לצ'כוב סרגו כיפה

 

שער הספר

כנהוג, אתחיל בחובת הגילוי הנאות. ובכן, אני מכיר אישית כמה מן הכותבים בקובץ "אהבה ומצוות אחרות". אפשר לשער שגם רבים מהקוראים של רשימה זאת, ורובם של אלה שקראו או יקראו את הספר, או שמעו עליו או עתידים לגלות בו עניין, אף הם מכירים אישית או מיודדים עם אחד או כמה מהכותבים, או זוכרים אותם מהשבט / הישיבה/ האולפנא/ היישוב או ההפגנה. כך עובד חוק הדתיים השלובים. לא נימנע אפוא בשל כך מלפרסם ביקורת על הספר. עד כאן הגילוי הנאות, ותודה שהקשבתם.

רבות דובר על הנטייה האנושית להתרגל מהר לדברים הטובים. לאחרונה, התקשר אלי ידיד וביקש ממני לסייע לו בהרכבת רשימה של סופרים דתיים לצורך ראיון (שוב חוק הדתיים השלובים), הגענו למספר די מכובד של שמות. בשנים האחרונות אכן התרגלנו כבר לדבר על ספריהם של הכותבים הדתיים כאילו כך היה מאז ומעולם. אבל האמת היא שלפני מעט יותר מעשר שנים, הרשימה שחברי ואני היינו מרכיבים היתה נפתחת בש"י עגנון ונסגרת במעט מאמץ עם חיים באר. כתיבה ספרותית לא היתה משהו שראוי לבחור דתי מבית טוב או לבת האולפנא הכשרה לעסוק בו. רבים מהמגזר הדתי נהגו אז לקטר על כך ש"חסרים אנשי יצירה דתיים", תוך הבאת ציטוטים מכתבי הרב קוק, בשעה שעמוס עוז, למשל, בנאומו המפורסם בעפרה, קבל על היעדר הסופרים הדתיים במילים לא ספרותיות שלאחר מכן רוככו והוכנסו לספרו "פה ושם בארץ ישראל".

המחסור החל להתמלא משני כיוונים, כל אחד מהם בעייתי מעט בפני עצמו. הכיוון הראשון התבטא בספרות ה"חינוכית" של הציבור החרדי, שבאה לגשר על הפער הגדול בין הצורך של הציבור הזה בקריאה לבין ההחמרה ההולכת וגוברת לגבי עיון בספרות אומות העולם. סופרים רבים שנחשבו לכשרים בדור הראשון של "בית יעקב" יצאו מחוץ לתחום בדורנו, ונוצר הצורך במילוי החלל. כך נכתבה הספרות החינוכית-החרדית – על ספרי ה'מתח' השונים – שקיבלה אמנם את חותמת הכשרות של רבני העדה, אך עברה לחלוטין מעל המבקרים. האמת היא שאיש לא ציפה מהספרות הזו שתעמוד בקנה מידה ספרותי כלשהו – וכי מנין יהיה לה קנה מידה שכזה? מהכיוון השני באה לה הפיקנטריה המציצנית עם יומרה לאמירות חברתיות. בז'אנר הזה הצטיינה, למשל, נעמי רגן בספריה הראשונים, ולאחרונה יש לנו גם חנוך דאום. הספרים האלה דווקא מצאו את דרכם לחלונות הראווה של סטימצקי ואף זכו להיות רבי מכר למספר שבועות, ואז חלפה לה התהילה והם שבו אל האלמוניות היחסית.
אלא שבין לבין נוצר גם זרם שלישי. זרם של אנשים דתיים שהם סופרים של ממש, שלא באו לחנך או לספק פיקנטריה, אלא לספר את סיפורם האישי, במובן הפשוט של המילה. הנציג האולטימטיבי הוא אולי הרב חיים סבתו, אבל קיימת גם רשימת שמות נכבדה לפניו ואחריו, כגון: יהושע גרינברג, מיקי שיינפלד, שהרה בלאו. פה ושם התעוררו ויכוחים על אפשרות השיוך לרשימה (רק את הדתיים מחשיבים? מה עם ישראל סגל? ודב אלבוים? ויהודית רותם?), אבל היה ברור שקם כאן דור חדש עם אמירה חדשה.

אחת התוצאות של האמירה הזו הוא הקובץ המונח לפנינו. העורכים, אסתי רמתי ועדי גרסיאל, חיזרו על במות שונות שבהם פרסמו יוצרים דתיים את יצירותיהם. לאחר מלאכת הסינון הם העלו בחכתם עשרים וחמישה סיפורים קצרים המרכיבים את הספר שלפנינו, שהתכבד בהוצאה לא מגזרית ובמסע יחצ"נות סביר.

למעשה, אין לסיפורי הקובץ שום מכנה משותף, להוציא את העובדה שכולם נכתבו על ידי סופרים שומרי מצוות. שמו של הקובץ מטעה, ונועד ככל הנראה למשוך את העין – חלק נכבד מסיפורי הקובץ אינו עוסק בנושא האהבה ואינו משיק לו בכל צורה שהיא. אין בין סיפורי הקובץ כל אחידות נוספת, לא בז'אנר, לא בשפה, לא ברמה ולא באופן האמירה. יש כאן מגוון של ז'אנרים – מסיפורים פסיכולוגיים ("גשרים", "דיאטה"), דרך דרמות אישיות וזוגיות ("מלכה", "חרדל") והומור מגזרי קליל ("הצמה של יורם", "ויעקבני זה"), עד סאטירה חדה ("מאות מתנחלים הפגינו", "קלפים"). חלק מהסיפורים מאוד מודעים לעצמם ("בתוך הספר"), אחרים כתובים בצורה מאוד פשוטה ומינימליסטית. חלקם עוסקים בתכנים מגזריים-דתיים ("קלפים"), האחרים בהתלבטויות אמונה ("ממעמקים", "הקפות"), וסיפורים נוספים עוסקים בנושא יהודי ללא הקשר דתי ("מעשיות דערציילין") או במציאות מופשטת ללא כל הקשר מקומי ("מחוק").

אבל כל התרכובת המגוונת הזאת בכל זאת מאפשרת להגיד כמה דברים על הסופרים הדתיים של דור תשס"ח. ראשית כל, הם כבר בהחלט ילדים גדולים ולא מרגישים את הצורך המגזרי הכפייתי לייצר, לדברר, לייחצן ו"להעביר את המסר". הסיפור מעניין אותם יותר מהמסר. אין בספר כל ניסיון להטיף דרך היצירה או לחנך את הקורא. ההימנעות היתרה של הספר מפוליטיקה אולי גורמת לכך שרוב הגיבורים חיים בתוך תחומי הקו הירוק (בשונה מכמה מיוצריהם), ורק סיפור אחד ("מאות מתנחלים הפגינו") נוגע מעט במסר פוליטי כלשהו, וגם אז מדובר באחד הסיפורים העתיקים בקובץ – משנת 1999 – שנושא איתו הדים קלושים לטראומה של רצח רבין.
שנית, הסיפורת הדתית כבר בהחלט לא חוששת לגעת בנושאים טעונים וגם לא עושה את זה כדי "לעשות דווקא". תסמונת חנוך דאום לא התפשטה ככל הנראה בקנה מידה רחב. דברים שפעם לא דיברו עליהם, כמו אלימות במשפחה ("מלכה"), בעיות פסיכיאטריות ("מירלה שיינדורף", "גשרים"), האינטרסנטיות של השידוכים ("קלפים"), לבטי אמונה ("ממעמקים") וביקורת על עולם ההלכה ("הצצות") – כולם מוצאים את מקומם בקובץ, מבלי שייתפסו כמערערים, מתריסים או פרובוקטיביים. אפילו המפלצת הגדולה של האינטימיות והמיניות כבר אינה מרתיעה את היוצרים הדתיים ("חרדל", "הקפות"). מתברר שהסופר הדתי של תשס"ח מסוגל לכתוב את עצמו ולהגיד את מה שיש לו מבלי להתריס ומבלי שיצטרך להעביר את יצירתו למשפטם המחמיר של רבותיו מהישיבה.

סיפורי הקובץ פותחים פתח נכבד לשיח על האחר של הקהילה הדתית. בין אם מדובר בפועלים הזרים ("בוקר טוב סינים"), בפגועי הנפש ("גן עדן של שוטים", "גשרים"), בבעלי תשובה ("חרדל", "הקפות", "מלכה") או יוצאים בשאלה ("ממעמקים", "קוראות דרור לעצמן"). גם דמויות חריגות לקונצנזוס הישראלי מוצאות את דרכן לקובץ ("מירלה שיינדורף", "מעשיות דערציילין"). נראה כי הדבר מצביע על דה-הומוגניזציה אידיאולוגית של הציבור הדתי לאומי וברמה מסוימת גם של החרדי. בתשס"ח יש הרבה דרכים להיות דתי לאומי והרבה דרכים לכתוב על זה. יש בקובץ הרבה עולמות חווייתיים. רוב הסופרים אינם מזמנים מצבים דמיוניים כדי ליצור דרמה של ממש, זו מתפתחת סביב סיטואציות מחיי היומיום ("רק צריך להתרגל", "ויעקבני זה"). אולי ההתבוננות המדויקת הזו בפרטי הפרטים של חיי אנוש, מבלי ניסיון לברוח להפשטות מטפיזיות, היא זו שמשווה לאווירה הכללית של הקובץ משהו שמזכיר את צ'כוב ואת שלום עליכם. סלידתם של שני אלה מהאידיאולוגיות הגדולות ודבקותם ברצון לספר את סיפורם של האנשים הקטנים הפכה את סיפוריהם לקלאסיקה, ולכמה מסיפורי הקובץ יש בהחלט פוטנציאל להישאר כאלה.

עם זאת, יש בקובץ לא רק סיפורי ביכורים, אלא גם מעט בוסר. הבוסריות שנושבת מסיפורים אחדים מתבטאת בשני היבטים: הלשוני והחברתי. כבר דובר ונכתב רבות על השפה הרזה של הספרות העברית הפוסט-מודרנית ועל הרצון להעשיר אותה בשפת המקורות, על רובדי המשמעות שלה. הדבר הוא כמובן מבורך, אלא שכאן בדיוק אורבים הבוֹרוֹת שחלק מהכותבים נופלים בהם – ההתמכרות לכלים על חשבון התוכן. השפה היא כלי להעברת תכנים' וכשהיא מתחילה להיות השחקנית הראשית נוצרים אמנם סיפורים מסוגננים היטב ("סמבטיון", "בערב יום כיפור"), אך מעבר לסגנון קשה למצוא בהם עלילה ותוכן (על ההתמכרות למשחקי לשון אצל סופרים צעירים ראו בביקורותיהם של גלעד סרי לוי ושמואל פאוסט על הספר "הרב של הקירקס". 'שבת', גיליון פרשת 'תרומה'). נראה כי חלק מהכותבים טרם התגברו על הדחף להיות הרב סבתו כשיהיו גדולים.

הבעיה האחרת היא זו החברתית. ניסיון להגיד אמירה "נועזת" או "חתרנית" בסיפור, אסור לו שיעמוד בפני עצמו וללא מסגרת סיפורית. בלעדיה, גם אמירה חשובה על נושא אקטואלי חשוב כמו העובדים הזרים, או קיום מצוות לנשים ("הצצות"), מתמסמסת ונעלמת בתוך הבליל הלשוני. ככלל, נראה כי מלאכת הסינון של העורכים היתה יכולה להיות קפדנית יותר. מובן הרצון "למלא" קובץ שלם (רצון שהורגש גם בספר הביכורים של הרב סבתו "אמת מארץ תצמח"), אבל כמות העמודים אינה מקבילה בהכרח לאיכות, ולעיתים עלולה להפיל את הקורא לפני שיגיע לסוף. אגב, המלצה לקוראים – אין כל חשיבות לסדר הסיפורים או לרצף ביניהם ואפשר לדלג קדימה ואחורה ללא כל בעיה. ייתכן שזה אפילו מומלץ, כי סיפורים שונים מתאימים למצבי רוח מאוד משתנים.

לסיכום, אפשר בהחלט להתברך בתוצאות שאנחנו רואים בקובץ הסיפורים. הם לא יעזרו לציבור לכבוש עוד פסגה, לא ימנעו פירוק של מאחז ולא בטוח שמישהו ירצה לעשות שבת בשילה אחרי שיקרא אותם; ספק גם אם הממסד הספרותי יזכה אותם בפרס יוקרתי כלשהו (אלא אם כן נחליט לפנק את עצמנו); גם לא ברור אם יש עתיד או הצדקה לקבצים המגזריים, כשהמכנה המשותף היחיד של הכותבים הוא אורח חייהם הדתי. לכותבים רבים זהו הצעד הראשון בעולם הפרסום והמו"לים וייתכן שהם מעדיפים להיות בהתחלה ביחד, ליתר ביטחון. יש להניח כי הצלחת הקובץ תוביל אולי באופן פרדוקסלי לכך שלא יהיה לו המשך במתכונתו הנוכחית, וכותביו יתפזרו להם כל אחד לבמתו. אבל אם מטרתו של מספר הסיפורים היא לספר סיפור שימשוך את ליבו של הקורא, שידאיג ויצחיק ויטלטל ויגרום להניח את הספר מהיד לכמה דקות כדי להרהר בדברים, הרי שהקובץ עומד בה בכבוד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: