ארכיון חודשי: מרץ 2008

ונהפוך הוא- דרש מגדרי לפורים

 

 

בתור התחלה נשאל שאלת טריוויה- על איזה איסור תורה מותר ( לפחות לדעת חלק מן הפוסקים) לעבור בפורים?
ובכן, כך כתוב בשולחן ערוך או"ח , הלכות פורים, סי' תרצ"ו :

"ומה שנהגו ללבוש פרצופים בפורים וגבר לובש שמלת אשה ואשה כלי גבר אין איסור בדבר מאחר שאין מכוונים אלא לשמחה בעלמא "

כלומר האיסור של "לא ילבש גבר שמלת אישה" ( ויקרא, כ"ב- ה)  אינו חל בפורים מן הטעם שהתחפושת הפורימית היא היתולית בלבד ואין מטרתה התחזות של אמת למין השני. בזמן ובמקום אחר מן הראוי היה לדון בשלל ההיבטים המעניינים של האמירה הזו, כגון כיצד אנו מבינים שהאיסור של לבישת בגדי המין השני הוא לצורך התחזות בלבד ומה הקשר בין טעמה של המצווה הזו לבין היישום ההלכתי שלה בתחומים רבים- לגבי שחקני התיאטרון והקולנוע, למשל. אך כרגע ארשה לעצמי להתמקד בשאלה אחרת שמתפצלת לשתיים: מדוע ההבחנה המגדרית הכול כך חשובה ביהדות בדרך כלל מופרת ומדוע זה קורה דווקא בפורים?

בטרם נדון ביוצא מן הכלל, נחדד מעט את הסימון של הכלל. ביהדות ההלכתית קיימת עמדה מהותנית ברורה מאד לגבי הבדלי האופי והאישיות בין הגברים לנשים וצורך מודגש להפריד ולמנוע את טשטוש המגדר. מבין ההסברים הרבים שהוצעו לעניין אני בוחר להתמקד בהסבר ( המיוחס בין השאר לאנתרופולוגית מארי דאגלאס)  הרואה בהפרדה זו חלק מן הפראדיגמה היהודית שחיה בעולם של הפרדות- בין טמא לטהור, בין סוגי הצמחים השונים המרכיבים ביחד שעטנז וכלאיים, בין בשר לחלב וכו". ההפרדה בין הגברי והנשי מוצאת את מקומה בכל הרבדים- מן רובד ההלכתי של הפרדה בתוך בית הכנסת ועד הרובד המטפיזי של ההבחנה בין תפיסת הגבריות הקווית והמכוונת ( יושר) לבין תפיסת הנשיות הרכה והמכילה ( עיגולים). מן הראוי יהיה לציין החקר המדעי העדכני של ההבדלים בין המינים נוטה להתרחק מההנחות הראדיקליות של שנות השישים שייחסו את כל ההבדלים בין המינים להבניה החברתית ולקבל את הגרסה המשוכללת של ההנחה המהותנית בדבר ההבדלים בין המינים. הנחה זו מדברת על מכלול של  הבדלים מובנים שמאפיינים את שני המינים, שנוטים להתגמש, אך לחלוטין לא להיעלם ( לסיכום יפה ועדכני של הנושא בעברית ניתן לעיין בפרק ה- 18 בספרו של סטיבן פינקר
 " הלוח החלק" או בספרו של סיימון בארון כהן "ההבדל המהותי").

בכל אופן, מה ראינו לטשטש ההבחנה הזו בפורים דווקא? נראה כי יש בפורים- יותר מאשר בכל חג יהודי אחר- את האלמנט הניצב מעל רציונל- ובכלל זה מעל הרציונל הדתי. המציאות נהפכת כל רגע על פניה ושמה לעל את כל הניסיונות להתמודד איתה באופן מושכל. כל הדמויות במגילה עסוקות כל הזמן בלהתחפש ולהתפשט- מבחורה אלמונית למלכה, ממלכה למוצאת להורג, מיהודי פשוט למשנה למלך ולמועמד לתלייה ושוב למשנה למלך. מלחמה חזיתית במצב כזה הנה חסרת תועלת כי האויב מחופש לידיד וכן ההפך. לכן הדרך האפשרית להתמודד עם הסיטואציה היא לא להילחם בה, אלא לזרום איתה, לתת לעצמי להישאב אל תוכה ותוך כדי ההישאבות לנצל את הרגע הנכון. כך עושה אסתר. היא נלקחת לבית אחשווראש ( במצב שנראה כעבירה על הלכה שהיא בייהרג ובל יעבור ואף הופכת לדוגמה של "העבירה לשמה" לדורות). שם היא ממשיכה להתנהל כרגיל ולחכות לשעתה, גם שהכול נראה כקורס אל מול עיניה. אסתר מאפשרת לעצמה להישאב לתוך הסיטואציה עד החלק העמוק והמסוכן ביותר שלה ושם- תוך ההרגשה האינטואיטיבית של העיתוי- לפעול את פעולתה.

יתרה מזאת, בפורים מודגש במסורת היהודית במיוחד המוטיב של ה"התעלות מעל הגבולות". אם במשך שנה עלינו להבחין היטב "בין אור לחושך ובין ישראל לעמים"- ובפורים עלינו לא להבדיל בין "ברוך מרדכי" ל"ארור המן", כלומר למחוק את הגבול בין צדיק לרשע ובין יהודי לשאינו יהודי.

זה דומה במידה רבה לרעיון העומד מאחורי הצגות הדראג. גם הן נועדו להפריך את הנורמות המיגדריות הקשיחות של החברה על ידי הפנייה גם לחתירה תחת ההבחנות המגדריות ( הצגות הדראג ) וגם על ידי ההקצנה שלהם עד כדי פרודיה ( "דובים", "לסביות של ליפסטיק"). הבדיקה הזו מאפשרת לגברים לבדוק את הצד הנשי שלהם ולנשים- את הצד הגברי.

לא תמיד הפרודיה הזו חייבת להוביל לערעור של ההגדרות. לעיתים היא יכולה דווקא לחזק אותן- כפי שזה קרה למשל עם פעילה לסבית יהודיה בארה"ב, נורה וינסנט. היא החליטה לעשות ניסוי של התחברות לחלק הגברי באישיותה ובמשך שנה התחזתה לגבר בשם "נד" וניהלה חיים של גבר הטרוסקסואל שכללו משחקי בייסבול, לגימת הבירה בחברת גברים ודייטים עם נשים. דווקא ההתנסות הזו עזרה לוינסנט להבין שהיא ממש לחלוטין לא גבר, אלא אישה בכל רכיבי אישיותה.

 

 

נורה שהתחפשה לנד

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וכאן אולי התפקיד השני של התחפושת הפורימית. היא מאפשרת לנו להתחפש על מנת להסיר את  התחפושות. זהו תפקידו ההיסטורי של הקרנבל- לעטות מסכה על מנת לעשות משהו שלא היינו מעזים לעשות " עם הפרצוף האמיתי". לכן התחפושת של פורים מזכירה לנו את המסכות של כל השנה ונותנת לנו את האפשרות לחשיפה אמיתית ( שאולי צריך גם קצת להשתכר כדי להיות מסוגלים לה).

הנושא הזה קרוב במיוחד לגייז. רבים מאיתנו נאלצו בעבר ונאלצים גם היום להתחבא ולהסתתר בארונות, בכדי לא להיפגע במסגרות החברתיות השונות. לכן פורים מאפשר לנו לעטות מסכות פעם אחת בשנה- כדי להיות כל השנה ללא מסכות.

פורים שמח ועליז

פוסט פוסט קולוניאליזם

בלב האפלה

בחודש מרץ היבשת האפריקאית ממשיכה להזדעזע הן מסכסוכי הדמים בקניה ובדרפור והן מבעיות העוני הקבועות שלה. מאמרו של מייקל בראן ב- City Journal  עוסק במאמצים ההוניטריים של המערב לסייע ליבשת השחורה. בראן מתאר את הקמפיינים המתוקשרים למען המצוקה האפריקאית שמעורבים בהם שלל סלבריטאים של מערב- טוני בלייר, אנג'לינה ג'ולי והזמר בונו. אלא  שבראן בוחר דווקא לראות את המאמצים האלו בעין ביקורתית וטוען כי הם נובעים מהפטרנליזם המערבי הישן והרע כלפי הילידים הפרימיטיביים. לדעתו של בראן, מבנה השלטון הנוכחי ברוב מדינות אפריקה הופך אותן לבור ללא תחתית  שיבלע כל היקף של סיוע הומניטרי מבלי שזה יביא תועלת של ממש לאלו הזקוקים לו. מדובר במשטרים מושחתים המונהגים בצורה שבטית, שההנהגה שלהם מחלקת את השלל בינה לבין עצמה ואחר כך פונה למערב בדרישה נואשת לסיוע נוסף. למשטרים אלו נוח להחזיק את רוב האוכלוסייה ברעב ומצוקה, כדי שזו לא תתפנה לטפל בעצמה. הם מפיצים בכל העולם את תמונות הזוועה של ילדים- שלד הלבושים בסמרטוטים ומכוסים בזבובים שהופכים ל"כרטיס ביקור" של אפריקה בעולם כולו. המסר הסמוי של התמונות האלו היא שעמי אפריקה הם חסרי מסוגלות ויכולת התנהלות עצמית וכתוצאה מזה זקוקים לסיוע בלתי מוגבל ואינסופי מהמערב כדי לשרוד. בראן משווה את המסר הזה לתפיסות אותן מתאר ג'וזף קונרד בקלסיקה האנטי קולוניאלית "בלב האפלה", לפיהם "אנחנו הלבנים" חייבים להשפיע מההתפתחות העליונה שלנו על השחורים הפרימיטיביים". המגלומניה שמאחורי התפיסה הזו גורמת היום לסייענים מקצועים ( בראן מכנה אותם "אפריקרטים") להרים מבצעים לוגיסטיים משוכללים , על מנת להרגיש את עצמם מצילי האנושות. במקום זאת מציע בראן עבודה הרבה יותר פרוזאית ושחורה של פירוק משטרי השחיתות  וכינון העצמאות הכלכלית שתאפשר לאפריקאים לעזור לעצמם.  
 
לא דובי קואלה
 
סוגיית הפטרנליזם מעסיקה גם את אדם קרייגטון במאמרו ב- American. המאמר עוסק בהתפתחויות האחרונות באחת המדינות העשירות בעולם- אוסטרליה. מדובר בארץ אדירת ממדים  עם רמת חיים הגבוהה מזו של ארה"ב ובריטניה ואחוז אבטלה מזערי. אך הרווחה הזו בוששת כבר שנים רבות להגיע למיעוט של כחצי מיליון הילידים ( האבוריג'ינים) שמתגוררים היום ביבשת. לאחרונה זכה מיעוט זה למחווה חסרת תקדים- הנשיא הנבחר קווין רוד התנצל רשמית בשם ממשלות אוסטרליה לדורותיהם על הקיפוח הנמשך של הילידים. מדובר בראש ובראשונה על הטרגדיה של "הדור האבוד" שהיא תוצאת המדיניות האוסטרלית כלפי הילידים במשך רוב המאה שעברה, עד שנות השבעים. במסגרת של מדיניות זו נמסרו תינוקות של הילידים לאימוץ במוסדות, כנסיות  ומשפחות אמנות ללא הסכמת הורים. לפני כעשר שנים החל המבצע של "החברת הבנים למשפחות", מתוך טענה שהאימוצים הבלתי חוקיים נועדו למעשה להכחיד את התרבות הילידית ובתור שכאלה יכולים להחשב כמעשה של רצח עם.
 
אך קרייגטון ( אוסטרלי ממוצא ילידי בעצמו ) מפנה את תשומת הלב לעובדה שרק תושב ילידי אחד תבע עד עכשיו את ממשלת אוסטרליה. הוא מדגיש שהממסד האוסטרלי ממשיך להזניח את הילידים, הפעם בשם הרב תרבותיות המזויפת והניסיון "לשמר את תרבותם האותנטית" ו" להציל אותה מההתבוללות". בתור דוגמה מעוותת לרצון כזה קרייגטון מציע דוגמה של אבוריג'ין בן חמישים שנידון ליום אחד בלבד של מאסר בעקבות אונס של ילדה בת 15, "מכיוון שמדובר בפרקטיקה מקובלת בקרב השבט שלו". קרייגטון מצטט מהמכתב ששלחו שני פעילים ילידים לממשלת אוסטרליה ב- 1938. " אנו רוצים להתמזג ולהשתלב בחברה האוסטרלית" –  הם כתבו. " אנו לא רוצים להיות שקועים בעוני ונבערות, שיחקרו אותנו כמו מוצר אנתרופולוגי וישמרו אותנו כמו שמשמרים את דובי קואלה. אנחנו רוצים ללמוד להיות חלק מהחברה האוסטרלית. מדוע הממשלה מונעת זאת מאיתנו"? לדעתו של קרייגטון בקשת המחילה של רוד על העבר אינה פוטרת את ממשלת אוסטרלי המלקיחת האחריות על חייהם של האוסטרלים בהווה.
 
השרת מתנתק

לא רק אוסטרלים מחפשים דרך להשתלב. שני מאמרים   ב- Atlantic  מדברים על ההתמודדות של הסינים עם נושא האינטרנט. סין מושכת את תשומת הלב של הפרשנים הכלכליים בכל העולם ולא בכדי. מדובר במדינה שמצד אחד מנסה להשתלב בכלכלה המערבית החופשית ומצד שני מקיימת משטר קומוניסטי. ההשתלבות הבינלאומית מביאה לסין תיירים רבים וגם האולימפיאדה בביג'ין בדרך. מאמרים של ג'יימס פולוס ואביגיל קוטלר מנסים לפענח את היחסים המורכבים בין חופש המידע להגבלתו. ובכן, בתיאוריה אין בסין כל הגבלות על הגלישה באינטרנט והגורמים הרשמיים מכחישים מכל וכל את קיומם של אלו. למעשה, כל הרשת האינטרנט נמצאת תחת ההגנה של מערך סינון ופיקוח מורכב הנקרא "מגן הזהב, שמטרתו הרשמית היא למנוע מהאקרים ויתר תופעות הביש של הרשת לפגוע בגולשים הסינים. למעשה, מדובר במעכב מורכב אחרי כל התכנים של הגלישה במדינה. כל התכנים של הגלישה בסין עוברים דרך שלש תחנות מעבר עם סיבי גלישה אופטיים ( דבר שמאט את הגלישה באופן משמעותי ). שם הם צריכים לקבל אישור. אם מדובר באתר בעל תוכן בלתי מאושר, השרת פשוט יתנתק, מבלי שהגולש יידע האם מדובר בבעיה בשרת, באתר או במחשב האישי שלו ( זאת בניגוד לבקרת הרשת הקיימת, למשל, באמירטים, שם הכתובת על המסך מבשרת לגולש
חתרן שהוא הגיע לאתר " שהתוכן שלו נוגד את האיסלאם"). מערך הסינון הזה הוא די שרירותי לעיתים מבלי שאפשר להבין בצורה ברורה מדוע אתר מסוים נחסם והאחר לא. בנוסף, קיימים מספר דרכים לא מסובכותלעקוף את כל מגבלות הסינון , ביניהם התקנת רשת גלישה פרטית ( VPN ). נראה כי בתחילת המאה ה- 21 הממשלה הסינית החליטה לאפשר לאזרחים חופש גדול יותר של קבלת המידע, אולי דווקא בשל ההנחה שאנשים המוצפים בים של מידע וירטואלי יגלו פחות עניין בניסיונות לערער את המערכת ולמחות נגד המשטר, בשעה שהממשלה ממשיכה שלא לאפשר לסוגיות הבוערות שעל סדר היום לערער את היציבות הכללית. פולוס מסכם כי אין דרך לדעת האם הבקיעים ההולכים ומתרבים בחומה הוירטואלית הסינית יביאו לערעור השלטון או דווקא להתחזקות שלו.
 
 
דתיים חדשים?

 

השילוב של המסורת הדתית והמודרניות ממשיך לעניין את תורכיה- אומה שהרימה בזמנו את דגל החילוניות המיליטנטית בעולם הערבי. בשנה שעברה עלתה שם לשלטון המפלגה המוסלמית המתונה של רה"מ טאיפ ארדוגן, מפלגה המשלבת בצורה מעניינת את השאיפה להוריד את המחיצות הנוקשות שבין הדת והמדינה בארץ זו לבין שימור האינטרסים הכלכליים של המעמד הבינוני ושאיפה להשתלבות באיחוד האירופי. מאמרו  של מוסטפה אקיול ב- Open Democracy  מתאר התפתחות תיאולוגית מעניינת בתורכיה שנתמכת בידי אנשי דת בכירים והמועצה הדתית התורכית העליונה ( דיינט אישלרי בשקנליגי ). מדובר בניסיון לגבש מחדש את ה"תורה שבעל פה" של האיסלאם, החדיס'. מדובר בחיבור העיקרי שנחשב למפרש המוסמך של הקוראן לאורך הדורות ( קוראן עצמו הוא ספר מצומצם יחסית ואינו יכול לספק את כל היקף הדרישות מהמוסלמי המאמין ).  על הפירוש הזה  מתבססים פסקי ההלכה האיסלמים( שריעה ).

 

לאחר ימי הביניים לא עבר חדיס' שינויים משמעותיים. אך בעת החדשה קמה תנועה של הוגים מוסלמים שהכריזה על השאיפה להחיות את המסורת המוסלמית של הרציונליות ( מותזילה ) שמכריזה על התבונה האנושית כמקור מוסמך של ההתגלות האלוקית שאף רשאי לפרש את חדיס' בשונה מהצורה המסורתית. בין המבקרים המודרניים של חדיס' שקראו לחזור לאיסלאם של קוראן ורציונליות היה המשורר מחמט עקיף ארסוי, מחבר ההמנון התורכי, יחד עם רבות מהפמיניסטיות המוסלמיות. אך זו הפעם הראשונה שגוף דתי מוסמך נוטל על עצמו את המשימה של שינוי החדיס'. זאת כנראה על רקע המציאות בה חיים המוסלמים בתורכיה- מציאות שבה השוויון בין המינים הוא דבר המובן מאליו, הביקורת על המסורת הדתית היא מקובלת והכניסה לאיחוד האירופי נראית באופק ומבטיחה סגסוג עסקי. בתורכיה מתגבש מעמד בינוני חזק של בורגנים מוסלמים שמנהל אורח חיים מורדני, אך מעוניין גם בשמירת המסורת. החילוניות המיליטנטית התורכית אינה אופציה עבורו- אך גם הקנאות של של טליבן אינה חלק מעולמו. לכן עבור המעמד הזה הולכת להיווצר ככל הנראה גרסה מחודשת של איסלאם שמתאימה את פרשנות המקורות לעולם המודרני, תוך שימוש בכלים המסורתיים. היוזמים מקפידים להדגיש שלא מדובר ב"רפורמה" של האיסלאם ( ביטוי שממנו עלול להשתמע פקפוק במקורו האלוקי של הקוראן), אלא בניסיון לעזור לקוראן להיפטר מהמסורות הצדדיות שדבקו בו במהלך ההיסטוריה. כך או כך, נראה כי החילון כבר מזמן אינו האופציה היחידה בעולם הגלובלי. 

 

 

האידיאל והמציאות

לצערי, לא יכולתי להגיב לרשימתו של אורי פז "הומוסקסואליות בעיני העם שכמעט הושמד" במועד סמוך לפרסומה. אך מדובר בדברים שערכם, לדעתי, חורג מההתייחסות המיידית. נראה כי אורי כתב את הדברים כדי להשמיע תפיסה חלופית שפחות נשמעת בתקשורת. זוהי בהחלט תפיסה לגיטימית וראויה להתייחסות. אני אישית מתנגד מאד לצנזור של הדעות שאינן עובורת את המסך של התקינות הפוליטית, מכיוון שדעות אלו ממילא קיימות ואין טעם של ממש לנסות לסנן אותן בעידן האינטרנט. אך בהחלט ניתן ורצוי להתווכח עליהן. הרשימה הזו אינה רשימה פולמוסית במובן שאינה מתכוונת לסתור את רשימתו של פז, אלא לתהות על מספר הנחות היסוד שלו ולהציג כמה תובנות נוספות.
 
ההתיחסות הראשונה של פז היא  לאמירתו  של ח"כ שלמה בניזרי שניסה לכרוך את רעידת האדמה האחרונה לנושא של משכב זכר, על בסיס הגמרא בירושלמי. כבר נאמרו  ונכתבו דברים שמראים עד כמה בניזרי תלש את הציטוט שלו מההקשר הרחב של אותה הגמרא בירושלמי. אני רק הייתי רוצה להדגיש קודם כל את עצם העובדה שבניזרי בחר להתייחס דווקא לגמרא הספציפית הזאת, בשעה שיש מקורות אחרים למכביר. ושנית, לדעתי אורי פז קובל שלא בצדק על ההתקוממות כלפי אמירתו של בניזרי, כאילו שהיה מדובר בציטוט תמים מן המקורות- כי אם זה היה כך, באמת אין טעם להתייחס. ברם, דבריו של בניזרי נאמרו בדיון בכנסת שעסק בטיפול אופרטיבי בנושא של סכנת רעידת האדמה בישראל. בהקשר הזה דבריו נתפסים- ובצדק- כניסיון להאשים ישירות קבוצה ספציפית באוכלוסייה באירוע גיאולוגי ספציפי שהתרחש. בהמשך רשימתו של פז מופיע עוד ניסיון כזה- ניסיון של הרב ניסים מזוז לכרוך את ההכרה החלקית בזוגיות ההומולסבית עם החזרת עזה ויריחו ( מעניין שהרב מזוז ואורי פז בוחרים שלא להיזכר בעובדה שש"ס ישבה אז בממשלה ותמכה באופן פסיבי- נמנע בהחזרה ).  איש מאיתנו – כולל שלמה בניזרי והרב מזוז- אינו מכיר את החשבונות של הקב"ה ואם רוצים לצטט מן המקורות, כדאי אולי להיזכר בפסוק "כי אלוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים".
 
בהמשך פז עובר לדיון בשתי פרשיות נוספות הקשורות בצורה מסוימת אחת לשניה- אמירתו הבוטה של ח"כ ניסים זאב שהאנשים ההומולסביים גורמים "להשמדה העצמית של ישראל" ( !!! ). ובהמשך פז עובר לדיון בהחלטתו של היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז לאפשר אימוץ לזוגות בני אותו מין, אף כאשר הילד אינו בנם הביולוגי. פז טוען כי מדובר בפגיעה בזהות היהודית, במשפחה וילדים.
 
לפני שאדון בכל אחת מהטענות בנפרד, מן הראוי להאיר ששילובן נראה קשה ביותר. שכן מה בדיוק מצפים מההומוסקסואל לעשות ? או שהוא לא יביא ילדים לעולם ואז יואשם בשותפות ל"השמדה העצמית של העם היהודי" או שהוא יביא ילדים לעולם ואז יואשם ב"הרס המשפחה והזהות היהודית" . כנראה שהדבר היחיד שהומוסקסואל אמור לעשות זה להיות הטרוסקסואל ולהקים בית כשר ונאמן בישראל. ההתייחסות המעשית לעובדה ש"בתים" כאלה כרוכים לרוב בבגידות מכוערות ותמיד במצוקה הקשה של בני הזוג ההטרוסקסואליים שהאינטימיות התקנית נשללת מהם, אינה עומדת לנגד עיניהם של הטוענים. הם גם משתדלים שלא לחשוב על המצוקות האפשריות של הילדים במסגרות כאלה- ילדים שרואים מולם דגם של הורות ללא קרבה אינטימית. דבר זה עלול לגרום לטראומה קשה אצל הילד, אבל הוא לא מעניין את חסידי המשפחה היהודית כעיקרון מופשט. לטיעון של טובת הילד נזדקק עוד בהמשך.
 
ובכן, אם מדברים על טובת הילד, הרי מספר נתונים יבשים. בשנים האחרונות נערכו מחקרים רבים על הנושא ההורות ההומולסבית. כתוצאה מהמחקרים האלו רוב ארגוני הבריאות הנפש בעולם פרסמו המלצות שטוענות באופן חד משמעי ומוסמך שהורות הומולסבית אינה מסכנת את הילדים ואינה פוגעת בהם בשום פנים, אופן וצורה. ילדים שגדלו עם שני אבות או עם שתי האימהות אינם שונים בשום דבר מהותי מהילדים שגדלו בבית עם אבא ואימא. בין הארגונים התומכים בהורות ההומולסבית נמנים :
 
האיגוד הפסיכולוגי האמריקאי

האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי

איגוד העובדים הסוציאליים של ארה"ב

האקדמיה האמריקאית לפדיאטריה

 

האיגוד הפסיכואנאליטי של ארה"ב

 

איגוד רופאי המשפחה של ארה"ב
 
כאן ניתן לראות מאמר סיכום מקיף על נושא ההורות ההומולסבית שנכתב על ידי ראש החוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטת מישיגן ויליאם מיזן וחוקר המדיניות הציבורית ג'ונתן ראוך. המאמר התפרסם בפורום שעסוק במחקר של סוגיות רבות הקשורות לטובת הילד.
 
אתייחס כאן בקצרה למחקר החריג ויוצא הדופן שפז הציג- מחקרם של סטייסי וביבלרז. אך לפני שאעשה זאת, חשוב לי לציין מה לא עולה מהמחקר הזה.  לא עולה ממנו שילדים שגדלו אצל ההורים מאותו מין סובלים מטראומות או חסכים. לא עולה ממנו שההורות ההומולסבית פוגעת בילדים או גורמת להם מצוקה או חסך- בדיוק ההפך. סטייסי וביבלרץ טוענים משהו אחר- שהאג'נדה של החוקרים בנושא דוחקת אותם לעמדה אפולוגטית שטוענת כי אין כל הבדל בין הילדים שגדלו עם הורים משני המינים ובין הילדים שגדלו עם ההורים מאותו המין. לדעתם של ביבלרץ וסטייסי, קיימת בקרב הילדים שגדלו אצל הורים מאותו המין נטייה גדולה יותר להתנסות עם המין שלהם ולהתנהגות חריגה למגדר ואין בכך כל פסול. החוקרות הבכירות האחרות בתחום- גולומבוק, טסקר ופטרסון- חולקות על הטענה של סטייסי וביבלרץ וטוענות כי הם בעצמם מוטים  ושואפים להדגיש את האג'נדה שלהם.
 
כאן המקום לאמירת אגב בנושא ההורות הגאה שפעמים רבות מטושטש בוויכוחים מסביב. לדעתי, אם היה מתברר שההורות הגאה פוגעת בילדים, או שהילדים להורים הגאים סובלים מהזנחה, התעללות או פוסט טראומה, לא היה מנוס אלא למנוע מההורים מאותו המין לגדל את הילדים. אלא שאף מחקר לא מצא שום נתון שאפילו מתקרב לזה. מעבר לזה, איני מכיר כל סיבה לאסור על ההורות ההומולסבית מבחינת החוק ושיקולים של טובת הילד. ואומר זאת במפורש- גם אם ההורות ההומולסבית הייתה מגדילה את הסיכוי לכך שהילד ייצא הומוסקסואל בסופו של דבר וגם אם היא הייתה משווה את הסיכוי הזה למאה אחוז- לא הייתה בזה כל מניעה להכרה בחוק של ההורות הגאה. הטענה שיש כביכול פסול בכך שהילדים יתפתחו כהומוסקסואלים היא כשלעצמה פסולה ואף מוזרה. הרי איש אינו אוסר על ההורים ההטרוסקסואלים לגדל ילדים שהם הטרוסקסואלים ואיש אף אינו אוסר על הורים הטרוסקסואלים לגדל ילדים הומוסקסואלים ( והאמת היא, כמובן, שרוב ההומוסקסואלים בעולם גדלו בבתים ההטרוסקסואלים )- אז מדוע דווקא האפשרות שזוג הומוסקסואלי יגדל ילד הומוסקסואלי היא בעייתית ? אלא שמדובר באפשרות תיאורטית בלבד וחסרת חשיבות מעשית, שכן רובם המוחלט של הילדים שגדלו אצל הזוגות מאותו מין הם הטרוסקסואלים, מכיוון שהנטייה המינית לא נקבעת על ידי ההורים ( אחרת במשפחות הטרוסקסואליות לא היו נולדים הומוסקסואלים ).
 
אבל נחזור לטיעון השני של פז. אם הטיעון של טובת הילד הוא טיעון שניתן להשיב עליו באמצעות הידע המחקרי הנגיש, הרי שהטיעון של המשפחה היהודית הוא טיעון חסין לטענות מהסוג הזה. לאורך הדורות לא הכיר העם היהודי משפחות של שני הורים מאותו מין. זאת האמת. ולכן ההצבה של דגמים שונים ממה שהיה קודם היא סותרת, בהגדרה, את המסורת. ולכן גם אם כל הפסיכולוגים והעובדים הסוציאליים של העולם יגידו לנו שהמסגרת של הורות חד מינית יכולה להיות נהדרת עבור הילד, נוכל בתור יהודים שומרי המצוות להתנגד לעניין ולהגיד שכל ילד זקוק לאבא ואימא. נקודה.
 
אלא שהמציאות שמה פסיק גדול ועבה אחרי הנקודה הזו. וכאן המקום לשאול את השאלה, היכן היו במשך הדורות האנשים שהיום טוענים לזכותם להורות הגאה, כלומר הומואים ולסביות ?  התשובה היא פשוטה- הם היו בארון, מחשש לפגיעה החברתית. הם כפו על עצמם להקים משפחות הטרוסקסואליות כדי לא לאתגר את החברה. זה מה שקורה גם היום להומואים ולסביות במגזר החרדי.

אך יש כאן תפיסה עמוקה יותר ונדמה לי שהיא זו שעומדת מאחורי הטיעונים של פז. מדובר בתפיסות שונות של מוסד המשפחה. כפי שכבר ציינתי, טענתו של פז לכאורה לא משאירה להומוסקסואל שום סיכוי. אך הטענה המובלעת בין השורות היא שמן הראוי שהחברה תדחוק את ההומוסקסואלים למסגרות ההטרוסקסואליות, כפי שהדבר היה מדורי דורות.

נדמה לי שכאן נמצא שורש השוני של הגישה כלפי הנושא ההומולסבי בציבור הדתי לאומי ובציבור החרדי. האחרון שם לעצמו למטרה האידיאולוגית העליונה את השימור של מסגרות העם היהודי כפי שהן היו מימים ימימה. השימור הזה הוא מטרה כשלעצמה, ללא צורך בהצדקה נוספת. אם אבות אבותנו עשו משהו- ממילא זה יהיה טוב גם לנו ולא נתחיל לחדש חידושים שמי יודע מה יהיה בסופם. זהו שימור של המסגרות גם במקרה שהן איבדו את המשמעות והתוכן, בדומה לשימור הלבוש המזרח אירופי באקלים המזרח תיכוני.
 
לעומת זאת, הציבור הדתי לאומי עוסק מזה שנים בפרוייקט השאפתני שמחפש את הדרך למזג את המסגרות ואת התכנים. מסורת לבד אינה מספיקה לו. הוא מחפש מסורת משמעותית עבורו. לכן בציבור הזה צוברות תאוצה בשנים האחרונות יוזמות שונות הקשורות להעצמת האינטימיות הזוגית והמשפחתית. שיחות על זוגיות, על בנייתה, על המין והאינטימיות- כל אלו הפסיקו בשנים האחרונות להיות טאבו בציבור הדתי לאומי והפכו מושא לשיח- צנוע, מכובד, מאופק, אך קונקרטי ומאתגר. ואחת העובדות שהתבררו במהלך השיח הזה הוא שמודל של המשפחה נוסח בעל- אישה- ילדים הוא נפלא ונהדר ומקודש מדורי דורות , אך אינו מתאים לכחמישה אחוז מהאוכלוסייה שנטייתם לבני מינם. המסגרת הזו לא תוכננה עבורם וכניסתם הכפויה אליה צפויה להסתיים במפח נפש גדול. אמנם הציבור הדתי לאומי מתלבט עדיין בשאלה מה לעשות עם הדתיים ההומולסביים , אך לרבים כבר ברור שהפתרונות הישנים הפסיקו לעבוד. כתוצאה מזה, בקהילות שונות של הציבור הזה הולכת ומתקבלת תופעה של זוגות מאותו מין שאף מביאים ילדים לעולם. אצל חלקם מדובר בילדים שבאו איתם ממערכת היחסים ההטרוסקסואלית הכושלת, אצל האחרים נולדו לתוך הזוגית הגאה. כך או אחרת, נראה כי התופעה תצבור לה תאוצה. זוגות מאותו מין הולכים להפוך- יחד עם האימהות החד הוריות- לחלק מהנוף הציוני דתי בקהילות רבות, אם לא לכתחילה, אז בדיעבד. קשה לצפות להתלהבות יתרה בקהילה נוכח הופעת המשפחות הלא שגרתיות, אך גם האופציה של הנידוי האקטיבי נראית פחות ופחות אטרקטיבית עבור אנשים שונים. האידיאל המשפחתי אבא- אימא- ילדים הוא נפלא, אך ישנם אנשים שלא עומדים בו שלא באשמתם, ששואפים עדיין לאינטימיות ולהורות ובעיקר- שלא מעוניינים לבחור בין זהותם המינית שהם לא בחרו בה לבין השתייכותם לקהילה הדתית.
 
תהליך דומה לא צפוי לקרות בציבור החרדי. ההומואים והלסביות החרדים ימשיכו לעמוד בפני הברירה הקשה : או להכניס את עצמם לארון לכל ימי חייהם ולהתייסר בעולם של סודות ושקרים- או להיפלט החוצה מהמערכת, על כל המחיר הנפשי הכרוך בשתי האפשרויות. יצטרכו, אפוא, כל הומוסקסואל וכל לסבית דתית וחרדית לשקול את שיקוליהם ולבחור את בחירתם.  מאמרו של פז הוא אינדיקציה נוספת לכך שהמצב אינו עומד להשתנות בקרוב.

הדיון הקודם עם אורי פז

אורות בין הצללים 2

ברשימה הקודמת תיארתי באופן בסיסי את ההתמכרות של הגברים הגאים למין. הרשימה הנוכחית תעסוק בהבהרה של המושגים השונים שקשורים לעניין ובהפרכת המיתוסים הנפוצים סביב הנושא.
–          מיתוס מס' 1- אין דבר כזה התמכרות למין. התמכרות זה רק לחומר שמכניסים לגוף
       עובדות- לא רק חומרים שונים הם ממכרים. בעצם, החומרים אינם אלו ש"עושים" את
       ההתמכרות. התמכרות נוצרת בעקבות החומרים המופרשים במוח שנקראים
       אנדורפינים. אלו חומרים שמופרשים בכל הנאה. בהתמכרות האדם נעשה תלוי
       בהפרשתם ומתחיל לצרוך אותם סביב כל בעיה רגשית או מצוקה שנוצרת אצלו- חרדה,
       לחץ, תחושת "היי", חוסר ביטחון וכו"
–          מיתוס מס' 2- רק אנשים ירודים מבחינה מוסרית מתמכרים
עובדות- לסקס או לכל התמכרות אחרת מתמכרים אנשים שונים עם מערכות ערכים מאד שונות. הבעיה עם ההתמכרות היא בדיוק העובדה שהיא לעיתים קרובות גורמת לאדם לחרוג מעולם הערכים שבו הוא מאמין
–          מיתוס מס' 3אנשים שיש להם ערכים דתיים טובים וקיבלו חינוך טוב מהבית לא מתמכרים
עובדות –  התמכרות קוראת לכל מיני אנשים, כולל אלו שקיבלו חינוך מצוין. איש לא מחנך את ילדיו להתמכר. כמו כן, פניה לדת או לתפילה אינה גורמת להתמכרות לחלוף. התכנית "12 צעדים" לתמיכה בהתמכרות כוללת תפיסות רוחניות , אך הן לא קשורות לאף מסורת דתית מסוימת והם מהווים חלק בהליך הטיפול בהתמכרות ולא מטרה כשלעצמה.
–          מיתוס מס' 4- כל ההומואים מכורים למין
עובדות- במיתוס הזה משתמשות קבוצות שונות, כל אחת למטרה שלה. ההומופובים והאנשים שנאבקים נגד הקבלה החברתית של ההומוסקסואלים טוענים את הטענה הזו כדי להוכיח שהנטייה ההומוסקסואלית כשלעצמה הנה מחלת נפש. פעמים רבות אומרים זאת גם כדי להפחיד את האנשים הצעירים שמתלבטים עם הנטייה המינית שלהם. אין להפחדה זו כל קשר לעובדות. לעיתים גם גברים הומוסקסואלים מוצהרים משתמשים בטיעון הזה כדי להגיד שההגדרה של "התמכרות למין" נוצרה כביכול בכדי לדכא אותם ולמנוע מהם הנאה. גם לזה אין קשר למציאות. אחוז הגברים הגאים המכורים למין דומה מאד לאחוז דומה של הגברים הסטרייטים. פעמים רובת הם גם נפגשים באותן קבוצות תמיכה.  הם- הומואים וסטרייטים המכורים למין עם אנשים או ברשת-  סובלים מהחסך באינטימיות, אך הדפוס של ההתמכרות הוא זה שמבטיח שהבעיה לעולם תחזור על עצמה. ווריאציה של המיתוס מס' 4 טוענת שמי שיטפל בהתמכרות למין יהפוך להטרוסקסואל. גם זו טענה של האנשים שמאמינים כי הומוסקסואליות היא מחלה או סטייה. אדם כזה לא "יגמל" מהיותו הומוסקסואל, אך יוכל לנהל אינטימיות הומוסקסואלית בריאה ותקינה. טיפול בתהמכרות למין נועד לגברים ונשים עם כל נטייה מינית ואינו קשור כלל לטכניקות של "טיפולי ההמרה" שמציעים לאנשים לשנות את הנטייה המינית שלהם. ווריאציה של המיתוס הזה היא הטענה "הומואים לא יכולים להיות מונוגמיים" או "כל הגברים חרמנים". נכון שכל הגברים הם ייצורים מיניים וקל להם יותר להפריד בין מין לרגושת. אך ההפרדה הזו עושה לרבים מהם רע לאורך זמן, כיוון שהיא גוזלת מהם את האינטימיות והאהבה. זוגות רבות של גברים גאים מנהלים קשרים מונוגמיים. אחרים מנהלים קשרים פתוחים בהסכמה. אך קשר כזה שונה מאד מבגידה- שבאה פעמים רבות על רקע של התמכרות למין.
–          מיתוס מס" 5- סקס ברשת זה לא נקרא
עובדות: זה כן נקרא. התמכרות לסייבר- סקס ברשת, גלישה בלתי נשלטת בצ'טים וחיפוש באתרי פורנו שיוצא משליטה הוא התמכרות לכל דבר. ההתמכרות הזו לא חייבת לכלול אורגזמה. אבל היא כוללת מצב כפייתי, העדר יכולת להפסיק למרות הרצון והשלכות בעייתיות
–          מיתוס מס" 6- כל האנשים שקשורים לקטעים של סאדו או פטישים מיניים חריגים הם מכורים לסקס.
עובדות- ההתנהגות המינית האנושית באה לידי ביטוי במגוון גדול מאד של מעשים מגוונים. כל עוד מדובר ביחסים שהם בהסכמה ואינם יוצאים מכלל שליטה- הרי שזה לגיטימי, מקובל ולא בגדר בעיה שמצריכה טיפול. תהנו.
–          מיתוס מס'  7 – התמכרות לסקס היא סימן של מחלת נפש או הפרעה אחרת
עובדה- התמכרות לסקס ממש לא חייבת להיות קשורה לכל בעיה אחרת. אצל חלק מן האנשים שסובלים מהתמכרות יש גם בעיות אחרות שאמורות לקבל טיפול במסגרת המתאימה. אצל רבים הצורך בהתמכרות יושב על צורך נפשי מסוים שלא מתמלא כראוי. במהלך הטיפול האנשים מקבלים פעמים רבות הבנה לגבי הצורך הזה והדרך למלא אותו באופן בריא.
 
הרשימה הבאה של הסדרה הזו תסביר בקצרה את אופן הטיפול בהתמכרות למין

אורות בין הצללים – 1

 
ירון הוא איש הייטק מצליח. הוא ראש צוות בחברה גדולה ומוערך מאד מקצועית. ירון עובד הרבה שעות ולעיתים נשאר בעבודה עד מאוחר מאד. לכן לעיתים קרובות הוא מרגיש את הצורך "לפצות את עצמו". לשם כך ירון נוהג לנסוע אחרי העבודה לגן העצמאות ולקיים שם יחסים עם גברים שהוא לא מכיר. הרבה פעמים דורון מרגיש מרוקן ועצבני אחרי זה. הוא אומר לעצמו שדי כבר עם זה ושהוא חייב למצוא בן זוג. הוא מודאג לעיתים מהמחשבה שהוא יישאר לנהל את המגעים האנונימיים לתמיד, אך מרגיע את עצמו עם המחשבה שזה יהיה עד שהוא עמצא בן זוג קבוע. רק עד אז.
 
  
בשונה מירון, אורי נמצא בזוגיות עם גבר כבר שנתיים. בהתחלה הכל היה מדהים ואורי האמין שמצא את האושר שלו. אבל לאחר שנה בערך הסקס עם בן הזוג שלו התחיל לשעמם אותו. אורי התחיל לחפש אנשים בצ'טים לסקס, כאשר הוא הבטיח לעצמו שזה יהיה רק למטרה של יחסי מין ולא דברים מעבר. הוא לא דיבר על זה עם בן הזוג שלו. היחסים ביניהם פחתו בתדירות ובן הזוג התחיל לחשוד בו על ההיעדרויות המאוחרות, אליהן לא היה רגיל. אורי התחיל להתעצבן עליו חזרה וכמה פעמים קילל אותו ואמר לו שהוא קנאי ודפוק. לפעמים אורי מרגיש רגשי אשם מזה שהוא בוגד בבן הזוג, אבל מרגיע את עצמו שהוא לא יודע על הבגידות, ומה שאדם לא יודע לא יכול להזיק לו  
אברהם הוא בחור ישיבה חרדי. מגיל צעיר הוא הרגיש משיכה לבנים, אך פחד מאד לממש אותה כי האמין שזה יטמא אותו ושזה חטא איום ונורא. בשלב מסוים הוא שמע מהתלמידים בישיבה שבא למד שבגן מסוים מתאספים להם אנשים שהם "כאלה". אברהם עבר ליד הגן הזה, כאילו במקרה, ואז נכנס פנימה, כשהוא הבטיח לעצמו "רק להסתכל". מאז אברהם שב ופוקד את הגן בקביעות. אחרי כל פעם הוא מרגיש כאב איום ונורא על החטא הקשה שהוא עשה. הוא הולך למקווה, קורא תהילים ומתפלל להשם שיסלח לו על החטא הנורא שלו. אברהם שונא את עצמו ממש אחרי כל פעם שהוא נכשל בחטא, אך לא יודע איך לשלוט בזה .
בשונה מאברהם, נמרוד הוא חילוני לגמרי. הוא יצא מהארון לפני החברים והולך למצעד הגאווה. היציאה של נמרוד מהארון הייתה מאוחרת יחסית בגיל, והוא הרגיש שהוא חייב "לפצות את עצמו" על החסך הגדול במין במשך שנות ההתבגרות שלו. נמרוד מפצה את עצמו כבר הרבה שנים ולא רואה את הסוף. הסקס ממלא כל רגע פנוי של זמנו. הוא החליף הרבה פרטנרים ומתקשה לזכור את השמות של רוב האנשים איתם הוא קיים יחסי מין. לאחרונה נמרוד היה בחתונה של חברה סטרייטית מאד קרובה באולם "רסיטל". הוא בקושי התאפק עד אמצע הערב ואז התנצל מהר והלך לגן הרכבת ממול, " לתפוס משהו להערב".
 
ירון, אורי, אברהם ונמרוד שונים מאד אחד מן השני. אך יש להם מכנה משותף אחד. הם כולם גברים הומוסקסואלים שמכורים למין או סובלים מהתנהגות מינית בלתי נשלטת. יש גברים רבים כמוהם שסובלים מאותה בעיה, אלא שאינם יודעים מה לעשות איתה. בסדרה הקצרה של המאמרים אנסה לשרטט מספר קווים להתמודדות של הגברים הגאים עם התמכרות, בתקווה שהיא יתעזור לאנשים לעשות צעדים חשובים בתהליך העזרה לעצמם.
 
איך אדע שאני מכור ?
 
פטריק קרנס ( Сarnes ) היה זה שטבע את המושג "התמכרות למין" ( sex addiction) כדפוס התנהגות מינית ששונה מההתנהגות המינית הבריאה שניתן לזהות אותו. הדפוס כולל מספר ממדים:
 
–         מדובר בהתנהגות מינית שיצאה משליטה. בדרך כלל ההתנהגות הזו חוזרת למרות שאדם הבטיח לעצמו לא לעשות את זה יותר. זאת גם במקרה שההתנהגות הזו פעם הזיקה לו או פגעה בו ( אדם מוצא את עצמו שוב ושוב גולש בצ'טים עד שלש בלילהף לאחר שהבטיח לעצמו "רק לבדוק את תיבת  המייל חמש דקות" )
 
–         מדובר בהתנהגות מינית שגורמת להרגשה רעה ( מצוקה מההתעוררות על מהזרון המצחין של אדם בלתי מוכר, הצורך לשקר לאנשים הקרובים לך, תחושת השפלה , בושה מהעובדה ששוב בזבזת על סרטי המין ברשת המון כסף וחרגת מהמסגרת )
 
–         העדר היכולת לעצור לבד את ההתנהגות המסוכנת, למרות תוצאות הרות האסון שלה
–         מעורבות ביחסי מין בצורה בלתי חוקית ( במקום ציבורי, עם לקוחות, עם מטופלים ) או מסוכנת ( עם אדם לא מוכר שיכול לשדוד, יחסי מין ללא קונדום )
 
–         דחייה של אירועים חברתיים, מנוחה , בידור או תעסוקה על מנת לקבל סיפוק מיני. מחייו של המכור לסקס הולך ונעלם הזמן הפנוי
 
–         הניסיון הנמשך "להגביל קצת" את הפעילות המינית הבעייתית ( אני לא אלך למקום שעצרו אותי שם, רק לסאונות  ). ניסיון כזה מביא להקלה של רגע והבעיה חוזרת על עצמה
 
–         הפנטזיות המיניות מעסיקות את האדם המכור באובססיביות . הוא משתמש באופן קבוע בפנטזיות שלו כדי להירגע, להתרכז, להתרענן, לשפר מצב רוח וכו"
 
–         הרבה פעמים בהתמכרות יש הסלמה כי רמת הריגוש הקודמת אינה מספקת. לכן האדם מחפש דברים מסוכנים  והרסניים יותר לבריאותו הנפשית.
 
–         בהתמכרות יש הרבה פעמים תנודות ושינויים של מצבי הרוח. לפני הסקס המזדמן האדם מרגיש "היי" ומתלהב מזה שהפנטזיה שלו הולכת להתממש עכשיו.  אחריו הבן אדם מרגיש הרבה פעמים "דאון", הוא מתוסכל ועייף, מרגיש חרטה על זה ששוב הוא "נפל " להתנסות מתסכלת ומבטיח לעצמו לא לעשות זאת שוב. עד הפעם הבאה
 
–         מכורים למין מבלים כמות גדולה מאד של זמנם במאמץ לחפש סקס, להתנהג התנהגות מינית או להירגע אחרי ההתנהגות המינית שגורמת להם לתסכול או למצוקה
 
אלו הם הדברים שיכולים לסייע לאדם שסובל מהתנהגות מינית בלת ינשלטת לזהות אותה אצלו ולהתחיל להתמודד איתה. המאמר הבא יעסוק במספר מיתוסים שקשורים להתמכרות למין ולטיפול בה.
 
עוד בנושא
 
 
 
תודה לאתר גוגיי המחודש וליניב הלפרין !