המחנה הלאומי

בעבור קומץ מתונים
 
כתב העת הוותיק של השמאל המתון בארה"ב Dissent מפרסם שיח מעניין בענייני הרב תרבותיות והדמוקרטיה בין המרצה לממשל באונ' קולומביה נדיה אורבינטי לבין העורך מייקל וולצר. אורבינטי מתייחסתף בין היתר, לשיח סביב הדמויות של המוסלמים המתונים, דוגמת טאריק רמדאן, שכבר הוזכר במדור זה ( יוני 2007). היא מדברת מתוך דאגה על הדפוס התרבותי שמתפתח לדעתה בארה"ב ושנוטה לצבוע את כל האסלם בצבע של רוע שטני כולל. לדעתה הדבר כולל גם ליברלים מסוימים, דוגמת הנץ הטורף של המלחמה בעיראק פול ברמן. אורבינטי טוענת כי ההסתכלות על כל המוסלמים כעל אוסף של טרוריסטים משחקת לידיו של בן לאדן בכך שהיא אכן דוחפת את כל העולם המוסלמי לזרועותיו. לדעתה, רבים מן הימין השמרני בארה"ב, וגם חלק מאנשי השמאל, אימצו ביחס לעולם המוסלמי את המנטליות של המלחמה הקרה שאומרת שצריכים להכריע את האויב לחלוטין, ורק לאחר מכן לנהל מו"מ איתו. יתרה מזאת, לפי המנטליות הזו ( אוןרבינטי מכנה אותה "מניכאית", כלומר המפרידה באופן מוחלט בין הטוב והרע) אין מקום להבחנות בין הקבוצות השונות והשיח בין המתונים. כחלופה, מציעה אורבינטי דגם איטלקי של שנות החמישים, כשנציג הליברלים האיטלקים נורברטו בוביו ניהל דיון ציבורי עם חברי המפלגה הקומוניסטית האיטלקית. לדעתה, הדבר עזר לקומוניסטים האיטלקים להשתחרר מהדוגמטיות המרקסיסטית שלהם וגם ייצב את המערכת הפוליטית באיטליה. במילים אחרות, אורבינטי חוזרת אלהנוסחה של מו"מ מול המוסלמים המתונים במטרה לבודד אותם מהקיצוניים.
 
וולצר מצדו אינו חולק על החשיבות של השיח עם המתונים או על ההנחה שלא כל המוסלמים הם טרוריסטים, גלויים או סמויים. אך הוא מדגיש את האפשרות  שייתכן כי המו"מ  מטשטש את היעדים האמיתיים, שהם השכנוע שהמוסלמים המתונים צריכים לעשות בתוך הקהילות שלהם עצמם, על מנת להנחיל בהם את מורשת הפלורליזם והסולבנות. כך עשו מתנגדי המשטר בברית המועצות, אומר וולצר, והתיירים האיראנים שהוא פוגש בתורכיה, למשל, מזכירים לו מאד את תושבי בריה"מ של שנות ה- 80, בשנאה שלהם לממסד המדכא של ארצם. לדעתו, דווקא הלחץ הבלתי מתפשר של המערב נגד המשטרים הקיצוניים הוא זה שיעזור למוסלמים המתונים להשפיע בתוך המדינות והקהילות שלהם. וולצר אף מציין ביחס לדבריה של אורבינטי כי היחס שלנו למסעות הלצב מן הראוי שיהיה ברור וחד משמעי, למרות שמן הסתם גם אז היו "נוצרים מתונים" ומדגיש כי ללא המלחמה הקרה של המערב נגד בריה"מ ההתפשטות הסובייטית הייתה ממשיכה, למרות רצונם הטוב והמתינות של הקומוניסטים האיטלקים.
 
כשכש בכלב

 

ריצ'רד טיילור

 
Prospect מפרסם ראיון עם מי שנחשב לאחד הפולוסופים הגדולים החיים כיום- צ'ארלס טיילור הקנדי. טיילור ידוע בהגותו הנרחבת בתחום הרב תרבותיות ולהאומיות. הוא מגדיר את עצמו כדמוקרט ליברלי, אך מתנגד בתוקף לוויתור על האלמנט האתני של הזהות האנושית. לדעתו, הקשרים של השפה והתרבות המקומית הם חזקים מכדי שהתודעה האנושית תוכל להתנתק מהם. טיילור חי בקנדה שנחשבת למודל האולטימטיבי של הרב תרבותיות, אך המתחים הנמשכים סביב חבל קוובק מוכיחים כי גם שם הלאומיות נותנת את אותותיה מתחת לפני השטח. טיילור גם מציין את הריבוי האתני של המוסלמים האירופים שמונים היום 62 כיתות דתיות שונות מעשרות מדינות שונות. בגלל זה טיילור נוטה להסכים על טאריק רמדאן, אותו הזכרנו קודם, בטענתו שבאירופה צומח לו סוג חדש של איסלם. ואם כבר דיברנו על המוסלמים המתונים מול הקיצוניים, טיילור מודאג מאד ממה שקורה בפקיסטן. לדעתו, האירועים של "המסגד האדום" בשנה האחרונה הוכיחו שקומץ של קיצוניים יכול להשתמש במצב בלתי יציב ולגרום לזעזוע בקנה מידה מאד נרחב, או כפי שניסח זאת המראיין, "זנב קטן אך נחוש יכול לכשכש בכלב". טיילור מוסיף הגיגים לגבי הבעייתיות בהתעלמותו של השמאל מהמרכיבים הלאומיים וטוען כי תפיסה כזו מערערת על הגרעין העיקרי של הרעיון הסוציאל דמוקרטי, כיוון שאם כל אחד הוא אינדיבידואל והקשר היחיד שחשוב הוא הקשר של המעמד החברתי, אז מדוע בעצם שתושבי האזורים המבוססים של קנדה, כמו בריטיש קולומביה או אלברטה, ידאגו לתושבי קוובק? ככלל, טוען טיילור, הקנדים גאים בחוקה שלהם לא רק כמבטאת את העקרונות של צדק, שוויון ורב תרבותיות, אלא גם בכך שהם, כעם וכאומה, היו אלה שהצליחו וממשיכים ליישם את הפרוייקט הזה. ריבוי דעות נבנה, לדעתו של טיילור, סביב ציר ערכי משותף ולא בלעדיו.
 
מקסבלנקה לעיראק
 
מאמרו של אנדרו קלוואן ב- City Journal עוסק בהתפתחות של דפוסי הקלונוע האמריקאי ביחס למלחמה. תעשיית הסרטים של ארה"ב בשנים שלאחר המלחמה הייתה עסוקה בהצגת ההתמודדות של החיילים עם זוועות המלחמה, עם ההקרבה ההדדית שלהם. מגוון סרטים ( "חולות של אייוה ג'ימה" , "קסבלנקה" ) מציגים את תמונת הלוחם האנושי. בהדרגה, התמונה האידיאליטית הפכה לתמונת הזוועה, קודם לגבי מלחמת וויטנם ( "האפוקליפסה" ) ולאחר מכן אף לגבי מלחמת העולם השנייה ( "הפצוע האנגלי"). חריגים בודדים עוד הפציעו ( "להציל את הטוראי ראיין" ), אך באופן כללי היה ברור כי המגמה היא להציג את המלחמה באירוע סתמי וחסר פשר ואת הלוחמים כמפלצות. הסרטים של השנה האחרונה שנעשו על המלחמה בעיראק מתחברים במידה רבה לאמירתו של המועמד לנשיאות ברק אובמה שאמר כי "חיילי ארה"ב נפלו לשווא" ( אמירה שאובמה חזר בה ). בסרטים כמו "עמק האלה" ו"אריה לכבשים" ו"מותקן" חיילי ארה"ב מעוצבים או כיצורים של רוע מפלצתי או כקורבנות של הרוע הזה שזורעים סביבם רק הרס, מוות וייאוש. הם מענים, אונסים ורוצחים. בסרטים של היום, אומר קלוואן, מותר לציירת את האויב בצורה רעה רק בסרטי הפנטזיה, כמו "שר הטבעות" או "מלחמת העולמות" של ספילברג. לאמן שמצוייד רק בכלים של סובלנות וקבלה לא יוכל לשקף ביצירות שלו את האווירה שמאפשרת להילחם ולמות למען אותם ערכים חשובים. ובלי המוכנות הזו ייתכן מאד שהערכים בעצמם יגיעו לכלל סכנה.
 
בערבות פולין
 

אנג'י ויידה

ברם, יש גם אמני קולנוע שחשוב להם מאד להעביר מסרים פטריוטיים. מאמרה של אן אפלבאום ב- New York Review  עוסק בסרטו האחרון של גדול במאי הקולנוע הפולנים, אנג'יי ויידה "קתין"- סרט שמועמד לאוסקר הקרוב. פרשת קתין היא עמוד אפל וקשה בתולדותיה של פולין. בשלהי מלחמת העולם השנייה הרוסים והגרמנים למעשה חילקו את פולין ביניהם ובמהלך הפלישה המשותפת הוציאו הסובייטים להורג כעשרים אלף קצינים פולנים ביער קתין. היה מדובר לא סתם במעשה של טבח המוני, אלא בחיסול שיטתי של האליטה הפולנית שאמור היה להקל על הסובייטיזציה של פולין. שנים רבות התכחשו הסובייטים למעשה הטבח ורק לאחר תחילת פרסטרוייקה הודו בו באופן רשמי. מאז נכתבו מחקרים בנושא והשנה קובץ נרחב של עדויות הקורבנות והמחקרים אף ראה אור באנגלית. אלא שויידה החליט לפנות אל פרשיית קתין מתוך כוונה לחוות שוב לעומק את הסיפור הטראגי בהיסטוריה של עמו. יש בעניין גם זווית אישית- אביו של ויידה היה בין הנספים. אפלבאום מציינת כי הסרט עלול להקשות על הצופה שאינו בקי בהיסטוריה הפולנית, אך ייתכן כי זו בדיוק הייתה כוונתו של ויידה- ליצור מעין שיח פנימי על הזהות הפולנית. ואכן, תוך חודש ראשון בלבד של הקרנות צפו בסרט מעל שני מיליון צופים- אחוז בהחלט מכובד למדינה שמונה 39 מיליון תושבים. בכירי הממשלה כיבדו בנוכחותם את הקרנת הבכורה. הדברים הגיעו לידי כך שפולנים האשימו את הנשיא ואת ראש הממשלה בניסיון לעשות פוליטיזציה לסרט ולהדגיש כי האסון של קתין שייך לתודעה הלאומית של כל הפולנים כולם. ויידה מצדו מנסה גם להילחם נגד הניסיונות ל"הכחשת קתין", כפי שהם מופיעים לאחרונה בעיתונות הרוסית ובעיקר לעודד את תחושת הזדהות הלאומית אצל הנוער הפולני. הוריו של הנוער הזה גדלו עם זהות "מחוקה" בידי הסובייטים, כשהם מנסים לשקם את עצמם מה"מלקחיים" של הטוטליטריות הסובייטית מן הצד האחד והטוטליטריות הנאצית מן הצד השני. הסרט הוא לא על ,מה שהרוסים עשו לנו",  אלא על "איך אנחנו הגבנו לזה" ו"איך אנחנו זוכרים את זה עכשיו". ויידה התכוון- ונראה כי הצליח ליצור שיח בין הפולנים על הזהות ועל השרשים שלהם. סרטו הישן של ויידה, "אבק ויהלומים" הפך לקלסיקה של ההתמודדות הפולנית עם המלחמה ונתפס ככזה גם לאחר 25 שנה. נותר לראות אם גם "קתין" תצליח ליצור סביבה מורשת ולהפוך לסרט לאומי של ממש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: