תמיד בחוץ

 

שער הספר

 

המשימה להפריד בין המסר לבין מי שמשמיע אותו נחשבה קשה מאז ומעולם. כל מסר שאדם משמיע הוא מייצר קודם לכן מתוך עולמו הפנימי, שדרכו הוא מסנן ומעבד את כל הגירויים של הסביבה החיצונית. לכן לצפות מבן אדם ל"אובייקטיביות" מוחלטת משול לניסיון לבקש ממנו לקפוץ מהעור של עצמו. אך מובן שמכך חוזרים לסוגיה הנדושה- עד כמה ניתן לסמוך על השיפוט ובאיזו מידה האובייקטיביות היא בגדר אפשרי או אפילו רצוי?
 
ספרו של ברוך קימרלינג "שולי במרכז" הוא הזדמנות יוצאת דופן לקיים דיון כזה. זאת עקב הז'אנר המיוחד שלו. קימרלינג, מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית ופובליציסט פורה, שהלך לעולמו במאי השנה, כתב את הספר כמעין צוואה אישית והשקפתית שלו. הוא היה מודע למחלתו הסופנית שלא השאירה לו זמן רב ואף כותב שזה הולך להיות ספרו האחרון ככל הנראה. בספר מתאר קימרלינג את קורותיו מלידתו ברומניה טרם המלחמה, את חווית הפליט , את קליטתו בישראל ואת הקריירה שלו כסוציולוג וגם כדמות ציבורית. הפריסה הרחבה ומרובת הפרטים של הרקע האישי ושל התפיסות הרעיוניות מאפשרת בחינה מפורטת של הקשרים וההקשרים בין הדברים ואף המחבר תוהה מספר פעמים בספר האם ובאיזו מידה הוייתו האישית עיצבה את דעותיו בסוגיות השונות.
 
בתור חוייתו האישית הבסיסית והמכוננת מציע קימרלינג את חווית החריגות. החריגות מתחילה בהרגשת היותו יהודי בסביבה שאינה יהודית. היא ממשיכה בחווית הנכות שלו- קימרלינג נולד עם מה שכונה לאחר מכן שיתוק מוחין, עקב מחסור בחמצן במהלך הלידה. הדבר פגע בעיקר במרכז הקואורדינציה במוח וגרם לתנועות פנים וגוף לא רצוניות שהעצימו את תחושת החריגות. לאחר מכן עלה לישראל כפליט רומני שהרגיש זר בין הצברים. ולבסוף דעותיו יוצאות הדופן בנוף הסוציולוגי הישראלי שהפכו אותו לסוג של "עוף מוזר" גם באקדמיה. על אף שבילה את רוב שנות חייו בישראל והתחנך כישראלי, קימרלינג מתאר את חוויתו כשל מהגר נצחי המתבונן בחברה הישראלית מן הצד. את הסוג הזה של ההסתכלות ניתן לייחס לרבים מאנשי הרוח בישראל שנולדו במקום אחר, למשל לאפרים קישון או אף לעגנון שהיה כדברי קימרלינג "סופר יהודי מאד, אך לא כל כך ישראלי". ובעצם, כל חייו של קימרלינג היו במידה רבה מאמץ מתמיד להתגברות על מוגבלותו הפיזית וריחוקו המנטאלי. כל חייו השתדל והתאמץ מאד לחיות כאדם בריא, מתפקד ותקין. הדבר היה קשה עליו לא רק בגלל מוגבלותו – שלו, אלא גם בגלל האווירה הקשה ששררה סביבו במשך שנים רבות. חיים שנקטעים על ידי מלחמת העולם וחלקים גדולים במשפחה שניספו בשואה. אחיו הקטן והמצליח שמת מסרטן בגיל צעיר, תוך כדי הסתרה של מחלתו מבני המשפחה.  ידידה טובה ששלחה יד בנפשה וניסתה לשכנע אף אותו לעשות כן, תוך שהיא מתארת לפניו תמונה קודרת של חייו העתידיים בצל נכותו. הנכות עצמה שהולכת ומתעצמת במהלך חייו עקב פגיעה חסרת התקנה בעמוד השדרה ומובילה לשיתוק בכל הפלג הגוף התחתון. חברים נוספים שנהרגו בתאונות דרכים או חייהם נהרסו מסיבות שונות. שלשה ילדים- כולם עם רמות שונות של לקות למידה. ההתעקשות לנהל חיים תקינים ופוריים בתוך המכלול הזה היא סוג של מעשה גבורה עילאי. מובן שאין לזקוף אותו למחבר לבדו ורבים וטובים היו שותפים לו- להתחיל מהוריו, דרך חברי לימודים בבית הספר ובאוניברסיטה ועזרו לו בהכנת השיעורים, חבריו למאבק למען בעלי המוגבלויות וכמובן אשתו דיאנה שוויתרה על חייה המקצועיים ועל דוקטוראט בהנחייתו של ליבוביץ' על מנת להקדיש את עצמה לחיים עם בעלה, שבתקופה האחרונה היה תלוי לגמרי באשתו ( שאף סרבה להכניס מטפלים זרים הביתה). הספר מהווה גם מעין אמירת תודה אחרונה לכל האנשים הללו, כולל אלו שהלכו לעולמם. אך מובן שהדבר מעורר הזדהות רבה גם כלפי דמותו של המחבר, שמתמודד עם מוגבלותו ועם סופו הקרב בכנות, פתיחות ופשטות שמעוררים הערצה.
 
אלא שכפי שאמרנו, מדובר גם בספר שכולל הצגה דעתנית לתפיסותיו של המחבר. להתחברות הזו חשוב לשים לב, שכן מטבע הדברים קטיעת ההזדהות האוטומטית היא צעד פסיכולוגי קשה. החשיבה שלנו נוטה להזדהות או לדחייה עקבית והכלת עמדות מורכבות היא קשה יותר מטבע הדברים, במיוחד כשמדובר במורכבות שאינה רק רציונלית, אלא כוללת מידה רבה של הזדהות רגשית. על ה"גל" הזה של ההזדהות הרגשית משתרבבים בספר הרבה דברים קטנים ודבר אחד גדול שחשוב לשים לב אליהם. הדברים ה"קטנים" הם רכילויות קטנות על אנשים שהמחבר זכה להכיר במהלך חייו ואמירות שנוגעות בעיקר לתכונות האופי שלהם, בהן המחבר יכול היה לצפות "בחדרי חדרים". מדובר בדרך כלל באנשי המקצוע שדעתם הייתה שונה מדעתו של קימרלינג בסוגיה זו או אחרת. דעותיהם מוצגות לרוב כמופרכות או כבעלות גוון אישי שמתחפש לתפיסה רעיונית. חשיפת הדברים שנעשו "מאחורי הקלעים" באוניברסיטה עברית ובמערכות עיתונים גורמת יותר מפעם אחת לחושה של חיסול מאוחר של חשבונות אישיים, שהזמן לא ריכך אותם  לחמלה ומחילה. האישי והרעיוני נמהלים לתמהיל שיש בו יותר מטיפה של רעל.

אבל, מעבר לעקיצות של אויבים ובעלי פלוגתה יש בספר משהו יסודי יותר. זו צדקנות עצמית שלא יודעת גבול ונישאת אף היא על גל ההזדהות שתיאורי המאבק של המחבר מעוררים. צפוי מאד לגלות בספר סיכום חייו של האדם תפיסות מגובשות בהן הוא מאמין. אך בספרו של קימרלינג יש הרבה מעבר לכך- יש בו תחושת "אני צודק" כמעט לאורך כל הדרך שמקבילה להאשמה גורפת של החולקים עליו בהיותם "מכורים לנראטיב" במקרה הטוב או "גזענים תומכים בטיהור אתני" במקרה הגרוע. כשקימרלינג כתב ביקורת שלילית עד דעותיו של בני מוריס ( אותו הוא מקפיד לתקוף אישית לאורך הספר) ומוריס כתב ביקורת שלילית על מהדורה חדשה לספרו של קימרלינג, תגובת המחבר היא ש"ככה זה בעיתונות- אתה גם מחטיף וגם חוטף". השאלה של צדקת הטיעונים הספציפיים בוויכוח הספציפי מעבר לרצון "לחטוף ולהחטיף" לא באה בחשבון ואפשרות קיומה של יותר מאמת אחת באה בחשבון עוד פחות מזה. עולמו הרעיוני של קימרלינג הוא שחור- לבן במידה רבה כשהוא נמצא רוב הזמן בצד הלבן. זה לא שאין בספר שיפוטים ואמירות מורכבות, אלא שהמסר הכללי הוא מסר של נחרצות גדולה שקושרת את עצמה להזדהות עם החריגות והמאבק של בעל העמדה. שכן מי ירצה להיות בצד של הרעים, ששותפים לחיזוק הנראטיב השולט, תוך דיכוי של מיעוטים, חריגים ויוצאי דופן?
 
מזה זמן היה מקובל לזהות את קימרלינג עם ההיסטוריונים החדשים וה"פוסט ציונות"- תווית לה התנגד כל חייו. לדעתו שימשה תווית זו לדיכוי של הקולות החדשים בהיסטוריה וסוציולוגיה הישראלית, על מנת לא להתייחס לטענותיהם. אף מהספר עצמו עולה עמדה שעדיף לשפוט אותה בזכות עצמה ולא על ידי הדבקת תוויות. בבסיס, קימרלינג הוא ביקורתי מאד כלפי החברה יהשראלית. מדובר לא בביקורת כלפי דפוס חברתי מסוים, אלא כלפי תשתית קיומה של החברה הזו באופן כללי. קימרלינג רואה בישראל חברת "מהגרים" כלשונו ( המילה "עולים" מושמטת בעקביות מהספר) שיסודה בקולוניאליזם האירופי. אין זכר לשיבת ציון או לקיומה של ישראל כמדינת העם היהודי שמגשימה את הצדק ההיסטורי. הקמת ישראל יסודה בחטא של תש"ח שאף גרם ל"נכבה". נכון שקימרלינג נמנע מהמסקנות הקיצוניות ביותר, דוגמת אלו אליהם הגיע אילן פפה, בכך שהתנגד לחרם האקדמי על ישראל או להשוואה בין "נכבה" לשואה ( במאמר מוסגר מעניין לציין ששתי ההסתייגויות קשורות למעמדו של קימרלינג עצמו כאיש אקדמיה ישראלי וכפליט השואה). קימרלינג גם מדגיש שעל אף העובדה שישראל קמה "בחטא", הפסקת קיומה יהיה חטא אף הוא כיוון ש"בכל זאת נוצרו כאן חברה ותרבות וגם לא ניתן להחזיר את הזמן אחורנית". זיקתו הרגשית של קימרלינג לישראל הייתה חזקה כל חייו והתערערה לזמן מה רק לנוכח מראות האינטיפדה, אותה העביר יחד עם משפחתו בתעסוקה אקדמית בחו"ל. למרות חיבתו הרבה לרעיון המדינה הדו לאומית, קימרלינג לא ראה בו כיוון פתרון ריאלי לסכסוך ישראלי- ערבי. לדעתו אין במציאות הנוכחית פתרון שמניח את הדעת, ובתור שני צעדים שאמורים בכל זאת לרכך ולו במעט את המצוקה של שני העמים הוא הציע פתרון משולב של פינוי ההתנחלויות  והצטרפות משותפת של ישראל ופלשתין לאיחוד האירופי. קימרלינג טוען שהצטרפות כזו תשפיע רבות לטובת שני הצדדים, אך נראה כי יותר משהצעתו זו מעידה על ההבנה המדינית, היא מעידה על שאיפתו של הפליט – המהגר לשוב ולהשתלב חזרה במרחב הולדתו ( השאיפה אותה קימרלינג רואה צורך להשליך על  "רוב הישראלים"). ההצעה הזו ( בה מסתיים הספר ) נשמעת כזעקה נואשת של המחבר אל מול הניתוח של המצב המדיני שלא משאיר תקווה להסדר בטווח הנראה לעין.
 
אז עד כמה חוייתו של האדם משפיע על דעותיו? אף קימרלינג עצמו סיים את הספר  (ואת חייו ) מבלי לקבל תשובה המניחה את הדעת. המסקנה הנחרצת ביותר שלו היא שאין לייחס למניעיו של הפרט בדיון כלשהו משקל מכריע, אלא להתייחס לטיעונים הקונקרטיים, שכן כל צד בדיון הוא בעל מניעים ואינטרסים ואם כך הרי שאין לדבר סוף. על כל פנים, קימרלינג עצמו השאיר לנו בטרם ההתלקותו מן העולם את דו"ח חייו הכן ביותר האפשרי. כנות שטרם המוות אפשרה לו לומר דברים אותם נמנע להגיד במהלך חייו , כמו למשל לתאר את מורת רוחו לנוכח דעותיו הימניות של בנו בתקופה מסוימת או תסכולים שהצטברו לו בחיי הנישואין עם רעייתו. גם קימרלינג הפובליציסט מרשה לעצמו להתלבט בקול רם האם ניתן היה להעלות בוויכוחים הפוליטיים עם הימין את הנימוק הדמוגרפי- אותו ראה כגזעני באופן מהותי, אך מאד יעיל לפולמוס. ראייה דומה הייתה לקימרלינג גם כלפי פינוי של גוש קטיף- הוא לא האמין שהפינוי שנעשה ללא חתימת הסכם יסייע לשלום, אך ראה חשיבות בעצם העובדה שהתנחלויות מפונות וזאת על ידי אדם שהיה אחד מהיוזמים הראשיים להקמתן. אך מעבר לטיעונים הנקודתיים, אותם הקורא יכול היה להכיר דרך מאמריו של קימרלינג, הספר משאיר בעיקר תמונה של איש שנסיבות חייו תמיד משכו אותו לחידלון, ציניות ונסיגה והוא המשיך לחיות במלוא העצמה ולשכנע את הזולת בצדקת דרכו. מאז ליבוביץ', הציבור הישראלי מחבב אינטלקטואלים ציבוריים בעלי אמירה וכריזמה אישית. גם לאלו שרחוקים מאד מדעותיו של קימרלינג יש הרבה ללמוד מדרך חייו ולו כדי להעמיד חלופה ראויה לדמותו ולדעותיו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • Mink  On מרץ 23, 2008 at 3:27 pm

    הרצון להסתפח לאירופה משותף לחלק ניכר מהישראלים.
    קראתי לפני שנתיים ששלוש התוכניות שזכו לרייטינג הגבוה ביותר בתולדות הטלוויזיה היו:
    גביע אירופה לאלופות
    אירוויזיון
    רשימת שינדלר
    מה המשותף לכולם?

    כמובן ישראלים רבים היו שמחים אם היינו יכולים להצטרף לניו יורק
    אבל התפיסה שאנחנו בעצם ממשיכי אירופה, והאירופים המעצבנים לא מבינים את זה, חזקה מאד

    הרעיון של האיחוד האירופי הוא לא רעיון רע. האינטואיציה נכונה – מסגרת כללית ששני העמים יוכלו להשתייך אליה יכולה מאד להקהות את המחלוקות. זו אחת הסיבות שההסכם בצפון אירלנד עובד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: