מורשת נפוצה

40 ל- 68

בחודש בו מדינת ישראל חגגה את עצמאות השישים, רבים מכתבי העת בעולם עסוקים מאד בציון של מועד אחר- ארבעים שנה להתקוממות הסטודנטים העולמית במאי 1968. ניתוחים, זיכרונות והערכות ממלאות את העמודים של כתבי העת השמרנים והליברלים גם יחד. במקבץ המאמרים  שהתפרסם ב"סיטי ג'ורנל" מספר מחברים מנסים להתמודד עם מה שהם מכנים "מורשת 1968". חתרן ידוע במעברו הרעיוני משמאל הרדיקלי קריסטופר היטצ'נס, נזכר בלהט המהפכני שליווה את הסטודנטים המוחים של שנות השישים. היטצ'נס מספר בהתפעלות, כיצד לא הבחינו הרדיקלים של אז איך ההתנהגות שלהם מסייעת למשטרים רודניים וטרוריסטים לתפוס את השלטון. הוא נזכר איך במהלך סמינריון תרבותי מסוים של שמאל רדיקלי, במאי הסרטים הקובניי סנטיאגו אלוורז הדגיש כי בקובה קיים חופש דיבור וכל ביקורת מותרת, חוץ מאשר ביקורת ישירה על פידל קסטרו. כשהיטצ'נס ניסה להתבדח קלות על ה"יוצא מן הכלל" הגדול הזה, הוא הותקף על ידי מהפכנים חמורי הסבר וחסרי חוש ההומור שהאשימו אותו ב"חתירה אנטי מהפכנית". היטצ'נס טוען כי כאן נבטו ניצני ההתפכחות שלו, שהתעצמו לאחר שקסטרו הביע תמיכה נחרצת בפלישת בריה"מ לצ'כוסלובקיה באותה שנה. כשהיטצ'נס מביט כיום במפגיני 68, הם מתחלקים לרוב בין תומכי הדיקטטורות מהזן הישן, נוסח אנגולה , ויאטנם וספרד למצדדי המאבק המזוין בצפון אירלנד ומערב גרמניה וכלה בתומכים של אל קעידה והאחים המוסלמים. חלקם אף שותפים פעילים בעבר ובהווה במאבקים המזוינים בבוסניה, זימבבואה ועיראק. שנים רבות אחרי קסטרו, המהפכנים החדשים מחפשים להם דיקטאטור חדש.

בשונה מהיטצ'נס, גיא סורמן כותב באותו גיליון על 68 בפריז כשנה של התנערות מהסמכות. הוא נזכר בלעג האנטי מרקסיסטי החריף שהיה נחלתם של רוב המוחים בצרפת. אנטי קומוניזם היה לדעתו הכוח שהוביל את מהפכי 68 ושם נזרעו הזרעים שנבטו בסוף שנות השמונים והחריבו את חומת ברלין. הקבוצות הרדיקליות- מרקסיסטיות, כמו הבריגדות האדומות באיטליה או באדר- מינהוף בגרמניה היו הפרכוסים האחרונים של מרקסיזם בדרך לשקיעתו הגדולה. בסך הכל, לדעתו של פורמן, מהערב הוכיח את עצמתו ב- 68, כאשר הצליח לספוג את המחאה החברתית של הסטודנטים, בשונה ממדינות טוטליטריות שהתפרקו תחת הלחץ של הרפורמות.

מרוסיה בגאווה ?

 

הנשיא פוטין- עוזב אבל נשאר

מסתבר שלפרק דיקטטורה זה לא עסק כל כך שפוט. מאמרו של חוקר הרוסיה הוותיר ריצ'רד פייפס ב" קומנטרי" דן בהתפתחויות האחרונות של הפוליטיקה הרוסית- הצרחה פוליטית בין פוטין למדבדב שמקבעת של שלטון היחיד של פוטין לנצח- מנקודת מבט רחבה על ההיסטוריה הרוסית הצארית והסובייטית. לשאלה מדוע הרוסים בכללם סולדים כל כך מהדמוקרטיה שפחות מעשור לאחר התפרקות הקומוניזם ממליכים על עצמם קולונל של ק.ג.ב. לתקופה בתלי מוגבלת- פייפס רואה שלש תשובות עיקריות. הראשונה שבהם היא הערך הגדול שהרוסים מייחסים לסדר ויציבות לעומת הדמוקרטיה. הניסיון הרוסי הקצר עם הדמוקרטיה- כחצי שנה ב- 1917 ושנות ה- 90- לימדו אותם שדמוקרטיה מתלווה לתהו ובהו בכלכלה ובחרה. לכן רבים מהפרשנים המדיניים ברוסיה מסבירים בכובד ראש כי עדיף שלא לאתגר את הנשיא בקלפי ולזכות לשנים נוספות של שקט ויציבות.

שנית, התודעה החברתית הרוסית מייחסת מעט מאד חשיבות לאחריות הקהילתית. במנטאליות הרוסית, האחרים המשמעותיים הם המשפחה הגרעינית ומספר חברים קרובים- אליהם חש רוסי ממוצע זיקה נפשית משמעותית ומחויבות. לכן השאלה מי מנהל את המדינה פחות משנה, כל עוד המושל מבטיח לעשות מרוסיה "מעצמת על". לכן גם חופש הביטוי האינדיבידואלי נמצא במקום נמוך בסדר העדיפויות הלאומי הרוסי.

שלישית, רוב הרוסים מאמינים כי כל ממשלה הוא מערך מושחת של אנשים שדואגים רק לעצמם וכל בחירות הן תוצאה של קנוניה בה כל התוצאות מוכרעות מראש. רק עשרה אחוז מהרוסים- רובם מהשכבה של האינטלגנציה העירונית- תומכים באופן עקרוני בדמוקרטיה. בשונה מגרמניה לאחר המלחמה, שעברה תהליך משמעותי ומאומץ של דה- נאציפיקציה, רוסיה מעולם לא עברה תהליך דומה של היפרדות מעברה הקומוניסטי. הדבר הוביל לכך שאחרי קריסת האימפריה הסובייטית ב- 1991 רבים מהצמרת הקומוניסטית והביטחונית של בריה"מ לשעבר הגיעו לעמדות המפתח בפוליטיקה ובכלכלה לפני האחרים. פייפס אמנם אינו מבחין בפוטנציאל- או ביכולת – של חידוש המלחמה הקרה , אך המגמה הקיימת היא התגברות העוינות כלפי מערב שרוסיה בו זמנית רוצה ופוחדת להיות חלק ממנו. רבים מאד כמהים להשיב לרוסיה את כבודה הצארי- הסובייטי האבוד כמעצמת על ומוכנים לסבול לשם כך דיכוי של אופוזיציה והעדר חופש הדיבור. הדיפלומטיה המערבית תצטרך להתמודד בזהירות ובתבונה עם התופעה הזו בשנים הקרובות.

שירת המזרח

 

אדוארד סעיד- מופרך אבל משפיע

מאמרו  של רוברט אירווין ב" טיימס" סוקר את ההתייחסות הביקורתית שהולכת ומתגלה כלפי אחד מעמודי התווך בשיח התרבותי הפוסט מודרני- אדוארד סעיד. סעיד, מרצה לספרות באונ' קולומביה שנפטר ב- 2003 התפרסם בעיקר בזכות ספרו "אוריינטליזם" המהווה ביקורת מוחצת על הייצוג של המזרח בתרבות המערב בכלל וכתיבת החוקרים המזרחנים במיוחד. כתיבה זו מהווה, לדעתו, דרך לייצג את המזרחי כ"זר ואקזוטי" ובכך לשמר את הדומיננטיות התרבותית של המערב, מערבוצנטריות במושגים של פוקו. תפיסותיו קנו להן אחיזה רחבה למדי באוניברסיטאות בעולם. אירווין פורש בפני הקורא את תכנם של שני ספרים חדשים ועבי כרס  ששמו להם למטרה ביקורת מקיפה של סעיד- אחד מאת חוקר אנתרופולוגיה דניאל ווריסקו והשני של המוסלמי ממוצא הודי שהתחלן וכותב תחת שם בדוי "אבן ווראק" שפירושו באיסלם "כופר". ווריסקו מנתח את הסגנון של סעיד ששם לו למטרה להציג את מתנגדיו באור נלעג במקום להתמודד עם התכנים ועם הטענות הריאליות. יתרה מזאת, פעמים רבות טענותיו של סעיד נעוצות בהעדר חוש ההומור שלו ( שבא לידי ביטוי באי ההבנה את הסגנון הסאטירי של מרק טווין ב"מסע לארץ הקודש" או בידיעתו הלקויה של צרפתית שגרמה לו לעוות ציטוטים של פלובר ). אבן ווראק ממשיך ומגלה את הבעייתיות של סעיד הן בצד הסגנוני ( בכוונתו להציג טקסטים תמימים לחלוטין כבעלי סבטקסט ארוטי שמציין "כיבוש" או "חדירה" של המערב את המזרח ) והן מצד הבורות העובדתית בתולדות הכיבוש הערבי מצד אחד והכיבושים הצרפתיים והבריטיים מצד אחר. יתרה מזאת, סעיד מקדיש את כל עצמות הביקורת שלו למערב הכובש והמדכא, כשהוא מתעלם לגמרי מכוחות הכיבוש והדיכוי של המזרח המוסלמי, מהעוינות המזרחית לידע הביקורתי ומחוסר העניין של המזרח בתרבות המערב ואירופה עד תקופת העת החדשה. אך נדמה שעם כל הביקורת, תפיסותיו של סעיד ממשיכות לקנות להן אחיזה איתנה בשיח האקדמי גם שלושים שנה לאחר מותו, כיוון שהביקורת לעיתים חשובה יותר מהעובדות.

בגנות האינטגרציה


עימות בין עובדות לאידיאולוגיות מעסיק גם את חוקר המדיניות הוותיק והשנוי במחלוקת צ'ארלס מווראי שכותב במאמרו ב"ניו קריטריון" על ההישגים הלימודיים. מושא ביקורתו של מיוראי הפעם היא תכנית הממשל של בוש משנת 2002 ששמה "אף ילד לא נותר מאחורנית" ושמה לה למטרה לשפר בצורה דרסטית את ההישגים של תלמידי ארה"ב בתחום חשבון והבנת הנקרא. תת הכותרת האירונית של מיוראי נתן למאמרו – " על דרישה שכל ילד יהיה מעל לממוצע" מצביעה על הפגם הבסיסי בתפיסה- אי ההבנה שההישגים הלימודיים נובעים במידה רבה מאד מרמת הכישורים המולדת של הילדים ובזו לא יכולות להתחולל "קפיצות" משמעותיות. את התכנית השאפתנית מיוראי מייחס לתפיסות הרומנטיות של החינוך שתולות את כל הבעיות הלימודיות במשולש קיפוח- אפליה- דימוי עצמי נמוך. מחקרים שפורסמו בשנות השישים עד שמונים ( כמו המחקר "פיגמליון בכיתה שמראה כי דימוי התלמיד בעיני המורה והכיתה משפיע דרסטית על הישגיו הלימודיים  או תיאוריית האינטלגנציות המרובות של גרדנר ) ניסו לקעקע את מדדי האינטלגנציה האחידים ולתלות את עיקר ההישגים בסביבה ובאפליה. מחקרים אלו הופרכו אחד לאחד בשנות התשעים והאלפיים, כאשר הוכח כי הדעות הקדומות והדימוי העצמי קשורות בקשר רופף בלבד להישגים הלימודיים והאינטלגנציות המרובות קשורות באופן בולט לרמת הכישרונות המולדת של כל תלמיד. מדיניות האינטגרציה הכפויה וניסיון להאשים את המסגרת בכישלונותיהם של התלמידים מוביל לתוצאה העגומה, בה אותה כיתה ד' מכילה ילד דיסלקטי שמתקשה לקרוא שלא באשמתו וילד שקורא דיקנס להנאתו, כאשר הראשון סובל מתחושת חוסר המסוגלות של עצמו והשני משעמום וחוסר מעש. במקום חינוך המבוסס על תפיסת השוויון הרומנטית ושואף להישגים הבלתי מציאותיים כשהוא דורש מעט מדי מהכישרוניים ויותר מדי מהכישרוניים פחות, מציע מיוראי תפיסה שתסייע לכל תלמיד למצות את היכולות של עצמו באופן אופטימאלי ומביע תקווה שמאמרו יסייע בחשיפת טבעם האמיתי של בגדי הפילוסופיה החינוכית הישנים- חדשים.
 
  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: