בין נוסטלגיה לאקטואליה

על החמלה וההשגחה
שמואל דוד לוצאטו
הביא לדפוס: יונתן בשיא
הוצאת ידיעות אחרונות- ספרי חמד, 2008, 175 עמ'

 

שער הספר

ספרים רבים שהיו ראויים לדיון מעמיק ומקיף אינם זוכים לו בשל העדר מערכת מספקת של יחסי ציבור. לעומת זאת, ישנם אחרים הזוכים לפרסום מסיבות שאינן נכונות. כך עלה בגורלו של הספר "על החמלה וההשגחה", ששמו המקורי הוא "רחם וגמול שמים", מאת שד"ל. איתרע מזלו של הספר ומי שהביא אותו לדפוס המחודש הוא יונתן בשיא. אלה המחפשים עדיין כל הזדמנות להתחשבן עם בשיא בשל מעורבותו בהתנתקות, מצאו לנכון לנגח אותו שוב מעל דפי העיתונות על מעורבותו בפרסום ויחצו"ן הספר. מהדברים קשה היה להבין אם מי מהתוקפים טרח בכלל לעיין בספר עצמו. וחבל, כי הספר, ולא פחות מכך אחרית הדבר של יונתן בשיא, יכולים ללמד אותנו מספר דברים חשובים.

נתחיל מכך שאישיותו של שד"ל – רבי שמואל דוד לוצאטו (1800- 1865) – אינה מוכרת לרוב לאנשים שאינם מחוגי האקדמיה. מדובר באחד החכמים הבולטים של ראשית העידן המודרני, ששם לו למטרה להראות כיצד יכול יהודי להיות בן בית בעולם המערבי המודרני והמשכיל מחד גיסא ולהיות נאמן למורשתו מאידך גיסא. כך כותב ישעיהו, בן הרשד"ל, באיגרת אל הקורא:

והנה בראותי כי בעתות כאלה הולכים ומתרבים בישראל המשליכים אחרי גוום למוד תורתנו הקדושה ופורקים מעליהם עול המצות בחשבם כי הן אבני נגף וצור מכשול לחפצים ללכת בדרכי הציוויליזאציון… וכי כמעט רבו מספר ההולכים אחרי שרירות לבם, המשקרים באמונת אבותם והנכלמים בשם ישראל ומתברכים בלבבם לאמר שלום שלום ואין שלום – אמרתי אולי יועיל המאמר הזה להראות להם הדרך הטובה והישרה למצוא חן בעיני אלהים והעמים אשר הם בקרבם, להתגבר על שנאיהם המתפארים בדבריהם בחירות ובאחוות כל האנשים והמבזים בלבבם ובמעשיהם את בני ישראל…
למטרה זו עמל שד"ל רבות בכתיבתו וחיבר גם פירוש לתורה וגם כתבים נוספים, ביניהם החיבור הקצר שלפנינו "רחם וגמול שמים", שנועד להסביר את תמצית עיקרי הדת היהודית. ההקדמה למהדורה זו נכתבה על ידי נכד נכדו של שד"ל, פרופ' עמוס לוצאטו, שלו הקדיש בשיא את הספר. המבוא הביוגרפי והסיכום העיוני המצוינים של הספר נכתבו בידי ד"ר אפרים חמיאל והם מתארים בפירוט הן את קורות חייו של שד"ל והן את הגותו העיונית. הספר עצמו הוא מעין מבוא לשילוב היהדות עם העידן המודרני, בדומה ל"אגרות צפון" של הרש"ר הירש. שניהם נועדו להראות לקורא הצעיר – המתלבט בין מחויבותו האוניברסלית להשתייכותו היהודית – כי אין סתירה בין השניים. אך בשונה מרש"ר הירש, שד"ל מנסה להעמיד את היהדות כולה על שני יסודות-על: החמלה וההשגחה.
יסוד החמלה הוא ציווי התורה על האדם לרחם על רעהו, על העני והאביון ואף על בעלי החיים. תוך כדי דיון ביסוד הזה, מנסה שד"ל להפריך את הבנות הפילוסופים של המוסר – מהיוונים ועד לאימפרטיב הקטגורי של קאנט – ולהראות כי רק החמלה המבוססת על ציווי השם היא זו שתחזיק מעמד לאורך זמן.

אלא שלא ניתן לבסס את חיי הפרט והחברה על החמלה לבדה ולכן מציין שד"ל יסוד נוסף – ההשגחה. יסוד הזה משמש לו בסיס להסבר לרוב המצוות שבין אדם למקום, כולל כשרות, איסורי העריות, הקורבנות ומצוות עדות השם – תפילין ומזוזה. חשיבות הידיעה שה' משגיח על כל מעשינו, הופכת אצל שד"ל מאמצעי-עזר לשלמותו המוסרית של הפרט לעיקרון חשוב בפני עצמו. עיקרון החשיבות של ההשגחה מסביר – אולי באופן פרדוקסלי – את המקרים שבהם ה' מצווה על האדם לנהוג בהעדר החמלה, כגון מצוות מחיית עמלק ושבעת העממים. שד"ל אינו מנסה להבין כיצד ייתכן שה' יצווה על כך, אלא מסתפק בהסבר שאם האדם יודע שהציווי להרוג אנשים, נשים וטף בא מאת ה' – הדבר ממילא יגרום לו שלא להידרדר לאחר מכן לאכזריות ולא יותיר בנפשו חותם של רוע.
כאן בדיוק המקום לפנות לאחרית הדבר של יונתן בשיא, בה הוא מסביר את הסיבה שבגללה, לדעתו, ספרו של שד"ל הוא רלוונטי אף בתשס"ח, מעבר לערכו ההיסטורי. הסיבה הראשונה היא, לדעתו של בשיא, הדגשת ערך החמלה אצל שד"ל, אותו מנגיד בשיא ל"נקמנות היהודית החדשה", כפי שהיא באה לידי ביטוי בעלוני פרשת השבוע העוסקים בנושאים כגון קנאת פנחס ונקמת המדיינים. בשיא אף מביא את תפיסותיו של ישעיהו ליבוביץ' בתור דוגמה לנתק המוחלט שבין היהדות למוסר ומנגיד להן את תפיסתו של שד"ל, המדגישה את החמלה היהודית, כפי שזו באה לידי ביטוי, למשל, בסיפורו של העיתונאי דודי זילברשלג שבו מתוארת החמלה על הציפור שכנפה נלכדה בחוט ברזל.

אך קורא הספר יתקשה להבין היכן רואה בשיא את ההבדל המהותי בין שתי הגישות, שכן גם כותבי "מאמרי הנקמה" בעלוני פרשת השבוע לא יכחישו שיש מצבים ביהדות בהם אנו מצווים לגלות חמלה ולהתחשב בצער בעלי החיים. אך כאן בדיוק טמונה הבעיה, גם שד"ל אינו מתלבט כלל בהתנגשות בין החמלה העקרונית לאכזריות הנוראה של הציווי הספציפי על מחיית עמלק, אלא מדגיש שעצם העובדה שמדובר בציווי ה' אמורה לשמור אותנו מהאכזריות. במה שונה הוא אפוא מאותם מחברי עלונים שיטענו כי אמנם חמלה היא מצווה, אך מכיוון שכל ערבי הוא אויב בהגדרה, גם אם הוא ילד רך בשנים, אין לחמול עליו, אלא לקיים בו "הקם להרגך השכם להורגו"? ואם יהיה מי שיוסיף ויאמר שציווי כגון זה אינו חל רק על ערבי, אלא אף על יהודי שמסייע לו במישרין או בעקיפין ושיהודי כזה אינו יהודי כלל, אלא ערב-רב עמלקי?  ובמה שונה דעתו של שד"ל מדעתו של ליבוביץ' שהעמיד אף הוא את היהדות על הציות המוחלט להלכה, מבלי לדאוג לסתירה המהותית בין החובה לאהוב את רעך לבין הציווי להשמיד, להרוג ולאבד את רעך כאשר צו ה' מורה לך לעשות זאת? ואם כבר בחר בשיא להביא את הדוגמה של היונה הלכודה, אזי מדוע לא יראה אכזריות בעצם המוכנות של רוב היהודים שומרי המצוות לצרוך בשר בתפריטם על בסיס קבוע? האין צערם של בעלי החיים שנשחטים בבתי המטבחיים גדול מצערה של היונה שעוררה את חמלתו של דודי זילברשלג?

הטעם השני להוצאת הספר, שאותו מזכיר בשיא – עיסוקו של שד"ל בטעמי המצוות – נראה מינורי למדי, בוודאי בהשוואה למפעל רב ההשראה של הרש"ר הירש, למשל. נדמה כי הטעם השלישי הוא המשמעותי יותר, והוא היותו של בשיא בן ליוצאי איטליה ומקורב מכמה בחינות לשד"ל (בת דודתו, אורה, נשואה לפרופ' עמוס לוצאטו הנזכר לעיל, וסבא רבא שלו, ר' יצחק פארדו, היה מתלמידיו). לאורך ההקדמה ואחרית הדבר שזורה התרפקות נוסטלגית עמוקה למתינות ודרך הארץ של יהדות איטליה. זו מזכירה לעיתים את ההתרפקות הנפוצה, בקרב כמה קהלים, על "הציונות הדתית המתונה והשפויה של פעם" שהתחלפה ב"משיחיזם הקנאי וחמור הסבר של היום". אלא שיש לציין, בצער, כי תרומתו הממשית של שד"ל לדילמות הרוחניות שבהם מתלבטים בני הציונות הדתית בתשס"ח, היא מזערית עד לא קיימת. כפי שצוטט בהקדמה, ספרו של שד"ל נכתב בהקשר אחר ומתוך מניעים אחרים. המטרה שעמדה לנגד עיניו הייתה השתלבותו של היהודי שומר המצוות בחברה האירופאית הנאורה של אז. יהודי כזה אמור היה להכיר את השפה התרבותית של זמנו ובו זמנית לא להתבייש במורשתו. יהדותו לא הייתה צריכה להעיק עליו או להפריע לו להיות איטלקי גאה, אך היא בהחלט לא מסייעת לו לקחת אחריות על הווייתו הלאומית בשנת תשס"ח ולהתלבט בדילמות הניצבות בפניו, כפרט וכקולקטיב.

יש לציין כי אחדים מבניה של יהדות איטליה אכן עסקו בדיון נוקב ומעמיק בשאלות הנ"ל. הגותם, המעט נשכחת, של הרב האיטלקי שעלה לארץ, אליה שמואל הרטום ובנו, מנחם עמנואל הרטום (שבין יתר עיסוקיו, גם תרגם מחיבוריו של שד"ל לעברית), עסקה בשלל היבטים של קיומנו הממלכתי כאן, במוסר היהודי, באופן הראוי של ניהול דיני אישות (כולל האפשרות של נישואין אזרחיים) ובמשמעותה התיאולוגית של השואה. אם ספריהם ומאמריהם ייערכו ויתפרסמו מחדש, עם הקדמות ראויות, ייתכן מאד שהם יחזרו להשפיע על השיח הציוני דתי העדכני, בדומה לכתביו התיאולוגיים והחברתיים של אליעזר ברקוביץ', לאחר שקובצו ונערכו מחדש בידי מכון "שלם". ספריו ניצבים עכשיו בישיבות ההסדר ובמכינות לצד ספריהם של הרבנים שרלו ושג"ר וכרכי "אקדמות" ו"צוהר".  ספק רב אם חיבורו של שד"ל יתפוס מקום כזה. סביר יותר שהספר יעבור במהרה מחלונות הראווה של סטיצמקי למדפי הספריות תחת הכותרת "הגות יהודית בראשית העידן המודרני".
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אריק גלסנר  On מאי 21, 2008 at 11:22 pm

    נאה.
    תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: