חנוך לציבור על פי דרכו

כשאני כותב את התגובה הזו, ספרו של חנוך דאום "אלוקים לא מרשה" נמצא עדיין ברשימת רבי המכר. לא להיט היסטרי, אבל מוכר לא רע יחסית. רבים חשים לא בנוח סביב הספר. אחרים משבחים. ויש גם הרבה נבוכים.

את התגובה הזו החלטתי לכתוב לא בפורמאט הרגיל של ביקורת לספר. ומסיבות טובות. ספרו של דאום עורר אצלי דברים שהם הרבה מעבר לעוד ספר עיון. לכן אני כותב את התגובה הזו  לא כ"מבקר", אלא כאדם פרטי. אדם פרטי שהסוגיות שדאום מעלה בוערות לו, אך דרך הצגתן צורמת ומפריעה.

דאום ואני בני אותו גיל. אנו נמצאים בערך באותו מקום בסקאלה החברתית, אך הגענו אליו מנקודות פתיחה מאד שונות. דאום היא בן למשפחת ה"אצולה" הדתית לאומית, נשוי ל"בת האצולה" האחרת וחי ביישוב שמזוהה במידה רבה עם אותה "אצולה". לכן המרד שלו בספרו מכוון במידה רבה כלפי אותו החוג החברתי אליו הוא היה אמור להשתייך בגאווה, כביכול.

מסלול חיי היה אחר. אני הגעתי לציבור הדתי לאומי כאדם מבחוץ – מחוץ לארץ ומחוץ למסגרות הדתיות. במהרה הפכתי לחבר אהוב ומוערך- הן בקהילה הדתית והן במוסד שבו למדתי. ודווקא שם- אחרי הקבלה הכל כך נפלאה- התחלתי לגלות את עצמי האמיתי שכולל חלק מאד בולט וחריג בזהות- את נטייתי המינית. מאז הגילוי הזה אני עוסק ( יחד עם חבריי) במאבק חברתי לקידום המודעות לנושא ההומולסבי בחברה הדתית, מתוך הבנה שהפתיחות בנושא הזה לא תבוא לא מעצמה והיא מצריכה פתיחות מחשבתית של הציבור הדתי לאומי בכיוונים נוספים. לכן היה לי חשוב מאד לקרוא את ספרו של דאום. קיוויתי שמצאתי חבר ושותף לדרך. ולאחר שסיימתי לקרוא את הספר חשתי מאוכזב ומופתע לרעה.

ספרו של דאום מתאר- כפי שרבים כבר בטח הספיקו ללמוד- את מגוון ההתלבטויות של הצעיר הדתי לאומי- הקשר עם האבא, החינוך הפנימייתי, הקושי מול המסגרות האליטיסטיות, אוננות, הומוארוטיקה וגישה לפן אישי יותר בשמירת המצוות. פה ושם יש הבלחה גם של נושאים לא ממש הלכתיים- קשר שמאל- ימין והיחס לכדורים הפסיכיאטריים ( אותן דאום נוטל נגד ההפרעה האובססיבית ממנה סובל). הייתי אומר כי במידה מסוימת האובססיה היא הגיבורה הראשית של הספר. יותר מזה, היא זו שכתבה אותו- והעריכה של יאיר לפיד לא מצליחה להסתיר את זה. האובססיה נותנת את אותותיה בתיאורים לאורך כל הספר. כפי שאמרתי, דאום מתאר התלבטויות די שגרתיות של הצעיר הדתי לאומי- שלהערכתי בין שליש למחצית הנוער הדתי לאומי עוברים את ההתלבטות הזו באופן זה או אחר. יתרה מזאת, בעשור האחרון קיים שפע של התייחסויות לכל עניין שדאום נוגע בו בספר- להוציא אולי את הנושא הפסיכיאטרי ( אליו אחזור מאוחר יותר). בפורומים ברשת, בשו"תים האינטרנטיים, בבטאונים , בכתבי העת, בתקשורת , בכנסים, בדיונים ובפאנלים- קיימת גם קיימת התייחסות הולכת וחוזרת ונשנית לשמירת הברית ולהומוסקסואליות ולפנימיות וללבטים של אמונה וכו וכו. מובן שיש לאן להתפתח ולשאוף. אלא שנראה כי ספרו של דאום לא יעורר את השאיפה להתקדמות, אלא דווקא להיפך.

אני אומר זאת כי במהלך הקריאה חשתי שלא בנוח יותר מפעם אחת. התיאורים בספר חוצים בבירור את הגבול בין חשיפה לחשפנות לשמה. הספר לא משאיר הרבה מקום לדמיון. אם להשתמש במושגים של פרויד, נדמה כי הסופר אגו החברתי הדתי לאומי מתנגש מעל דפי הספר בליבידו שנמחץ שנים רבות ועכשיו מנסה לפצות את עצמו על הכול. ה"אני" של המחבר די נעלם. הז'אנר והאופי של הכתיבה הם של יומן טיפולי. יומנים כאלה מתנהלים לעיתים קרובות במהלך הטיפול הנפשי ומלווים אותו. מקובל מאד לשחרר ביומן כזה תכנים קשים- זאת עקב הצורך "לתמלל" את עולם המושגים והדימיונות שלא נותנים מרגוע לנפש. בין היתר יש מקום לביטוי של כעסים על ההורים ותיאור מפורט של הפנטזיות המיניות, ייסורי מצפון והרהורי כפירה. הדברים נכתבים ללא עריכה וללא צנזורה פנימית- וכל המרבה לחשוף הרי זה משובח. אבל זו הנקודה- הדברים נחשפים ביומן הטיפולי בלבד והמטפל שעבר הכשרה הוא היחיד שרואה אותם ! כשהדברים האלה מודפסים באלפי עותקים ואין שליטה על קהל היעד והקרביים של האדם מוצגים בחלון ראווה- רוב הסיכוי הוא שהאנשים פשוט ייבהלו. וכשבן אדם מבוהל- הוא עסוק בהתגוננות ואין כל סיכוי שהוא יקלוט את המסר.

מזה כמה שבועות נטושה מחלוקת בשאלה מיהו קהל היעד של דאום. דאום עצמו אומר כמובן שזו "ערוגת הבית " שלו- הציבור הדתי לאומי. בתוך הציבור הזה רבים מאשימים אותו ברצון "למצוא חן בברנז'ה" ו"לצבור נקודות". איני בוחן כליות ולב, אך אם צודקים האחרונים והספר אכן נכתב במטרה לספק פיקנטריה לוהטת לקהל החילוני- מדובר פה במשגה כמעט מגוחך. הקורא החילוני שההלכה לא מגבילה את הרגלי הקריאה שלו יכול ליטול את הספרים של דה- סאד או של ז'ן ז'נה כדי לקרוא תיאורי סטייה עסיסיים, אם נפשו חשקה בכך. הסיפורים הרגשניים על האוננות בישיבה  ועל נטילת ציפרלקס אפילו לא מדגדגים אותו כבר. לכן אני נוטה להסיק שקהל היעד הוא בכל זאת הציבור הדתי לאומי. אך כאן בדיוק הנקודה- מי, לדעתו של דאום, יקרא את הספר ויקלוט את המסר? מי יהיה מוכן לספוג את כל התיאורים המפורטים של האוננות בפנימייה ונשיקות לוהטות עם החבר באפלה של מערת הנטיפים? מורה לתושבע"פ  מפתח תקווה? רואה החשבון מאלקנה? עורך הדין מקדומים? דאום מנסה להתפרץ לעולמו הבורגני המהוגן של הקורא הדתי לאומי הממוצע עם צרור של האשמות, התרסות והקנטות, לשחוט על מאתים ומשהו עמודים את כל הפרות הקדושות שהוא רק מסוגל ומקווה שיקשיבו לו ויקחו את המסר שלו ברצינות ! האמנם?

הסיבה השנייה שבגללה המסר של דאום לדעתי לא יחלחל, אלא יעורר נוגדנים, היא השטחיות היחסית של הדיון. זאת גם עקב הניסיון להתפרס על יותר מדי נושאים גם בגלל ההעדפה הברורה לתיאורים מזעזעים על חשבון הדיון המעמיק. למשל הנושא ההומוסקסואלי מוצג בספר במשוגת הנעורים על רקע הבדידות בפנימייה. אין ספק שרבים בציבור הדתי לאומי היון רוצים לראות כך את הדברים – ולא להתעסק בדיון המתיש על הצורך לשלב בקהילתם אנשים חריגים שאינם יכולים להקים בית בישראל- וזאת לא משום רצונם הרע. ספרו של דאום "הולך איתם" מהבחינה הזאת. הוא הולך ומציג את האוננות לא רק כתגובה טבעית ללחצים המיניים של ההתבגרות- אלא גם כאמצעי מקובל לשיכוך החרדות. מבלי להסביר לנער עד כמה מסוכן להאכיל או לאונן את החרדות שלך, מבקום לטפל בהן.

נקודה אחת רגישה במיחד היא הדיון של דאום בנושא של הכדורים הפסיכיאטריים. כפי שאמרתי, הוא נוטל אותן נגד ההפרעה האובססיבית. דאום מדבר בהרחבה נגד הסטיגמה שקיימת נגד האנשים שנוטלים כדורים. אלא שבמאבק נגד הסטיגמה דאום מנפנף כלאחר יד את הטיעון של תופעות הלוואי שקיימות לכדורים הפסיכיאטריים, מתוך טענה שעדיף לא לסבול מההפרעה. בכך דאום מסרס ומציג באופן חד צדדי את הקושי הגדול איתו המטופלים הפסיכיאטריים מתמודדים על בסיס יומיומי- ההתמודדות עם ההפרעה ועם תופעות הלוואי. כך למשל נוגדי הדיכאון ממשפחת פרוזק- שאחד מהם דאום נוטל- מדכאים את התשוקה המינית ויש להם השלכות על חיי הזוגיות של המטופלים. עקב כך, רבים ממטופלי פרוזק מבקשים מהרופאים להוריד את המינון או להפסיקו לגמרי כשההתקף חולף, כיוון שהם מרגישים כי החיים ללא תשוקה הופכים עבורם גם חיים ללא משמעות. דאום מתעלם מכך- הוא רוצה רק להוכיח ש"כדורים זה בסדר" מול החברה שאומרת כי "זה לא בסדר". מי שמפסיד כאן- זה רק בני האדם שנלכדים במוקד הדיון הזה.

וכך הולך דאום ומקלף את כל גורמי הלכידות והסולידריות של הציבור הדתי לאומי. שכבה אחר שכבה. כל הספר מדבר על הרצון להשתייך למרות החריגות, מתוך הזיקה הנפשית למסגרת ול"שבט". אלא שלא ברור מתוך הספר כיצד יישמרו הגבולות של אותו ה"שבט" שכל כך נעים להשתייך אליו, כשהשאיפה היא לפירור המסגרות הכולל ?

אני מוצא את עצמי במקום אחר מזה של דאום. קרוב אבל אחר. המקום הזה הוא קודם כל הערכה רבה לציבור הדתי לאומי שיש לי את הכבוד להשתייך אליו. לא שזו השתייכות שהיא תמיד קלה או מענגת, רחוק מזה. אך בעיניי זהו ציבור שמנסה להגשים את הפרוייקט הגדול והקשה ביותר בהיסטוריה החברתית האנושית- להקים חברה שהיא גם ערכית וסולידרית וגם פתוחה. הפרוייקט הוא מאד שאפתני וקשה, כי גם כל אחד משני החלקים בנפרד אינו קל להשגה. ובכל זאת הציבור הזה אינו  נרתע וממשיך לחוש את עצמו מחויב הן לדרך ארץ והן לתורה. ברור שהוא טועה ותועה כשהוא מחפש. ברור גם שקיימת ריאקציה שמרנית בתוכו , ניסיונות לסגת לאחור, תסביכי נחיתות כלפי החרדים והחילוניים ודפנסיביות של מיעוט. ויחד עם זאת ואחרי כל הדברים האלה זהו ציבור שמחפש ומנסה. הוא מקשיב לרבנים, אך לא נשמע להם, מה גם שרבותיו של הציבור הזה מגוונים מאד אף הם. זהו ציבור שנוטה לימין ברובו, אך מזה זמן הפסיק לנדות את השמאלנים.  זה ציבור שמגדיר את עצמו כנאמן להלכה, כולל בתחום האישות, אך רבים יותר ויותר מגלים יחס אישי וגמיש יותר להלכה ( כמו למשל המשורר הדתי נחום פצ'ניק שהגדיר את עצמו בראיון לעיתון "הארץ" כ"משתדל תרי"ג).

 

 

חנוך דאום

זהו ציבור שמסוגל ללמוד שיש כלל שהוא נכון ויש יוצאים מן הכלל שנכונים אף הם. בשביל זה מן הראוי להעמיק את גם המחויבות לערכים שבהם הציבור הזה מאמין וגם את ההבנה והמודעות לקושי הרב של יישום הערכים הללו בעולם המשתנה והמורכב. באופן אירוני משהו, שמו הפרטי של דאום- חנוך- הוא גם המילה הראשונה של הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו" – הפסוק שהפך לסמל המחויבות של הדגשת האינדיבידואל בחינוך הדתי. זה לא שהציבור הזה צריך להפסיק לראות מול פניו את הכלל ואת החברה ולהפוך לבועה של אינדיבידואליות מנוכרת- אלא שמתוך השאיפה לאידיאל לא יישכח הפרט. כך אפשר להגיע להבנה שהמסגרת הפנימייתי אולי היא טובה, אך לא לכל אחד, שהוצאת זרע לבטלה היא אמנם איסור, אך לא סיבה להיסטריה ולהלקאה עצמית אובססיבית, שהומוסקסואליות היא חריגות, אבל חריגות קיימת, ממשית ולא מאיימת ושהמחויבות לשמירת המצוות לא חייבת לחנוק את הפרט בגיבוש היחס האישי אליהן.

בכלל, ההכלה של המורכבויות היא סימן לאישיות חזקה- והן ההיפך. לכן אני רוצה לסיים את הדברים בכמה איחולים. לחנוך עצמו- אני מאחל שלאחר הוצאת הספר יעמדו לו הכוחות והדבר לא יפגע בו, באשתו ( גיבורת הספר האמיתית בעיניי) ובילדיו. שהוא לא יוקע מקהילתו. שימצא את הדרך להתפשר ולהתפייס גם עם אביו בעולם הבא וגם עם קהילתו בעולם הזה. ולציבור אליו חנוך ואני משתייכים אני מאחל להמשיך וללמוד ולהתחזק. כי אם הוא יהיה מספיק חזק הוא יוכל גם לא להיבהל מהמסרים הקשים והבוטים של דאום ואולי גם ישמע פחות מסרים כאלה בעתיד.

ביקורת על הספר של גלעד סרי לוי

ביקורת שני בני מר ב"הארץ"

כתבה על הספר בעיתון "הארץ"

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: