על גאווה, טיפול ופוליטיקה

דיון בסוגיות השונות הקשורות לנטייה מינית נוטה לגלוש בקלות רבה לפסים פוליטיים ולהאשמות בהומופוביה מצד אחד ובהטפה גאה מצד אחר. הדבר קורה על רקע מצבם של האנשים ההומולסביים בחברה, שחלה בו אמנם התקדמות משמעותית, אך עדיין הוא רחוק מהשוויון המלא. כך קרה, למשל, בדיון סביב מאמרו של ד"ר שפרינגמן. התגובות סערו הרבה מעבר למה שמקובל באתרים המקצועיים. רציתי לתרום מספר הערות שאולי יעזרו ליצור פרספקטיבה מעט יותר מאוזנת, בהתייחס הן למאמר עצמו והן לתגובות באתר.
 
בטרם גישתי לדיון אציג את עצמי בקצרה. אני גיי מוצהר ושלם עם עצמו. אני אף פעיל במסגרות חברתיות שונות שמקדמות את הידע ואת ההבנה על נושא הנטייה ההומולסבית. כמו כן אני חוקר ( עם מספר פרסומים שדנים בהיבטים שונים של הנטייה המינית האנושית)  ומטפל. קיבלתי החלטה לצאת מהארון כי האמנתי שזהו צעד נכון עבורי ועדיין אני מאמין בכך. עם זאת, אני לא רואה את עצמי מכריע הכרעות של אנשים אחרים ולכן מעולם לא ניסיתי לעודד אנשים שאני מטפל או תומך בהם להכרעות כאלה ואחרות. אני רואה את עצמי כאדם ששלם עם נטייתו המינית ורואה בה חלק אינטגרלי ובלתי נפרד מזהותו. זוהי המשמעות המדויקת של המילה "גיי" – ולא "עליז" בתרגום העברי המגושם.
 
לדעתי מאמרו של ד"ר שפרינגמן התכוון לעשות משהו אחד ועשה משהו אחר לגמרי ולכן גם הדיון גלש לפסים אחרים לגמרי. ההליך הטיפולי מתאר סיפור קשה של אדם שעבר ניצול מיני סמוי מצד אימו
 ( covert sexual abuse) וסבל מביטוי קיצוני של פטישיזם וגם מחוסר היכולת לפתח אינטימיות מעבר למגעים המיניים האנונימיים. לפי המסופר, לאחר שהמודעות התפתחה העניין במגעים ההומוסקסואליים נעלם והמטופל אף תרם תובנה מסוימת ביחס למקורה של המילה "gay". הדיון סביב המאמר התמקד בעיקר בשני נושאים:
 
האם ניתן או רצוי לשנות את הנטייה המינית בטיפול נפשי ? האם הנטייה המינית היא הפרעה בהגדרתה או סימפטומטית למשהו אחר ?

     
    כאילו שמסקנת הדברים היא שאם נטייתו המינית של מטופל אחד עברה שינוי- השינוי הזה יהיה תמיד אפשרי ואף רצוי. וכאילו שאם אצל מטופל אחד נטייתו המינית הייתה קשורה למספר הפרעות אחרות- כך יהיה תמיד.
     
    ראשית כל, לגבי עצם הטיפול בנטייה המינית. איגוד פסיכולוגי אמריקאי פרסם קווים אתיים מנחים מסודרים לגבי הטיפול בנושאים הקשורים לנטייה ההומולסבית. ברם, הטיפול שמתואר במאמר התרחש לפני זמן רב , כשרוב הידע המדעי והטיפולי על הנטייה המינית פשוט לא היה קיים ( במידה וסברות כרס וכורסה פסיכואנאליטיות אינן נחשבות ידע מדעי). לכן הטיפול התקיים בכלים הנפוצים והמקובלים אז. מהמאמר עצמו לא ברור מה הייתה מטרתו של המטופל. התיאור נקרא כמו סיפור דמיוני ומנותק מן המציאות, בדומה לרוב סיפורי המקרה הפסיכואנאליטיים המתרחשים כאילו בעולם וירוטאלי, בהם קיימים רק המטופל והוריו, ללא החברה מסביב ( ודרך אגב- גם ללא רגשי אהבה. לא ברור מהסיפור אם בסוף הטיפול המטופל הגיע למצב שהוא אוהב את אשתו. או בכלל אוהב מישהו חוץ מאשר את עצמו). בכל אופן, הסיפור בונה מבנה פרשני מסוים לחלומות , דמיונות ופנטזיות של המטופל. אך זהו רק הסיפור האפשרי האחד מתוך רבים. לכן אני מניח שאם אותו המטופל היה מגיע למטפל אחר , המטפל היה שומע ממנו סיפור אחר, ההליך הטיפולי היהי אחר והכול פשוט היה אחרת. זה לא היה סיפור טוב יותר או רע יותר. זה היה סיפור אחר ושונה. לכן הסיפור הזה יכול ללמד ר קעל עצמו ותו לא. לא לחיוב ולא לשלילה. הוא לא מלמד דבר וחצי דבר על ה"הומוסקסואלים" באופן כללי. אגב, הראשון להגיד שאי אפשר ללמוד מההומוסקסואלים המגיעים לקליניקה לכלל האוכלוסייה היה פרויד.
     
    בדיוק כאן הבעיה עם סיומו של הסיפור. המטופל עבר תהליך ונראה מרוצה ממנו. אך לאחר התהליך הוא ניסה להקיש מניסיונו הפרטי שלו ליתר ההוחמוסקסואלים ולעשות פסיכולוגיזציה של מצעד הגאווה. כיוון שדווקא המסר הזה שימש ככותרת למאמר הוא עורר תגובות של כעס ובצדק. מצעד הגאווה הוא מחווה חברתית- ציבורית ומן הראוי לראותו ככזה ולפרש אותו ככזה. פרשנות זו או אחרת ניתן להציג כל אירוע ציבורי או פרטי- בין אם זה מצעד הגאווה, יום ולנטיין, או תפילת ההמונים בכותל. אבל הפרשנות היא לעולם פרשנות סובייקטיבית ופרשנות אחת לעולם לא נכונה יותר מזו האחרת . זהו משחק פרשני נחמד בסגנון המוכר של הפלפול היהודי. הדבר מתחיל להיות בעייתי כשהמחיצה בין הפשט והדרש מופלת ומתחילים לראות את הפרשנות המלאכותית כמייצגת את הדבר האמיתי ואת המובן הפשוט- כהבנה חיצונית בלבד. וכבר אמר ויקטור פרנקל שייתכן כי גם הפסיכואנאליטיקאי עצמו זקוק למישהו שישאל אותו לגבי המקור של השאיפה המתמדת שלו לקלף שכבות ולעשות רדוקציות.
     
    ההתקוממות של רבים מן המגיבים למאמר אולי תיראה לא מובנת לצופה מן הצד. לכן חשוב להסביר שהתפיסה של הנטייה המינית כסטייה הובילה במשך שנים רבות מפעל חברתי אדיר לדיכוי האנשים ההומולסביים, שהתבטא, בין יתר, במניעת עיסוקם כאנשי טיפול, כמורי הוראה, כאנשי צבא, במיוחד ביחידות המובחרות והסודיות ובניסיון למנוע מהם את ההכרה בזוגיותם וזכויותיהם ההוריות. אנשי הממסד הפסיכואנאליטי של ארה"ב ( ביניהם ביבור, סוקרידס ואובייסי) היו בין הבולטים שהגנו על התפיסות האלה והתנגדו בתוקף להוצאת ההומוסקסואליות מספר האבחון הפסיכיאטרי. הם הפעילו את כל המאמצים האפשריים ואת כל הקשרים ועמדות ההשפעה שלהם בעניין. לאחר כישלונם הבולט קודם באיגוד הפסיכולוגי האמריקאי ומאוחר יותר באיגוד הפסיכואנאליטי של ארה"ב ( ארגון ששימש הרבה שנים מוקד לטרור אנטי הומוסקסואלי אלים, תוך שימוש באיומים מפורשים על הקריירה של המטפלים שייצאו מהארון) הם הקימו ארגון NARTH שעוסק בטיפולי ההמרה בהומוסקסואלים והפך מהר מאד לזרוע של הנוצרים הפונדמנטליסטים(  ומעט יהודים חרדים התומכים בהם)  בארה"ב ובעולם. ארגונים אלו מדברים כביכול על "העזרה לאנשים שאינם שלמים עם נטייתם המינית ושהממסד הפסכולוגי זנח אותם"-  אך למעשה הם פועלים כסוכנים של דיכוי ופוליטיקה הומופובית אגרסיבית.
     
    אז כיצד מגבשים עמדה שלא תפגע באנשים וגם תתן מענה לרצונות המגוונים שלהם ? ובכן הבסיס בעיניי הוא תפיסתה של הנטייה המינית האנושית כ"דבר שהוא לעצמו". לא תסמין, לא איתות , לא דחף ולא יצר ולא ביטוי של שום דבר אחר . זה עדיין חא אומר דבר לגבי המימוש או אי המימוש האפשרי שלה. אבל זה בהחלט אומר דברים לגבי הגישה העקרונית לעניין. יכולות להתלוות לנטייה ההומולסבית פתולוגיות שונות- מהסיבה הפשוטה שהאנשים ההומולסביים הם בני אדם. לאנשים הומולסביים יש גם לעיתים כל מיני סוגיות לא פתורות מול ההורים- לא עקב היותם הומולסביים, אלא עקב היותם בני אדם. חלקם יכולים שלא לרצות בנטייתם המינית או למצער בביטוי ההתנהגותי שלה, לרוב ממניעים דתיים או לחץ משפחתי. אין לאף אחד מנדט לפסול את מניעיהם. מה שפסול הוא להבטיח להם הבטחות חסרות כיסוי ולהטיל עליהם מראש את האחריות לכישלון האפשרי של הטיפול.
     
     הבאת הסיפורים האישיים של הצלחה אינה משמשת ראייה כאן. שכן, בהעדר המחקרים המבוקרים וארוכי התווך יש לנו להתבסס על הסיפורים האישיים בלבד. וכפי שמטופלים מסוימים מספרים לנו על תהליך של שינוי מוצלח בנטייתם המינית ( ולרוב הם מספרים לא על זה, אלא עלך הסתגלות תפקודית הטרוסקסואלית לכל היותר ) , אחרים מספרים על תהליך מתיש ומשפיל, שהאיר אותם ע
    נטייתם הראשונית והרבה רגשי אשם ושנאה עצמית על "התנגדותם לטיפול" . לכן בסוף אנו נשארים עם המסר שכבר היה קודם- הסיפור הסופי תלוי במידה רבה בדרך שנכתוב אותו. אך סוף הסיפור ממש אינו תלוי רק בנו. ולכן מעט ענווה לא תזיק לכל מי שעוסק בטיפול – מכל צד של מתרס הטיפול והגאווה.

    Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

    להשאיר תגובה

    הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

    הלוגו של WordPress.com

    אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Twitter

    אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת Facebook

    אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    תמונת גוגל פלוס

    אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

    מתחבר ל-%s

    %d בלוגרים אהבו את זה: