רבות מוזנחים בהוראת המקצועות האחרים. המיומנויות הללו כוללות כישורים ויזואליים- מוטוריים, תחושת הפרופורציה, ביקורת עצמית ויצירתיות. מבדקי האינטלגנציה הסטנדרטיים נוטים להתעלם מן הכישורים הללו, אך הם משמעותיים מאד להתפתחותו העתידית של הפרט. תלמידי מגמות האמנות למדו להתמיד כאשר נדרש מהם לבצע יצירות מורכבות שדרשו השקעה ניכרת במשך פרק זמן מסוים. עושר של הביטוי העצמי היצירתי מעבר לתבניות המקובלות והנפוצות גם השתפר אצלם. היכולת של החשיבה המופשטת וייצור שלך מודלים מופשטים שיסייעו בהתמודדות עם הבעיות הריאליות, החדשנות והמוכנות לתור אחרי פתרונות בלתי שגרתיים- כל אלו יכולים לסייע לתלמידים להתמודד עם האתגרים הצפויים להם במאה ה- 21.

אמן כאיש טראגי

לנושא של האמנות בחברה שלנו מוקדש גם מסה נרחב של חוקרת האמנות המפורסמת והפרובוקטיבית קמיל פליה ( Paglia) התפרסם בגיליון אחרון של כתב העת לאמנות ולימודים קלאסיים Arion. לדעתה של פליה, הדת והפוליטיקה בארה"ב עברו הליך נמשך של השטחה. הדבר קרה לדעתה עקב גישה בעייתית של המחנות הפוליטיים בארה"ב לאמנות ובאופן ספציפי יותר- עקב ניתוק הקשר בין האמנות והדת. פליה, המגדירה את עצמה כאתיאיסטית ליברלית, מדגישה כי הנוצרים הפרוטסטנטים- אבות האומה הימריקאית- שמרו תמיד על היחס החשדני כלפי האמנות- ירושה מהקונפליקט שלהם עם הקתולים, שהשקיעו רבות בעיצוב האמנותי של היכלי התפילה שלהם. בעת החדשה, מאז עידן ההשכלה, היו הדת והאמנות צרות זו לזו, אך בעיקר באירופה ופחות בארה"ב. הקונפליקט התחיל בארה"ב על גל מהפכת שנות השישים,  שזיהתה את האמנות באופן בלעדי עם המרד במוסכמות ובמסורות, תוך פירוק הכרחי של הצורות האמנותיות המקובלות שלעיתים קרובות לא הייתה לו מטרה אחרת מאשר "לזעזע את הבורגנים". הדבר גרר את תגובת הנגד בשנות השמונים של רייגן, כאשר ארגונים דתיים שונים התאגדו במטרה להגן על "ערכי המשפחה והמסורת" ופתחו במלחמת חורמה נגד המימון הציבורי של האמנויות ה"פוגעות ברגשות הדתיים". הלוחמה הזו "ייבשה תקציבית" את האמנות האמריקאית, שסבלה גם כך מתמיכה ממשלתית מצומצמת יחסית, לעומת רוב ארצות אירופה, שם מקובל לראות בשימור יצירות האמנות ערך של מסורת לאומית. בנוסף, אומרת פליה, השמאל הליברלי שכביכול תומך שחופש הביטוי והאמנות, למעשה עשה מעט מאד על מנת להפיץ בבתי הספר ואוניברסיטאות את הידע הרחב על אמנות ותולדות האמנות, שהיה מאפשר להבין חלק מהיצירות שנחשבו ל"שערורייתיות" או ל"פרובוקטיביות" בתוך הקשרן התרבותי. וגם הדחף הבלתי נשלט של חלק מן האמנים להפגין זלזול בסמלים נוצריים- זלזול שהם לא היו מרשים לעצמם כלפי יהדות, איסלם או בודהיזם- לא היטיב עם האמנות. רבים מהם זכו לפרסום רב ולעושר חומרי לא מבוטל בעקבות המחאה הדתית נגד יצירותיהם וזר הקוצים של הקדושים המעונים שהם מנסים לעטות על עצמם מטעה בעיקרו. וכך שתי השיטות הרוחניות- האמנות והדת- התרחקו אחת מהשנייה, כאשר הדת נשארת לכודה בתוך דוגמטיקה והאמנות מתרוקנת מהקשר תרבותי עמוק ועשיר של המסורות הדתיות. בתר תיקון המצב פליה מציעה לאמנים לגלות מחדש את התכנים התרבותיים והרוחניים של המסורות הדתיות ולדתיים ושמרנים- להתגבר על סלידתם מהאמנות, גם אם זו כוללת הצגה של הגוף האנושי, כיוון שהצגת הגוף היא אבן פינה של האמנות הויזואלית, גם זו הנוצרית. שילוב זה יכול להוביל לתחייה של האמנות בארה"ב.

על המינים

עימות אחר- בין נשים לגברים- הוא נושא מאמרו של הפסיכולוג חוקר ההבדלים בין המינים רוי באומייסטר, שפורסם באתרו של הוגה הדעות דניס דאטון. באומייסטר מתייחס בדבריו לתפיסה הנפוצה שנוהגת לייחס לנשים כמעט באופן גורף את כל התכונות החיוביות ולגברים- את כל הדברים השליליים ולזקוף את כל בעיות העולם ואת כל המצוקות של הנשים לחובתה של הפטריארכיה הגברית. לדעתו של באומייסטר, החשיבה הקונספירטיבית הזו אינה מיטיבה עם שני המינים, מכיוון שהיא מונעת את ההבנה לטבעה האמיתי של האינטראקציה המורכבת בין המינים, התפתחות ההבדלים האלו ומשמעותם.

על מנת להציג תמוהנ חלופית באומייסטר מציע סקירה קצרה להתפתחות של ההבדלים האבולוציוניים בין המינים. במהלך ההיסטוריה האנושית נשים היו המופקדות העיקריות על גידול הצאצאים וכתוצאה מכך עתידו של המין האנושי היה תלוי בעיקר בהן. חקר ה- DNA מגלה שכפול גברים מנשים מתו במהלך ההיסטוריה מבלי להעמיד צאצאים, זאת כיוון שכל חברה אנושית התאמצה לשמר בנסיבות המסוכנות קודם כל את הנשים . הגברים, לעומת זאת, זקוקים להרבה יותר לקיחת סיכונים מנשים ולהרבה יותר אסרטיביות על מנת לשמר את המעמד של עצמם ולהעמיד צאצאים. בגלל זה הגברים הם אלו המאכלסים את הקומות הגבוהות ביותר של הדירוג החברתי. ברם, גברים גם מהווים את הרוב בתחתית של החברה- ההומלסים, המובטלים, העבריינים הקשים שמרצים תקופות מאסר. סולם הטיפוס האבולוציוני של הגבר הוא קשה יותר ורבים הם הנושרים באמצע. כתוצאה מזה גברים גם נוטים יותר ליטול סיכונים ומתים יותר מהתקפי הלב ומהתאונות הקטלניות. במילים אחרות, גברים אינם משתלטים על מוסדות החברה היוקרתיים על מנת שלא לאפשר לנשים להגיע לשם, אלא מגיעים לשני הקצוות של הסולם החברתי- העליון והתחתון- בכמויות גבוהות יותר מהנשים.

ההבדלים בין המינים צאינם מתמצים בזה כמובן. היכולות הריאליות של שני המינים ככל הנראה אינן שונות בהרבה. אך המוטיבציות של שני המינים לעסוק בסוג זה או אחר של הפעילות הן מאד שונות. זה גם מה שמסביר את האחוז הגבוה של הגברים בקרב העשירון העליון. זה לא קורה בגלל קשר גברי למניעת הרווחים מהנשים, אלא בגלל שבקרב גברים יש יותר אנשים ש"מכורים לעבודה". בנוסף, מכיוון שנשים נוטות יותר לגיבוש של מסגרות קטנות ואינטימיות הן גם שואפות יותר לרמות שכר שוויוניות, בשעה שהגברים נוטים לגיבוש של רשתות גדולות ותאגידים שיפשטו רגל אם ישלמו שכר שווה לעובדים ללא קשר להשקעתם בעבודתם. הכותב מדגיש שכמובן אינו בא להצדיק אפלייה מכוונת, אלא להסביר מדוע מבנה חלוקת המשאבים הנוכחי הוא בעל משמעות שלא ניתן לבטלה במחי יד.

אל שתליכני לעת זקנה

בנושא של חלוקת המשאבים דן גם מאמרה של הסוציולוגית ליליאן רובין ב- Dissent. רובין כותבת על הסוגיה החדשה בנושאי רווחה שלא נידונה עד הזמן האחרון. העלייה באיכות ורמת החיים וכתוצאה מכך גם בתוחלתן מביאה לכך, שיותר ויותר אנשים מגיעים לגילאים מופלגים ביותר, כאשר החסכונות שלהם נגמרים ואינם מאפשרים להם ליהנות מרמת חיים סבירה. מצד אחד, דור ה"בייבי בום" נחשב לדור העשיר ביותר בארה"ב, בהיותו נהנה מרווחה הכלכלית שלא הייתה דומה לה בהיסטוריה. אך מצד שני, העלייה בתוחת החיים עלולה לגרום לכך שהעושר הזה לא יספיק לאנשים כדי לחיות בכבוד. לפני 40 שנה אדם שהגיע לגיל הפרישה חי חמש שנים בממוצע- והיום הוא יכול בשקט לצפות לעשרים שנות גימלאות. חסכונותיו הולכים ואוזלים, בריאות- שמתרופפת פעמים רבות- דורשת השקעה נוספת וקצבת הביטוח הלאומי מכסה רק את המינימום ההכרחי. שלא לדבר על העזרה לילדים והנושא הכאוב באמת-  הירושה. לאחרונה נפוצו הטי שרטים עם הכתובת " אני מבזבז את ירושת ילדיי". אין זה הומור בלבד, אומר רובין, אלא תחושת אשמה עמוקה של ההורים- ושל הילדים . רוב אלו שנמצאים היום בגילאי שבעים ומעלה בארה"ב זוכרים את תקופת "השפל הגדול" של שנות השלושים ואת חוסר האונים של הוריהם. רבים מבני הדור ההוא נלחמו בעור שיניהם על מנת להגשים את ה"חלום האמריקאי" ונשבעו להעניק לילדיהם את הבטחון הכלכלי אשר נשלל מהם. כל חייהם הם ביקשו לזכות לאכירות ימים- ומשזכו לה מכרסמים בהם רגשי אשם על כך שלא יהיו מסוגלים להוריש ממון לילדיהם או חמור מכך- יזדקקו לתמיכה הכספית של  ילדיהם בשלב מסוים אף אם יהיו בריאים פיזית. וכל עוד רפורמה סוציאלית רחבה בוששת להגיע – אנשים רבים בארה"ב יחששו מכך ששנות חייהם יהיו רבים מחסכונותיהם.

פנימה והחוצה

 

שער ספרו של אלבוים

 

 

 

הציור מעטיפת הספר "מקימי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן לראות בתהליכים של אלבוים וירון- דיין מהלכים הפוכים, אלא שיש קושי בראיה כזו. ירון- דיין מספרת- דרך הגיבורה בשם עלמה- את הסיפור של סלבריטאית תל אביבית שקצה נפשה בשקר הנוצץ והמוחצן של חיי סצנת הבידור של תל אביב והיא מוצאת, יחד עם החבר שלה, את המפלט בתורתו של רבי נחמן. יש בספר פחות כבדות, מוסרנות והטפה ממה שמוצאים בדרך כלל בחיבורים מהסוג הזה, אך למרות זאת מדובר בכיוון רעיוני מאד ברור וחד שגם די נוטה לבטל ולזלזל בכיווני המחשבה האחרים, בלהט אופייני של מי שהאמת התגלתה לו בזה הרגע.
 
ספרו של אלבוים הוא מאד אחר. תהליך עזיבת הישיבה לא הגיע אצל אלבוים ממקום של חילון ועזיבת הדת, אלא להיפך- ממקום של להט דתי גדול וכנות דתית שהמסגרות השגרתיות של החברה החרדית לא ידעו להכיל. אביו של אלבוים השתייך לחסידות ברסלב וגם הוא עצמו, דווקא אחרי התהליך של ה"עזיבה" כביכול מצא את עצמו מתבונן לעומק בתורתו של רבי נחמן ושואב ממנה השראה. שמו של הספר- "מסע בחלל הפנוי"- מבוסס על מושג "החלל הפנוי" מתורתו של רבי נחמן הנמצא בספרו "ליקוטי מוהר"ן" והיה למושא של התייחסויות פרשניות רבות. המושג מבוסס על התפיסה השאולה מקבלת האר"י שמתארת את בריאת העולם כצמצומה של הנוכחות האלוקית הכוללת והכול. אלוקות לפי התפיסה הזו כאילו מתנקשת אל תוך עצמה על מנת לאפשר את קיומו של העולם מחוצה לה. אלא שבכל זאת היא ממשיכה- באופן פרדוקסלי- להימצא בתוך העולם הזה כי ממנה, בעצם, מקור ל"חיות" של העולם. כך שהעולם הזה מהווה מעין חלל הפנוי מן האלוקות. רבי נחמן מפתח את המושג הזה לכיוון שונה מאד. הוא מדבר על החלל הפנוי כמעין "מרווח" בין ההיבט האימננטי ( ממלא כל עלמין) וטרנסנדנטי ( סובב כל עלמין) של האלוקים. בתוך החלל הפנוי נמצאות, אליבא דרבי נחמן, שאלות האמונה הקשות והמציקות ביותר, שלא ניתן להכיל אותן בכלים של תבונה רציונאלית, ואפילו לא התבונה הרציונאלית הדתית של השכר והעונש. זוהי מעין תהום שאסור להתקרב אליה וש"כל באיה לא ישובון. רק האמונה התמימה והמיוחדת של עם ישראל מסוגלת לסייע לו לחצות את את המרווח של החלל הפנוי מבלי להיפגע.

את המושג "החלל הפנוי" לוקח אלבוים ככלי עזר לחיים של אמונה בעולם המרוקן מאלוקים. בכנות נוקבת וחושפת אלבוים מתאר את דרכו מהחיים של בחור ישיבה לחיפוש בלתי פוסק אחרי האל בחייו האישיים. הפרקים שנקראים בשמות של ספירות קבלת האר"י החיבורים בין עבר להווה, בין גוף לנפש, חרדות שונות, התמודדות עם הרוע, מצוקת הפרנסה, כאבים כרוניים- כל חוויות החיים כולם מוצאות את מקומן בתהליך החיפוש האינסופי. אלבוים אינו מתחבא מאחורי אצטלה של איש הרוח שמנושא מעל טרדות היומיום הקטנות. ודווקא השילוב של חשיפה אישית גדולה עם מטען מרשים של ידע במקורות היהדות ובפרט במקורות החסידות והקבלה הם יוצרים את העצמה ואת האותנטיות הרבה והעמוקה של הספר.
 
גם ספרה של ירון- דיין מתאר תהליך אישי, כאמור.  רק שבתהליך הזה יש מעט מאד מקום לספקות ולשאלות, אם בכלל. נכון, גיבורת הספר מרגישה שהתכנים ממשנתו של רבי נחמן נוגעים לה מאד. היא מרגישה את הניגוד הגדול בין הכנות של המסרים האלה לבין הזיוף שעוטף את חייה בעולם התקשורת, שכל הדינמיקה שלו היא ביצירה של מעין "מרחב וירטואלי". אך את המסרים שמדברים אליה ( או מגוננים עליה) היא מסרבת לבחון ולבדוק. היא מייחסת את כל הספקות לעולמו של עמלק ורואה את התכלית היחידה של הספקנות כציניות, העדר מחויבות ואבדון מוחלט. הגיבורה אף מוכנה להודות שהעולם החברתי הדתי והחרדי רחוק מאד מהאידיאל שהיא מתארת- והאאוט סיידריות האישית וההגותית של רבי נחמן היא זו שמאפשרת לרבים להצטרף לשמירת המצוות דרך משנתו מבלי "להשתייך" לחברה החרדית ממש. אלא שההודעה הזו כשלעצמה היא סוג של פקפוק ביכולות האנושיות, אבל לעולם לא בתיאוריה עצמה. בעל התשובה נופל וקם פעמים רבות אך הביטחון שלו בדרכו הוא מוחלט והוא גם הנותן כוח לקום ולהמשיך. לעומת זאת דרכו של האדם החילוני- אפילו כזה המגלה עניין ברוחניות, דוגמת האימא של הגיבורה-  מתוארת כתעייה בחושך וגרסה מחודשת ללהיט הקלאסי "העגלה הריקה שלכם". בסוף ספרה הגיבורה  גם מתנערת- באופן סמלי למדי- מהבגדים והחפצים הישנים שלה ועוברת ממקום מגוריה בתל אביב למושב ליד ירושלים. הקשר עם החברים הקרובים וההורים אינו נפסק, ככל הנראה, אבל עכשיו יש חיץ ברור בין העולמות וכל מי שנכנס לעולמה של הגיבורה יצטרך לעבור בדיקה קפדנית אצל הש"ג.
 
אלבוים עושה בספרו את ההיפך. זהו וודאי אינו "ספר הפיוס" בין דתיים לחילוניים, אך זהו בהחלט חיבור שאינו מייחס את עצמו לסביבה חברתית מסוימת ואף מסרב לראות בתפיסה הגותית או דתית מגובשת מצע רוחני מספק באופן מוחלט. כל "החלטה" כזו היא בגדר עבודת אלילים לפי אלבוים. את תפילת השחרית שלו הוא מרכיב מפסוקים חדשים כל הזמן וגם אמונתו הדתית ואפילו דמות האל בתמונה הזו משתנה ללא הרף. האל הוא אדון ומלך וחבר וידיד ובעל ברית ועד נאמן. שלבי החיים השונים, התפתחותו האישית של האדם, חשיפתו הגוברת לחוויות החיים השונות, כולל הכואבות הוטראגיות, מודעות הולכת וגוברת לחולשות אנוש כולל לחולשות של עצמך- כל אלו יוצרים אורים ותומים שבתוכם האל מופיע כל פעם בדמות אחרת ותחת שם אחר.
 
כפי שאמרתי, ספרו של אלבוים הוא ספר מאד אישי. המחבר חושף בכנות אף את הצדדים הפחות מחמיאים של עצמו- חוסר התחשבות בהוריו בתקופה מסוימת, הסתגרות בחרדות, חשש לאובדן הפרנסה. לעומתו, ירון- דיין מתארת בעיקר התרחשויות חיצוניות בחייה. הקורא לא מצליח להבין את המהפך שחל בנפשה של בחורה תל אביבית שהפכה להיות חסידת ברסלב, אלא רק צופה במהלך הזה מבחוץ. הוא מבין שהיא נחשפה כנראה למשהו שמדבר אליה מאד- אך לא מצליח להבין מה זה ה"משהו" הזה. תיאורי הילדות ובכלל הרקע האישי הקודם ל"עידן הזוהר" התל אביבי של הגיבורה חסרים- זאת בניגוד לתיאורי רקע המפורטים והנוקבים בספרו של אלבוים. מעבר לקטעים משעשעים ואף מרגשים ב"מקימי", נראה שהספר הוא חסר פרספקטיבה וכתוצאה מכך את ממד העומק.
 
ייתכן שזהו השורש של אחד ההבדלים בין הספרים. ספרו הראשון של אלבוים- "זמן אלול" ( 1999) מתאר חוויה של בחור ישיבה שנטל על עצמו תענית דיבור במהלך חודש אלול. בתקופה של כתיבת הספר אלבוים הזדהה ביותר עם התווית של "חוזר בשאלה" ועשה, כפי שהוא עצמו מודה ב"מסע לחלל הפנוי", את מיטב יכולתו להשמיץ את העולם ממנו בא ולהטיל בו דופי. ואכן- הספר משרה אווירה קודרת במיוחד, אף עולה על זו הנמצאת בחיבוריהם של החוזרים בשאלה בדרך כלל. חוץ מאשר בסצנה האחרונה, העולם החרדי מתואר כ"בור שחור" והתיאורים עמוסים כל כך במצוקות וכאבים שנוטלים מהסיפור את תחושת האוטנטיות. לקח למחבר כשמונה שנים כדי לשחזר תמונה אחרת, שמשרה תחושה של מורכבות וממילא גם של האותנטיות הגדולה יותר.
 
וזו בדיוק אחת הבעיות המרכזיות ב"מקימי". ירון דיין מתארת את עולם התקשורת החילוני בצורה קודרת עד כדי חוסר אמינות. ייתכן שהדבר אמור לספק רקע הסבר למהפך החד שהגיבורה מחליטה לעשות בחייה על מנת להימלט מן הגהינם של הסלבריטאות העומד, על פי ירון דיין,  על שלשה דברים: רייטינג, שופינג וסמים. אך הקורא שלא חווה את הדברים מבפנים נשאר את תחושה של רקע שחור אחיד, שמתאר ככל הנראה יותר את עולמה וחוייתה האישית  של המחברת מאשר את המציאות האמיתית בה היא חיה. אם ירון דיין התכוונה שהספר יסייע למישהו מחבריה לשעבר לערוך חשבון נפש- לאו דווקא במטרה להחזירו בתשובה- היא החטיאה את היעד בגדול, כיוון שאיש ( להציא אולי את אסי דיין) לא ירצה לזהות את עצמו בקריקט
ורה הנהנתנית שהיא מציירת בספרה.
 
גם הכנות היא נושא שאינו מתחלק במידה שווה בין שני המחברים. אלבוים מדבר בפתיחות על חרדות הפרנסה שלו. ירון דיין מציירת את הגיבורה כעוזבת ללא צער את רמת החיים שלה , את משכורתה השמנה ומקדישה את עצמה לגדל את ששת ילדיה. אך היא מתחמקת באלגנטיות מלציין את העובדה שעצם ההתמסרות לגידול התאפשרה הודות לסכומי הכסף אותן צברה במהלך עבודתה בתקשורתית. הדבר אפשר לה לרכוש בית במושב ולהיות אם במשרה מלאה, תוך כדי התחמקות מעול הפרנסה והעוני הרובץ כקללה על המשפחות החרדיות הרבות ומוציא בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים- נשים כגברים- להשתלבות תעסוקתית ב"עולם השקר" של לימודים אקדמיים, מחשבים וכו". כמובן ניתן להגיד שהספר הוא על ה"רוחניות" ולא על עניינים כספיים, אך זה בדיוק החלק של הכנות. כנות של האדם מול עצמו, מול הקב"ה ומול בני האדם האחרים.
 
וזה מחזיר אותנו לרבי נחמן. ייחודו- וייחודם של חסידי ברסלב באופן כללי בנוף ההגות הדתית וחהברה הדתית גם יחד- הוא בהיותו חריג בלתי מתפשר שהולך עם האמת שלו עד הסוף הכואב ומוכן לשלם על זה את המחיר. הרבה יותר קל להעריך דמות כזו מן הצד מאשר ללכת בדרכה באופן פעיל. קל להאמין שההגעה לציון באומן תרפא לך את כל המחלות ולהיסחף לאווירה שנוצרת שם על ידי אלפי העולים לרגל- והאווירה אכן נוצרת ככל הנראה. קשה הרבה יותר לחשוב איך התמודד רבי נחמן עצמו עם הסתר הפנים הגדול כשראה את ילדו הקט מת עליו משחפת. דרכו של רבי נחמן היא דרכם של יחידי סגולה כי היא דורשת תעצומות נפש בלתי רגילות. כלשונו של ד"ר אלי בן גל, זוהי דרך אישית על הגשר הצר מאד של האמונה. כשהחוויה האישית הופכת לרב מכר, האמונה לטכניקה והגשר הצר מאד לאוטוסטרדה- אז קורה שינוי ומיסוד, מן הסוג שרבי נחמן עצמו יצא נגדו בתקיפות רבה. אולי הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני הגיבורה של ירון- דיין היא להתקבע בתוך הממסד החדש של "בעלי התשובה הברסלבים ממוצא תל אביבי". מעין קבוצה אינטימית קטנה וחמימה של האנשים ש"בדקו את הדברים, גילו את האמת ועכשיו הם הולכים בדרך". האושר שמצטייר ב"מקימי" הוא אושר מאד יציב- ולכן מבוקש כל כך בעולם שכולו החצנה ובידור. הדרך אל האושר שמורה ומראה בכיוון מאד ברור. לעומתה, אלבוים תועה כל הזמן בכיווני מחשבה שונים, מתלבט ומתחבט ללא הרף ואף מסכם את הספר לא באמירה חד משמעית, חותכת ומקבעת, אלא בהרהור על אודות המפגש הבלתי פוסק בין האדם לבין האל. המפגש הזה לא נוטה להבטיח דברים מראש. אולי הוא מצהיר פחות, אך אינו פחות מנער ומסעיר. ובעיקר יותר עמוק ויותר אנושי. כל קורא של שני הספרים יצטרך לחשוב מיהו רבי נחמן שלו, מהי הדרך שלו, מהי אמונתו – ומיהו אלוקיו. ובעיקר- מהו היחס בין המרכיבים החיצוניים והפנימיים של האמונה.

וגם

גלעד סרי לוי על "מקימי"

להתפלל עם עבריינים

 

נתחיל בסיפור. אחת ההקרנות של הסרט "לפני ברעדה"- הסרט התיעודי הראשון שעוסק בהומואים ולסביות דתיים- נערכה בווארשה. אחרי ההקרנה קם אדם מבוגר, יהודי ניצול שואה, ושיתף את הנוכחים בחווית הילדות שלו. הוא זוכר את עצמו- לפני השואה- מתפלל בשטיבל חסידי קטן בימים הנוראים, כשהוא עומד בעזרת נשים לצד אימו. בזכרונו נחרתו מספר אנשים לא מוכרים שהיו נוהגים להגיע לבית הכנסת בימים הנוראים. הם בלטו בגלל שהם היו ללא טליתות ( אצל היהודים האשכנזים מקובל כי רק הגברים הנשואים מתעטפים בטלית בזמן התפילה- ז.ש.). הגברים האלה היו מגיעים כקבוצה, מתיישבים בפינה וממררים בבכי במשך כל התפילות. כשהוא פנה לאימו ושאל אותה מי הם האנשים האלה, היא ענתה לו במילה אחת "רשעים". מובן שאז הוא לא הבין את הפירוש וגם לא את העובדה מדוע אותם "רשעים" מגיעים ללא טלית דווקא, אך לא שאל לפשר הדבר. עכשיו, אמר אותו אדם לאחר שסיים לצפות בסרט, אני יודע מי היו אותם ה"רשעים" ואני מתפלל שלא יהיה אף אדם שירגיש לא שייך בבית הכנסת.

יום כיפור הוא יום פרדוקסאלי מבחינה הזאת עבור היהודי הדתי. מצד אחד, ביום הזה באים לבית הכנסת גם האנשים שלא נוהגים לפקוד אותו כל השנה. מצד שני- הביקור בבית הכנסת ביום הזה עלו להיות קשה במיוחד עבור ההומוסקסואל הדתי, שכן בתפילת המנחה קוראים בתורה בספר "ויקרא" שמדבר על איסורי עריות וביניהם על האיסור של "משכב זכר". בגלל זה הרבה דתיים גאים מרגישים תסכול נוראי ביום הכיפורים ואף לעיתים תחושה שאין להם מקום בבית הכנסת ביום הקדוש הזה, כאילו שהם החוטאים הנוראים ביותר שיש. כמובן שהדבר אינו כך ויום הכיפורים קיים בדיוק בגלל שיש מצב של חטא ושל תשובה. אבל הייתי רוצה להיכנס מעט יותר לעומק דווקא לנושא הזה של הנוכחות בבית הכנסת מצדו של אדם ש"אינו מושלם" מבחינה הלכתית.
התפילה הראשונה והידועה ביותר של יום הכיפורים היא "כל נדרי". אבל עוד לפניה נעשית התרת נדרים. שלשה מחברי הקהילה, לבושים בלבין ועם ספרי תודה בידיהם עומדים ליד בימת בית הכנסת ואומרים 3 פעמים: " בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל אנו מתירים להתפלל עם עבריינים". מיהם אותם "עבריינים" שמותר להתפלל איתם?

מבחינה הלכתית, מדובר באנשים שמסיבה כלשהי היו יכולים להיות מנודים מן הקהילה- ופירושו של דבר שהם אינם יכולים להצטרף למניין. לכן 3 אנשים- שהם בית דין של הדיוטות שביכולתו להתיר נדרים- מפרים את הנדר של הקהל שנידה אותם ו"מצרפים" אותם לקהילה מחדש. ראשית כל, כדי להימנע ממצב שיחסר מניין. אבל במובן העמוק יותר, כי כל אדם מישראל שלא נמצא בבית הכנסת ביום הכיפורים הוא מעין "מניין חסר" לכלל ישראל. חוץ מזה, הרי בכל אחד מאיתנו שוכן "עבריין קטן" ובאמירה הזו אנו מביאים את כל חלקי האישיות שלנו לעמוד לפני השם.

אבל כאן נשאלת השאלה- האם רק לנו אמורה הקהילה "לסלוח"? או שגם אנחנו יכולים "לסלוח" כל מיני דברים לקהילה?

כאן חשוב להיזכר בדין אחד נוסף ומאד יסודי של יום הכיפורים. מצוות היהדות מתחלקות למצוות כלפי האל ( בין אדם למקום) וכלפי אנשים אחרים ( בין אדם לחברו). על הראשונות נמחל לאדם כשהוא עושה תשובה, אבל על האחרונות אפילו יום כיפור לא מסוגל לכפר, עד אשר האדם יבקש סליחה מחברו.

לקהילה הדתית יש הרבה על מה לבקש סליחה מהגאים והגאות הדתיים. אנשים דתיים רבים עוברים מדי יום ביומו על גופי הלכות בין אדם לחברו ביחס להומואים ולסביות הדתיים. הם קוראים לנו "סוטים", "טמאים", "מלוכלכים" ו"בהמות". הם מבקשים שתרד קללה על ראשנו. הם אומרים שאנחנו גורמים לרעידות האדמה ולצונאמי. הם אומרים שאנו גרועים יותר מבהמות. הם לא מתביישים לנקוט כלפנו באלימות מילולית ואף להשפיל אותנו בפומבי- החטא היחיד שחז"ל השוו לרצח ( כל המבלין פני חברו כאילו שופך דמים"). לאחדים מאיתנו נגדע מטה לחמנו כאשר במקומות העבודה שלנו נודע על נטייתנו. אחרים חוו התנכרות כואבת מצד ההורים, האחים, קרובי המשפחה, הידידים והמורים. על כל הדברים האלה אין כפרה אף ביום כיפור עצמו- עד שירצה את חברו!
לכן, כשאנחנו נלך ביום הכיפורים לבתי הכנסת שלנו- והם שלנו כמו שהם של כל יהודי אחר- לא נשכח להגיד בלב מלא "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים"! גם אנחנו מתירים לקהילה להתפלל עם האנשים שחושבים שמותר להם להתנהג אלינו ברוע. אנחנו נתאמץ גם הפעם לסלוח להם- בתקווה שהשם הטוב יסלח לכולנו ויעביר שנאת חינם מכלל ישראל
גמר חתימה טובה

 

וגם

תפילה של הומוסקסואל דתי ליום הדין