אש לא ידידותית

 

 

תמונה מהסרט "ואהבת"

המשפחה שלי היא מעין תמונת ראי של העם היהודי. אנחנו פרוסים בכל רחבי העולם -בשוודיה, בארה"ב, בהולנד, בארגנטינה, בוונצואלה ועוד. וכאן בארץ – בעיר, בקיבוץ ובמושב. יש בינינו רפורמים, חילונים, אתיאיסטים, אורתודוקסים, חרדים, נטורי קרתא וגם הומו אחד, אני.

היום מציינים בישראל את יום השואה. אם אני הייתי בתקופת השואה הייתי נרדף פעמיים, הן כהומו והן כיהודי. לכן, אני רוצה לפתוח בקצרה בסיפור של סבתא שלי. סבתי נולדה למשפחה חרדית בת שמונה ילדים, כולם ג'ינג'ים. זו היתה משפחה ענייה מאוד, אבל מאושרת מאוד. החדר של הקהילה היהודית היה בקומה התחתונה של הבית שלהם. בזמן השואה סבתי נלקחה לפלוגות עבודה, משם הועברה למחנה ריבנסברוק, שם בוצעו בה ניסויים. אח"כ נשלחה לבוכנוולד ובסוף המלחמה צעדה בצעדות המוות. עם תום המלחמה מיד עלתה לישראל, התגייסה לחיל הנשים והכירה את סבא שלי. בעקבות הניסויים שביצעו בה הרופאים אמרו כי לא תוכל ללדת. יום אחד הלכה לרופא במחשבה שיש לה גזים והתברר כי היא בהריון. ברוך השם נולדו שני בנים: אבא שלי ואחיו.

אחרי כל מה שהיא עברה, אני חושב שאם היא היתה בחיים והיינו שואלים אותה היום האם היא שמחה בנטייה שלי, היא היתה עונה "לא" באופן חד משמעי, אבל לשאלה האם היא שמחה שאני הנכד שלה, היא היתה עונה "כן". זה גם הדבר שאנו מצפים מכם דווקא היום: אל תשמחו בנטייה שלנו, אבל תמשיכו לאהוב אותנו. העם היהודי לא יכול להרשות לעצמו להפריש או לוותר על יהודים.
 
אני רוצה להתחיל בשאלה – האם ההומואים הם אכן האויב הגדול של העם היהודי בימים אלה?

הרבה פעמים אני מלא תמיהה, כיצד זה שהעם היהודי משקיע כל כך הרבה משאבים הן רוחניים והן כלכליים בגיור שבטים אינדיאנים מהג'ונגלים של האמזונס או מהרי ההימלאיה, אך מוכן לוותר כל כך בקלות על בחורי ישיבות, בחורים שהולכים לצה"ל, סטודנטים, אנשי מקצוע ואחרים, אשר החטא הגדול שלהם הוא כי קיימת בהם נטייה הומוסקסואלית.

היחסים של החברה הדתית כלפי הם יחסים מתמשכים של אהבה ושנאה.

במהלך האינתיפאדה השנייה, בזמן שאני וחבריי נלחמנו ב'חומת מגן' במחבלים בשכם, הוקם ע"י הרב אבינר מרכז "עצת נפש", מרכז אשר נועד להיפטר מהנטייה ההומוסקסואלית אצל הפונים. הטיפולים במרכז קשים ושנויים במחלוקת מבחינה מקצועית ואתית. חלק מהפונים לאחר עזיבתם את המרכז ממשיכים לטיפולי שיקום ולטיפולים לתיקון הנזקים הנפשיים שנגרמו להם ב"עצת נפש". ידוע אף על בחורים שהתאבדו. מטפלים חילונים אשר מקבלים את הבחורים האלה מכנים אותם "הניצולים", או פליטי הציונות הדתית, משל היו פליטים מדרפור. האם זה המכון שהיה דחוף להקים בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, כאשר נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים? האם לא היה דבר חשוב יותר להתעסק בו או להילחם מאשר ההומואים? האם ארגון "עצת נפש" ראוי להיות היום ספינת הדגל של הציונות הדתית?

לא רחוק מכאן, בגן העצמאות הירושלמי, החל משעה 10 עד השעות הקטנות של הלילה, מגיעה עוד קבוצה של פליטים מהחברה הדתית, רובם חרדים. אותם בחורים, אשר נזרקו מבתיהם על רקע נטייתם המינית, על ידי הוריהם ולעיתים בהוראת הרבנים, עובדים בזנות, ומוכרים את גופם במחירים הנעים בין 10 שקלים ל-200 שקלים, סכומים שלא ניתן להתפרנס מהם. האם בזכות אותם בחורים שעובדים בגן העצמאות החברה הדתית צודקת יותר, בזה שהסירה מעצמה את הכתם ההומוסקסואלי?

קהילה אחת שלחה מכתב לרב אבינר, ובו סיפרה על נערה דתייה שתוארה כ"בחורה טובה וישרה – אבל לסבית". המכתב היה בן שלושה עמודים, והרב אבינר השיב רק בשלוש מילים: "חרם, נידוי וגירוש". דווקא ביום השואה אני חוזר על המילים של הרב אבינר – חרם, נידוי וגירוש.

הרב שמואל אליהו, הרב של העיר צפת, אומר להורים להחרים את בניהם. אני באופן אישי מכיר בחור אחד שנזרק מביתו ועבד בזנות. האם צפת הפכה לקדושה יותר בזכות הגירוש של אותו בחור בן 17 מהבית? האם הרב שמואל אליהו הצליח לטהר את עירו? האם אותה אמא שוויתרה על בנה וניתקה עימו את הקשר במשך שנים מרגישה היום יותר שלמה, והגיעה למנוחה ולנחלה?

ישי שליסל הורשע בניסיון לרצח של אדם וכן בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות ופציעה במצעד הגאווה ביוני 2005. ישי אמר בחקירתו במשטרה: "באתי לרצוח בשליחות השם. לא ייתכן דבר כזה בארץ, כזאת תועבה". אני מטיל ספק גדול האם השם שלח אותו והאם השם מעוניין בשליחים כמותו. האם בזכות הדקירה העיר טוהרה והוסר האיום ההומוסקסואלי מהעיר ומהעם היהודי?
 
במלחמת לבנון השנייה הובלתי מחלקה של צנחנים, והחזרתי את כולם ברוך השם בריאים ושלמים. לאחר הקיץ הקשה בלבנון, חזרתי למציאות קשה עוד יותר כאן בבית. בעקבות מצעד הגאווה בירושלים, בדצמבר 2006, בכרזות שהופצו ברחבי העיר, הוצעו 20,000 שקלים למי שידקור הומואים (= אותי), איימו על הצועדים ברצח ובשפיכות דמים, ירושלים בערה במשך מספר שבועות, וסבלה מהפרות סדר ומהשחתת רכוש ציבורי. כתבתי אז מכתב למפכ"ל המשטרה: "לא ברור לי מדוע בלבנון הרגשתי יותר בטוח מאשר בירושלים, לא ברור לי מדוע אני צריך להרגיש כמטרה לגיטימית לאלימות, כאן בישראל". האם בעקבות זריעת הפחד והקריאות לאלימות הוסר האיום ההומוסקסואלי מהעם היהודי?

לדעתי, השאלה הנכונה איננה האם האיום הוסר. יש שתי שאלות חשובות ונכונות יותר.
האחת – האם כדי להסיר את האיום כל האמצעים מותרים? האם מותר לרצוח? האם מותר להוציא לשון הרע? האם מותר ללעוג (כפי שאמר הרב אבינר)? האם מותר לגרום לצער הורים כאשר הרב נותן הוראה לזרוק את הבן מהבית? האם מותר לגרום ליציאה בשאלה של בחורים דתיים כאשר אומרים להם שאין כזה דבר הומו ודתי? השאלה השנייה היא האם באמת מדובר באיום? האם ההומואים הם עמלק של זמננו?

האחוז הבודד של ההומואים הדתיים בתוך החברה הדתית, אשר אני רק יכול לשער שהוא נמוך מאחוז הרווקים בחברה הדתית, איננו מאיים כלל על הסדר והערכים הקיימים. אין אנו עוסקים בגיוסים או מנסים להגדיל את האחוז הזה, אלא מציעים דרך להתמודדות עם אלה אשר נמצאים כבר בתוכו. כפי שתוכלו לראות באתר שלנו, ובמסמך שחילקנו, אין כלל בכוונתנו ואין ברצוננו להגמיש ו/או לשבור את ההלכה. אנו חיים בתוך גבולות הגזרה שההלכה מציבה לנו, כפי כל אדם דתי. כמו כן, ממילא מרבית הסוגיות והנקודות הינן חברתיות.
אין אנו מאיימים על ערך המשפחה העליון. מחד, על הציבור הדתי להמשיך ולדבוק בקדושת המשפחה ולחנך על פי ערך זה. מאידך, על הציבור הדתי, מנהיגיו ורבניו, לדאוג לחלק מאלו בעלי הנטייה החד מינית אשר אינם יכולים להינשא לאישה ולעודדם להמשיך לשמור את כל המצוות שאותן הם מסוגלים לשמור. אין מדובר בהכרה במסלול חדש של משפחה או חיים הפתוח לבחירת כל מאן דהו, אלא בהכרה באחרים שבקרבנו, מתוך תפיסה כי יהדות איננה עניין של "הכל או לא כלום".

אין אנו מוצאים מענה באמירה "לכו להיגמל", כאשר לא נאמר לנו איפה ניתן להיפטר מהנטייה; כאשר אין כיום איזה שהוא פטנט או שיטה מוכחת בלעדית או אולטימטיבית. כמו כן, אין אנו מוצאים מענה מספק באמירות כלליות-אבסטרקטיות, כגון "צריך לסייע לאותם בחורים אשר אינם יכולים להשתנות". לכן עמלנו על מסמך העקרונות ועל האתר, כדי להתחיל לדבר באמת ולא להישאר ברמה האבסטרקטית של הדברים. לקיים שיח בונה הגובר על העוינות, שיח של לקיחת אחריות כפי המצופה משני הצדדים. שיח שמטרתו לקדם מציאת מקום הלכתי, חברתי וציבורי להומואים דתיים החיים בחברה הדתית. המסמך הוא המינימום הדרוש לקיום אנושי של הומו ודתי בחברה הדתית. זו עזרה ראשונה.

ושוב אני שואל, האם באמת מדובר באיום? האחוז הבודד של ההומואים לא מאיים, וגם אם אי אפשר לתלות בו את המשכיות העם היהודי מבחינת הולדה, אפשר לתלות בו את המשכיות העם היהודי במובנים אחרים – האחוז הזה מאתגר את העם וההתמודדות איתו תהפוך את העם היהודי ליותר מוסרי. ההתמודדות של הציבור הדתי עם האחר (ובמאמר מוסגר, לדעתי אנחנו לא כאלה 'אחרים'), בה יימדדו מוסריותו, ערכיו וחוסנו. אין זו חכמה גדולה כי הרב או המחנך יתמודדו עם הבחורים החזקים בישיבה, עם העילויים. הרב או המחנך נמדד בעיקר על פי התמודדותו עם השונה, עם הבחור היותר חלש.

אז מי כן מאיים על העם היהודי? בוודאי לא אותם ההומואים הדתיים, אלא אותם המתיימרים להיות שומרי הסף של המוסר היהודי, אך בפועל סטו באופן חד וחריף מערכי המוסר היהודי, מתפיסתו של הרב קוק זצ"ל על אהבת חינם. אותם הקוראים להחלה סלקטיבית של המצוות שבין אדם לחברו, כאשר כלפי קבוצות מיעוט מסוימות בתוך החברה הם מתירים כל רסן. האיום האמיתי על המשכיות העם היהודי הם הרבנים והמנהיגים המדברים בשיח של "הכל או לא כלום", שיח טוטאלי והרסני בניגוד לתפיסת ההלכה והתפיסה היהודית, שיח המרחיק יהודים רבים מהעם ומהדת היהודית, יהודים המזדעזעים מכל גילוי שנאה ללא כל קשר לעמדתם הספציפית בעניין ההומוסקסואלי. האיום הוא באותם האנשים המפיצים שנאה, שאומרים כי לא ניתן להיות הומו ודתי, ומטילים טרור אישי – על מי? על מי הם גיבורים? על אותם בחורים במצוקה? על אותם הקטינים? על אותם הבחורים אשר גם בלעדי השנאה מרגישים כי עולמם קרס? על אותם בחורים שהיו מוכנים לעשות הכל כדי להשתנות ולהקים משפחה אך לא מצליחים?

לעומתם, יש הרבנים אשר הם התקווה להמשכיות העם היהודי – הרבנים שמתנגדים לשיח של "הכל או לא כלום", הדוגלים באהבת חינם, המאמינים כי המוסר והמצוות שבין אדם לחברו אינם נתונים לבחירה ואינם יכולים להיות סלקטיביים. אלה המחבקים את האחר אשר ככל אדם נברא בצלם א-להים, אותם רבנים המתמודדים עם המציאות ולא קוברים את ראשם עמוק באדמה. אלה המבינים כי אין פתרון קסם להומוסקסואליות וכי יש להם אחריות על ההומואים הדתיים אשר נמצאים בכל מקום – בקהילות, ביישובים, בישיבות, במכינות ובמשפחות הכי טובות.

אל תטעו לרגע, גם אותם הרבנים אשר חתמו על המסמך ומחזקים את ידינו אינם שמחים כלל וכלל בנטייתנו ההומוסקסואלית. כמובן, אין הם מוכנים לפתוח מסלול חדש של משפחה, וימשיכו לחנך בדיוק על פי אותם הערכים של העם היהודי. בעיני אלו הם שומרי הסף האמיתיים הראויים והכנים של המוסר היהודי והם המפתח לעתידו של העם היהודי. עלינו להתייצב מאחוריהם מאוחדים ולמנוע את הניסיונות לפגוע בהם ובמעמדם.
הגיע הזמן להביט לנו בעיניים, לקחת אחריות ולראות את בני האדם שמאחורי התופעה הזו. לא זכור לי כי היתה לאחרונה קבוצה בתוך החברה הדתית שנלחמה כל כך בעוז ובעקשנות על זכותה להמשיך להיות חלק מהחברה כפי שנלחמים ההומואים הדתיים. אפילו על זה בלבד אנו ראויים להערכה. אין לנו שום כוונה לוותר ולתת לחברה לפלוט אותנו. זה מדרון חלקלק, ונשאלת השאלה – מי יהיה הבא בתור? הנכים? הגרושות? נשים דתיות פמיניסטיות? החד הוריות? העניים?

למרות יחסי האהבה שנאה של החברה הדתית כלפי, לי תמיד תהיה אהבה לעם הזה, זה העם שלי, זו המשפחה שלי, זו האמונה שלי, זו ההיסטוריה שלי… אף פעם לא תהיה אצלי שנאה – אלא רק אהבה ואולי קצת אכזבה. אל תשמחו בנטייתנו, אבל תמשיכו לאהוב אותנו בדיוק כפי שסבתא שלי היתה אומרת. אנחנו אותם הבנים שלכם.
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: