ארכיון חודשי: אוקטובר 2007

יהלומים נוצצים על רקע אפור

 

אוסטפ בנדר מהסרט הרוסי "12 כיסאות"

 את הספרות הסאטירית של התקופה הסובייטית ברוסיה אפשר לחלק לשלושה חלקים. החלק הראשון הוא הסאטירה הרשמית, השמה לה למטרה ללעוג ל"חסרונות הבודדים ומשקעי העבר" שמעכבים את העתיד הקומוניסטי המיוחל. החלק השני הוא סאטירה שיש בה ביקורת ישירה על המשטר הסובייטי. עם נציגי הז'אנר נמנים ספריו הסאטיריים של מיכאיל בולגקוב, "לב של כלב" ו"הביצים הגורליות", או מחזהו של ארדמן "המאבד עצמו לדעת". מחברי הספרים מן הסוג הראשון זכו להוקרה, ואילו הספרים מהסוג השני נגנזו – ולא פעם מחבריהם אתם.

אך היה גם חלק שלישי: ספרים שברובד הגלוי שלהם לא ניסו לאתגר את האידיאליזם הסובייטי ואף שמרו לו אמונים, אך מתחת לפני השטח נשמר בהם מבט ביקורתי "מבחוץ". כאלה היו סיפוריו של הסטיריקן הרוסי זושצ'נקו, וכזה הוא ספרם של אילף ופטרוב "שנים-עשר כיסאות" הרואה עתה אור בתרגום חדש של דינה מרקון. נוסף לתרגום המעולה (ואין זה דבר של מה בכך בספר כזה, המצטיין בלשון ציורית ומטאפורית), יש לציין את הקדמתו המצוינת של מרק אמוסין .

בתרבות הרוסית נחשב "שנים-עשר כיסאות" לקלאסיקה, לספר יסוד. כמו ספר ההמשך שלו, "עגל הזהב", זכה הספר להוצאות חדשות רבות ולעיבודים קולנועיים גם ברוסיה וגם מחוצה לה (אחת הידועות שבהן היא סרטו של מל ברוקס). תמצית העלילה היא התרחשות בפרובינציה הרוסית הרדומה של אמצע שנות העשרים של המאה העשרים. איש אצולה לשעבר ושמו איפוליט וורוביינינוב, המשמש בהווה פקיד סובייטי אפור, חי לו חיי שיגרה משעממים. יום אחד מגלה לו חמותו, השוכבת על ערש דווי, שהסתירה בריפוד של אחד הכיסאות שעמדו בביתם את כל יהלומיה היקרים. וורוביינינוב רץ לחפש אחר הכיסאות במרחבי רוסיה, ובמהרה מצטרף אליו נוכל מבריק והגיבור האמיתי של הספר: אוסטפ בנדר. הגיבורים עוברים חוויות והרפתקאות, הכתובות במיטב הז'אנר של רומאן הנוכלים, ובתוך כך נפרשת תמונה פנוראמית של טיפוסים חברתיים שונים ברוסיה של אותה עת.

אמירות שנונות ומצבים קומיים פזורים בספר לרוב, אבל קשה לומר שהוא תוקף את המשטר הסובייטי. המסר הגלוי שלו אפילו הפוך; הספר מציג את שלל הטיפוסים הזעיר-בורגנים כ"אנשי האתמול" היושבים ומצפים בנאיוויות לנפילת המשטר הבולשוויקי, אך לא נוקפים אצבע לשם כך. בסופו של דבר, מסכם הספר, השלטון הסובייטי נצחי ופניו לעתיד. מדוע אפוא ראו ורואים בו הקוראים הרוסיים, וביניהם גם מי שבזו לסאטירה הסובייטית המגויסת, מקור השראה סאטירי?

ייתכן שהתשובה נעוצה בדרך הכתיבה של המחברים. אילף ופטרוב (שמותיהם האמיתיים היו פיינזילברג וקטייב) כתבו את הספר מתוך התבוננות בפרטים הקטנים של ההווי הסובייטי. הפער בין הרטוריקה המפוארת של ה"חברה החדשה" לבין ההווי העגום והאפור של האנשים שנותרו בעולם הישן בולט מכל שורה בספר. הנאומים על המצב הבינלאומי ופיתוח התעשייה מצוטטים על רקע הקשיים בפתיחת קו החשמלית המקומי או המחסור הבסיסי במוצרי הצריכה וכך נוצר האפקט הקומי. המבט הסקפטי של המחברים מצליח לערער את עולם המושגים הסובייטי "מלמטה", אולי אפילו מבלי שהם עצמם יהיו מודעים לכך.

דמותו של הגיבור הראשי, אוסטפ בנדר, בולטת מאוד בנוף הספרותי הסובייטי, וגם בין גיבורי הספר. בנדר (שרמזים רבים הפזורים בטקסט מצביעים על היותו אסיר משוחרר שריצה את עונשו על עבירות הונאה) הוא בן חורג של הריאליזם הסוציאליסטי. הוא לא מתכוון לקחת חלק בבניית החברה החדשה, אך יחד עם זאת אינו גיבור שלילי. הוא בעל קסם אישי רב, שנון ומקורי, כובש בקלות רבה את לב הנשים ותופש מיד ולעומק את הטיפשות, הרדידות והבנאליות של הדמויות סביבו. בנדר מוכשר לא רק בהתמצאות בשלל מצבי החיים המסובכים, אלא ב"מבט מעל" החיים הללו. המבט הזה – רומנטי, ציני וביקורתי בעת ובעונה אחת – הוא אולי המכנה המשותף בין הגיבור למחברים.

דמותו של בנדר בסיפור משוחררת מכל זיקה ברורה למשהו: הוא אדם ללא כתובת, ללא מוצא ברור, ללא משפחה וללא מקום עבודה. והנוכל הנודד הזה נהפך לגיבור הראשי דווקא בשל סגולתו ויכולתו להחליף בקלות את התלבושת, את הסיטואציה ואת התדמית. המחברים מכנים אותו "הקומבינטור הגדול". דמותו מאפשרת להזדהות אתו מבלי לשאת בנטל המחויבות האידיאולוגית או החברתית, כפי שהיה מקובל בספרות הסובייטית, שבה נבחנה כל דמות על פי קריטריון אחד: האם היא משמשת לקידום המסר של המפלגה.

מעניין כיצד יראה הקורא הישראלי: כרומאן נוכלים? כסיפור אלגורי על רדיפה אחר חלום האושר הבלתי מושג? כסיפור סאטירי על חברה שנשארת שקועה בתוך רדידות ובנאליות אפורה של החיים? כך או אחרת, לקורא העברי מחכה הנאה גדולה של היכרות עם אחת הקלאסיקות הסאטיריות הגדולות של המאה העשרים.

למה אין הומואים באיראן ?

 

 

אין הומואים באיראן !

נאומו של נשיא איראן מחמוד אחמדינג'אד

באוניברסיטת קולומביה בחודש שעבר היה משופע בפנינים הרגילים לנואם זה : תמיכה מתונה בהכחשת השואה ( "ישנם חוקרים הסבורים אחרת"), כמיהה להשמדתה של ישראל והניסיונות להכחיש את דיכוי נשים באיראן. ברם, שמפט אחד של הנשיא גרר תגובות של צחוק רם מהקהל. כשנשאל למצבם של ההומוסקסואלים באיראן, השיב אחמדינג'אד "אצלנו אין תופעה כזאת כמו אצלכם ואני לא יודע מי אמר לך שיש אצלנו דבר כזה". המבוכה בעקבות הצהרתו של הנשיא הייתה מעט מוגזמת אפילו לקיבתם של דובריו המקצועיים, ואכן לאחר זמן מה יצאו אחדים מהם ( בין היתר סופר אמריקאי- איראני הומאן מאג'ד) בהצהרה כי הנשיא "לא הובן" וכי הוא התכוון ש"אין תרבות הומוסקסואלית באיראן" או לזה ש"בגלל הבדלי התרבות בין ארה"ב לאיראן יש באיראן פחות הומוסקסואלים". נדמה שכדאי לעיין פעם נוספת בתוכן ההצהרה של אחמדינג'אד – כי היא מלמדת אותנו על התרבות האיראנית והתרבויות הדומות לה משהו שבו הנשיא אולי לא היה שמח להודות.
 
נאומו של המנהיג האיראני הזכיר לי משפט אחר הזכור לי מילדותי שנאמר בשנת 1986, בזמן הגשר הטלוויזיוני בין התלמידים הרוסיים לתלמידים בארה"ב. האמריקאים שהיו רעבים לכל פירור מידע על בני גילם הרוסים מעבר למסך הברזל ושאלו, בין היתר,  כיצד מלמדים חינוך מיני בברית המועצות. אישה שהייתה פעילה ב"וועד הנשים הסובייטי" קמה ואמרה "בברית המועצות אין מין"! המשפט הזה נעשה לסמל של המרחב הציבורי ה"סטרילי" מבחינה מינית בברית המועצות לשעבר.

מובן כי יחסי מין היו קיימים בברית המועצות כפי שהם היו קיימים בכל מקום אחר בעולם. האמירה של אותה פעילה- שהייתה באופן פרדוקסלי נכונה- התכוונה שהמרחב הציבורי והתקשורתי הסובייטי שהתנהל כאילו שהמין אכן לא קיים בברית המועצות. איש לא הסביר לבני הנוער על הצעדים הראשונים בתחום האינטימי, איש לא דאג לספק להם אמצעי מניעה וגם חינוך בסיסי לבריאות המינית היה נעדר. ברור שהנפגעים העיקריים במצב הזה היו תושבי ברית המועצות עצמה שסבלו מהסטטיסטיקה החמורה ביותר במערב בתחום של המחלות המועברות מינית. 
 

הוצאה להורג של נערים הומוסקסואלים באיראן

מצב זה דומה במידה רבה למצבם של ההומוסקסואלים באיראן. קיומם חזר למצב של ההומוסקסואליות הפרה מודרנית  ( או כזו שהייתה קיימת בברית המועצות או קובה) , אותו היטיב לתאר הסופר אוסקר וויילד- "אהבה שאינה מעזה לומר את שמה". האנשים ההומולסביים באיראן נידונים לחיות את חייהם בסתר ובמחבוא, להתחתן בנישואי כיסוי ולהסתיר את נטייתם המינית מקרוביהם. אחרת הם עתידים להיות מוצאים להורג או להיענש במלקות.  במצב דומה נמצאים הומואים ולסביות ברוב מדינות האיסלאם, כולל ברשות הפלשתינית, שם מצבם עלול אף להחמיר עם עלייתו של החמאס.
 
החמור הוא כי ההתעללות הזו זוכה לרמה מסוימת של לגיטימציה דווקא באקדמיה במערב. מאמרו של ג'יימס קרצ'יק ב- New Republic מתאר את משנתו של יוסוף מסאד, מרצה באוניברסיטת קולומביה , שהוציא לאחרונה ספר על המיניות בעולם הערבי  "תשוקת הערבים".  הספר הוא פיתוח של מאמרו מלפני 5 שנים, בן מסאד טוען כי הארגונים הבינלאומיים לזכויות הגייז מנסים "לכפות את  האג'נדה המיסיונרית שלהם" על ההומואים והלסביות בארצות האיסלאם כדי "ליצור הומוסקסואליות גם היכן שאינה קיימת".
 
מסאד, חניך של האסכולה הפוסט מודרנית והתיאוריה הקווירית מבית מדרשו של פוקו והתיאוריה הפוסט קולוניאלית מתוצרת מורו אדוארד סעיד, טוען כי התפיסה של הזהות ההומוסקסואלית היא התפתחות מערבית של מאה השנים האחרונות ושהיא זרה לתרבות של האיסלאם. לכן, אומר מסאד, הניסיון של ארגוני זכויות האדם להגיד שהגברים שמקיימים יחסי מין עם גברים במדינות ערב הם "הומוסקסואלים" או "גייז" הוא ניסיון של אימפריאליזם אוריינטליסטי, או "כפיית הדיסקורס" כלשונו. מסאד מוסיף ואומר שהמאבק הזה מייצר אף דיכוי של ה"הומואים" בארצות האיסלאם, ( את המילה הזו הוא מקפיד לשים במרכאות) כיוון שהוא כופה עליהם את דפוסי החשיבה המערביים. בכך מסאד גם מצדיק במידה רבה את ההתנכלות להומואים מצד שלטונות במדינות איסלאם ( ביניהם הפשיטה של משטרת מצרים על ספינת התענוגות בה נערכה מסיבת גייז ב- 2001 שכללה מעצר אלים ומשפיל ועינוי ממושך של עשרות מהמשתתפים במסיבה). לדבריו של מסאד הנעצרים נפגעו לא בגלל אהבתם לבני מינם ( גם את המושג אהבה מסאד מקפיד שלא להזכיר) , אלא בשל "יציאתם מהארון באופן שמקובל במערב". פשע כזה של חיקוי הדפוסים המערבים בקולוניאליים מצדיק, לדעתו של מסאד, את הפגיעה המשטרתית האלימה בהומואים המצריים.
 
וכך,  במחי היד אורווליאני של הפרופסור הנכבד,  התנועה למען זכויות הגייז הפכה למדכאת והדיכוי האלים הפך להתנגדות לגיטימית וראויה לקולוניאליזם האמריקאי. אין זה פלא שמדאד לא מוצא מקום בספר כדי לגנות את היחס להומואים באיראן, שכולל בין היתר את ההוצאות להורג. כמו כן, לא תמצאו אצלו גינוי לאלימות כלפי ההומואים ברשות הפלשתינית, אך תמצאו גם תמצאו שפע של דברים בגנותו של הכיבוש.
 
אין זו הפעם הראשונה שבה נוצרת קואליציה מוזרה בין השמאל המיליטנטי והפוסט מודרני לבין הימין הפונדמנטליסטי. רבים בעולם דובר האנגלית למדו באיחור על ההערצה הגדולה אותה חש אבי הפוסטמודרניות מישל פוקו כלפי אייתולה חומייני. כמו כן, רק בשנת 2003 אזאר נאפיסי כתבה בספרה "לקרוא את לוליטה בטהראן" כי השמאל המרקסיסטי והרדיקאלי באיראן תמך המהפכה החומייניסטית , במטרה "להביע בכך התנגדות לקולוניאליזם האמריקאי". ועכשיו אנו שוב עדים לברית המוזרה הזו בין השמאל הקיצוני לימין הקיצוני שנעשית – שוב- על גבם של המיעוטים , עליהם הם מתיימרים להגן. ברית שבה יש מי שעושה את העבודה השחורה – ויש מי שמספק לו צידוק אינטלקטואלי משוכלל. מילא אם היה מדובר על מרצה באוניברסיטת טהראן שחש מאוים על ידי המשטר. אך פרופ' מסאד מרצה באחד ממוסדות ההשכלה הגבוה היוקרתיים ביותר במערב- אוניברסיטת קולומביה. ספריו יוצאים בהוצאות לאור יוקרתיות וסטודנטים רבים נמנים בין שומעי לקחו. הדבר אמור להדאיג אותנו לא פחות ממופע הסטנד אפ של אחמדינג'אד בקולומביה.

 

כמעט שכחתי… פרופ" מסד רואה בציונות תנועה קולוניאלית ואנטישמית ובישראל- מדינה גזענית ללא זכות קיום…
 

חנוך לציבור על פי דרכו

כשאני כותב את התגובה הזו, ספרו של חנוך דאום "אלוקים לא מרשה" נמצא עדיין ברשימת רבי המכר. לא להיט היסטרי, אבל מוכר לא רע יחסית. רבים חשים לא בנוח סביב הספר. אחרים משבחים. ויש גם הרבה נבוכים.

את התגובה הזו החלטתי לכתוב לא בפורמאט הרגיל של ביקורת לספר. ומסיבות טובות. ספרו של דאום עורר אצלי דברים שהם הרבה מעבר לעוד ספר עיון. לכן אני כותב את התגובה הזו  לא כ"מבקר", אלא כאדם פרטי. אדם פרטי שהסוגיות שדאום מעלה בוערות לו, אך דרך הצגתן צורמת ומפריעה.

דאום ואני בני אותו גיל. אנו נמצאים בערך באותו מקום בסקאלה החברתית, אך הגענו אליו מנקודות פתיחה מאד שונות. דאום היא בן למשפחת ה"אצולה" הדתית לאומית, נשוי ל"בת האצולה" האחרת וחי ביישוב שמזוהה במידה רבה עם אותה "אצולה". לכן המרד שלו בספרו מכוון במידה רבה כלפי אותו החוג החברתי אליו הוא היה אמור להשתייך בגאווה, כביכול.

מסלול חיי היה אחר. אני הגעתי לציבור הדתי לאומי כאדם מבחוץ – מחוץ לארץ ומחוץ למסגרות הדתיות. במהרה הפכתי לחבר אהוב ומוערך- הן בקהילה הדתית והן במוסד שבו למדתי. ודווקא שם- אחרי הקבלה הכל כך נפלאה- התחלתי לגלות את עצמי האמיתי שכולל חלק מאד בולט וחריג בזהות- את נטייתי המינית. מאז הגילוי הזה אני עוסק ( יחד עם חבריי) במאבק חברתי לקידום המודעות לנושא ההומולסבי בחברה הדתית, מתוך הבנה שהפתיחות בנושא הזה לא תבוא לא מעצמה והיא מצריכה פתיחות מחשבתית של הציבור הדתי לאומי בכיוונים נוספים. לכן היה לי חשוב מאד לקרוא את ספרו של דאום. קיוויתי שמצאתי חבר ושותף לדרך. ולאחר שסיימתי לקרוא את הספר חשתי מאוכזב ומופתע לרעה.

ספרו של דאום מתאר- כפי שרבים כבר בטח הספיקו ללמוד- את מגוון ההתלבטויות של הצעיר הדתי לאומי- הקשר עם האבא, החינוך הפנימייתי, הקושי מול המסגרות האליטיסטיות, אוננות, הומוארוטיקה וגישה לפן אישי יותר בשמירת המצוות. פה ושם יש הבלחה גם של נושאים לא ממש הלכתיים- קשר שמאל- ימין והיחס לכדורים הפסיכיאטריים ( אותן דאום נוטל נגד ההפרעה האובססיבית ממנה סובל). הייתי אומר כי במידה מסוימת האובססיה היא הגיבורה הראשית של הספר. יותר מזה, היא זו שכתבה אותו- והעריכה של יאיר לפיד לא מצליחה להסתיר את זה. האובססיה נותנת את אותותיה בתיאורים לאורך כל הספר. כפי שאמרתי, דאום מתאר התלבטויות די שגרתיות של הצעיר הדתי לאומי- שלהערכתי בין שליש למחצית הנוער הדתי לאומי עוברים את ההתלבטות הזו באופן זה או אחר. יתרה מזאת, בעשור האחרון קיים שפע של התייחסויות לכל עניין שדאום נוגע בו בספר- להוציא אולי את הנושא הפסיכיאטרי ( אליו אחזור מאוחר יותר). בפורומים ברשת, בשו"תים האינטרנטיים, בבטאונים , בכתבי העת, בתקשורת , בכנסים, בדיונים ובפאנלים- קיימת גם קיימת התייחסות הולכת וחוזרת ונשנית לשמירת הברית ולהומוסקסואליות ולפנימיות וללבטים של אמונה וכו וכו. מובן שיש לאן להתפתח ולשאוף. אלא שנראה כי ספרו של דאום לא יעורר את השאיפה להתקדמות, אלא דווקא להיפך.

אני אומר זאת כי במהלך הקריאה חשתי שלא בנוח יותר מפעם אחת. התיאורים בספר חוצים בבירור את הגבול בין חשיפה לחשפנות לשמה. הספר לא משאיר הרבה מקום לדמיון. אם להשתמש במושגים של פרויד, נדמה כי הסופר אגו החברתי הדתי לאומי מתנגש מעל דפי הספר בליבידו שנמחץ שנים רבות ועכשיו מנסה לפצות את עצמו על הכול. ה"אני" של המחבר די נעלם. הז'אנר והאופי של הכתיבה הם של יומן טיפולי. יומנים כאלה מתנהלים לעיתים קרובות במהלך הטיפול הנפשי ומלווים אותו. מקובל מאד לשחרר ביומן כזה תכנים קשים- זאת עקב הצורך "לתמלל" את עולם המושגים והדימיונות שלא נותנים מרגוע לנפש. בין היתר יש מקום לביטוי של כעסים על ההורים ותיאור מפורט של הפנטזיות המיניות, ייסורי מצפון והרהורי כפירה. הדברים נכתבים ללא עריכה וללא צנזורה פנימית- וכל המרבה לחשוף הרי זה משובח. אבל זו הנקודה- הדברים נחשפים ביומן הטיפולי בלבד והמטפל שעבר הכשרה הוא היחיד שרואה אותם ! כשהדברים האלה מודפסים באלפי עותקים ואין שליטה על קהל היעד והקרביים של האדם מוצגים בחלון ראווה- רוב הסיכוי הוא שהאנשים פשוט ייבהלו. וכשבן אדם מבוהל- הוא עסוק בהתגוננות ואין כל סיכוי שהוא יקלוט את המסר.

מזה כמה שבועות נטושה מחלוקת בשאלה מיהו קהל היעד של דאום. דאום עצמו אומר כמובן שזו "ערוגת הבית " שלו- הציבור הדתי לאומי. בתוך הציבור הזה רבים מאשימים אותו ברצון "למצוא חן בברנז'ה" ו"לצבור נקודות". איני בוחן כליות ולב, אך אם צודקים האחרונים והספר אכן נכתב במטרה לספק פיקנטריה לוהטת לקהל החילוני- מדובר פה במשגה כמעט מגוחך. הקורא החילוני שההלכה לא מגבילה את הרגלי הקריאה שלו יכול ליטול את הספרים של דה- סאד או של ז'ן ז'נה כדי לקרוא תיאורי סטייה עסיסיים, אם נפשו חשקה בכך. הסיפורים הרגשניים על האוננות בישיבה  ועל נטילת ציפרלקס אפילו לא מדגדגים אותו כבר. לכן אני נוטה להסיק שקהל היעד הוא בכל זאת הציבור הדתי לאומי. אך כאן בדיוק הנקודה- מי, לדעתו של דאום, יקרא את הספר ויקלוט את המסר? מי יהיה מוכן לספוג את כל התיאורים המפורטים של האוננות בפנימייה ונשיקות לוהטות עם החבר באפלה של מערת הנטיפים? מורה לתושבע"פ  מפתח תקווה? רואה החשבון מאלקנה? עורך הדין מקדומים? דאום מנסה להתפרץ לעולמו הבורגני המהוגן של הקורא הדתי לאומי הממוצע עם צרור של האשמות, התרסות והקנטות, לשחוט על מאתים ומשהו עמודים את כל הפרות הקדושות שהוא רק מסוגל ומקווה שיקשיבו לו ויקחו את המסר שלו ברצינות ! האמנם?

הסיבה השנייה שבגללה המסר של דאום לדעתי לא יחלחל, אלא יעורר נוגדנים, היא השטחיות היחסית של הדיון. זאת גם עקב הניסיון להתפרס על יותר מדי נושאים גם בגלל ההעדפה הברורה לתיאורים מזעזעים על חשבון הדיון המעמיק. למשל הנושא ההומוסקסואלי מוצג בספר במשוגת הנעורים על רקע הבדידות בפנימייה. אין ספק שרבים בציבור הדתי לאומי היון רוצים לראות כך את הדברים – ולא להתעסק בדיון המתיש על הצורך לשלב בקהילתם אנשים חריגים שאינם יכולים להקים בית בישראל- וזאת לא משום רצונם הרע. ספרו של דאום "הולך איתם" מהבחינה הזאת. הוא הולך ומציג את האוננות לא רק כתגובה טבעית ללחצים המיניים של ההתבגרות- אלא גם כאמצעי מקובל לשיכוך החרדות. מבלי להסביר לנער עד כמה מסוכן להאכיל או לאונן את החרדות שלך, מבקום לטפל בהן.

נקודה אחת רגישה במיחד היא הדיון של דאום בנושא של הכדורים הפסיכיאטריים. כפי שאמרתי, הוא נוטל אותן נגד ההפרעה האובססיבית. דאום מדבר בהרחבה נגד הסטיגמה שקיימת נגד האנשים שנוטלים כדורים. אלא שבמאבק נגד הסטיגמה דאום מנפנף כלאחר יד את הטיעון של תופעות הלוואי שקיימות לכדורים הפסיכיאטריים, מתוך טענה שעדיף לא לסבול מההפרעה. בכך דאום מסרס ומציג באופן חד צדדי את הקושי הגדול איתו המטופלים הפסיכיאטריים מתמודדים על בסיס יומיומי- ההתמודדות עם ההפרעה ועם תופעות הלוואי. כך למשל נוגדי הדיכאון ממשפחת פרוזק- שאחד מהם דאום נוטל- מדכאים את התשוקה המינית ויש להם השלכות על חיי הזוגיות של המטופלים. עקב כך, רבים ממטופלי פרוזק מבקשים מהרופאים להוריד את המינון או להפסיקו לגמרי כשההתקף חולף, כיוון שהם מרגישים כי החיים ללא תשוקה הופכים עבורם גם חיים ללא משמעות. דאום מתעלם מכך- הוא רוצה רק להוכיח ש"כדורים זה בסדר" מול החברה שאומרת כי "זה לא בסדר". מי שמפסיד כאן- זה רק בני האדם שנלכדים במוקד הדיון הזה.

וכך הולך דאום ומקלף את כל גורמי הלכידות והסולידריות של הציבור הדתי לאומי. שכבה אחר שכבה. כל הספר מדבר על הרצון להשתייך למרות החריגות, מתוך הזיקה הנפשית למסגרת ול"שבט". אלא שלא ברור מתוך הספר כיצד יישמרו הגבולות של אותו ה"שבט" שכל כך נעים להשתייך אליו, כשהשאיפה היא לפירור המסגרות הכולל ?

אני מוצא את עצמי במקום אחר מזה של דאום. קרוב אבל אחר. המקום הזה הוא קודם כל הערכה רבה לציבור הדתי לאומי שיש לי את הכבוד להשתייך אליו. לא שזו השתייכות שהיא תמיד קלה או מענגת, רחוק מזה. אך בעיניי זהו ציבור שמנסה להגשים את הפרוייקט הגדול והקשה ביותר בהיסטוריה החברתית האנושית- להקים חברה שהיא גם ערכית וסולידרית וגם פתוחה. הפרוייקט הוא מאד שאפתני וקשה, כי גם כל אחד משני החלקים בנפרד אינו קל להשגה. ובכל זאת הציבור הזה אינו  נרתע וממשיך לחוש את עצמו מחויב הן לדרך ארץ והן לתורה. ברור שהוא טועה ותועה כשהוא מחפש. ברור גם שקיימת ריאקציה שמרנית בתוכו , ניסיונות לסגת לאחור, תסביכי נחיתות כלפי החרדים והחילוניים ודפנסיביות של מיעוט. ויחד עם זאת ואחרי כל הדברים האלה זהו ציבור שמחפש ומנסה. הוא מקשיב לרבנים, אך לא נשמע להם, מה גם שרבותיו של הציבור הזה מגוונים מאד אף הם. זהו ציבור שנוטה לימין ברובו, אך מזה זמן הפסיק לנדות את השמאלנים.  זה ציבור שמגדיר את עצמו כנאמן להלכה, כולל בתחום האישות, אך רבים יותר ויותר מגלים יחס אישי וגמיש יותר להלכה ( כמו למשל המשורר הדתי נחום פצ'ניק שהגדיר את עצמו בראיון לעיתון "הארץ" כ"משתדל תרי"ג).

 

 

חנוך דאום

זהו ציבור שמסוגל ללמוד שיש כלל שהוא נכון ויש יוצאים מן הכלל שנכונים אף הם. בשביל זה מן הראוי להעמיק את גם המחויבות לערכים שבהם הציבור הזה מאמין וגם את ההבנה והמודעות לקושי הרב של יישום הערכים הללו בעולם המשתנה והמורכב. באופן אירוני משהו, שמו הפרטי של דאום- חנוך- הוא גם המילה הראשונה של הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" – הפסוק שהפך לסמל המחויבות של הדגשת האינדיבידואל בחינוך הדתי. זה לא שהציבור הזה צריך להפסיק לראות מול פניו את הכלל ואת החברה ולהפוך לבועה של אינדיבידואליות מנוכרת- אלא שמתוך השאיפה לאידיאל לא יישכח הפרט. כך אפשר להגיע להבנה שהמסגרת הפנימייתי אולי היא טובה, אך לא לכל אחד, שהוצאת זרע לבטלה היא אמנם איסור, אך לא סיבה להיסטריה ולהלקאה עצמית אובססיבית, שהומוסקסואליות היא חריגות, אבל חריגות קיימת, ממשית ולא מאיימת ושהמחויבות לשמירת המצוות לא חייבת לחנוק את הפרט בגיבוש היחס האישי אליהן.

בכלל, ההכלה של המורכבויות היא סימן לאישיות חזקה- והן ההיפך. לכן אני רוצה לסיים את הדברים בכמה איחולים. לחנוך עצמו- אני מאחל שלאחר הוצאת הספר יעמדו לו הכוחות והדבר לא יפגע בו, באשתו ( גיבורת הספר האמיתית בעיניי) ובילדיו. שהוא לא יוקע מקהילתו. שימצא את הדרך להתפשר ולהתפייס גם עם אביו בעולם הבא וגם עם קהילתו בעולם הזה. ולציבור אליו חנוך ואני משתייכים אני מאחל להמשיך וללמוד ולהתחזק. כי אם הוא יהיה מספיק חזק הוא יוכל גם לא להיבהל מהמסרים הקשים והבוטים של דאום ואולי גם ישמע פחות מסרים כאלה בעתיד.

ביקורת על הספר של גלעד סרי לוי

ביקורת שני בני מר ב"הארץ"

כתבה על הספר בעיתון "הארץ"

מסע אל קו האופק

המאמינים הגדולים והכופרים הגדולים מבינים זה את זה היטב (הערת שוליים של א"ד גורדון על החוברת שהעניק לו הרב קוק)

 

 

 

צילום מהמסע

רבים מאיתנו רוצים פעמים אחדות בחיים לחזור אל ההתחלה. להיזכר ברעננות של חוויות חיינו לפני שהיא התכסתה באבק השגרה. זה נכון לגבי החיים הפרטיים- אך גם לגבי חיי החברה. וגם אם כל החברה לא יכולה לחוות מחדש את עברה, רבים מחבריה מנסים לשחר את העבר באופן פרטי. גם כדי להישכר בו וגם כדי ללמוד משהו על ההווה – ואולי גם כדי להתכוון לעתיד.

 

 

 

 

 

הזדמנות למסע אישי-קבוצתי שכזה מספקת היוזמה הברוכה של בית הרב קוק, המובילה בשנים האחרונות מסע ייחודי תחת הכותרת "בעקבות מסע המושבות תרע"ד".

בחשוון תרע"ד (1913) יצאה משלחת רבנים מהיישוב הישן למסע של חודש ב'יישוב החדש' שבצפון – אל עשרים וששה יישובים, מחדרה ועד מטולה, מושבות העלייה הראשונה והשנייה, כדי לעמוד על מצבן הרוחני – שמירת שבת, מצוות התלויות בארץ, ועוד, ולשם מפגש בלתי אמצעי עם היישוב החדש. בראש המשלחת עמדו רבה של העדה החרדית בירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, ורבה של יפו והמושבות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

על פי התיעוד בן התקופה, המסע גרם להתרגשות רבה הן בקרב החלוצים והן בקרב הרבנים. חודש שלם היטלטלו הרבנים, רובם לא צעירים, בדרכים העקלקלות של שלהי ימי המשטר העות'מאני, בין נקודות היישוב היהודיות הזעירות. האיכרים במושבות הוותיקות, שזיקתם לתורה ומצוות היתה חיובית, ראו לראשונה משלחת תורנית גדולה ובעלת שיעור קומה שיצאה מהעיר כדי לפגוש את החלוצים. גם בני העלייה השנייה, שדעותיהם היו לא פעם אנטי דתיות, לא תמיד דחו את היד המושטת, ולעתים הגיבו בהערכה רבה וחמה, כמו גם במתן ביטוי לגעגוע למסורת עליה גדלו. מסע הרבנים הפך לסמל של הידברות, התקרבות, גילויי אהדה הדדיים ואחדות. נראה, שאלמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה, היה 'מסע המושבות' של תרע"ג תחילתו של מנהג קבוע, לפחות מבחינתו של הרב קוק. 

שבים אל העבר

כשמונים שנה לאחר המסע ההוא, הגו ב"בית הרב" את אפשרות שחזורו כמעין מסע מכונן של תודעה יהודית-ישראלית המתעלה מעל קוי התיחום המגזריים. לאחר כמה וכמה סיבובים, ולרגל שאיפתם של המארגנים להפוך את המסע למעין תחליף או תוספת למסע הנפוץ והשנוי במחלוקת לפולין, הוזמנתי כאיש 'מקור ראשון' להצטרף למסע שהתקיים באלול האחרון. הצטרפתי – וזכיתי לחוייה מרתקת בת יומיים, המשלבת היסטוריה והווה, בנופים היפים תמיד של הכרמל, העמק והגליל.

תחילתו של המסע המשוחזר בירושלים, עם סיפור היוזמה של היציאה מחוץ לחומות ופעילותם הרב זוננפלד ואנשי היישוב הישן בירושלים, המשכו במוזיאון האצ"ל ביפו – לא הרחק ממקום מושבו של הרב קוק אז. המסע בן היומיים עבר בתחנות החשובות של מסע המושבות המקורי, אם כי כמובן בקצב של תחבורה מודרנית ובנוחות של תיירים: זיכרון יעקב, מרחביה, כפר תבור, סג'רה, אחוזת פוריה, כינרת, ראש פינה ויסוד המעלה. את פס הקול למסע סיפקו בעיקר שלושה: ד"ר יוסי אבנרי שייצג את הפן האקדמי- היסטורי בעניין (ושקולו העמוק לא נזקק כלל לסיוע של המיקרופון), הרב יוחנן פריד שהציג את ה"פן של הרב קוק" והעיתונאי החרדי הרב יהודה גיליס, מצאצאיו הרבים של הרב זוננפלד, שתאר את הדברים מזווית ראייתם של בני היישוב הישן. בתחנות של המסע הוצגו מצגים אורקוליים שתארו את קורות המקום בתוספת נרחבת של  סיפורי המרצים המקומיים, לרוב בני המשק הבאים בימים, על מנת להציג את זווית ראייתם האישית, את קורות יישוביהם, והיכן שניתן – גם את הזיכרונות והרשמים שמסע המושבות הותיר במקום.

המסקנה הראשונה צפויה למדי: הנוכחות האישית הבלתי אמצעית במקום שבו התרחשו אירועים, היא לעולם שונה מלמידה יבשה או התבוננות בתמונות המצולמות.

אך האמת היא, שגם בתחום ההיסטורי המסע מחדש גם לאלו שלמדו משהו על תולדות הציונות. הדמויות המוכרות גילו במהלכו גם פנים חדשות ומוכרות פחות. הרב זוננפלד, הנתפס לרוב כמנהיג קנאי של "היישוב הישן", נחשף כמי שהיה לו חשוב לצאת מהחומות הנוחות והמגוננות של ירושלים כדי להגיע אישית לכל היישובים החדשים, בהם לא מעטים התייחסו אליו ואל מה שהוא מייצג בבוז. דבקותו במשימה גרמה לו לעיתים אף להסתכן במודע: בדרכו לסג'רה, הלילה החל לרדת, והמארחים המליצו לו ללון בכפר תבור ולהמשיך במסעו מחר. הרב זוננפלד בן ה- 64, שסבל משבר, לא שעה לאזהרות והלך לסג'רה ברגל, בליווי בנו, כשהשמש שוקעת והבוץ הטובעני מקשה על ההליכה ומכריח עצירה מפעם לפעם כדי להסיר את הבוץ מהנעליים. הרב הגיע לבסוף בשלום לסג'רה, ובהגיעו לשם מיד נטל על עצמו את המשימה לעשות שלום בין הגבאי לשו"ב המקומי. אגב, בניגוד לסריטיאוטיפ הנפוץ, שכונות רבות בירושלים החדשה הוקמו ביוזמתו ובתמיכתו של הרב זוננפלד. הרב גיליס עסוק כרגע בהפקת סרט העוסק בחייו ופועלו של הרב זוננפלד – וגם בתיעוד חייהם של צאצאיו הרבים הפזורים ממאה שערים עד הוליווד.

גם דמותו של הרב קוק מגלה פנים ייחודיות, בהם המתינות והרצון הכנה לשיח משתלבים עם קנאות לוהטת ודפוסים חרדיים למהדרין. הרב קוק ספד להרצל מבלי לנקוב בשמו, השווה את גימנסיה הרצליה למיסיון (עקב הוראת ביקורת המקרא בה) ואף לבית הספר הדתי "תחכמוני" שמשלב הוראת מדעים עם לימוד תורה הסכים באי רצון ובדיעבד גדול, תוך התחייבות לפיקוח צמוד על כל היבט הוראה אפשרי. לא "דתי מחמד", אפילו לא "נאור" במושגים שלנו. יחד עם זאת זהו אותו רב קוק שרוקד עם החלוצים בפוריה כשלגופו בגדי השומר העברי במקום בגדי הרבנות, דבר ששימש לימים את הרב זוננפלד כבסיס להערה צינית לאחר ייסודה של הרבנות הראשית.
ומה עם החלוצים? גם דמותם מורכבת בהרבה ממה שלמדנו בתיכון. פגישה מחודשת עם החלוצים היא, למשל, תזכורת ליחסם המשפיל והגזעני כלפי עדות אחרות, ובראשם עולי תימן. היא גם פגישה מחודשת עם הייאוש התהומי שהחיים הקשים השרו על רבים, ייאוש שאסור היה בשום אופן להראותו כלפי חוץ. בית העלמין בדגניה מלא במצבות שהכיתוב עליהן מעיד שהמנוח "שלח יד בנפשו". חלקם אף השאירו מכתבים כואבים, בהם הם מטיחים בפני חבריהם את הניכור הקשה שלהם כלפי הפרט למען ה"אידיאה" הכללית.

יחסם של החלוצים החילוניים ליהדות גם הוא מתעתע: בקבוצת כינרת, המקום המנוכר ביותר לדת ולהלכה, שבו הרבנים השתוממו מהעובדה שאין מניין לתפילה אף ביום כיפור, נמצאה בת משק אחת שמסרה נפשה על הדלקת נרות שבת: היא היתה רגילה להדליק את הנר ולעבור בין הבתים, כמובן בניגוד להלכה האוסרת על טלטול הנר בשבת, על מנת לזכות את בני המשק באורה של שבת הקודש.  

היה טוב, טוב שהיה

לוקח זמן לעכל את הרשמים המגוונים של המסע. מצד אחד המסע משאיר אחריו תחושה חזקה של פער גדול בין הפעם להיום. במהלך המפגש עם חוויתם של החלוצים הצאצאים התקשיתי להוציא מהראש פתגם "היה טוב וטוב שהיה", במובן של הבנת החשיבות של החוויה המעצבת, אך חוסר רצון לשחזר אותה, ואף הבנה, כמה אנחנו, צאצאיהם, רחוקים מאבות היישוב, המייסדים והמקימים. רחוקים בזמן, בלב, בנפש וב'ראש'.

ברוב המשקים של העמק של היום קשה מאד למצוא חברים צעירים והשאר חורקים שיניים כדי לשרוד ולהתקיים בעידן של השוק התחרותי. גבורת הראשונים אינה מעניינת את הבורסה ואת מחירי הנדל"ן ובני המשקים המבוגרים ששומרים על הגחלת נראים שמחים כשהילדים רק עוזבים את הקיבוץ ולא יורדים מהארץ. גם צאצאיו הרעיוניים של הרב קוק – לפלגיהם וסיעותיהם –  נמצאים כיום הרחק מהשדות הרעיוניים שלו עצמו.  בבית הכנסת "אהל יעקב" בזיכרון, הכה באפינו הריח החזק של הפוליטורה מהרהיטים החדשים וההדורים שהגיעו לבית הכנסת שבועות אחדים קודם לכן והחליפו את הכיסאות עליהם ישבו הרבנים קוק וזוננפלד. הכיסאות הישנים צברו אבק בחוץ והיה נראה שנזרק כאן משהו יותר מרהיטים ישנים. אולי רוחו של הרב קוק עצמו אינה בדיוק הדבר שמפעים את הציונות הדתית בתשס"ח. ובאשר לממשיכיו הרעיוניים של הרב זוננפלד דהיום – אולי הם דומים לו יותר מבחינה חיצונית, אך עולמם של החרדים במדינת ישראל 2007, המחוברים לניידים ולפורומים הוירטואליים רוב שעות היום, שונה מאד מעולמו של מנהיג היישוב הירושלמי הישן. היריבים הרעיוניים של פעם עברו גלגולים רבים והלהט של הוויכוחים הישנים שכך, כאשר היום הדתיים להוטים פחות על אמונתם והכופרים – על כפירתם. בגרות? אולי. עייפות? ייתכן. ואולי שילוב של שתיהן.

אפשר שהפרספקטיבה הזו היא ההסבר לרוח הטובה שהשרה הסיור גם על המשתתפים בו – רובם בני הציונות הדתית בגיל העמידה, וגם על בני המושבות המארחים. מעין אחווה של מנוצחים-מותשים המנסים להיאחז בימים של פעם, אולי כדי לא לחשוב על המציאות הרעיונית העגומה מסביב. לאן שלא הלכנו, שבה ועלתה התחושה שהוויכוחים הרעיוניים הלוהטים של ישראל 2007 מתרחשים הרחק מכאן. כמובן שתמיד ניתן למצוא הקבלות אקטואליות, אך עדיין – המסע היה הרבה יותר היסטורי מאשר קיומי, לחיים בישראל כיום. נקודת המגע המשמעותית ביותר של המסע עם התרבות העכשווית הייתה בבית הכנסת של יסוד המעלה, שם האזנו למופע הנפלא של חנן יובל, יוצר המצטרף לשורה של חברים בתחומי המוסיקה המגלים יותר ויותר עניין ביהדות. קשה היה לחלוק על הרב יוחנן פריד, שאמר על "שיר המעלות" ו"פתח לנו שער" של יובל שזוהי "שירה ישר לנשמה".
נשיקת שמים וארץ.

בדרך חזרה מן המסע, עמוס בחוויות ורשמים, אני שואל את עצמי מהי הדרך הראויה ביותר לסכם את המסע. דרך חלון האוטובוס נשקפים הנופים של עמק יזרעאל. ערפילי הערב מטשטשים את קווי האופק וקשה לראות היכן מסתיימות הגבעות של העמק ומתחילים העננים. הקו בין שמים לארץ נבלע ומחוויר בשעות החסד האלה. אני חושב שאולי זה היה הדבר שהניע את האנשים שעלו לפה, התווכחו פה, חיו ומתו פה לחיות את חייהם כפי שהם חיו. הם ניסו ללכת לקו האופק, לאותו מקום שבו השמים והארץ נושקים אהדדי, אל מקום המפגש. בגללו הרבנים עזבו את ד' האמות המוכרות של היישוב הישן והיטלטלו בדרכם אל המושבות, על מנת לדבר ולהתווכח ולריב ולהוכיח ולחבק את אחיהם- יריביהם. למען אותו מפגש גם אותם "בני האדמה" של העלייה השנייה עזבו לרגע את העמל המפרך ואת מרקס והלכו לפגוש את האדוקים ה"פרימיטיביים", ה"גלותיים". אמונתם הייתה עמוקה וכפירתם- נוקבת. ועם זאת הם התעקשו ללכת, לדבר, להקשיב ולהפיץ. בדרכי חזרה ממסע המושבות אני לוקח איתי למזכרת שתי תמונות: את החלוצה הכופרת שמטלטלת את נרות השבת הדלוקים מבית לבית כדי להפיץ את קדושת השבת ואת הרב הישיש והעייף, שהולך לסג'רה בחושך ובבוץ, מאט מדי פעם את הליכתו, מקנח את רגליו, מתנשף וממשיך. אני לא בטוח שאני מבין למה הם עשו את זה. אני לא בטוח שגם הם לגמרי הבינו מדוע הם עשו זאת. אבל היכן שהוא אני מרגיש, שבזכות אותה ההליכה ואותה העקשנות אנו יכולים להיות כאן היום ולהמשיך את ההליכה את האופק ואל המפגש בין השמים והארץ.

הסיור הקרוב "בעקבות מסע המושבות" ייערך בחנוכה תשס"ח. את הפרטים ניתן לראות באתר הבית של בית הרב קוק  http://moreshet.co.il/beit-harav/