ארכיון חודשי: מאי 2008

עצת נפש מי ידע?

היה לי חשוב לפרסם את דבריו של יואב שורק, ל אף שאני חולק על מקצתם. זאת עקב החשיבות הרבה של עצום הדיון בסוגיה.

 

 

הערת פתיחה ראשונה: הדברים הבאים כתובים בדרך לא שגרתית. בעצם, טמון כאן מאמר של אדם אחד, הטוען טענה קשה, ובעקבותיה תגובה של אנשים שבהם מוטחת חלק מהאשמה. אלא שבשל חשיבות הנושא ועדינותו, בחרתי להציג את עמדות הצדדים כמשולבים בתוך מעין כתבה, בה אני מגולל בפניכם הקוראים את השתלשלות הדברים.

הערת פתיחה שנייה: קשה מאוד, ולדעתי בלתי אפשרי, להתיימר לדיון אובייקטיבי בנושא מהותה של ההומוסקסואליות והלגיטימיות שלה. הצדדים טעונים מאוד: אלה ממקום קיומי-אישי, ואלה ממקום אידיאולוגי, קיומי לא פחות. לכאורה, רק מי שאינו נתון בצבת המצוקה הקיומית והחוויה האישית של הומוסקסואל החי בחברה דתית ומחויב לתורה יכול לדון בדבר, שהרי הנוגע בדבר פסול לדין ולעדות, ואין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים. אך מנגד, מי שמתבונן על העניין מבחוץ עלול לחטוא ולהחטיא, שהרי הורונו חכמים "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אני מסיר אפוא מראש את היומרה לאובייקיטיביות מן הסוג החמור, בוחר מראש בצורת הגשה סובייקטיבית-אישית, ומעיד על עצמי שאני מנסה לצעוד אחר האמת בגבולות היכולת.

בין זעקה להשמצה

ימים ספורים לאחר יום הזיכרון לשואה ולגבורה, קיבלתי בדואר האלקטרוני תמלול של הרצאה שנשא בחור דתי צעיר בפני משתתפי פרויקט "גוונים", המקדם תודעה יהודית פלורליסטית בישראל. כאחד מבוגרי הפרויקט העוסק בתקשורת, נשאלתי האם החומר הזה יכול לקבל פרסום, שכן לדעת אנשי "גוונים" יש בו חשיבות רבה.

למרות שפרויקט "גוונים" פועל מתוך הטיה ליברלית טבועה מראש, בעוד אני רואה עצמי כמחויב בכל לבבי, נפשי ומאודי לברית בין ה' לישראל עמו, יש לי הערכה לרצון הטוב האמיתי המפעם שם, ולאיכויות של החומרים הנוצרים סביב הפרויקט. קראתי את הדברים ומצאתי זעקה נוקבת, היוצאת מפיו של איתי מ', בחור צעיר, בן תורה וקצין בצה"ל, הנמנה על פעילי אתר הו"ד (הומוסקסואלים דתיים) ועל מנסחי "מסמך העקרונות לבעלי נטייה הומוסקסואלית בחברה הדתית", מכתב שהופנה למאות רבנים בערב הפסח האחרון. דבריו של איתי מובאים במסגרת ממול, ואני מפציר במי שקורא אותם לשוב ולקרוא גם כאן את המשך דבריי.
דבריו של איתי נגעו בי מקריאה ראשונה. אין ככנותם של דברים היוצאים מלב קרוע, וניכר כי הכותב משוכנע בכל לב בצדקת דבריו; אך חלק מהתכנים הספציפיים, ובעיקר הטענות על גישתו של הרב שלמה אבינר לנושא, נראו לי כלא סבירים. כמי שמכיר את גישתו של הרב אבינר וקורא את פסיקותיו וספריו שנים רבות, לא יכולתי להאמין שהוא ענה באותן שלוש מילים אגדתיות לשאלה כזו. פניתי אל הכותב וביקשתי לבדוק האם דברים אלו שאמר בעל פה הם מדויקים מספיק כדי שיעמוד מאחוריהם בכתב. איתי התפלא על השאלה: "זה הרי סיפור מפורסם", הוא אמר, ולעצמי הוספתי, לפחות בקרב החבורה הקטנה של ההומואים הדתיים. חיפשתי באינטרנט, ואכן גיליתי את הסיפור מופיע כסיפורה של גולשת בשם שרון עמיחי, לסבית דתית שמספרת על תרומתה הרבה לסניף בני עקיבא שבו גדלה, ועל ההתלבטות של חבריה כאשר גילו שהיא לסבית. לדבריה, חבריה הם שכתבו את המכתב הארוך לרב אבינר – והם שקיבלו את אותה תשובה מפורסמת.

הסיפור הופיע באחד מהמוני הפורומים שמיועדים לבעלי נטייה חד מינית, ובהמשך גם כיכב באתר "וואלה", לכבוד יום ההומופוביה או משהו מעין זה, עם תמונה ענקית של הרב אבינר (וכמובן, בלי תגובה שלו). אחת התגובות לסיפור שבתה את תשומת לבי. בתגובה, שהחתום עליה העיד כי הוא הומו ותלמיד לשעבר של הרב אבינר, קבע הגולש כי הסיפור לא אמין.

"כשאני סיפרתי לו על נטיותי המיניות", סיפר הבחור, "הוא הקשיב, ניסה לייעץ לי לפנות לכל מיני מוסדות, ולבסוף כשהבין שזה סופי אמר לי שאין מה לעשות וזו בעיה ידועה שאינה באשמתי, ועלי לנהוג כמו שאני נוהג בקשר למצוות האחרות – כלומר, לפעמים מרגישים שיש צורך לחלל שבת או לאכול משהו שהוא לא לגמרי כשר אבל לא עושים את זה, ואותו דבר בענין הזה: לא לקיים יחסי מין עם גבר. אבל בשום פנים ואופן הוא לא נידה אותי או התייחס אלי באופן שונה לאחר מכן".

במקביל, איתי בדק את העניין לבקשתי. הוא שב אלי ואמר ששוחח עם אותה שרון, והיא מוכנה לעמוד מאחורי הסיפור במאה אחוז. "אמנם היא לא ראתה מעולם את המכתב", סייג את הדברים, "אבל היא יודעת שזו התשובה שחבריה קיבלו".

עושה ונענש

בשלב הזה כבר היה לי די ברור שמדובר בסוג של אגדה אורבנית, אך ליתר ביטחון – וגם כדי לאפשר לנאשם להגיב – פניתי אל הרב אבינר עצמו. הרב אבינר, כידוע, אינו מפחד לנקוט עמדות לא פופולריות ולהתייצב מאחוריהן; לכן הייתי סמוך ובטוח שאשמע ממנו את הגירסא האמיתית של המעשה.
"לא היה ולא נברא", השיב לי הרב. "מעולם לא הוריתי דבר כזה. להיפך: אני כתבתי יותר מפעם אחת שאנשים שנתונים בצרה הזו זקוקים לאמפתיה ולחיזוק, ולא להיפך חס ושלום". ומה לגבי הטענות כנגד ארגון "עצת נפש", שאלתי. "אלו טענות סרק. הרי לארגון פונים רק מי שרוצים עזרה, ולא פעם הקו הטלפוני הזה הוא המקום הראשון והיחיד שבו יכולים הנער או הנערה לדבר במפורש על מה שמטריד אותם, בלי לפחד ובלי להתבייש. יש שם מתנדבים שעושים עבודת קודש, ועונים על צורך קיים – שמעטים מוכנים בכלל להתמודד איתו".

לדברי הרב אבינר, בערך אחת לשלושה ימים הוא מקבל פנייה בנושא, מעוד צעיר או צעירה הנתונים במצוקה סביב נושא זה. "יודעים שאני מתעסק עם זה, מטפל בזה, ולכן הפכתי לכתובת", מסביר הרב אבינר, בלי לומר במפורש את מה שכולנו יודעים – שמעטים הרבנים והמחנכים המוכנים להיכנס לסוגיה הקשה הזאת. "בכל פעם שכותבים בעיתונים משהו נגד 'עצת נפש', הפניות אלינו גדלות באופן משמעותי. למה? פשוט כי עוד אנשים שומעים על כך שיש ארגון שמציע התמודדות עם הנושא. החוסר כל כך גדול, שגם כשמשמיצים אותנו, עצם העובדה שאנחנו קיימים הופכת אותנו לכתובת".

ההשמצות הללו מזיקות לתרומות, שאלתי. "האמת היא שלא", משיב לי הרב. "ממילא אנחנו לא יעד אטקרטיבי לתרומה. אנשים שמחים לתרום לישיבה, להתיישבות. למה להם להתעסק עם הבעיות הלא נעימות הללו? אז ברוך ה' יש אנשים שמתעלים על זה ותורמים לנו. הם לא מושפעים מההשמצות הללו".
לא יכולתי שלא לחוש שמה שמתרחש כאן הוא הפוך-על-הפוך: הרב אבינר, שזיהה את המצוקה הגדולה ואת ההתעלמות הגדולה, הרים את הכפפה והקים קו סיוע טלפוני יחיד מסוגו. והנה נגיעתו במים הרותחים הללו מביאה איתה את הכוויה – הפיכתו בעיני חלק מההומואים הדתיים למייצג הגדול של הממסד הרבני, ולמי שאשם כביכול במצבם הלא קל.

הוויכוח האמיתי

מאחורי כל זה מסתתר ויכוח מהותי על מהותה של הזהות המינית ועל הלגיטימציה של ההומוסקסואליות. האם ההומוסקסואליות היא נטייה מולדת, בלתי ניתנת לשינוי במהותה, שיש להכיר בה ולא להתכחש אליה, או שמא מדובר בסוג של סטייה התנהגותית, המתעלת אליה צרכים ובעיות רגשיות שונות, סטייה שניתן וכדאי להתגבר עליה.

לכאורה מדובר בוויכוח מדעי, רפואי או פסיכולוגי, אך המימד הפוליטי והדתי החזק כל כך המעורב בו כמעט שלא מאפשר לנהל אותו בפסים ענייניים, בוודאי שלא להכריע בו. כל הומוסקסואל שבחר 'לצאת מהארון' הכריע למעשה שהנטייה הזו היא בלתי ניתנת לשינוי, והחליט לשאת באומץ במחירים הכבדים של השלמה עימה, שעיקרם סטטוס חברתי נמוך וויתור על הקמת משפחה. לא פלא אפוא שבקרב החד מיניים המוצהרים, כיחידים וכארגונים, נתפסת הגישה האחרונה – זו שלפיה יכול הומוסקסואל לעבור שינוי אמיתי ולהיות 'סטרייט' כאחד האדם – כמעט ככפירה בעיקר.

לעומת זאת, מי שמתבונן בעיניים ביקורתיות על התרבות המתירנית, ורואה כיצד ה'זהות המינית' צצה כתופעה מודרנית לחלוטין, מתקשה לקבל את הגישה הראשונה. גם כל מי שקורא את המקרא ואת חז"ל בעין לא משוחדת, רואה שכל הדיון על משכב זכר מתייחס, מתחילתו ועד סופו, לאנשים 'רגילים', כאלה שמוזהרים במקביל גם מפני ניאוף עם אשת איש. משכב זכר נתפס על ידי התורה ועל ידי חכמי ישראל כשחיתות מינית גרידא; הם מעולם לא דיברו על הומוסקסואליות כזהות מינית וכנראה שגם לא נתקלו בה. וכמובן, כל מי שמאמין בנצחיות התורה מחד, ומאידך בכך שאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו ושהתורה דרכיה דרכי נועם – נדחק בעל כורחו לתפיסה השנייה ונאחז בה, לאמור: צאו מהומוסקסואליות שלכם, ואם אתם צריכים עזרה, נעזור.

"עצת נפש" הוא ארגון המושתת על ההנחה השנייה. מצד אחד, מדובר בקו תמיכה טלפוני שמהווה אוזן קשבת לכל בני הנוער החשים נטייה חד מינית; מצד שני, מדיניות הארגון היא לא לחזק את הזהות המינית השונה אצל הפונים אליו, אלא להיפך: לסייע להם 'לחזור לתלם', בין השאר על ידי הפניה לטיפול בתרפיה רפראטיבית – כלומר כזו המאמינה שהנטייה המינית הסוטה אינה מהותית וניתן וצריך לתקן אותה. לאור מה שהקדמנו למעלה, אני נוטה להתייחס בחשדנות לטענות הרבות המוטחות בתרפיה הרפראטיבית כ'תרפיה שנויה במחלוקת', ולא להתרשם מהעובדה שארגונים אמריקניים שונים מזהירים מפניה. הרי הצלחתה של תרפיה כזו שמה לאל את כל המאבק רב השנים לשוויון זכויות ולהתרת ההומוסקסואליות בחברה המערבית, והארגונים הללו אימצו לעצמם סדר יום ליברלי שאינו יכול לקבל גישה אחרת.

"יש הרבה משפחות מאושרות שמסתובבות בארץ בזכות עצת נפש", אומר לי הרב אבינר, ומתכוון למטופלים ששבו להגדיר את עצמם כהטרוסקסואלים וחיים כיום במסגרת זוגית. "אתמול פגשתי פסיכולוג שעובד איתנו, שסיפר לי על שני זוגות שהתחתנו לפני שבוע. וגם על אחד שלגביו לא הצלחנו".

האם הרב באמת חושב שהומוסקסואל יכול לשנות את הנטייה שלו, אני מקשה. "יש כאלה שיכולים לצאת מזה ממש", עונה הרב, ומדגיש אחר כך שלדעתו אלה הרוב, "ויש כאלה שאנו יכולים רק לעזור להם להתגבר".

אתה יודע שיש ביקורת כנגד 'עצת נפש' על שהיא גורמת נזקים לאנשים?

"אני חושב שזה לא נכון. הביקורת באה משני כיוונים: מאנשים שיש להם הנטייה הזו ובחרו לקבל אותה, והשיטה שלנו מאיימת עליהם ועל הלגיטימיות שלהם, ומפסיכולוגים שלא אוהבים את השיטה".
האם הוויכוח הפוליטי, האידיאולוגי, הקיומי כל כך, הוא המביא לביקורת החריפה שהשמיע איתי על 'עצת נפש', המציגה את הארגון כמי שנועד להילחם באנשים? אני מאמין שכן. במיוחד לאחר ששוטטתי קצת באתר וראיתי את הרוח הנושבת בו ובפורומים שבו. לא ראיתי לא מלחמה, לא השמצה ולא התלהמות; רק תמיכה, חיבוק – וגם אמונה כי על פי רוב לא מדובר בגזירה משמים.

ארבע דרכים

איש יקר אחד, אמן ידוע המתנדב לעזור ל'עצת נפש', התקשר אלי מבוהל מחו"ל כששמע שעומדים לפרסם שוב השמצות על הארגון ועל השיטה. הוא ביקש שאחזור אליו בכל שעה, ובלבד שאדבר איתו לפני הפרסום. השיחה איתו גרמה לי לחוש כמי שמדבר עם אדם המגן על שתיל רך. אל ההתנדבות בארגון הגיע במקרה, אגב פרויקט אחר, ומרגע שהבין את חשיבותו התגייס לעזור. "הם עושים מלאכת קודש. יש היום עשרות אנשים שנמצאים בתוך התהליך הטיפולי הארוך, וטענות נגד הטיפול עלולות להחליש אותם בדרך הקשה הזאת".

כפי שהערתי בפתיחה, קשה לסכם את הסוגיה המדממת הזאת. ובכל זאת, חשוב למפות את הוויכוח הנחשף כאן על רקע המנעד הגדול יותר של דעות בנושא. לארבעה דרכים נחלקת ההתייחסות להומוסקסואליות: דרך הגאווה, דרך הענווה, דרך החמלה ודרך הדריסה. דרך הגאווה היא הגישה המתירנית, המעודדת את הזהויות המיניות השונות, תומכת בשוויון זכויות ומתנגדת לכל המנגנונים שבאמצעותם החברה התגוננה עד היום מפני התפשטות התופעה (סטריאוטיפים, לעג, הגבלות חוקיות וכו'). דרך הדריסה היא העמדה ההפוכה, שרואה במי שמצהיר על עצמו כהומוסקסואל עבריין נתעב, ורואה בהצבת גדר של דחייה, לעג ואם אפשר סקילה את הפתרון האולטימטיבי.

בין שתי הדרכים הללו ניצבות שתי דרכים 'מכילות': דרך הענווה, היא דרכם של איתי וחבריו. הם אינם מוותרים על הזהות המינית ההומוסקסואלית ואינם מוכנים לראות בה משהו שצריך להתכחש לו, אבל הם בהחלט רואים בה סוג של נכות, מציאות לא רצויה שאין לעודד אותה. הם 'מכילים' את ההסתייגות הדתית מראיית ההומוסקסואליות כאופציה לגיטימית, ומבקשים שהחברה הדתית 'תכיל' אותם כחברים שווי זכויות בתוכה – בלי לתת שוויון זכויות לנטייה עצמה. הדרך הזו מתבטאת במכתב שכתבו איתי וחבריו, וגם בזעקה שהושמעה כאן, שאף שיש בה התרסה ולדעתי גם השמצה, הרי – כפי שכתב לי איתי – "אין מדובר במאבק פרסונלי נגד הרה"ג שלמה אבינר או הרה"ג שמואל אליהו. שניהם תלמידי חכמים רבי פעלים וזכויות ותרומתם לחברה ולעם ישראל עצומה. מדובר בביקורת על המדיניות שהם מייצגים ומובילים כלפינו בלבד. מדיניות שאף אם עזרה למעטים, היא הוכיחה עצמה ככושלת עבור חלק גדול מההומואים הדתיים. מדיניות שכזו בטח שאינה ראויה להיות הפתרון הבלעדי והאולטימטיבי להתמודדות עם בעלי נטייה הומוסקסואלית בחברה הדתית".
הדרך המכילה השנייה היא דרך החמלה, דרכה של עצת נפש והרב אבינר. הם אינם מוותרים על שלילת הזהות המינית ההומוסקסואלית ואינם מוכנים לוותר על העמדה התורנית הפשוטה, שאינה מכירה בנטייה הזאת, אבל הם בהחלט רואים במי שמצויים בתוך הבעיה הזאת אנשים ראויים הזקוקים לתמיכה ולעידוד. הם 'מכילים', כפי שתיאר התלמיד ההוא בתגובה באינטרנט, את העובדה שיש מי שאינו יכול לשנות את נטייתו, ומכבדים ומחזקים את רצונו להישאר בתוך הקהילה ולא לוותר על זהותו הדתית.

כאשר ברחובות מתנצחים להם אנשי הגאווה עם המאמינים בדריסה, אני חושב שעצם העובדה שאצלנו צמחו להן דרך הענווה ודרך החמלה ראויה לציון. מצד אחד, יש בין השתיים תהום – תהום ההכרה או אי ההכרה בנטייה; אך מצד שני, במישור המעשי התשובות של שתי הדרכים הללו קרובות מאוד, וחבל על מאבקי הסרק שניטשים ביניהן.

איתי זעק שההומוסקסואליות איננה האויב של החברה הדתית. אני מבקש להוסיף ולומר לו שעצת נפש איננה בשום אופן האויב של ההומואים הדתיים; אולי אפילו להיפך.
 

אש לא ידידותית

 

 

תמונה מהסרט "ואהבת"

המשפחה שלי היא מעין תמונת ראי של העם היהודי. אנחנו פרוסים בכל רחבי העולם -בשוודיה, בארה"ב, בהולנד, בארגנטינה, בוונצואלה ועוד. וכאן בארץ – בעיר, בקיבוץ ובמושב. יש בינינו רפורמים, חילונים, אתיאיסטים, אורתודוקסים, חרדים, נטורי קרתא וגם הומו אחד, אני.

היום מציינים בישראל את יום השואה. אם אני הייתי בתקופת השואה הייתי נרדף פעמיים, הן כהומו והן כיהודי. לכן, אני רוצה לפתוח בקצרה בסיפור של סבתא שלי. סבתי נולדה למשפחה חרדית בת שמונה ילדים, כולם ג'ינג'ים. זו היתה משפחה ענייה מאוד, אבל מאושרת מאוד. החדר של הקהילה היהודית היה בקומה התחתונה של הבית שלהם. בזמן השואה סבתי נלקחה לפלוגות עבודה, משם הועברה למחנה ריבנסברוק, שם בוצעו בה ניסויים. אח"כ נשלחה לבוכנוולד ובסוף המלחמה צעדה בצעדות המוות. עם תום המלחמה מיד עלתה לישראל, התגייסה לחיל הנשים והכירה את סבא שלי. בעקבות הניסויים שביצעו בה הרופאים אמרו כי לא תוכל ללדת. יום אחד הלכה לרופא במחשבה שיש לה גזים והתברר כי היא בהריון. ברוך השם נולדו שני בנים: אבא שלי ואחיו.

אחרי כל מה שהיא עברה, אני חושב שאם היא היתה בחיים והיינו שואלים אותה היום האם היא שמחה בנטייה שלי, היא היתה עונה "לא" באופן חד משמעי, אבל לשאלה האם היא שמחה שאני הנכד שלה, היא היתה עונה "כן". זה גם הדבר שאנו מצפים מכם דווקא היום: אל תשמחו בנטייה שלנו, אבל תמשיכו לאהוב אותנו. העם היהודי לא יכול להרשות לעצמו להפריש או לוותר על יהודים.
 
אני רוצה להתחיל בשאלה – האם ההומואים הם אכן האויב הגדול של העם היהודי בימים אלה?

הרבה פעמים אני מלא תמיהה, כיצד זה שהעם היהודי משקיע כל כך הרבה משאבים הן רוחניים והן כלכליים בגיור שבטים אינדיאנים מהג'ונגלים של האמזונס או מהרי ההימלאיה, אך מוכן לוותר כל כך בקלות על בחורי ישיבות, בחורים שהולכים לצה"ל, סטודנטים, אנשי מקצוע ואחרים, אשר החטא הגדול שלהם הוא כי קיימת בהם נטייה הומוסקסואלית.

היחסים של החברה הדתית כלפי הם יחסים מתמשכים של אהבה ושנאה.

במהלך האינתיפאדה השנייה, בזמן שאני וחבריי נלחמנו ב'חומת מגן' במחבלים בשכם, הוקם ע"י הרב אבינר מרכז "עצת נפש", מרכז אשר נועד להיפטר מהנטייה ההומוסקסואלית אצל הפונים. הטיפולים במרכז קשים ושנויים במחלוקת מבחינה מקצועית ואתית. חלק מהפונים לאחר עזיבתם את המרכז ממשיכים לטיפולי שיקום ולטיפולים לתיקון הנזקים הנפשיים שנגרמו להם ב"עצת נפש". ידוע אף על בחורים שהתאבדו. מטפלים חילונים אשר מקבלים את הבחורים האלה מכנים אותם "הניצולים", או פליטי הציונות הדתית, משל היו פליטים מדרפור. האם זה המכון שהיה דחוף להקים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כאשר נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים? האם לא היה דבר חשוב יותר להתעסק בו או להילחם מאשר ההומואים? האם ארגון "עצת נפש" ראוי להיות היום ספינת הדגל של הציונות הדתית?

לא רחוק מכאן, בגן העצמאות הירושלמי, החל משעה 10 עד השעות הקטנות של הלילה, מגיעה עוד קבוצה של פליטים מהחברה הדתית, רובם חרדים. אותם בחורים, אשר נזרקו מבתיהם על רקע נטייתם המינית, על ידי הוריהם ולעיתים בהוראת הרבנים, עובדים בזנות, ומוכרים את גופם במחירים הנעים בין 10 שקלים ל-200 שקלים, סכומים שלא ניתן להתפרנס מהם. האם בזכות אותם בחורים שעובדים בגן העצמאות החברה הדתית צודקת יותר, בזה שהסירה מעצמה את הכתם ההומוסקסואלי?

קהילה אחת שלחה מכתב לרב אבינר, ובו סיפרה על נערה דתייה שתוארה כ"בחורה טובה וישרה – אבל לסבית". המכתב היה בן שלושה עמודים, והרב אבינר השיב רק בשלוש מילים: "חרם, נידוי וגירוש". דווקא ביום השואה אני חוזר על המילים של הרב אבינר – חרם, נידוי וגירוש.

הרב שמואל אליהו, הרב של העיר צפת, אומר להורים להחרים את בניהם. אני באופן אישי מכיר בחור אחד שנזרק מביתו ועבד בזנות. האם צפת הפכה לקדושה יותר בזכות הגירוש של אותו בחור בן 17 מהבית? האם הרב שמואל אליהו הצליח לטהר את עירו? האם אותה אמא שוויתרה על בנה וניתקה עימו את הקשר במשך שנים מרגישה היום יותר שלמה, והגיעה למנוחה ולנחלה?

ישי שליסל הורשע בניסיון לרצח של אדם וכן בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות ופציעה במצעד הגאווה ביוני 2005. ישי אמר בחקירתו במשטרה: "באתי לרצוח בשליחות השם. לא ייתכן דבר כזה בארץ, כזאת תועבה". אני מטיל ספק גדול האם השם שלח אותו והאם השם מעוניין בשליחים כמותו. האם בזכות הדקירה העיר טוהרה והוסר האיום ההומוסקסואלי מהעיר ומהעם היהודי?
 
במלחמת לבנון השנייה הובלתי מחלקה של צנחנים, והחזרתי את כולם ברוך השם בריאים ושלמים. לאחר הקיץ הקשה בלבנון, חזרתי למציאות קשה עוד יותר כאן בבית. בעקבות מצעד הגאווה בירושלים, בדצמבר 2006, בכרזות שהופצו ברחבי העיר, הוצעו 20,000 שקלים למי שידקור הומואים (= אותי), איימו על הצועדים ברצח ובשפיכות דמים, ירושלים בערה במשך מספר שבועות, וסבלה מהפרות סדר ומהשחתת רכוש ציבורי. כתבתי אז מכתב למפכ"ל המשטרה: "לא ברור לי מדוע בלבנון הרגשתי יותר בטוח מאשר בירושלים, לא ברור לי מדוע אני צריך להרגיש כמטרה לגיטימית לאלימות, כאן בישראל". האם בעקבות זריעת הפחד והקריאות לאלימות הוסר האיום ההומוסקסואלי מהעם היהודי?

לדעתי, השאלה הנכונה איננה האם האיום הוסר. יש שתי שאלות חשובות ונכונות יותר.
האחת – האם כדי להסיר את האיום כל האמצעים מותרים? האם מותר לרצוח? האם מותר להוציא לשון הרע? האם מותר ללעוג (כפי שאמר הרב אבינר)? האם מותר לגרום לצער הורים כאשר הרב נותן הוראה לזרוק את הבן מהבית? האם מותר לגרום ליציאה בשאלה של בחורים דתיים כאשר אומרים להם שאין כזה דבר הומו ודתי? השאלה השנייה היא האם באמת מדובר באיום? האם ההומואים הם עמלק של זמננו?

האחוז הבודד של ההומואים הדתיים בתוך החברה הדתית, אשר אני רק יכול לשער שהוא נמוך מאחוז הרווקים בחברה הדתית, איננו מאיים כלל על הסדר והערכים הקיימים. אין אנו עוסקים בגיוסים או מנסים להגדיל את האחוז הזה, אלא מציעים דרך להתמודדות עם אלה אשר נמצאים כבר בתוכו. כפי שתוכלו לראות באתר שלנו, ובמסמך שחילקנו, אין כלל בכוונתנו ואין ברצוננו להגמיש ו/או לשבור את ההלכה. אנו חיים בתוך גבולות הגזרה שההלכה מציבה לנו, כפי כל אדם דתי. כמו כן, ממילא מרבית הסוגיות והנקודות הינן חברתיות.
אין אנו מאיימים על ערך המשפחה העליון. מחד, על הציבור הדתי להמשיך ולדבוק בקדושת המשפחה ולחנך על פי ערך זה. מאידך, על הציבור הדתי, מנהיגיו ורבניו, לדאוג לחלק מאלו בעלי הנטייה החד מינית אשר אינם יכולים להינשא לאישה ולעודדם להמשיך לשמור את כל המצוות שאותן הם מסוגלים לשמור. אין מדובר בהכרה במסלול חדש של משפחה או חיים הפתוח לבחירת כל מאן דהו, אלא בהכרה באחרים שבקרבנו, מתוך תפיסה כי יהדות איננה עניין של "הכל או לא כלום".

אין אנו מוצאים מענה באמירה "לכו להיגמל", כאשר לא נאמר לנו איפה ניתן להיפטר מהנטייה; כאשר אין כיום איזה שהוא פטנט או שיטה מוכחת בלעדית או אולטימטיבית. כמו כן, אין אנו מוצאים מענה מספק באמירות כלליות-אבסטרקטיות, כגון "צריך לסייע לאותם בחורים אשר אינם יכולים להשתנות". לכן עמלנו על מסמך העקרונות ועל האתר, כדי להתחיל לדבר באמת ולא להישאר ברמה האבסטרקטית של הדברים. לקיים שיח בונה הגובר על העוינות, שיח של לקיחת אחריות כפי המצופה משני הצדדים. שיח שמטרתו לקדם מציאת מקום הלכתי, חברתי וציבורי להומואים דתיים החיים בחברה הדתית. המסמך הוא המינימום הדרוש לקיום אנושי של הומו ודתי בחברה הדתית. זו עזרה ראשונה.

ושוב אני שואל, האם באמת מדובר באיום? האחוז הבודד של ההומואים לא מאיים, וגם אם אי אפשר לתלות בו את המשכיות העם היהודי מבחינת הולדה, אפשר לתלות בו את המשכיות העם היהודי במובנים אחרים – האחוז הזה מאתגר את העם וההתמודדות איתו תהפוך את העם היהודי ליותר מוסרי. ההתמודדות של הציבור הדתי עם האחר (ובמאמר מוסגר, לדעתי אנחנו לא כאלה 'אחרים'), בה יימדדו מוסריותו, ערכיו וחוסנו. אין זו חכמה גדולה כי הרב או המחנך יתמודדו עם הבחורים החזקים בישיבה, עם העילויים. הרב או המחנך נמדד בעיקר על פי התמודדותו עם השונה, עם הבחור היותר חלש.

אז מי כן מאיים על העם היהודי? בוודאי לא אותם ההומואים הדתיים, אלא אותם המתיימרים להיות שומרי הסף של המוסר היהודי, אך בפועל סטו באופן חד וחריף מערכי המוסר היהודי, מתפיסתו של הרב קוק זצ"ל על אהבת חינם. אותם הקוראים להחלה סלקטיבית של המצוות שבין אדם לחברו, כאשר כלפי קבוצות מיעוט מסוימות בתוך החברה הם מתירים כל רסן. האיום האמיתי על המשכיות העם היהודי הם הרבנים והמנהיגים המדברים בשיח של "הכל או לא כלום", שיח טוטאלי והרסני בניגוד לתפיסת ההלכה והתפיסה היהודית, שיח המרחיק יהודים רבים מהעם ומהדת היהודית, יהודים המזדעזעים מכל גילוי שנאה ללא כל קשר לעמדתם הספציפית בעניין ההומוסקסואלי. האיום הוא באותם האנשים המפיצים שנאה, שאומרים כי לא ניתן להיות הומו ודתי, ומטילים טרור אישי – על מי? על מי הם גיבורים? על אותם בחורים במצוקה? על אותם הקטינים? על אותם הבחורים אשר גם בלעדי השנאה מרגישים כי עולמם קרס? על אותם בחורים שהיו מוכנים לעשות הכל כדי להשתנות ולהקים משפחה אך לא מצליחים?

לעומתם, יש הרבנים אשר הם התקווה להמשכיות העם היהודי – הרבנים שמתנגדים לשיח של "הכל או לא כלום", הדוגלים באהבת חינם, המאמינים כי המוסר והמצוות שבין אדם לחברו אינם נתונים לבחירה ואינם יכולים להיות סלקטיביים. אלה המחבקים את האחר אשר ככל אדם נברא בצלם א-להים, אותם רבנים המתמודדים עם המציאות ולא קוברים את ראשם עמוק באדמה. אלה המבינים כי אין פתרון קסם להומוסקסואליות וכי יש להם אחריות על ההומואים הדתיים אשר נמצאים בכל מקום – בקהילות, ביישובים, בישיבות, במכינות ובמשפחות הכי טובות.

אל תטעו לרגע, גם אותם הרבנים אשר חתמו על המסמך ומחזקים את ידינו אינם שמחים כלל וכלל בנטייתנו ההומוסקסואלית. כמובן, אין הם מוכנים לפתוח מסלול חדש של משפחה, וימשיכו לחנך בדיוק על פי אותם הערכים של העם היהודי. בעיני אלו הם שומרי הסף האמיתיים הראויים והכנים של המוסר היהודי והם המפתח לעתידו של העם היהודי. עלינו להתייצב מאחוריהם מאוחדים ולמנוע את הניסיונות לפגוע בהם ובמעמדם.
הגיע הזמן להביט לנו בעיניים, לקחת אחריות ולראות את בני האדם שמאחורי התופעה הזו. לא זכור לי כי היתה לאחרונה קבוצה בתוך החברה הדתית שנלחמה כל כך בעוז ובעקשנות על זכותה להמשיך להיות חלק מהחברה כפי שנלחמים ההומואים הדתיים. אפילו על זה בלבד אנו ראויים להערכה. אין לנו שום כוונה לוותר ולתת לחברה לפלוט אותנו. זה מדרון חלקלק, ונשאלת השאלה – מי יהיה הבא בתור? הנכים? הגרושות? נשים דתיות פמיניסטיות? החד הוריות? העניים?

למרות יחסי האהבה שנאה של החברה הדתית כלפי, לי תמיד תהיה אהבה לעם הזה, זה העם שלי, זו המשפחה שלי, זו האמונה שלי, זו ההיסטוריה שלי… אף פעם לא תהיה אצלי שנאה – אלא רק אהבה ואולי קצת אכזבה. אל תשמחו בנטייתנו, אבל תמשיכו לאהוב אותנו בדיוק כפי שסבתא שלי היתה אומרת. אנחנו אותם הבנים שלכם.
 
 
 

בין נוסטלגיה לאקטואליה

על החמלה וההשגחה
שמואל דוד לוצאטו
הביא לדפוס: יונתן בשיא
הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2008, 175 עמ'

 

שער הספר

ספרים רבים שהיו ראויים לדיון מעמיק ומקיף אינם זוכים לו בשל העדר מערכת מספקת של יחסי ציבור. לעומת זאת, ישנם אחרים הזוכים לפרסום מסיבות שאינן נכונות. כך עלה בגורלו של הספר "על החמלה וההשגחה", ששמו המקורי הוא "רחם וגמול שמים", מאת שד"ל. איתרע מזלו של הספר ומי שהביא אותו לדפוס המחודש הוא יונתן בשיא. אלה המחפשים עדיין כל הזדמנות להתחשבן עם בשיא בשל מעורבותו בהתנתקות, מצאו לנכון לנגח אותו שוב מעל דפי העיתונות על מעורבותו בפרסום ויחצו"ן הספר. מהדברים קשה היה להבין אם מי מהתוקפים טרח בכלל לעיין בספר עצמו. וחבל, כי הספר, ולא פחות מכך אחרית הדבר של יונתן בשיא, יכולים ללמד אותנו מספר דברים חשובים.

נתחיל מכך שאישיותו של שד"ל – רבי שמואל דוד לוצאטו (1800- 1865) – אינה מוכרת לרוב לאנשים שאינם מחוגי האקדמיה. מדובר באחד החכמים הבולטים של ראשית העידן המודרני, ששם לו למטרה להראות כיצד יכול יהודי להיות בן בית בעולם המערבי המודרני והמשכיל מחד גיסא ולהיות נאמן למורשתו מאידך גיסא. כך כותב ישעיהו, בן הרשד"ל, באיגרת אל הקורא:

והנה בראותי כי בעתות כאלה הולכים ומתרבים בישראל המשליכים אחרי גוום למוד תורתנו הקדושה ופורקים מעליהם עול המצות בחשבם כי הן אבני נגף וצור מכשול לחפצים ללכת בדרכי הציוויליזאציון… וכי כמעט רבו מספר ההולכים אחרי שרירות לבם, המשקרים באמונת אבותם והנכלמים בשם ישראל ומתברכים בלבבם לאמר שלום שלום ואין שלום – אמרתי אולי יועיל המאמר הזה להראות להם הדרך הטובה והישרה למצוא חן בעיני אלהים והעמים אשר הם בקרבם, להתגבר על שנאיהם המתפארים בדבריהם בחירות ובאחוות כל האנשים והמבזים בלבבם ובמעשיהם את בני ישראל…
למטרה זו עמל שד"ל רבות בכתיבתו וחיבר גם פירוש לתורה וגם כתבים נוספים, ביניהם החיבור הקצר שלפנינו "רחם וגמול שמים", שנועד להסביר את תמצית עיקרי הדת היהודית. ההקדמה למהדורה זו נכתבה על ידי נכד נכדו של שד"ל, פרופ' עמוס לוצאטו, שלו הקדיש בשיא את הספר. המבוא הביוגרפי והסיכום העיוני המצוינים של הספר נכתבו בידי ד"ר אפרים חמיאל והם מתארים בפירוט הן את קורות חייו של שד"ל והן את הגותו העיונית. הספר עצמו הוא מעין מבוא לשילוב היהדות עם העידן המודרני, בדומה ל"אגרות צפון" של הרש"ר הירש. שניהם נועדו להראות לקורא הצעיר – המתלבט בין מחויבותו האוניברסלית להשתייכותו היהודית – כי אין סתירה בין השניים. אך בשונה מרש"ר הירש, שד"ל מנסה להעמיד את היהדות כולה על שני יסודות-על: החמלה וההשגחה.
יסוד החמלה הוא ציווי התורה על האדם לרחם על רעהו, על העני והאביון ואף על בעלי החיים. תוך כדי דיון ביסוד הזה, מנסה שד"ל להפריך את הבנות הפילוסופים של המוסר – מהיוונים ועד לאימפרטיב הקטגורי של קאנט – ולהראות כי רק החמלה המבוססת על ציווי השם היא זו שתחזיק מעמד לאורך זמן.

אלא שלא ניתן לבסס את חיי הפרט והחברה על החמלה לבדה ולכן מציין שד"ל יסוד נוסף – ההשגחה. יסוד הזה משמש לו בסיס להסבר לרוב המצוות שבין אדם למקום, כולל כשרות, איסורי העריות, הקורבנות ומצוות עדות השם – תפילין ומזוזה. חשיבות הידיעה שה' משגיח על כל מעשינו, הופכת אצל שד"ל מאמצעי-עזר לשלמותו המוסרית של הפרט לעיקרון חשוב בפני עצמו. עיקרון החשיבות של ההשגחה מסביר – אולי באופן פרדוקסלי – את המקרים שבהם ה' מצווה על האדם לנהוג בהעדר החמלה, כגון מצוות מחיית עמלק ושבעת העממים. שד"ל אינו מנסה להבין כיצד ייתכן שה' יצווה על כך, אלא מסתפק בהסבר שאם האדם יודע שהציווי להרוג אנשים, נשים וטף בא מאת ה' – הדבר ממילא יגרום לו שלא להידרדר לאחר מכן לאכזריות ולא יותיר בנפשו חותם של רוע.
כאן בדיוק המקום לפנות לאחרית הדבר של יונתן בשיא, בה הוא מסביר את הסיבה שבגללה, לדעתו, ספרו של שד"ל הוא רלוונטי אף בתשס"ח, מעבר לערכו ההיסטורי. הסיבה הראשונה היא, לדעתו של בשיא, הדגשת ערך החמלה אצל שד"ל, אותו מנגיד בשיא ל"נקמנות היהודית החדשה", כפי שהיא באה לידי ביטוי בעלוני פרשת השבוע העוסקים בנושאים כגון קנאת פנחס ונקמת המדיינים. בשיא אף מביא את תפיסותיו של ישעיהו ליבוביץ' בתור דוגמה לנתק המוחלט שבין היהדות למוסר ומנגיד להן את תפיסתו של שד"ל, המדגישה את החמלה היהודית, כפי שזו באה לידי ביטוי, למשל, בסיפורו של העיתונאי דודי זילברשלג שבו מתוארת החמלה על הציפור שכנפה נלכדה בחוט ברזל.

אך קורא הספר יתקשה להבין היכן רואה בשיא את ההבדל המהותי בין שתי הגישות, שכן גם כותבי "מאמרי הנקמה" בעלוני פרשת השבוע לא יכחישו שיש מצבים ביהדות בהם אנו מצווים לגלות חמלה ולהתחשב בצער בעלי החיים. אך כאן בדיוק טמונה הבעיה, גם שד"ל אינו מתלבט כלל בהתנגשות בין החמלה העקרונית לאכזריות הנוראה של הציווי הספציפי על מחיית עמלק, אלא מדגיש שעצם העובדה שמדובר בציווי ה' אמורה לשמור אותנו מהאכזריות. במה שונה הוא אפוא מאותם מחברי עלונים שיטענו כי אמנם חמלה היא מצווה, אך מכיוון שכל ערבי הוא אויב בהגדרה, גם אם הוא ילד רך בשנים, אין לחמול עליו, אלא לקיים בו "הקם להרגך השכם להורגו"? ואם יהיה מי שיוסיף ויאמר שציווי כגון זה אינו חל רק על ערבי, אלא אף על יהודי שמסייע לו במישרין או בעקיפין ושיהודי כזה אינו יהודי כלל, אלא ערב-רב עמלקי?  ובמה שונה דעתו של שד"ל מדעתו של ליבוביץ' שהעמיד אף הוא את היהדות על הציות המוחלט להלכה, מבלי לדאוג לסתירה המהותית בין החובה לאהוב את רעך לבין הציווי להשמיד, להרוג ולאבד את רעך כאשר צו ה' מורה לך לעשות זאת? ואם כבר בחר בשיא להביא את הדוגמה של היונה הלכודה, אזי מדוע לא יראה אכזריות בעצם המוכנות של רוב היהודים שומרי המצוות לצרוך בשר בתפריטם על בסיס קבוע? האין צערם של בעלי החיים שנשחטים בבתי המטבחיים גדול מצערה של היונה שעוררה את חמלתו של דודי זילברשלג?

הטעם השני להוצאת הספר, שאותו מזכיר בשיא – עיסוקו של שד"ל בטעמי המצוות – נראה מינורי למדי, בוודאי בהשוואה למפעל רב ההשראה של הרש"ר הירש, למשל. נדמה כי הטעם השלישי הוא המשמעותי יותר, והוא היותו של בשיא בן ליוצאי איטליה ומקורב מכמה בחינות לשד"ל (בת דודתו, אורה, נשואה לפרופ' עמוס לוצאטו הנזכר לעיל, וסבא רבא שלו, ר' יצחק פארדו, היה מתלמידיו). לאורך ההקדמה ואחרית הדבר שזורה התרפקות נוסטלגית עמוקה למתינות ודרך הארץ של יהדות איטליה. זו מזכירה לעיתים את ההתרפקות הנפוצה, בקרב כמה קהלים, על "הציונות הדתית המתונה והשפויה של פעם" שהתחלפה ב"משיחיזם הקנאי וחמור הסבר של היום". אלא שיש לציין, בצער, כי תרומתו הממשית של שד"ל לדילמות הרוחניות שבהם מתלבטים בני הציונות הדתית בתשס"ח, היא מזערית עד לא קיימת. כפי שצוטט בהקדמה, ספרו של שד"ל נכתב בהקשר אחר ומתוך מניעים אחרים. המטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה השתלבותו של היהודי שומר המצוות בחברה האירופאית הנאורה של אז. יהודי כזה אמור היה להכיר את השפה התרבותית של זמנו ובו זמנית לא להתבייש במורשתו. יהדותו לא הייתה צריכה להעיק עליו או להפריע לו להיות איטלקי גאה, אך היא בהחלט לא מסייעת לו לקחת אחריות על הווייתו הלאומית בשנת תשס"ח ולהתלבט בדילמות הניצבות בפניו, כפרט וכקולקטיב.

יש לציין כי אחדים מבניה של יהדות איטליה אכן עסקו בדיון נוקב ומעמיק בשאלות הנ"ל. הגותם, המעט נשכחת, של הרב האיטלקי שעלה לארץ, אליה שמואל הרטום ובנו, מנחם עמנואל הרטום (שבין יתר עיסוקיו, גם תרגם מחיבוריו של שד"ל לעברית), עסקה בשלל היבטים של קיומנו הממלכתי כאן, במוסר היהודי, באופן הראוי של ניהול דיני אישות (כולל האפשרות של נישואין אזרחיים) ובמשמעותה התיאולוגית של השואה. אם ספריהם ומאמריהם ייערכו ויתפרסמו מחדש, עם הקדמות ראויות, ייתכן מאד שהם יחזרו להשפיע על השיח הציוני דתי העדכני, בדומה לכתביו התיאולוגיים והחברתיים של אליעזר ברקוביץ', לאחר שקובצו ונערכו מחדש בידי מכון "שלם". ספריו ניצבים עכשיו בישיבות ההסדר ובמכינות לצד ספריהם של הרבנים שרלו ושג"ר וכרכי "אקדמות" ו"צוהר".  ספק רב אם חיבורו של שד"ל יתפוס מקום כזה. סביר יותר שהספר יעבור במהרה מחלונות הראווה של סטיצמקי למדפי הספריות תחת הכותרת "הגות יהודית בראשית העידן המודרני".
 
 
 
 

הרב אבינר ואני

מאבקם של הדתיים ההומולסביים קיבל דחיפה משמעותית במחצית השנה האחרונה. זכייתו של הסרט "ואהבת" בפרס הראשון בביה"ס לקולנוע מעלה ( העוסק בבחור המנסה להשתנות ללא הצלחה) והקמת " אתר  הו"ד", הרימו גל חדש בדיון בנושא. רבים קוראים לקחת חלק בדיון רציני ואחראי. אך קיימות גם תגובות אחרות.

 

ביום השישי האחרון הרב אבינר יצא לראשונה בהסבר מפורט לגבי פעילותו של המרכז. מדובר בצעד משמעותי, שכן לראשונה הרב אבינר התייצב בפומבי מאחורי הטכניקה הנקראת "טיפולי המרה" ולקח אחריות על הנעשה במכון הפועל בהדרכתו הרוחנית. הרב אבינר הסביר באריכות איך הטכניקה הזו אמורה לעבוד ואיך היא משמשת "פתרון" לסוגיית הדתיים ההומולסביים. בפתח דבריי אומר שאין בכוונתי לתקוף אישית את הרב אבינר שהוא תלמיד חכם ואיש חינוך בעל זכויות רבות, אלא לערוך עימו עימות מוסרי נוקב סביב תמיכתו במרכז "עצת נפש" כי עמדתו היא לדעתי שגויה, פסולה, מסוכנת.

 

הרב אבינר מדבר על הבדידות הנוראה שחשים רבים מהדתיים ההומולסביים וזה אכן כך. אדם דתי שמגלה כי נטייתו לבני מינו חש את עצמו חסר תקווה. את התקווה הזו נועד המרכז "עצת נפש" למלא, כביכול.  אנשים באים לשם מתוך תקווה אדירה ש"הנה נמצא הפתרון לבעייתם והם הולכים להיות נורמאלים". הם מרגישים הקלה עצומה ( ומובנת) מהעובדה שיש סוף כל סוף אוזן קשבת לסבלם הנורא. הם לא נמצאים באיזון הנפשי השקול והשקט כדי להעריך אם יש או אין ממש בעצות השונות שהמטפלים והמדריכים בסדנאות אומרים להם. רק אחרי שהטלטלה נגמרת רובם מגלים שנטייתם המינית נשארה- הפלא ופלא- באותו המקום. כמובן שאין זה פלא כלל.

 

"עצת נפש" אינו ארגון מקצועי, האדם העומד בראשו אינו איש מקצוע ומעולם לא עבר הכשרה מקצועית טיפולית. גם המתנדבים של המרכז אינם עוברים כל הכשרה ראויה לקו מצוקה, מהסוג אותה עוברים מתנדבי ער"ן. מדובר בתופעה חמורה ביותר, מכיוון שלמוקד שלהם פונים נערים שלעיתים קרובות נמצאים במצב אובדני ממש. מהשיחות שלי עם המתנדבים של "עצת נפש" התברר לי מהר מאד שמדובר באנשים שכל ידע מקצועי הוא מהם והלאה. הדבר גרם למספר מתנדבים בכירים בעבר לעזוב את המרכז. אפילו המטפלים המעטים והחריגים  שהמרכז "עצת נפש" מפנה אליהם מסתייגים ( שלא לציטוט ) מהפעילות שלו.

 

ומה עם השיטה של ה"טיפול הרפרטיבי" שהרב אבינר מזכיר? ובכן, מדובר ב"שיטה" שנוסחה על ידי אדם אחד, פסיכולוג קתולי קיצוני ג'וזף ניקולוסי. לא קיימים ל"שיטה" הזו כללים ברורים ואף לא מסלולי הכשרה. הרב אבינר עצמו מתחיל להסתבך כשהוא מנסה להסביר את הסיבה להתפתחות הנטייה המינית לפי ה"שיטה" ( אולי זה קשור לאבא… ואולי לאימא… ואולי לחברים) ולהסגיר בורות מביכה בנושא ( למשל את העדר ההבחנה בין הנטייה המינית לזהות המגדרית ובין שוני מגדרי להפרעה מגדרית ). לא פורסמו כל מחקרים המצביעים על יעילותה של השיטה לאורך זמן. במקרה הטוב מדובר על הצלחה צנועה למדי ( מטפלי ההמרה עצמם הם הראשונים להודות בכך ) שמגיעה במקרה הטוב ביותר לתפקוד הטרוסקסואלי חלש אך יציב, כאשר המשיכה ההומוסקסואלית כל הזמן ברקע. במקרים הפחות טובים הטיפול מזיק- כפי שמתועד במחקר.

 

רבים לא מבינים כיצד טיפול כזה עלול להזיק. הרי במקרה הגרוע ביותר אומרים הם, האדם יישאר עם הנטייה שהייתה לו ממילא! אלא שכאן בדיוק הבעיה וכאן נעוץ המסר הבעייתי של הרב אבינר. הוא מוכן להתייחס בצורה אמפאתית לאדם ההומוסקסואל, כל עוד זה מנסה לשנות את נטייתו. ברגע שאדם כזה מרגיש שהוא מיצה, שכוחותיו אפסו , שאין לו כוח יותר לנסות לגזור את עצמו לגזרים- הוא יזכה ליחס מתנכר. הוא יואשם בכך שהכשיל את הטיפול של עצמו ולא באמת רצה להשתנות- שכן היה מצליח בכך לו היה רוצה ! הוא חש מושפל, חסר אונים, כועס על עצמו. הוא עלול לשקוע בדיכאון, התמכרות או הפרעה נפשית אחרת ואף לנסות לשלוח יד בנפשו.

 

לנו, לדתיים ההומולסביים, נמאס מהמסלול המשפיל החוזר הזה ! רבים מאיתנו עשו אותו ונשברו בשלב זה או אחר ( התהליך הזה מתואר גם בסרט "ואהבת" ). אין אנו אשמים בנטייתנו המינית, אך היא חלק מאיתנו ותישאר כך ! אחדים מאיתנו אולי כן מסוגלים להקים בית בישראל- ואנו מברכים אותם על כך, אך רובנו לא במצב הזה.

 

אני קורא לרב אבינר לחזור בו במיידית מהתמיכה במרכז "עצת נפש" ובטיפולי ההמרה כפיתרון גורף ואולטימטיבי לכל ההומוסקסואלים, לאמץ את מסמך העקרונות של אתר  הו"ד ולהיות שותף- יחד איתנו ועם שורה של רבני הציונות הדתית ואנשי מקצוע דתיים- למערך התמיכה הרוחני והנפשי עבור הדתיים ההומולסביים שיעזור לכל בניה ובנותיה של הציונות הדתית לחוש בבית. כי את הנטייה המינית אין- לרוב- אפשרות לשנות, אבל את היחס  אלינו כבני אדם אפשר לשנות! אפשרות כזו קיימת. גם עבור הרב אבינר.

המאמר ב- ynet

מאמרו של הרב אבינר

הו"ד- אתר של הומוסקסואלים דתיים

מאמר נוסף שלי על טיפולי ההמרה

מכתב שלי לבוגר של "עצת נפש"

מורשת נפוצה

40 ל- 68

בחודש בו מדינת ישראל חגגה את עצמאות השישים, רבים מכתבי העת בעולם עסוקים מאד בציון של מועד אחר- ארבעים שנה להתקוממות הסטודנטים העולמית במאי 1968. ניתוחים, זיכרונות והערכות ממלאות את העמודים של כתבי העת השמרנים והליברלים גם יחד. במקבץ המאמרים  שהתפרסם ב"סיטי ג'ורנל" מספר מחברים מנסים להתמודד עם מה שהם מכנים "מורשת 1968". חתרן ידוע במעברו הרעיוני משמאל הרדיקלי קריסטופר היטצ'נס, נזכר בלהט המהפכני שליווה את הסטודנטים המוחים של שנות השישים. היטצ'נס מספר בהתפעלות, כיצד לא הבחינו הרדיקלים של אז איך ההתנהגות שלהם מסייעת למשטרים רודניים וטרוריסטים לתפוס את השלטון. הוא נזכר איך במהלך סמינריון תרבותי מסוים של שמאל רדיקלי, במאי הסרטים הקובניי סנטיאגו אלוורז הדגיש כי בקובה קיים חופש דיבור וכל ביקורת מותרת, חוץ מאשר ביקורת ישירה על פידל קסטרו. כשהיטצ'נס ניסה להתבדח קלות על ה"יוצא מן הכלל" הגדול הזה, הוא הותקף על ידי מהפכנים חמורי הסבר וחסרי חוש ההומור שהאשימו אותו ב"חתירה אנטי מהפכנית". היטצ'נס טוען כי כאן נבטו ניצני ההתפכחות שלו, שהתעצמו לאחר שקסטרו הביע תמיכה נחרצת בפלישת בריה"מ לצ'כוסלובקיה באותה שנה. כשהיטצ'נס מביט כיום במפגיני 68, הם מתחלקים לרוב בין תומכי הדיקטטורות מהזן הישן, נוסח אנגולה , ויאטנם וספרד למצדדי המאבק המזוין בצפון אירלנד ומערב גרמניה וכלה בתומכים של אל קעידה והאחים המוסלמים. חלקם אף שותפים פעילים בעבר ובהווה במאבקים המזוינים בבוסניה, זימבבואה ועיראק. שנים רבות אחרי קסטרו, המהפכנים החדשים מחפשים להם דיקטאטור חדש.

בשונה מהיטצ'נס, גיא סורמן כותב באותו גיליון על 68 בפריז כשנה של התנערות מהסמכות. הוא נזכר בלעג האנטי מרקסיסטי החריף שהיה נחלתם של רוב המוחים בצרפת. אנטי קומוניזם היה לדעתו הכוח שהוביל את מהפכי 68 ושם נזרעו הזרעים שנבטו בסוף שנות השמונים והחריבו את חומת ברלין. הקבוצות הרדיקליות- מרקסיסטיות, כמו הבריגדות האדומות באיטליה או באדר- מינהוף בגרמניה היו הפרכוסים האחרונים של מרקסיזם בדרך לשקיעתו הגדולה. בסך הכל, לדעתו של פורמן, מהערב הוכיח את עצמתו ב- 68, כאשר הצליח לספוג את המחאה החברתית של הסטודנטים, בשונה ממדינות טוטליטריות שהתפרקו תחת הלחץ של הרפורמות.

מרוסיה בגאווה ?

 

הנשיא פוטין- עוזב אבל נשאר

מסתבר שלפרק דיקטטורה זה לא עסק כל כך שפוט. מאמרו של חוקר הרוסיה הוותיר ריצ'רד פייפס ב" קומנטרי" דן בהתפתחויות האחרונות של הפוליטיקה הרוסית- הצרחה פוליטית בין פוטין למדבדב שמקבעת של שלטון היחיד של פוטין לנצח- מנקודת מבט רחבה על ההיסטוריה הרוסית הצארית והסובייטית. לשאלה מדוע הרוסים בכללם סולדים כל כך מהדמוקרטיה שפחות מעשור לאחר התפרקות הקומוניזם ממליכים על עצמם קולונל של ק.ג.ב. לתקופה בתלי מוגבלת- פייפס רואה שלש תשובות עיקריות. הראשונה שבהם היא הערך הגדול שהרוסים מייחסים לסדר ויציבות לעומת הדמוקרטיה. הניסיון הרוסי הקצר עם הדמוקרטיה- כחצי שנה ב- 1917 ושנות ה- 90- לימדו אותם שדמוקרטיה מתלווה לתהו ובהו בכלכלה ובחרה. לכן רבים מהפרשנים המדיניים ברוסיה מסבירים בכובד ראש כי עדיף שלא לאתגר את הנשיא בקלפי ולזכות לשנים נוספות של שקט ויציבות.

שנית, התודעה החברתית הרוסית מייחסת מעט מאד חשיבות לאחריות הקהילתית. במנטאליות הרוסית, האחרים המשמעותיים הם המשפחה הגרעינית ומספר חברים קרובים- אליהם חש רוסי ממוצע זיקה נפשית משמעותית ומחויבות. לכן השאלה מי מנהל את המדינה פחות משנה, כל עוד המושל מבטיח לעשות מרוסיה "מעצמת על". לכן גם חופש הביטוי האינדיבידואלי נמצא במקום נמוך בסדר העדיפויות הלאומי הרוסי.

שלישית, רוב הרוסים מאמינים כי כל ממשלה הוא מערך מושחת של אנשים שדואגים רק לעצמם וכל בחירות הן תוצאה של קנוניה בה כל התוצאות מוכרעות מראש. רק עשרה אחוז מהרוסים- רובם מהשכבה של האינטלגנציה העירונית- תומכים באופן עקרוני בדמוקרטיה. בשונה מגרמניה לאחר המלחמה, שעברה תהליך משמעותי ומאומץ של דה- נאציפיקציה, רוסיה מעולם לא עברה תהליך דומה של היפרדות מעברה הקומוניסטי. הדבר הוביל לכך שאחרי קריסת האימפריה הסובייטית ב- 1991 רבים מהצמרת הקומוניסטית והביטחונית של בריה"מ לשעבר הגיעו לעמדות המפתח בפוליטיקה ובכלכלה לפני האחרים. פייפס אמנם אינו מבחין בפוטנציאל- או ביכולת – של חידוש המלחמה הקרה , אך המגמה הקיימת היא התגברות העוינות כלפי מערב שרוסיה בו זמנית רוצה ופוחדת להיות חלק ממנו. רבים מאד כמהים להשיב לרוסיה את כבודה הצארי- הסובייטי האבוד כמעצמת על ומוכנים לסבול לשם כך דיכוי של אופוזיציה והעדר חופש הדיבור. הדיפלומטיה המערבית תצטרך להתמודד בזהירות ובתבונה עם התופעה הזו בשנים הקרובות.

שירת המזרח

 

אדוארד סעיד- מופרך אבל משפיע

מאמרו  של רוברט אירווין ב" טיימס" סוקר את ההתייחסות הביקורתית שהולכת ומתגלה כלפי אחד מעמודי התווך בשיח התרבותי הפוסט מודרני- אדוארד סעיד. סעיד, מרצה לספרות באונ' קולומביה שנפטר ב- 2003 התפרסם בעיקר בזכות ספרו "אוריינטליזם" המהווה ביקורת מוחצת על הייצוג של המזרח בתרבות המערב בכלל וכתיבת החוקרים המזרחנים במיוחד. כתיבה זו מהווה, לדעתו, דרך לייצג את המזרחי כ"זר ואקזוטי" ובכך לשמר את הדומיננטיות התרבותית של המערב, מערבוצנטריות במושגים של פוקו. תפיסותיו קנו להן אחיזה רחבה למדי באוניברסיטאות בעולם. אירווין פורש בפני הקורא את תכנם של שני ספרים חדשים ועבי כרס  ששמו להם למטרה ביקורת מקיפה של סעיד- אחד מאת חוקר אנתרופולוגיה דניאל ווריסקו והשני של המוסלמי ממוצא הודי שהתחלן וכותב תחת שם בדוי "אבן ווראק" שפירושו באיסלם "כופר". ווריסקו מנתח את הסגנון של סעיד ששם לו למטרה להציג את מתנגדיו באור נלעג במקום להתמודד עם התכנים ועם הטענות הריאליות. יתרה מזאת, פעמים רבות טענותיו של סעיד נעוצות בהעדר חוש ההומור שלו ( שבא לידי ביטוי באי ההבנה את הסגנון הסאטירי של מרק טווין ב"מסע לארץ הקודש" או בידיעתו הלקויה של צרפתית שגרמה לו לעוות ציטוטים של פלובר ). אבן ווראק ממשיך ומגלה את הבעייתיות של סעיד הן בצד הסגנוני ( בכוונתו להציג טקסטים תמימים לחלוטין כבעלי סבטקסט ארוטי שמציין "כיבוש" או "חדירה" של המערב את המזרח ) והן מצד הבורות העובדתית בתולדות הכיבוש הערבי מצד אחד והכיבושים הצרפתיים והבריטיים מצד אחר. יתרה מזאת, סעיד מקדיש את כל עצמות הביקורת שלו למערב הכובש והמדכא, כשהוא מתעלם לגמרי מכוחות הכיבוש והדיכוי של המזרח המוסלמי, מהעוינות המזרחית לידע הביקורתי ומחוסר העניין של המזרח בתרבות המערב ואירופה עד תקופת העת החדשה. אך נדמה שעם כל הביקורת, תפיסותיו של סעיד ממשיכות לקנות להן אחיזה איתנה בשיח האקדמי גם שלושים שנה לאחר מותו, כיוון שהביקורת לעיתים חשובה יותר מהעובדות.

בגנות האינטגרציה


עימות בין עובדות לאידיאולוגיות מעסיק גם את חוקר המדיניות הוותיק והשנוי במחלוקת צ'ארלס מווראי שכותב במאמרו ב"ניו קריטריון" על ההישגים הלימודיים. מושא ביקורתו של מיוראי הפעם היא תכנית הממשל של בוש משנת 2002 ששמה "אף ילד לא נותר מאחורנית" ושמה לה למטרה לשפר בצורה דרסטית את ההישגים של תלמידי ארה"ב בתחום חשבון והבנת הנקרא. תת הכותרת האירונית של מיוראי נתן למאמרו – " על דרישה שכל ילד יהיה מעל לממוצע" מצביעה על הפגם הבסיסי בתפיסה- אי ההבנה שההישגים הלימודיים נובעים במידה רבה מאד מרמת הכישורים המולדת של הילדים ובזו לא יכולות להתחולל "קפיצות" משמעותיות. את התכנית השאפתנית מיוראי מייחס לתפיסות הרומנטיות של החינוך שתולות את כל הבעיות הלימודיות במשולש קיפוח- אפליה- דימוי עצמי נמוך. מחקרים שפורסמו בשנות השישים עד שמונים ( כמו המחקר "פיגמליון בכיתה שמראה כי דימוי התלמיד בעיני המורה והכיתה משפיע דרסטית על הישגיו הלימודיים  או תיאוריית האינטלגנציות המרובות של גרדנר ) ניסו לקעקע את מדדי האינטלגנציה האחידים ולתלות את עיקר ההישגים בסביבה ובאפליה. מחקרים אלו הופרכו אחד לאחד בשנות התשעים והאלפיים, כאשר הוכח כי הדעות הקדומות והדימוי העצמי קשורות בקשר רופף בלבד להישגים הלימודיים והאינטלגנציות המרובות קשורות באופן בולט לרמת הכישרונות המולדת של כל תלמיד. מדיניות האינטגרציה הכפויה וניסיון להאשים את המסגרת בכישלונותיהם של התלמידים מוביל לתוצאה העגומה, בה אותה כיתה ד' מכילה ילד דיסלקטי שמתקשה לקרוא שלא באשמתו וילד שקורא דיקנס להנאתו, כאשר הראשון סובל מתחושת חוסר המסוגלות של עצמו והשני משעמום וחוסר מעש. במקום חינוך המבוסס על תפיסת השוויון הרומנטית ושואף להישגים הבלתי מציאותיים כשהוא דורש מעט מדי מהכישרוניים ויותר מדי מהכישרוניים פחות, מציע מיוראי תפיסה שתסייע לכל תלמיד למצות את היכולות של עצמו באופן אופטימאלי ומביע תקווה שמאמרו יסייע בחשיפת טבעם האמיתי של בגדי הפילוסופיה החינוכית הישנים- חדשים.