פנימה והחוצה

 

שער ספרו של אלבוים

 

 

 

הציור מעטיפת הספר "מקימי"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן לראות בתהליכים של אלבוים וירון- דיין מהלכים הפוכים, אלא שיש קושי בראיה כזו. ירון- דיין מספרת- דרך הגיבורה בשם עלמה- את הסיפור של סלבריטאית תל אביבית שקצה נפשה בשקר הנוצץ והמוחצן של חיי סצנת הבידור של תל אביב והיא מוצאת, יחד עם החבר שלה, את המפלט בתורתו של רבי נחמן. יש בספר פחות כבדות, מוסרנות והטפה ממה שמוצאים בדרך כלל בחיבורים מהסוג הזה, אך למרות זאת מדובר בכיוון רעיוני מאד ברור וחד שגם די נוטה לבטל ולזלזל בכיווני המחשבה האחרים, בלהט אופייני של מי שהאמת התגלתה לו בזה הרגע.
 
ספרו של אלבוים הוא מאד אחר. תהליך עזיבת הישיבה לא הגיע אצל אלבוים ממקום של חילון ועזיבת הדת, אלא להיפך- ממקום של להט דתי גדול וכנות דתית שהמסגרות השגרתיות של החברה החרדית לא ידעו להכיל. אביו של אלבוים השתייך לחסידות ברסלב וגם הוא עצמו, דווקא אחרי התהליך של ה"עזיבה" כביכול מצא את עצמו מתבונן לעומק בתורתו של רבי נחמן ושואב ממנה השראה. שמו של הספר- "מסע בחלל הפנוי"- מבוסס על מושג "החלל הפנוי" מתורתו של רבי נחמן הנמצא בספרו "ליקוטי מוהר"ן" והיה למושא של התייחסויות פרשניות רבות. המושג מבוסס על התפיסה השאולה מקבלת האר"י שמתארת את בריאת העולם כצמצומה של הנוכחות האלוקית הכוללת והכול. אלוקות לפי התפיסה הזו כאילו מתנקשת אל תוך עצמה על מנת לאפשר את קיומו של העולם מחוצה לה. אלא שבכל זאת היא ממשיכה- באופן פרדוקסלי- להימצא בתוך העולם הזה כי ממנה, בעצם, מקור ל"חיות" של העולם. כך שהעולם הזה מהווה מעין חלל הפנוי מן האלוקות. רבי נחמן מפתח את המושג הזה לכיוון שונה מאד. הוא מדבר על החלל הפנוי כמעין "מרווח" בין ההיבט האימננטי ( ממלא כל עלמין) וטרנסנדנטי ( סובב כל עלמין) של האלוקים. בתוך החלל הפנוי נמצאות, אליבא דרבי נחמן, שאלות האמונה הקשות והמציקות ביותר, שלא ניתן להכיל אותן בכלים של תבונה רציונאלית, ואפילו לא התבונה הרציונאלית הדתית של השכר והעונש. זוהי מעין תהום שאסור להתקרב אליה וש"כל באיה לא ישובון. רק האמונה התמימה והמיוחדת של עם ישראל מסוגלת לסייע לו לחצות את את המרווח של החלל הפנוי מבלי להיפגע.

את המושג "החלל הפנוי" לוקח אלבוים ככלי עזר לחיים של אמונה בעולם המרוקן מאלוקים. בכנות נוקבת וחושפת אלבוים מתאר את דרכו מהחיים של בחור ישיבה לחיפוש בלתי פוסק אחרי האל בחייו האישיים. הפרקים שנקראים בשמות של ספירות קבלת האר"י החיבורים בין עבר להווה, בין גוף לנפש, חרדות שונות, התמודדות עם הרוע, מצוקת הפרנסה, כאבים כרוניים- כל חוויות החיים כולם מוצאות את מקומן בתהליך החיפוש האינסופי. אלבוים אינו מתחבא מאחורי אצטלה של איש הרוח שמנושא מעל טרדות היומיום הקטנות. ודווקא השילוב של חשיפה אישית גדולה עם מטען מרשים של ידע במקורות היהדות ובפרט במקורות החסידות והקבלה הם יוצרים את העצמה ואת האותנטיות הרבה והעמוקה של הספר.
 
גם ספרה של ירון- דיין מתאר תהליך אישי, כאמור.  רק שבתהליך הזה יש מעט מאד מקום לספקות ולשאלות, אם בכלל. נכון, גיבורת הספר מרגישה שהתכנים ממשנתו של רבי נחמן נוגעים לה מאד. היא מרגישה את הניגוד הגדול בין הכנות של המסרים האלה לבין הזיוף שעוטף את חייה בעולם התקשורת, שכל הדינמיקה שלו היא ביצירה של מעין "מרחב וירטואלי". אך את המסרים שמדברים אליה ( או מגוננים עליה) היא מסרבת לבחון ולבדוק. היא מייחסת את כל הספקות לעולמו של עמלק ורואה את התכלית היחידה של הספקנות כציניות, העדר מחויבות ואבדון מוחלט. הגיבורה אף מוכנה להודות שהעולם החברתי הדתי והחרדי רחוק מאד מהאידיאל שהיא מתארת- והאאוט סיידריות האישית וההגותית של רבי נחמן היא זו שמאפשרת לרבים להצטרף לשמירת המצוות דרך משנתו מבלי "להשתייך" לחברה החרדית ממש. אלא שההודעה הזו כשלעצמה היא סוג של פקפוק ביכולות האנושיות, אבל לעולם לא בתיאוריה עצמה. בעל התשובה נופל וקם פעמים רבות אך הביטחון שלו בדרכו הוא מוחלט והוא גם הנותן כוח לקום ולהמשיך. לעומת זאת דרכו של האדם החילוני- אפילו כזה המגלה עניין ברוחניות, דוגמת האימא של הגיבורה-  מתוארת כתעייה בחושך וגרסה מחודשת ללהיט הקלאסי "העגלה הריקה שלכם". בסוף ספרה הגיבורה  גם מתנערת- באופן סמלי למדי- מהבגדים והחפצים הישנים שלה ועוברת ממקום מגוריה בתל אביב למושב ליד ירושלים. הקשר עם החברים הקרובים וההורים אינו נפסק, ככל הנראה, אבל עכשיו יש חיץ ברור בין העולמות וכל מי שנכנס לעולמה של הגיבורה יצטרך לעבור בדיקה קפדנית אצל הש"ג.
 
אלבוים עושה בספרו את ההיפך. זהו וודאי אינו "ספר הפיוס" בין דתיים לחילוניים, אך זהו בהחלט חיבור שאינו מייחס את עצמו לסביבה חברתית מסוימת ואף מסרב לראות בתפיסה הגותית או דתית מגובשת מצע רוחני מספק באופן מוחלט. כל "החלטה" כזו היא בגדר עבודת אלילים לפי אלבוים. את תפילת השחרית שלו הוא מרכיב מפסוקים חדשים כל הזמן וגם אמונתו הדתית ואפילו דמות האל בתמונה הזו משתנה ללא הרף. האל הוא אדון ומלך וחבר וידיד ובעל ברית ועד נאמן. שלבי החיים השונים, התפתחותו האישית של האדם, חשיפתו הגוברת לחוויות החיים השונות, כולל הכואבות הוטראגיות, מודעות הולכת וגוברת לחולשות אנוש כולל לחולשות של עצמך- כל אלו יוצרים אורים ותומים שבתוכם האל מופיע כל פעם בדמות אחרת ותחת שם אחר.
 
כפי שאמרתי, ספרו של אלבוים הוא ספר מאד אישי. המחבר חושף בכנות אף את הצדדים הפחות מחמיאים של עצמו- חוסר התחשבות בהוריו בתקופה מסוימת, הסתגרות בחרדות, חשש לאובדן הפרנסה. לעומתו, ירון- דיין מתארת בעיקר התרחשויות חיצוניות בחייה. הקורא לא מצליח להבין את המהפך שחל בנפשה של בחורה תל אביבית שהפכה להיות חסידת ברסלב, אלא רק צופה במהלך הזה מבחוץ. הוא מבין שהיא נחשפה כנראה למשהו שמדבר אליה מאד- אך לא מצליח להבין מה זה ה"משהו" הזה. תיאורי הילדות ובכלל הרקע האישי הקודם ל"עידן הזוהר" התל אביבי של הגיבורה חסרים- זאת בניגוד לתיאורי רקע המפורטים והנוקבים בספרו של אלבוים. מעבר לקטעים משעשעים ואף מרגשים ב"מקימי", נראה שהספר הוא חסר פרספקטיבה וכתוצאה מכך את ממד העומק.
 
ייתכן שזהו השורש של אחד ההבדלים בין הספרים. ספרו הראשון של אלבוים- "זמן אלול" ( 1999) מתאר חוויה של בחור ישיבה שנטל על עצמו תענית דיבור במהלך חודש אלול. בתקופה של כתיבת הספר אלבוים הזדהה ביותר עם התווית של "חוזר בשאלה" ועשה, כפי שהוא עצמו מודה ב"מסע לחלל הפנוי", את מיטב יכולתו להשמיץ את העולם ממנו בא ולהטיל בו דופי. ואכן- הספר משרה אווירה קודרת במיוחד, אף עולה על זו הנמצאת בחיבוריהם של החוזרים בשאלה בדרך כלל. חוץ מאשר בסצנה האחרונה, העולם החרדי מתואר כ"בור שחור" והתיאורים עמוסים כל כך במצוקות וכאבים שנוטלים מהסיפור את תחושת האוטנטיות. לקח למחבר כשמונה שנים כדי לשחזר תמונה אחרת, שמשרה תחושה של מורכבות וממילא גם של האותנטיות הגדולה יותר.
 
וזו בדיוק אחת הבעיות המרכזיות ב"מקימי". ירון דיין מתארת את עולם התקשורת החילוני בצורה קודרת עד כדי חוסר אמינות. ייתכן שהדבר אמור לספק רקע הסבר למהפך החד שהגיבורה מחליטה לעשות בחייה על מנת להימלט מן הגהינם של הסלבריטאות העומד, על פי ירון דיין,  על שלשה דברים: רייטינג, שופינג וסמים. אך הקורא שלא חווה את הדברים מבפנים נשאר את תחושה של רקע שחור אחיד, שמתאר ככל הנראה יותר את עולמה וחוייתה האישית  של המחברת מאשר את המציאות האמיתית בה היא חיה. אם ירון דיין התכוונה שהספר יסייע למישהו מחבריה לשעבר לערוך חשבון נפש- לאו דווקא במטרה להחזירו בתשובה- היא החטיאה את היעד בגדול, כיוון שאיש ( להציא אולי את אסי דיין) לא ירצה לזהות את עצמו בקריקט
ורה הנהנתנית שהיא מציירת בספרה.
 
גם הכנות היא נושא שאינו מתחלק במידה שווה בין שני המחברים. אלבוים מדבר בפתיחות על חרדות הפרנסה שלו. ירון דיין מציירת את הגיבורה כעוזבת ללא צער את רמת החיים שלה , את משכורתה השמנה ומקדישה את עצמה לגדל את ששת ילדיה. אך היא מתחמקת באלגנטיות מלציין את העובדה שעצם ההתמסרות לגידול התאפשרה הודות לסכומי הכסף אותן צברה במהלך עבודתה בתקשורתית. הדבר אפשר לה לרכוש בית במושב ולהיות אם במשרה מלאה, תוך כדי התחמקות מעול הפרנסה והעוני הרובץ כקללה על המשפחות החרדיות הרבות ומוציא בשנים האחרונות יותר ויותר חרדים- נשים כגברים- להשתלבות תעסוקתית ב"עולם השקר" של לימודים אקדמיים, מחשבים וכו". כמובן ניתן להגיד שהספר הוא על ה"רוחניות" ולא על עניינים כספיים, אך זה בדיוק החלק של הכנות. כנות של האדם מול עצמו, מול הקב"ה ומול בני האדם האחרים.
 
וזה מחזיר אותנו לרבי נחמן. ייחודו- וייחודם של חסידי ברסלב באופן כללי בנוף ההגות הדתית וחהברה הדתית גם יחד- הוא בהיותו חריג בלתי מתפשר שהולך עם האמת שלו עד הסוף הכואב ומוכן לשלם על זה את המחיר. הרבה יותר קל להעריך דמות כזו מן הצד מאשר ללכת בדרכה באופן פעיל. קל להאמין שההגעה לציון באומן תרפא לך את כל המחלות ולהיסחף לאווירה שנוצרת שם על ידי אלפי העולים לרגל- והאווירה אכן נוצרת ככל הנראה. קשה הרבה יותר לחשוב איך התמודד רבי נחמן עצמו עם הסתר הפנים הגדול כשראה את ילדו הקט מת עליו משחפת. דרכו של רבי נחמן היא דרכם של יחידי סגולה כי היא דורשת תעצומות נפש בלתי רגילות. כלשונו של ד"ר אלי בן גל, זוהי דרך אישית על הגשר הצר מאד של האמונה. כשהחוויה האישית הופכת לרב מכר, האמונה לטכניקה והגשר הצר מאד לאוטוסטרדה- אז קורה שינוי ומיסוד, מן הסוג שרבי נחמן עצמו יצא נגדו בתקיפות רבה. אולי הסכנה הגדולה ביותר העומדת בפני הגיבורה של ירון- דיין היא להתקבע בתוך הממסד החדש של "בעלי התשובה הברסלבים ממוצא תל אביבי". מעין קבוצה אינטימית קטנה וחמימה של האנשים ש"בדקו את הדברים, גילו את האמת ועכשיו הם הולכים בדרך". האושר שמצטייר ב"מקימי" הוא אושר מאד יציב- ולכן מבוקש כל כך בעולם שכולו החצנה ובידור. הדרך אל האושר שמורה ומראה בכיוון מאד ברור. לעומתה, אלבוים תועה כל הזמן בכיווני מחשבה שונים, מתלבט ומתחבט ללא הרף ואף מסכם את הספר לא באמירה חד משמעית, חותכת ומקבעת, אלא בהרהור על אודות המפגש הבלתי פוסק בין האדם לבין האל. המפגש הזה לא נוטה להבטיח דברים מראש. אולי הוא מצהיר פחות, אך אינו פחות מנער ומסעיר. ובעיקר יותר עמוק ויותר אנושי. כל קורא של שני הספרים יצטרך לחשוב מיהו רבי נחמן שלו, מהי הדרך שלו, מהי אמונתו – ומיהו אלוקיו. ובעיקר- מהו היחס בין המרכיבים החיצוניים והפנימיים של האמונה.

וגם

גלעד סרי לוי על "מקימי"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חדווה  On פברואר 22, 2009 at 11:41 pm

    מצאתי דיוק רב בהחנה בין האפשרות של החקירה כמצע להתבוננות שמניעיה אינם פסיכולוגיים
    לבין הבחירה בתמימות כדרך לא חקרנית המבטיחה יציבות . כך שההשוואה בין הספרים מחדדת זאת , אם כי לא הכרחית. היה ניתן להציג עמדה זו גם דרך כל ספר בנפרד ,ואלי זה היה "נקי" יותר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: