אורות באפילה

 

לחנוכה במסורת ישראל שני פנים. ושניהם אף בעימות מה אחד עם השני. מאז ומעולם חגג עם ישראל כאילו שני חגי חנוכה שונים וכשקרנו של האחד עלתה- ירדה קרנו של השני. כיצד?

את חג החנוכה הראשון אנו מכירים מספרי המכבים. וגם מהתפילות של חנוכה "ובאו בניך אל דביר ביתך, ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו את ימי חנוכה אלו…". יום של ניצחון צבאי מזהיר על חילות יוון, תבוסתם המוחצת, חזרה אל בית המקדש וחידוש עבודתו. אין זכר לנס פך השמן ( חוץ מזה שחזרו להדליק את המנורה שבבית המקדש). זהו החג כפי שהוא צויין כנראה בתחילתו.

ויש את החג שחגגו ישראל במאות שנות הגולה הדוויה. החג של נס פך השמן. אויס גבורה צבאית, עכשיו אנו חוגגים את הנס שהשם עשה לנו. לכן אנו גם שרים ב" מעוז צור ישועתי" על החנוכה יחד עם יציאת מצריים והנס של פורים. לוחמה ? נשק? ניצחון צבאי? מכבים ? רק הניסים של השם יתברך !

וכשהציונות מחזירה את עם ישראל לזירה הפעילה של הפוליטיקה ובלית ברירה גם ללוחמה- אז שב עם ישראל גם לתפיסת החנוכה הראשונית . שוב ניצחון המכבים, שוב הגבורה של הכוח היהודי, שוב העצמה הפיזית והמדינית. והנס? "נס לא קרא לנו, פח שמן לא מצאנו".

ואז הפוסט ציונות מגיעה. אויס גבורה יהודית שעכשיו צריך לקרוא לה "קולוניאלית" ו"מדכאת"! – ושוב בונים נראטיב חדש. הרוחניות היהודית. זהות וירטואלית. לא גבורה, לא עצמה, בטח שלא לוחמה.

אז מה יוצא לנו מכל הסיפור- יוצא לנו חג נפלא שאכן מדבר אלינו בשני קולות שונים. קול של גבורה- וקול של רוחניות צרופה. ידיים לוחמות- וקול מברך. מאמץ אנושי גדול- וכניעה לפני ההתערבות מלמעלה בשעת ההבנה שיש גבול למאמץ האנושי. וגם העצמת ההתערבות האנושית- מתוך הבנה שישועה וניסים לא יגיעו סתם מתוך העדר מאמץ ומי שמקווה לנס ויישב בחיבוק ידיים- כנראה שלא כל כך מעוניין בנס.

גם האקטיביזם הגאה – בארץ ובעולם- מתלבט בין שני הקטבים האלה. אחד הביטויים לכך הוא ספרו של פעיל גאווה יהודי אמריקאי לי וולצר "בין סדום לגן העדן : מסעות בישראל הגאה " ( באנגלית, 2000). וולצר שביקר בישראל ב- 1999 התפעל מאד מההישגים הפוליטיים והחברתיים  המרשימים שקהילה ההומולסבית בישראל זכתה להגיע אליהם בפרק זמן כה קצר. כבר אז, לפני שמונה שנים, ההישגים האלו עלו עם הישגים דומים של הגאים בארה"ב ( למשל בתחום השירות הצבאי). ודווקא על רקע זה וולצר מציין את הדלות היחסית של הקהילה הגאה הישראלית בכל מה שקשור לזהותה היהודית. השיח בין יהדות לזהות הגאה למעשה לא היה קיים אז ( להוציא אולי את יצירותיו של המשורר הגאה אילן שיינפלד). בתור יהודי רפורמי, וולצר התרגל לעיסוק המתמיד של הגאים היהודים בארה"ב בזהותם היהודית, בנוסף לזהותם הגאה.

יש עניין הזה גם פן רחב ואוניברסלי יותר. ככלל, פעמים רבות נוטים פעילי הגאווה להזניח את ההעצמה העצמית והקהילתית בלהט המאבקים הפוליטיים. מובן שמאבקים אלו הם מתישים עד מאד ודורשים אנרגיה רבה. אבל כאן בדיוק הנקודה- בלהט המאבק אסור לשכוח למען מה נאבקים ואף לשדר זאת לסביבה. קשה לשכנע אנשים להילחם מבלי להסביר להם את יעדי הלחימה.

וכפי שקיימת הסכנה של התרכזות יתר בכלל –  קיימת גם הבעיה של מיקוד היתר בפרטים. יש אנשים שמרגישים ש"יש להם זמן רק לעצמם" . טוב להם במקום בו הם נמצאים והם שוכחים, איך הם הגיעו לשם. הם מאמינים שהמאבק כבר הסתיים בגלל שלהם אישית טוב ונוח ועסוקים בלעשות לביתם, מבלי להבחין בבעיות מסביב. גם לבעיה הזו משקל רב, שכן אם כל פרט יעסוק בשלו- לא יהיה מי שיאבק למען הכלל וממילא הדבר ייפגע גם ברווחתם של הפרטים.

כאן אנו יכולים ללמוד את הלקחים של חנוכה. אין פרט בלא כלל- ואין כלל בלא פרט. גבורה מנצחת באמצעות הרוח- והרוח קיימת בגלל המאמץ של הגבורה. האקטיביזם החיצוני חשוב- אבל רק יחד עם העצמה פנימית- נפשית. הרוח והחומר פועלים יחד כדי להביא לעולמנו את האור. האור של נרות החנוכה שאם נתבונן בהם- אולי נראה בו גוונים של כל צבעי הקשת.

מועדים לשמחה ולגאווה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: