מסע אל קו האופק

המאמינים הגדולים והכופרים הגדולים מבינים זה את זה היטב (הערת שוליים של א"ד גורדון על החוברת שהעניק לו הרב קוק)

 

 

 

צילום מהמסע

רבים מאיתנו רוצים פעמים אחדות בחיים לחזור אל ההתחלה. להיזכר ברעננות של חוויות חיינו לפני שהיא התכסתה באבק השגרה. זה נכון לגבי החיים הפרטיים- אך גם לגבי חיי החברה. וגם אם כל החברה לא יכולה לחוות מחדש את עברה, רבים מחבריה מנסים לשחר את העבר באופן פרטי. גם כדי להישכר בו וגם כדי ללמוד משהו על ההווה – ואולי גם כדי להתכוון לעתיד.

 

 

 

 

 

הזדמנות למסע אישי-קבוצתי שכזה מספקת היוזמה הברוכה של בית הרב קוק, המובילה בשנים האחרונות מסע ייחודי תחת הכותרת "בעקבות מסע המושבות תרע"ד".

בחשוון תרע"ד (1913) יצאה משלחת רבנים מהיישוב הישן למסע של חודש ב'יישוב החדש' שבצפון – אל עשרים וששה יישובים, מחדרה ועד מטולה, מושבות העלייה הראשונה והשנייה, כדי לעמוד על מצבן הרוחני – שמירת שבת, מצוות התלויות בארץ, ועוד, ולשם מפגש בלתי אמצעי עם היישוב החדש. בראש המשלחת עמדו רבה של העדה החרדית בירושלים, הרב יוסף חיים זוננפלד, ורבה של יפו והמושבות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק.

על פי התיעוד בן התקופה, המסע גרם להתרגשות רבה הן בקרב החלוצים והן בקרב הרבנים. חודש שלם היטלטלו הרבנים, רובם לא צעירים, בדרכים העקלקלות של שלהי ימי המשטר העות'מאני, בין נקודות היישוב היהודיות הזעירות. האיכרים במושבות הוותיקות, שזיקתם לתורה ומצוות היתה חיובית, ראו לראשונה משלחת תורנית גדולה ובעלת שיעור קומה שיצאה מהעיר כדי לפגוש את החלוצים. גם בני העלייה השנייה, שדעותיהם היו לא פעם אנטי דתיות, לא תמיד דחו את היד המושטת, ולעתים הגיבו בהערכה רבה וחמה, כמו גם במתן ביטוי לגעגוע למסורת עליה גדלו. מסע הרבנים הפך לסמל של הידברות, התקרבות, גילויי אהדה הדדיים ואחדות. נראה, שאלמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה, היה 'מסע המושבות' של תרע"ג תחילתו של מנהג קבוע, לפחות מבחינתו של הרב קוק. 

שבים אל העבר

כשמונים שנה לאחר המסע ההוא, הגו ב"בית הרב" את אפשרות שחזורו כמעין מסע מכונן של תודעה יהודית-ישראלית המתעלה מעל קוי התיחום המגזריים. לאחר כמה וכמה סיבובים, ולרגל שאיפתם של המארגנים להפוך את המסע למעין תחליף או תוספת למסע הנפוץ והשנוי במחלוקת לפולין, הוזמנתי כאיש 'מקור ראשון' להצטרף למסע שהתקיים באלול האחרון. הצטרפתי – וזכיתי לחוייה מרתקת בת יומיים, המשלבת היסטוריה והווה, בנופים היפים תמיד של הכרמל, העמק והגליל.

תחילתו של המסע המשוחזר בירושלים, עם סיפור היוזמה של היציאה מחוץ לחומות ופעילותם הרב זוננפלד ואנשי היישוב הישן בירושלים, המשכו במוזיאון האצ"ל ביפו – לא הרחק ממקום מושבו של הרב קוק אז. המסע בן היומיים עבר בתחנות החשובות של מסע המושבות המקורי, אם כי כמובן בקצב של תחבורה מודרנית ובנוחות של תיירים: זיכרון יעקב, מרחביה, כפר תבור, סג'רה, אחוזת פוריה, כינרת, ראש פינה ויסוד המעלה. את פס הקול למסע סיפקו בעיקר שלושה: ד"ר יוסי אבנרי שייצג את הפן האקדמי- היסטורי בעניין (ושקולו העמוק לא נזקק כלל לסיוע של המיקרופון), הרב יוחנן פריד שהציג את ה"פן של הרב קוק" והעיתונאי החרדי הרב יהודה גיליס, מצאצאיו הרבים של הרב זוננפלד, שתאר את הדברים מזווית ראייתם של בני היישוב הישן. בתחנות של המסע הוצגו מצגים אורקוליים שתארו את קורות המקום בתוספת נרחבת של  סיפורי המרצים המקומיים, לרוב בני המשק הבאים בימים, על מנת להציג את זווית ראייתם האישית, את קורות יישוביהם, והיכן שניתן – גם את הזיכרונות והרשמים שמסע המושבות הותיר במקום.

המסקנה הראשונה צפויה למדי: הנוכחות האישית הבלתי אמצעית במקום שבו התרחשו אירועים, היא לעולם שונה מלמידה יבשה או התבוננות בתמונות המצולמות.

אך האמת היא, שגם בתחום ההיסטורי המסע מחדש גם לאלו שלמדו משהו על תולדות הציונות. הדמויות המוכרות גילו במהלכו גם פנים חדשות ומוכרות פחות. הרב זוננפלד, הנתפס לרוב כמנהיג קנאי של "היישוב הישן", נחשף כמי שהיה לו חשוב לצאת מהחומות הנוחות והמגוננות של ירושלים כדי להגיע אישית לכל היישובים החדשים, בהם לא מעטים התייחסו אליו ואל מה שהוא מייצג בבוז. דבקותו במשימה גרמה לו לעיתים אף להסתכן במודע: בדרכו לסג'רה, הלילה החל לרדת, והמארחים המליצו לו ללון בכפר תבור ולהמשיך במסעו מחר. הרב זוננפלד בן ה- 64, שסבל משבר, לא שעה לאזהרות והלך לסג'רה ברגל, בליווי בנו, כשהשמש שוקעת והבוץ הטובעני מקשה על ההליכה ומכריח עצירה מפעם לפעם כדי להסיר את הבוץ מהנעליים. הרב הגיע לבסוף בשלום לסג'רה, ובהגיעו לשם מיד נטל על עצמו את המשימה לעשות שלום בין הגבאי לשו"ב המקומי. אגב, בניגוד לסריטיאוטיפ הנפוץ, שכונות רבות בירושלים החדשה הוקמו ביוזמתו ובתמיכתו של הרב זוננפלד. הרב גיליס עסוק כרגע בהפקת סרט העוסק בחייו ופועלו של הרב זוננפלד – וגם בתיעוד חייהם של צאצאיו הרבים הפזורים ממאה שערים עד הוליווד.

גם דמותו של הרב קוק מגלה פנים ייחודיות, בהם המתינות והרצון הכנה לשיח משתלבים עם קנאות לוהטת ודפוסים חרדיים למהדרין. הרב קוק ספד להרצל מבלי לנקוב בשמו, השווה את גימנסיה הרצליה למיסיון (עקב הוראת ביקורת המקרא בה) ואף לבית הספר הדתי "תחכמוני" שמשלב הוראת מדעים עם לימוד תורה הסכים באי רצון ובדיעבד גדול, תוך התחייבות לפיקוח צמוד על כל היבט הוראה אפשרי. לא "דתי מחמד", אפילו לא "נאור" במושגים שלנו. יחד עם זאת זהו אותו רב קוק שרוקד עם החלוצים בפוריה כשלגופו בגדי השומר העברי במקום בגדי הרבנות, דבר ששימש לימים את הרב זוננפלד כבסיס להערה צינית לאחר ייסודה של הרבנות הראשית.
ומה עם החלוצים? גם דמותם מורכבת בהרבה ממה שלמדנו בתיכון. פגישה מחודשת עם החלוצים היא, למשל, תזכורת ליחסם המשפיל והגזעני כלפי עדות אחרות, ובראשם עולי תימן. היא גם פגישה מחודשת עם הייאוש התהומי שהחיים הקשים השרו על רבים, ייאוש שאסור היה בשום אופן להראותו כלפי חוץ. בית העלמין בדגניה מלא במצבות שהכיתוב עליהן מעיד שהמנוח "שלח יד בנפשו". חלקם אף השאירו מכתבים כואבים, בהם הם מטיחים בפני חבריהם את הניכור הקשה שלהם כלפי הפרט למען ה"אידיאה" הכללית.

יחסם של החלוצים החילוניים ליהדות גם הוא מתעתע: בקבוצת כינרת, המקום המנוכר ביותר לדת ולהלכה, שבו הרבנים השתוממו מהעובדה שאין מניין לתפילה אף ביום כיפור, נמצאה בת משק אחת שמסרה נפשה על הדלקת נרות שבת: היא היתה רגילה להדליק את הנר ולעבור בין הבתים, כמובן בניגוד להלכה האוסרת על טלטול הנר בשבת, על מנת לזכות את בני המשק באורה של שבת הקודש.  

היה טוב, טוב שהיה

לוקח זמן לעכל את הרשמים המגוונים של המסע. מצד אחד המסע משאיר אחריו תחושה חזקה של פער גדול בין הפעם להיום. במהלך המפגש עם חוויתם של החלוצים הצאצאים התקשיתי להוציא מהראש פתגם "היה טוב וטוב שהיה", במובן של הבנת החשיבות של החוויה המעצבת, אך חוסר רצון לשחזר אותה, ואף הבנה, כמה אנחנו, צאצאיהם, רחוקים מאבות היישוב, המייסדים והמקימים. רחוקים בזמן, בלב, בנפש וב'ראש'.

ברוב המשקים של העמק של היום קשה מאד למצוא חברים צעירים והשאר חורקים שיניים כדי לשרוד ולהתקיים בעידן של השוק התחרותי. גבורת הראשונים אינה מעניינת את הבורסה ואת מחירי הנדל"ן ובני המשקים המבוגרים ששומרים על הגחלת נראים שמחים כשהילדים רק עוזבים את הקיבוץ ולא יורדים מהארץ. גם צאצאיו הרעיוניים של הרב קוק – לפלגיהם וסיעותיהם –  נמצאים כיום הרחק מהשדות הרעיוניים שלו עצמו.  בבית הכנסת "אהל יעקב" בזיכרון, הכה באפינו הריח החזק של הפוליטורה מהרהיטים החדשים וההדורים שהגיעו לבית הכנסת שבועות אחדים קודם לכן והחליפו את הכיסאות עליהם ישבו הרבנים קוק וזוננפלד. הכיסאות הישנים צברו אבק בחוץ והיה נראה שנזרק כאן משהו יותר מרהיטים ישנים. אולי רוחו של הרב קוק עצמו אינה בדיוק הדבר שמפעים את הציונות הדתית בתשס"ח. ובאשר לממשיכיו הרעיוניים של הרב זוננפלד דהיום – אולי הם דומים לו יותר מבחינה חיצונית, אך עולמם של החרדים במדינת ישראל 2007, המחוברים לניידים ולפורומים הוירטואליים רוב שעות היום, שונה מאד מעולמו של מנהיג היישוב הירושלמי הישן. היריבים הרעיוניים של פעם עברו גלגולים רבים והלהט של הוויכוחים הישנים שכך, כאשר היום הדתיים להוטים פחות על אמונתם והכופרים – על כפירתם. בגרות? אולי. עייפות? ייתכן. ואולי שילוב של שתיהן.

אפשר שהפרספקטיבה הזו היא ההסבר לרוח הטובה שהשרה הסיור גם על המשתתפים בו – רובם בני הציונות הדתית בגיל העמידה, וגם על בני המושבות המארחים. מעין אחווה של מנוצחים-מותשים המנסים להיאחז בימים של פעם, אולי כדי לא לחשוב על המציאות הרעיונית העגומה מסביב. לאן שלא הלכנו, שבה ועלתה התחושה שהוויכוחים הרעיוניים הלוהטים של ישראל 2007 מתרחשים הרחק מכאן. כמובן שתמיד ניתן למצוא הקבלות אקטואליות, אך עדיין – המסע היה הרבה יותר היסטורי מאשר קיומי, לחיים בישראל כיום. נקודת המגע המשמעותית ביותר של המסע עם התרבות העכשווית הייתה בבית הכנסת של יסוד המעלה, שם האזנו למופע הנפלא של חנן יובל, יוצר המצטרף לשורה של חברים בתחומי המוסיקה המגלים יותר ויותר עניין ביהדות. קשה היה לחלוק על הרב יוחנן פריד, שאמר על "שיר המעלות" ו"פתח לנו שער" של יובל שזוהי "שירה ישר לנשמה".
נשיקת שמים וארץ.

בדרך חזרה מן המסע, עמוס בחוויות ורשמים, אני שואל את עצמי מהי הדרך הראויה ביותר לסכם את המסע. דרך חלון האוטובוס נשקפים הנופים של עמק יזרעאל. ערפילי הערב מטשטשים את קווי האופק וקשה לראות היכן מסתיימות הגבעות של העמק ומתחילים העננים. הקו בין שמים לארץ נבלע ומחוויר בשעות החסד האלה. אני חושב שאולי זה היה הדבר שהניע את האנשים שעלו לפה, התווכחו פה, חיו ומתו פה לחיות את חייהם כפי שהם חיו. הם ניסו ללכת לקו האופק, לאותו מקום שבו השמים והארץ נושקים אהדדי, אל מקום המפגש. בגללו הרבנים עזבו את ד' האמות המוכרות של היישוב הישן והיטלטלו בדרכם אל המושבות, על מנת לדבר ולהתווכח ולריב ולהוכיח ולחבק את אחיהם- יריביהם. למען אותו מפגש גם אותם "בני האדמה" של העלייה השנייה עזבו לרגע את העמל המפרך ואת מרקס והלכו לפגוש את האדוקים ה"פרימיטיביים", ה"גלותיים". אמונתם הייתה עמוקה וכפירתם- נוקבת. ועם זאת הם התעקשו ללכת, לדבר, להקשיב ולהפיץ. בדרכי חזרה ממסע המושבות אני לוקח איתי למזכרת שתי תמונות: את החלוצה הכופרת שמטלטלת את נרות השבת הדלוקים מבית לבית כדי להפיץ את קדושת השבת ואת הרב הישיש והעייף, שהולך לסג'רה בחושך ובבוץ, מאט מדי פעם את הליכתו, מקנח את רגליו, מתנשף וממשיך. אני לא בטוח שאני מבין למה הם עשו את זה. אני לא בטוח שגם הם לגמרי הבינו מדוע הם עשו זאת. אבל היכן שהוא אני מרגיש, שבזכות אותה ההליכה ואותה העקשנות אנו יכולים להיות כאן היום ולהמשיך את ההליכה את האופק ואל המפגש בין השמים והארץ.

הסיור הקרוב "בעקבות מסע המושבות" ייערך בחנוכה תשס"ח. את הפרטים ניתן לראות באתר הבית של בית הרב קוק  http://moreshet.co.il/beit-harav/
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: