ירושת האמנות הנשכחת

אמנות לשמה

חודש ספטמבר הוא חודש של חזרה ללימודים ובתור שכזה מעלה באופן טבעי סוגיות שונות הקשורות להשכלה. למשל היומון Boston Globe פרסם מאמר של אלן וינר ולואיס הטלנד תחת הכותרת "אמנות לשמה" הדן בהוראת האמנות בבתי הספר בארה"ב. המחברים המודאגים מהקיצוץ בהוראת האמנות בבתי הספר הציבוריים בארה"ב הקדישו את מאמרם להסברת החשיבות של לימודי האמנות. אלא שלדעת המחברים חשוב מאד שאמנות תילמד מטעמים נכונים. האמונה הנפוצה ש"האמנות תהפוך את התלמידים לחכמים יותר" עשויה להיות ערבה לאוזן, אך היא מתגלה כחסרת שחר במבחן שטח. לימודי האמנות אינם גורמים לעלייה באינטלגנציה של התלמידים. אך בשעה שוינר והטלנד חקרו את ההשלכות של הוראת האמנות על התלמידים, התברר להם שההשפעה קיימת בתחום אחר לגמרי. האמנות הויזואלית מפתחת את הכישורים ואת המיומנויות שפעמים רבות מוזנחים בהוראת המקצועות האחרים. המיומנויות הללו כוללות כישורים ויזואליים- מוטוריים, תחושת הפרופורציה, ביקורת עצמית ויצירתיות. מבדקי האינטלגנציה הסטנדרטיים נוטים להתעלם מן הכישורים הללו, אך הם משמעותיים מאד להתפתחותו העתידית של הפרט. תלמידי מגמות האמנות למדו להתמיד כאשר נדרש מהם לבצע יצירות מורכבות שדרשו השקעה ניכרת במשך פרק זמן מסוים. עושר של הביטוי העצמי היצירתי מעבר לתבניות המקובלות והנפוצות גם השתפר אצלם. היכולת של החשיבה המופשטת וייצור שלך מודלים מופשטים שיסייעו בהתמודדות עם הבעיות הריאליות, החדשנות והמוכנות לתור אחרי פתרונות בלתי שגרתיים- כל אלו יכולים לסייע לתלמידים להתמודד עם האתגרים הצפויים להם במאה ה- 21.

אמן כאיש טראגי

לנושא של האמנות בחברה שלנו מוקדש גם מסה נרחב של חוקרת האמנות המפורסמת והפרובוקטיבית קמיל פליה ( Paglia) התפרסם בגיליון אחרון של כתב העת לאמנות ולימודים קלאסיים Arion. לדעתה של פליה, הדת והפוליטיקה בארה"ב עברו הליך נמשך של השטחה. הדבר קרה לדעתה עקב גישה בעייתית של המחנות הפוליטיים בארה"ב לאמנות ובאופן ספציפי יותר- עקב ניתוק הקשר בין האמנות והדת. פליה, המגדירה את עצמה כאתיאיסטית ליברלית, מדגישה כי הנוצרים הפרוטסטנטים- אבות האומה הימריקאית- שמרו תמיד על היחס החשדני כלפי האמנות- ירושה מהקונפליקט שלהם עם הקתולים, שהשקיעו רבות בעיצוב האמנותי של היכלי התפילה שלהם. בעת החדשה, מאז עידן ההשכלה, היו הדת והאמנות צרות זו לזו, אך בעיקר באירופה ופחות בארה"ב. הקונפליקט התחיל בארה"ב על גל מהפכת שנות השישים,  שזיהתה את האמנות באופן בלעדי עם המרד במוסכמות ובמסורות, תוך פירוק הכרחי של הצורות האמנותיות המקובלות שלעיתים קרובות לא הייתה לו מטרה אחרת מאשר "לזעזע את הבורגנים". הדבר גרר את תגובת הנגד בשנות השמונים של רייגן, כאשר ארגונים דתיים שונים התאגדו במטרה להגן על "ערכי המשפחה והמסורת" ופתחו במלחמת חורמה נגד המימון הציבורי של האמנויות ה"פוגעות ברגשות הדתיים". הלוחמה הזו "ייבשה תקציבית" את האמנות האמריקאית, שסבלה גם כך מתמיכה ממשלתית מצומצמת יחסית, לעומת רוב ארצות אירופה, שם מקובל לראות בשימור יצירות האמנות ערך של מסורת לאומית. בנוסף, אומרת פליה, השמאל הליברלי שכביכול תומך שחופש הביטוי והאמנות, למעשה עשה מעט מאד על מנת להפיץ בבתי הספר ואוניברסיטאות את הידע הרחב על אמנות ותולדות האמנות, שהיה מאפשר להבין חלק מהיצירות שנחשבו ל"שערורייתיות" או ל"פרובוקטיביות" בתוך הקשרן התרבותי. וגם הדחף הבלתי נשלט של חלק מן האמנים להפגין זלזול בסמלים נוצריים- זלזול שהם לא היו מרשים לעצמם כלפי יהדות, איסלם או בודהיזם- לא היטיב עם האמנות. רבים מהם זכו לפרסום רב ולעושר חומרי לא מבוטל בעקבות המחאה הדתית נגד יצירותיהם וזר הקוצים של הקדושים המעונים שהם מנסים לעטות על עצמם מטעה בעיקרו. וכך שתי השיטות הרוחניות- האמנות והדת- התרחקו אחת מהשנייה, כאשר הדת נשארת לכודה בתוך דוגמטיקה והאמנות מתרוקנת מהקשר תרבותי עמוק ועשיר של המסורות הדתיות. בתר תיקון המצב פליה מציעה לאמנים לגלות מחדש את התכנים התרבותיים והרוחניים של המסורות הדתיות ולדתיים ושמרנים- להתגבר על סלידתם מהאמנות, גם אם זו כוללת הצגה של הגוף האנושי, כיוון שהצגת הגוף היא אבן פינה של האמנות הויזואלית, גם זו הנוצרית. שילוב זה יכול להוביל לתחייה של האמנות בארה"ב.

על המינים

עימות אחר- בין נשים לגברים- הוא נושא מאמרו של הפסיכולוג חוקר ההבדלים בין המינים רוי באומייסטר, שפורסם באתרו של הוגה הדעות דניס דאטון. באומייסטר מתייחס בדבריו לתפיסה הנפוצה שנוהגת לייחס לנשים כמעט באופן גורף את כל התכונות החיוביות ולגברים- את כל הדברים השליליים ולזקוף את כל בעיות העולם ואת כל המצוקות של הנשים לחובתה של הפטריארכיה הגברית. לדעתו של באומייסטר, החשיבה הקונספירטיבית הזו אינה מיטיבה עם שני המינים, מכיוון שהיא מונעת את ההבנה לטבעה האמיתי של האינטראקציה המורכבת בין המינים, התפתחות ההבדלים האלו ומשמעותם.

על מנת להציג תמוהנ חלופית באומייסטר מציע סקירה קצרה להתפתחות של ההבדלים האבולוציוניים בין המינים. במהלך ההיסטוריה האנושית נשים היו המופקדות העיקריות על גידול הצאצאים וכתוצאה מכך עתידו של המין האנושי היה תלוי בעיקר בהן. חקר ה- DNA מגלה שכפול גברים מנשים מתו במהלך ההיסטוריה מבלי להעמיד צאצאים, זאת כיוון שכל חברה אנושית התאמצה לשמר בנסיבות המסוכנות קודם כל את הנשים . הגברים, לעומת זאת, זקוקים להרבה יותר לקיחת סיכונים מנשים ולהרבה יותר אסרטיביות על מנת לשמר את המעמד של עצמם ולהעמיד צאצאים. בגלל זה הגברים הם אלו המאכלסים את הקומות הגבוהות ביותר של הדירוג החברתי. ברם, גברים גם מהווים את הרוב בתחתית של החברה- ההומלסים, המובטלים, העבריינים הקשים שמרצים תקופות מאסר. סולם הטיפוס האבולוציוני של הגבר הוא קשה יותר ורבים הם הנושרים באמצע. כתוצאה מזה גברים גם נוטים יותר ליטול סיכונים ומתים יותר מהתקפי הלב ומהתאונות הקטלניות. במילים אחרות, גברים אינם משתלטים על מוסדות החברה היוקרתיים על מנת שלא לאפשר לנשים להגיע לשם, אלא מגיעים לשני הקצוות של הסולם החברתי- העליון והתחתון- בכמויות גבוהות יותר מהנשים.

ההבדלים בין המינים צאינם מתמצים בזה כמובן. היכולות הריאליות של שני המינים ככל הנראה אינן שונות בהרבה. אך המוטיבציות של שני המינים לעסוק בסוג זה או אחר של הפעילות הן מאד שונות. זה גם מה שמסביר את האחוז הגבוה של הגברים בקרב העשירון העליון. זה לא קורה בגלל קשר גברי למניעת הרווחים מהנשים, אלא בגלל שבקרב גברים יש יותר אנשים ש"מכורים לעבודה". בנוסף, מכיוון שנשים נוטות יותר לגיבוש של מסגרות קטנות ואינטימיות הן גם שואפות יותר לרמות שכר שוויוניות, בשעה שהגברים נוטים לגיבוש של רשתות גדולות ותאגידים שיפשטו רגל אם ישלמו שכר שווה לעובדים ללא קשר להשקעתם בעבודתם. הכותב מדגיש שכמובן אינו בא להצדיק אפלייה מכוונת, אלא להסביר מדוע מבנה חלוקת המשאבים הנוכחי הוא בעל משמעות שלא ניתן לבטלה במחי יד.

אל שתליכני לעת זקנה

בנושא של חלוקת המשאבים דן גם מאמרה של הסוציולוגית ליליאן רובין ב- Dissent. רובין כותבת על הסוגיה החדשה בנושאי רווחה שלא נידונה עד הזמן האחרון. העלייה באיכות ורמת החיים וכתוצאה מכך גם בתוחלתן מביאה לכך, שיותר ויותר אנשים מגיעים לגילאים מופלגים ביותר, כאשר החסכונות שלהם נגמרים ואינם מאפשרים להם ליהנות מרמת חיים סבירה. מצד אחד, דור ה"בייבי בום" נחשב לדור העשיר ביותר בארה"ב, בהיותו נהנה מרווחה הכלכלית שלא הייתה דומה לה בהיסטוריה. אך מצד שני, העלייה בתוחת החיים עלולה לגרום לכך שהעושר הזה לא יספיק לאנשים כדי לחיות בכבוד. לפני 40 שנה אדם שהגיע לגיל הפרישה חי חמש שנים בממוצע- והיום הוא יכול בשקט לצפות לעשרים שנות גימלאות. חסכונותיו הולכים ואוזלים, בריאות- שמתרופפת פעמים רבות- דורשת השקעה נוספת וקצבת הביטוח הלאומי מכסה רק את המינימום ההכרחי. שלא לדבר על העזרה לילדים והנושא הכאוב באמת-  הירושה. לאחרונה נפוצו הטי שרטים עם הכתובת " אני מבזבז את ירושת ילדיי". אין זה הומור בלבד, אומר רובין, אלא תחושת אשמה עמוקה של ההורים- ושל הילדים . רוב אלו שנמצאים היום בגילאי שבעים ומעלה בארה"ב זוכרים את תקופת "השפל הגדול" של שנות השלושים ואת חוסר האונים של הוריהם. רבים מבני הדור ההוא נלחמו בעור שיניהם על מנת להגשים את ה"חלום האמריקאי" ונשבעו להעניק לילדיהם את הבטחון הכלכלי אשר נשלל מהם. כל חייהם הם ביקשו לזכות לאכירות ימים- ומשזכו לה מכרסמים בהם רגשי אשם על כך שלא יהיו מסוגלים להוריש ממון לילדיהם או חמור מכך- יזדקקו לתמיכה הכספית של  ילדיהם בשלב מסוים אף אם יהיו בריאים פיזית. וכל עוד רפורמה סוציאלית רחבה בוששת להגיע – אנשים רבים בארה"ב יחששו מכך ששנות חייהם יהיו רבים מחסכונותיהם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורה  On ספטמבר 24, 2007 at 1:26 am

    כ"כ עצוב לי שהכסף תופס מקום כ"כ מרכזי בעולם. ככל שהעולם מתקדם נוצרות דילמות חדשות וכאובות שכולן קשורות לכסף בצורה זו או אחרת.
    לפעמים אני רוצה לחיות בעולם הישן – בו אמנם חיינו פחות שנים והיו לנו פחות אפשרויות, אבל מצד שני לאנשים שחיו אז היו פחות התלבטויות, ייסורי מצפון ותחושות החמצה.

  • גלעד סרי לוי  On ספטמבר 24, 2007 at 6:46 am

    בימים הטובים ההם – לא היו הרבה דילמות
    או שעברת את היום בשלום
    או שמתת ברעב

    (שלא לדבר על תמותת התינוקות והילדים הקטנים)

    אח, היו זמנים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: