קולו של שופר ורשרוש של המים

 

 

 

במרכז של חג תחילת השנה העברית- ראש השנה- הציפייה שהקב"ה יחדש עלינו שנה טובה. הייתי רוצה להתמקד בשתי מצוות של החג, האחת היא המצווה המרכזית והשנייה- מנהג חשוב.

המצווה המרכזית של החג היא כמובן שמיעת קול שופר. כל עם ישראל מתאסף אל בתי הכנסת כדי לשמוע את תקיעות השופר, כולל נשים שאינן חייבות לעשות זאת מבחינה הלכתית. נדמה לי שאם נתבונן באופיה של המצווה, נוכל להבין מדוע היא כל כך מרכזית. קולו של שופר הוא קול פשוט, מהטבע. אולי הוא בעצם התפילה הראשונה והראשונית ביותר, מין זעקה עירומה שלפני הופעת המילים, כלשונו של עמוס עוז. זוהי פנייתו של האדם לאלוקים בטרם נפרדו המילים ונוצרו מהן תפילות. לכן גם מצוות שופר היא הבלתי אמצעית ביותר ולא סובלת מתווכים. למשל, אי אפשר לשמוע את השופר ברדיו או בשידור מוקלט, אלא כל אחד חייב לשמוע באוזניו ממש. זה מראה כי אופיה של מצוות שופר הוא החזרה לראשוניות העצמאית העמוקה ביותר, איתה ראוי להתחיל את השנה. בתחילת השנה האדם חוזר לעומק האישיות שלו, למי שהוא באמת. למצב שלפני החטא, לפני התודעה שמפרידה את האני החברתי ומהאני הפנימי. לנו כאנשים הומולסביים יכולה מצוות שופר לסייע להתחבר לפנימיות הגאה שלנו, שמנותקת מתכתיבי החברה לגבי ה"נכון". בראש השנה אנחנו הולכים אל תוך הפנימיות  שלנו ומגלים את הנכון עבורנו. אבל כיצד עושים זאת כאשר כל כך הרבה דבריםן חיצוניים, תפיסות ואמונות דבקו בנו?

כאן אני פונה למנהג נוסף של ראש השנה- מנהג התשליך. אחרי הצהרים של היום השני לחג הולכים למקור מים כלשהו- לים או לנהר ( ואם אין, אז גיגית מים בחצר האחורית גם תהיה בסדר) ובאופן סמלי "מנערים את הכיסים" מן החטאים ו"זורקים אותם לים", תוך אמירת תפילה קצרה. לכאורה זה טקס מוזר- האי התוודאנו על החטאים שלנו כבר. אלא שמנהג התשליך מבשר לנו שלהגיד דברים בפה זה לא מספיק. פעמים רבות אנו מבינים "בראש" שעשינו משהו לא בסדר ואולי אפילו "מודעים" לכך בלב. אבל הדפוס של החטא דבק בנו באופן שמקשה מאד להשתחרר ממנו. בגלל זה אנחנו צריכים "לנער מעצמינו" את תודעת החטא באופן פיזי ממש! לנער אותה אל תוך המים.

אולי החטא הגדול ביותר שאנחנו בתור אנשים הומולסביים יכולים לחטוא כלפי עצמנו זו הפנמה של דפוסים הומופוביים שהסביבה מטיפה לנו. רבים מאיתנו, כולל אלו ש"יצאו מהארון" עדיין חושבים במקום מסוים ש"להיות הומו פירושו להיות אומלל" "אהיה בודד תמיד" "אני טמא" "אני לא גבר אמיתי" וכמובן "האלוקים שונא אותי ואישרף בגהינם". אלו דפוסי מחשבה שמאד קשה להיפטר מהם. מורה רוחני גאה חשוב ג'ון סטואו מציע בספרו "לוחם רוח הגאווה" לזהות את כל האמונות האלה אצל הפרט ולרשום אותן על הפתקים. כל הדברים שמכרסמים לנו בראש "אהיה בודד כל חיי" "אהיה מסכן" "איש לא יקבל אותי" ירשמו על הפתקים בכדי שנוכל לראות אותם ולהיות מודעים להם. לאחר מכן אפשר לאסוף אותם ולשרוף, או לקבור באדמה כדי שהאפר שלהם ידשן את הגינה או לפזר אותן ברוח. או לזרוק למים, כמנהג התשליך שלנו.

הרבה יהודים דתיים "מתקתקים" את התשליך בדקות ספורות. אך הרב שלמה קרליבך ז"ל היה נוהג לבוא עם תלמידיו לתשליך ולשיר את תפילת התשליך יחד איתם. זה יכול היה להימשך שעות והתלווה בהמון שמחה.
יהי רצון שבראש השנה נזכה "לנער" מעצמנו את כל המחשבות הרעות והדימויים הרעים שלנו על עצמנו, מתוך שמחה ואהבה. ונצטרף יחד עם כל עם ישראל לגלות את פנימיותנו כשנשמע את קולו של שופר.

שנה טובה

כתיבה וחתימה טובה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: