שקט, בבקשה !

שקט בהרים

 

 

דלאי למה הנוכחי

הכותרות של חודש אפריל שוב העלו לכותרות את האיש שמעדיף להיות נחבא אל הכלים- דלאי למה, המנהיג הרוחני הגולה של הטיבטים. התלקחות המחאה הטיבטית סביב המשחקים האולימפיים מעלה שוב את רף הסקרנות כלפי איש פשוט ומצניע לכת , שמכונית הלנדרובר הישנה שלו נמכרה בנובמבר האחרון ביותר משמונים אלף דולר. מאמרו של  פנקג' מישרה ב- New Yorker מתחקה בפעם נוספת אחרי דמותו הנזירית של חתן פרס נובל לשלום והאיש מעצמה המונה יותר ממיליארד איש חוששת ממנו ומכפישה אותו בכל הזדמנות. מדובר באדם המנהל אורח חיים עיוני ונזירי מאד, שכולל השכמה בשלש וחצי לפנות בוקר, שעות של מדיטציה, התבוננות עצמית ועיון בטקסטים הבודהיסטיים במשך היום ושינה בשמונה וחצי בערב. אגדת ילדותו מספרת כי הוא התגלה בתור ילד קטן על ידי משלחת של נזירים שראו בו את הגלגול של נשמת דלאי למה השלש עשרה, שמת מספר שנים קודם לכן. למה הצעיר נחשב לעילוי של לימודי בודהיזם, אך התפתחותו הרוחנית נקטעה בידי הכיבוש הסיני. דלאי למה נמלט מנפאל וייסד את חצרו בדרהמסלה שבהודו. זכייתו בפרס הנובל לשלום ב- 1989 העלתה אותו לתודעה העולמית והוא מרבה להופיע ולהתראיין בבמות שונות במערב. ברם, גם מבית וגם מחוץ סופג למה ביקורות קשות. רבים מהטיבטים אינם רואים בעין יפה את המסר העקרוני שלו שפוסל כל אלימות במאבק נגד הכיבוש הסיני ואף אמצעים מתונים יחסית, כמו שביתות רעב וחרם צרכנים. למה גם תומך בעריכת המשחקים האולימפיים בסין השנה והגדיל לעשות כשאמר שאינו מצפה לעצמאות מלאה עבור הטיבטים, אלא לאוטונומיה משמעותית בתוך סין. למעשה, המנהיג הטיבטי הביע יותר מפעם אחת צער על היותה של טיבט טרם הכיבוש הסיני מדינה נחשלת ומפגרת למדי, עם מעמד נזירים טפילי ומושחת. הוא מעז לקרוא תיגר על אמונות היסוד של בודהיזם- למשל על היותו גלגולו של בודהא או לטעון כי את דלאי למה הבא יש לבחור בהליך דמוקרטי. בכל אופן, נראה כי האיש שהביא לעולם כולו מסר של התפייסות רוחנית, לא מצליח בעצמו לפייס אפילו בין הסינים ( שרואים בו פלגן ומחרחר ריב ) לטיבטים ( שרואים בו אדם שוויתר בשמם על החופש שלהם ). לאזרחות העולם ושלווה מדיטטיבית יש כנראה מחיר עבור איש ציבור.

קול דממה

ברם, לא רק לשקט, אלא גם לרעש יש מחיר. מאמרו של  אנטוני דניאלס ב- New Criterion דן בספרו של סטיוארט סים "מניפסט השתיקה". ראשית, דניאלס מצטט מהמאמר ב"גרדיאן" הברטי שאומר כי האופנה אחרונה במסיבות הדיסקו של הנוער הבריטי היא אטמי האזניים ולאחרונה נערכה אף תחרות של האטמים המעוצבים. הסיבה לכך היא שרבים מבני הנוער חשים כי המוסיקה הרעשנית של המסיבות פוגעת בשמיעתם בצורה ממשית. האמירה הזו שולחת את סים- ואת דניאלס בעקבותיו- להבנת התרבות שלנו, שממלאת ברעש רקע כל שניה של החיים. הדבר מביא לכך שרבים מבני הנוער מרגישים חרדה ממשית כשהם נמצאים פתאום בשקט ולבד עם המחשבות שלהם. הם חייבים להפעיל רעש רקע כלשהו וחלקם כבר מתקשים להתרכז בלעדיו. לדעתו של סים מדובר בתופעה של צריכה שמייצרת את עצמה, כלומר בתופעה שאנשים צורכים את הרעש רק בגלל ש"יצרני הרעש" מייצרים אותו. דניאלס מסכים חלקית לטענה, אך מדגיש שלא רק הביקוש הוא המפתח לבעיה, שכן לו היה הדבר כך, איך אפשר להסביר את העובדה שעד עכשיו לא נוצרו, למשל, בארים שקטים ללא מוסיקת רקע? מדוע אין להם דורש? לדעתו של דניאלס, אנשים הופכים גם מצרכני הרעש ליצרנים שלו, למשל כשהם נוהגים ברכב תוך המשעת מוסיקה בעצמה שנמדדת בסולם ריכטר. תמונה שממחישה את חוסר האונים של האדם המודרני מול הרעש מוצא דניאלס בדמותה של פקידת הקבלה בחדר המתנה. מסך פלסמה מצדה האחד ורמקול רדיו מצדה השני התחרו ביניהם על רמת הדציבלים. כשנשאלה האם הדבר לא מפריע לה, ענתה כי היא כבר התרגלה, שבגלל האחד היא בכל אופן לא שומעת את השני, שלא נותנים לה להנמיך ובכל אופן היא אפילו לא יודעת איפה השלט. רבים מאיתנו, מסכם דניאלס, איבדו את השלט שמנווט את הרעשים של חיינו.

דמי צדקה

המאמר מאת  ארתור ברוקס ב- American מביא נתונים מעניינים לגבי המקור הנוסף לשלווה ולאושר-  מתן הצדקה. במאמר שעסוק בבדיקה שהשוואתית של דפוסי מתן הצדקה באירופה ובארה"ב וגם בין הקבוצות השונות בתוך ארה"ב עצמה, מגיע ברוקס למספר מסקנות מרתקות. ראשית, כמות הכסף שהאמריקאים תורמים לצדקה עולה ללא הרף עד לזמן האחרון ( תקופת המשב הכלכלי הנוכחי טרם מחקרה ) והיא גדולה משמעותית מזו של האירופאים. המניע של ההנחות במיסוי הוא מניע צדדי מבחינתם של התורמים. אלו התורמים כסף גם נוטים לתרום יותר מאחרים בצורות נוספות- לתרום דם, לתרום מזון וביגוד, להתנדב בקהילה,  לפנות מושב באוטובוס ואפילו להחזיר את העודף שניתן להם בטעות.  ככל שאנשים מגדירים את עצמם כדתיים יותר הם תורמים יותר- זאת למרות העובדה שבממוצע החילוניים בארה"ב עשירים יותר מהדתיים. הדתיים תורמים יותר מחילוניים לא רק למוסדות הדת, אלא גם ( ובעיקר ) למוסדות ציבוריים של בריאות וחינוך. מבחינת האחוז היחסי של התרומות להכנסה, משפחות עם הכנסה נמוכה תורמות הכי הרבה מכולם, משפחות בעלות הכנסה גבוהה הם במקום השני והמעמד הבינוני מגיע אחרון. ההסבר גם כאן הוא שהמעמד הסוציו אקונומי הנמוך הוא גם הדתי ביותר. רק טבעי הוא לעבור מהדת לשמרנות ולגלות כי בניגוד לסטיגמה הרווחת על השמרנים שליבם גס בסבלם של החלשים, דווקא הם נוטים לתרום מכספם האישי לעניים יותר מהליברלים. ושוב לא יפתיע לגלות כי השמרנים בארה"ב הם דתיים יותר מהליברלים ( פי ארבע ). נכונותם של השמרנים לתרום אינה מצטמצמת לכספים בלבד ומתבטאת גם בנכונות גבוהה יותר לתרום דם. מאידך, רבים מהליברלים האירופים מרגישים שהם תורמים דרך מערכת המיסוי המשוכללת שלהם. עם זאת, יש סיבות להעדיף דווקא את המתן האישי על פני החלוקה המערכתית. אחת מהסיבות היא שהאפשרות לתרום לזולת בפועל גורמת לאנשים להרגיש מאושרים יותר – עד להפרשת "הורמוני האושר"- האנדורפינים במוח. סיבה נוספת היא שהעלייה בתרומות הצדקה מקבילה לעלייה ברמת החיים ובתל"ג והכלכלנים נוטים לראות קשר סיבתי בין הדברים. כך שמתן הצדקה מזכה לא רק את מקבל התרומה ולא רק בעולם הבא.

הטרמוסטט של האושר


סקירה נרחבת  שפרסם סו הלפרין ב- New York Times Book Review מוקשת למספר ספרים שיצאו השנה ומוקדשים לנושא הנצחי שממשיך להעסיק את הפסיכולוגים – האושר. בשנות התשעים נוצר ענף מחקרי שלם- המכונה "פסיכולוגיה חיובית" – ששם לו למטרה את הבנת המניעים של האושר האנושי. קיים אף כתב עת המכונה "כתב העת לחקר האושר Journal of Happiness Studies  הבנות שהמחקר הגיע אליהן לגבי האושר מגלות מספר תופעות מעניינות: ראשית כל, רבים עשו מאמצים ניכרים להוכיח כיצד יכול האדם להרגיש מאושר יותר. אך מצד שני, אותם המחקרים הראו כי חלק ניכר מהיכולת שלנו לחושן מאושרים או אומללים קשור באופן בלתי נפרד לגנטיקה שלנו – ולכן תאומים זהים קרובים הרבה יותר ברמת האושר שלהם מאחים מאומצים. בנוסף, אירועים אקראיים בחיינו עשויים להעלות את רמת האושר ( ואחרים- עלולים להוריד אותה משמעותית ), אך בשני המקרים מדובר לרוב על שינוי לתווך זמן קצר. אדם שהרוויח מיליון בלוטו- כמו אדם שפוטר לפתע מעבודתו- יחזרו שניהם תוך זמן מה לאותה הרמה של האושר האישי שהייתה להם לפני השינוי- תופעה הידועה בשם "טרמוסטט של אושר". היאחזות בחפצים החיצוניים לאדם ( העושר הכלכלי, הסטטוס החברתי, אוטו גדול יותר ) לרוב אינה קשורה לאושר אותו האדם חש. האושר נמדד פעמים רבות ביחס למצב רוחו של האדם הנשאל ברגע הספציפי. והחשוב יותר, כל הניסיונות לכמת או לתמצת את מושג האושר ולהפוך אותו לערך מדיד הם ניסיון לתפוס את המרובה בכלים מאד לא משוכללים. המדע הניסיוני, על כל התקדמותו, נוטה עדיין להאחדה מלאכותית מעט של הטבע האנושי, תוך שכחה של הדברים הייחודיים לכל אחד. הוא נוטה גם להתעלם מממד הכאב והמצוקה שהוא ממד הכרחי לקיום האנושי ולא ניתן להימנע ממנו. וכתוצאה מכך הוא נכשל בניבוי של הרגשת האושר האנושית- הרגשה יקרה ופנימית כל כך, שחומקת מכל ניחוש.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: