פילהרמונית מנגנת ביטלס

מהימנון לסרט
 
האירוע הפוליטי המרכזי של החודש היו תוצאות הבחירות הצפויות לפרלמנט הרוסי. ניצחונו של פוטין לא הפתיע איש, אך גרם לרבים להרהר על מצבה הנוכחי של התרבות הרוסית והעדר המחאה הנרחבת סביב החזרה הזוחלת של "פולחן האישיות של המנהיג" ברוסיה, כפי שכינה זאת הסופר ויקטור ירופייב. מאמרו של מייקל קימלמן ב- New York Times דן בשאלה מה קורה עם התרבות הרוסית בעידן פוטין. מדובר במצב שבו הממשלה שולטת בכל ערוצי התקשורת הממלכתיים וכתוצאה מזה אינה מאפשרת לפרסם דברים שכוללים ביקורת או במובן רחב יותר- שחורגים ממיטת הסדום של ה"קאנון הממלכתי המקובל". כך, בחודש האחרון היכתה הצנזורה בתערוכת האמנות הרוסית המודרנית בפריז. הפוליטרוקים הרוסיים של היום מוצאים להם כר תמיכה נרחב בשני מחוזות מעט לא צפויים : הכנסייה הפרבוסלבית ודמויות מסוימות של אינטלגנציה ליבראלית לשעבר. הכנסייה מרימה על הדגל צנזורה של היצירות ש"פוגעות ברגשות הדתיים" ובכך "נוגדות את הרוח של התרבות הלאומית"- תוך כדי שהיא עושה מאמץ מוגבר על מנת להכניס ברוסיה הרב תרבותית את הוראת יסודות הפרבוסלביות בתור מקצוע לימוד חובה בבתי הספר. ביקורת על הכנסייה הפכה היום לבלתי אופנתית, שכן המבקר מסתכן בלהיות מזוהה עם רודפי הדת מהעידן הקומוניסטי. אלא שבינתיים נראה כי המאמינים הנרדפים של פעם גיבשו להם ממסד משלהם והפכו לרודפים של היום.

 

ניקיטה מיחלקוב

באשר לאינטלקטואלים, אחד הבולטים ביניהם הוא במאי הקולנוע הנודע ניקיטה מיחלקוב ( בנו של מחבר ההימנון של ברית המועצות לשעבר, מיחלקוב מחזיק במספר פרסי קולנוע יוקרתיים , כמו אוסקר ופסטיבל וונציה ). הוא עורר לאחרונה פולמוס בכך שחתם על המכתב הפומבי שקרא לפוטין להישאר בתפקיד הנשיא לתקופת הכהונה השלישית, בניגוד לחוקה וגם צילם סרט ברכה פומפזי  ליום ההולדת ה- 55 של פוטין. לאנשים שביקרו אותו על הניסיון להתרפק על כתף השלטון מיחלקוב השיב בזעם רב שהם שקועים בשנאה העצמית לרוסיה ולכל דבר רוסי, שרוסיה זקוקה להמשכיות השלטון כדי שתהו ובהו לא ישלוט בה שוב ומנה את זכויותיו הרבות של פוטין בכלל וכלפי התרבות הרוסית בפרט. מאידך, האמנים הרוסיים מקרב מתנגדי המשטר הם אנשים אינדיבידואליים מדי כדי להתאגד ולעמוד על הזכויות של עצמם. אחד מהם, אלכסנדר גלמן, תורם תובנה שמאפשרת אולי להבין את עמדתם כלפי הנעשה במדינה ולנבא את העתיד: " ככל שיש פחות דמוקרטיה"- אומר גלמן- " כך אנשי התרבות הופכים למשפיעים יותר. ייתכן שסופרים שוב יתפסו את תפקיד האופוזיציה אצלינו".
 
 

משחק זה דבר רציני

 

 

מאמרו של דייויד גולדבלט ב- Prospect עוסק בחשיבות הרבה של תחום תרבות פופולארי אחר- הספורט. לדבריו של גולדבלט ( ספרו על תולדות הכדורגל העולמי התפרסם השנה ) ספורט בתרבות שלנו אינו זוכה חהבנה הראויה. חשיבותו הרב השל ספורט היא, בין היתר, בהעדר האינסטרומנטליות המוחלטת שלו. זוהי מעין חזרה קבוצתית אל הילדות שבו המשחק הוא בעל חשיבות כשלעצמו וללא ערך מוסף כלשהו. אף הניצחון אינו המטרה העליונה של התחרות הספורטיבית, כיוון שכל הקבוצות משחקות, למרות הידיעה שרק אחת תזכה בסוף וכך עצם המתח ואפשרות ההפסד והמשחק אחריו הפכו אף הם לחלק מההתלהבות הספורטיבית. גולדבלט מציע מספר הצעות לשיפור מעמדו של הספורט בתודעה הציבורית. קודם כל, מחקר רחב ומקיף המוקדש לספורט בהקשר הרחב ביותר, כולל רקע תרבותי של סוגי הספורט השונים ואת השלכותיהן הנרחבות על חיינו. שנית, הפקעה של תחום הפרשנות מסמכותם הבלעדית של הספורטאים המקצועיים. גולדבלאט גם מזכיר את השתלטות הכסף הגדול על הספורט וטוען שאין מנוס מלדון בה, שכן קבוצות הספורט הוותיקות הן לא רכוש סתמי המחליף בעלים, אלא ארגונים חברתיים שנושאים מסורת וזיכרונות של הזדהות של אתמיד נגישים לבעל המאה התורן. כתוצאה מכך, יש לדון בגובה התרומות הרצוי לקבוצות, להציב הגבלות רכישת שחקנים זרים או לערב את האוהדים בניהול הקבוצות ואף בבחירת בכירי המועדון, כפי שזה נעשה בספרד. אין  מנוס גם מפיקוח נרחב יותר על התרמיות בספורט, מהדיון על ההשלכות בתחום של איכות הסביבה ( ובפרט כשמדובר בסוגי ספורט שמצריכים התקהלות המונית ) ובתחום הפוליטיזציה של הספורט. אי אפשר להתעלם מהפוליטיקה בספורט  או להעמיד פנים כאילו אינה קיימת, אך אפשר לתחום אותה באמצעות דמוקרטיזציה של הספורט, בה כולנו נוכל להיות שחקנים, צופים ופרשנים.
 
שירת המוח

 

תחום נוסף של תרבות- מוסיקה- עומד במוקד ספרו החדש של הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס
 ( "האיש שחשב שאשתו היא כובע" ). מאמר הביקורת של קווין שפירא ב- Commentary מתאר את הספר "מוסיקופיליה" כתיאור מרתק של הקשר בין מוסיקה למוח. סאקס, כהרגלו, מתחיל בתיאורי המקרה המעניינים, בהם חולי הפרקינסון שהוא פגש במהלך התמחותו והגיבו למוסיקה ומקצבים, על אף שמזמן איבדו את הקשר עם העולם. לפי הספר, קליטת המוסיקה היא כישרון אנושי ייחודי הטבוע בנו , לא פחות מאשר קליטת השפה. הביולוגים האבולוציוניים יוצאים מגדרם על מנת להסביר כיצד המאפיין הזה התפתח במהלך האבולוציה ולמה היה צריך אותו. סאקס מקדיש חלק מספרו להסברים האלו, אך אינם נראים משכנעים ביותר. העובדות שהוא מציג הן מעניינות בהרבה. ביניהן מצד אחד תופעה הנקראת "אמוסיה"- העדר היכולת ליהנות מיצירה מוסיקלית ( כמו אצל נבוקוב או פרויד) ומצד שני שימור של יכולת זיכרון מוסיקלית מרשימה למרות האובדן המוחלט של כל זיכרון אחר ( כמו אצל המנצח הבריטי קלייב וירינג) או פיגור שכלי קשה ( כמו אצל זמרת האופרה גלוריה לנהוף). יש אנשים שאינם בעלי שמיעה מוסיקלית כלל, אך המוסיקה מרגשת אותם עד דמעות. אחרים  סובלים מהזיות מוסיקליות דווקא, בשעה שלנוספים מוסיקה עוזרת להיחלץ מהדיכאון, מהחרדה ואף פותחת בפניהם את שערי השמיים. יש אנשים שעקב פגיעה מוחית אינם מסוגלים לדבר- אך יכולים לשיר. שפירא מציינת כי ספרו של סאקס מצטיין במעלות המוכרות לקוראים מהספרים הקודמים: שפה בהירה ותיאורי מקרה מרתקים. עם זאת, הספר לא כולל את מה שהוא אולי התיימר לספר לקורא- את ההסבר המקיף להשפעת המוסיקה על נפשנו. העניין אולי מראה עד כמה אנחנו רחוקים באופן כללי מההבנה הכללית של התשתית הנוירוליגית של תודעתנו.
 
הפופ והפילוסופים
 
מאמרו של ויליאם אירווין ב- Philosophy Now דן בקשר בין התרבות הפופולארית לבין הפילוסופיה. הנטייה היא לראות בשתי אלו צרות זו לזו- ז'אנר עממי ורדוד מול חשיבה מעמיקה ליודעי ח"ן. אירווין מוצא לנכון להתנגד לאופן החשיבה הזה. לדעתו, ישנה חשיבות רבה לכך שהבסיס של הידע הפילוסופי יהיה נחלת הציבור הרחב, שיוכל לטפח האמצעותו את הרגלי החשיבה הביקורתית והסקרנות האינטלקטואלית. המכשיר הנגיש ביותר לאנשים למטרות של רכישת הידע הוא תרבות הפופולארית, ולכן אנו עדים לתפוצתן הרבה של הספרים נוסח "הפילוסופיה של פו הדב", " עולמה של סופי" או " סיינפלד והפילוסופים" . אמנם זו אמת שחלק מהיצירות לציבור הרחב עלולות להיות רדודות, אך זה נכון באותה מידה שרבים בתולדות הפילוסופיה בחרו מסיבות שונות לנקוט דווקא בשפה האזוטרית והלא מובנת לכלל.  כיום יש להגיש את ההגיגים הפילוסופיים לקהל הקוראים בשפה ובעטיפה המובנת לו.
 
אחרת הזירה התרבותית תישאר מופקרת למאחזי העיניים השונים של ניו אייג'. אירווין טוען שהקשר בין הידע הפופולארי לבין הידיעה הפילוסופית אף עומד ביסודו של המשל המפורסם ביותר בתולדות הפילוסופיה- משל המערה של אפלטון. אחד הכלואים במערת הצללים יוצא ממנה אל העולם החיצון ולאחר שהוא חווה אותו בצורה ממשית הוא שב אל המערה, על מנת ללמד את האמת לאלו ששוהים בה עדיין. האיש שמלמד לאחרים את האמת על אודות קיומם הארצי עלול להיות כמובן מושא ללעג, אך זהו סיכון שעליו לקחת כי אחרת השפעתו על אלו הנמצאים בתוך המערה תשאף לאפס. השילוב של התרבות הפופולארית עם הפולוסופיה דומה בעיני אירווין לתזמורת הפילהרמונית שמנגנת את היצירה של ביטלס. היא תביא אל אולם הקונצרטים את האנשים שאחרת לא היו מגיעים אליו. היא תחשוף אותם לעולם שאינו מוכר להם ותתן להם את הכלים לכך שאולי בפעם הבאה הם יבואו כדי להאזין לבטהובן. אירווין מסיים בכך שהוא מפציר שלא להחליף את  הפילוסופיה בכלים   התרבות הפופולארית בפילוסופיה  של  התרבות הפופולארית. כל "פילוסופיה של.." תישאר לעולם מוצג אקדמי בלבד, כפי שקומדיה היא הנאה לרבים והדיון ב"פילוסופיה של הקומדיה" הוא נחלתם הבלעדית של אנשי המקצוע.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: