ארכיון חודשי: יוני 2008

הדרך אל האהבה

 

 

תמונה מהסרט

כל מעבר מן האנונימיות אל האינטימיות מתחיל, כשמתבוננים בפניו של האחר. לפני כ- 7 שנים, כאשר הסרט "לפניך ברעדה"  יצא אל האקרנים, הצופים ראו בו דמויות רבות של צלליות מאחורי מסך מתוח. אלו היו הומואים ולסיביות אמיתיים שלא היו מוכנים לחשוף את עצמם בשום פנים ואופן. אבל היו בסרט גם מספר אנשים- דייויד, מלכה ולאה, בן, הרב סטיב גרינברג- שכן חשפו את עצמם. כל צופי הסרט זכרו את הפנים האמיתיים שלהם, ואת האותנטיות שהם שדרו. משם התחילה ההכרה בנושא הדתיים ההומולסביים. אלא שכאשר הסרט ( האמריקאי באופיו ) הגיע לארץ, היו מספר רבנים שטענו ברצינות כי אולי בארה"ב יש בעיה כזו, אבל בארץ הקודש לא. עכשיו הבעיה מגיעה גם לארץ הקודש, בסרטו של בוגר בית הספר "מעלה" חיים אלבום "ואהבת" שזכה עד עכשיו גם בפרס הראשון של הסרט העלילתי של סרטי גמר בבית הספר וגם בפרס "חביב הקהל" בהקרנה של סרטי סטודנטים בסימנטק תל אביב.
 
אוהד הוא בחור ישיבה למופת. בנוסף להתמדתו בלימוד התורה הוא מקבל על עצמו חומרות והנהגות שונות- טובל במקווה לעיתים קרובות, צם בימי שני וחמישי, לומד "תיקון כללי" של רבי נחמן ומקפיד על לבוש צנוע עם שרוולים ארוכים עד פרק כף היד. אין זה פלא שראש הישיבה מרוצה ממנו מאד ומתאמץ אישית לשדך לו את הבחורה היוקרתית ביותר שאשפר, ממשפחה תורנית מכובדת.
 
אלא שהרב ואיתו תלמידים נוספים אינם יודעים שאוהד עושה את כל הדברים בכדי להתגבר על כאב נפשי שאינו נותן לו מנוח- התאהבותו בחברותה שלו בישיבה. השרוולים הארוכים מכסים את הגומיה על פרק כף היד, איתה אוהד מצליף בעצמו בצורה כואבת בכל פעם שהוא חש משיכה לחברו. לשם ההתגברות על משיכתו  הוא גם מתקשר לקו התמיכה המכונה "עצת לב" ומשוחח שם עם המתנדב שמסייע לו ותומך בו במאמציו להתגבר על היצר. למתנדב קוראים מנחם ואוהד קורא לעצמו "משה". הוא לא מסוגל להיות אוהד כשהוא מדבר על התשוקה שכל כך זרה ורעה עבורו. הוא מקווה בכל ליבו שכאשר החברותא שלו יתגייס המאבק ירפה ממנו. נדמה לו שהוא קרוב מאד להכחדת החלק הכל כך מעיק הזה שלו. אלא שהחברותא חוזר מתברר לאוהד שלא זו בלבד שהמאמצים לא נשאו פרי, אלא שהוא ממש מאוהב בחברותא שלו, ניר. אוהד מנסה להסתגר בשארית כוחותיו, מנסה ליצור קשר עם הבחורה שהרב נתן לו את מספר הטלפון שלה. מנחם מסביר לו שעליו להמשיך ולהתגבר על היצר. אבל משהו עוצר אותו. כשהוא מחייג את המספר והבחורה עונה, הוא פורץ בבכי. מדוע ? מה חוסם אותו?
 
מתברר, באופן פרדוקסלי, שמאמציו של אוהד הצליחו. הוא אכן התחבר אל האני העמוק והאמיתי שלו. והאני הזה- מתברר – הוא אני הומוסקסואלי. שנכסף ומשתוקק לאהבת גבר. שרוצה באדם ולא בחווה. ואוהד חש בעומק הנפשי העמוק ביותר שלו שזה לא "יצר", לא "דחף"  ולא "סטייה", אלא האני האמיתי שלו. הוא משוחח את שיחתו האחרונה עם מנחם וקורא לעצמו בשמו האמיתי. הוא מסרב להמשיך להיות "משה" ומחליט להיות אוהד. הוא רואה שהנחמה שמנחם מציע היא נחמת שווא. הוא אף מגלה את העניין לניר, כשהוא צופה תגובה קשה וזו אכן מגיעה. ניר מגיב בזעם עצום ומובן. עמוד התווך של עולמו נהרס. החברותא שלו, הצדיק המושלם והטהור של הישיבה הוא "הומוסקסואל", אותה מילה נוראית שהיא מחוץ לאוצר המילים של בן תורה אמיתי, שמעדיף על פניה את "תועבה". והוא, כיאה למעמדו של כהן, אף עולה לברך את בני ישראל במהלך התפילה. ניר מנסה למנוע מאוהד לברך. אך לאחר היסוס קל אוהד מתעטף בטליתו, מוריד את הגומיה מידו ומשליך אותה לפח ועולה על הדוכן עם יתר הכהנים. מדוע אוהד חוזר לדוכן ?
 
לפני שנענה על השאלה, מן הראוי לציין שהסרט אינו מציע תשובות. בגלל זה הוא יצירת אמנות ולא מנשר רעיוני. הוא מציג קונפליקט, התלבטות ומצוקה ועושה זאת בכישרון רב. אך הקונפליקט שהוא מציג אינו חסר תוחלת. שכן מדובר לא רק באהבה בין של תלמידי ישיבה, אלא גם באהבת המאמין לאלוקיו. אהבה כל כך גדולה שהיא מדלגת על השאלות ההלכתיות והתיאורטיות בדרך אל מושא התשוקה שלה. גם במקום שלכאורה היא לא אמורה להיות. לכן הסרט הוא בראש ובראשונה ביטוי לרגש עמוק של אמונה.
 
אם לדבר על ה"מסר" של הסרט או על האקורד המסיים שלו, מן הסתם רבים לא יהיו מרוצים ממנו. מה"ימין" היו רוצים, מן הסתם, שאוהד יצליח לגבור על "נטייתו ההפוכה" ולהינשא באושר כדת משה וישראל עם סוף הוליוודי מתוק. ב"שמאל" מן הסתם היו מעדיפים לראות את אוהד במצעד הגאווה צועד עם הדגל ובלי כיפה או עם כיפה בצבעי הקשת. וכולם היו מעדיפים שהסרט יגיד להם סוף כל סוף איך פותרים את הקונפליקט הזה, בין הדת וההומוסקסואליות. הסרט אינו עושה זאת וזו הצלחתו העיקרית. אך אין זה אומר שאין לסרט אמירה. קיימת בו אמירה מאד ברורה והיא שאוהד נפטר משמו הבדוי, זורק את הגומיה לפח ומצטרף לברכת הכהנים מאותה הסיבה עצמה. כל אלו הם בנפשו ממש. נפשם של הרבה הומואים ולסביות דתיים חיה את השילוב הזה בחיי היומיום שלהם. והצגה חיה ואמיתית של התנועה הנפשית הזו על המסך עושה למען חשיפת הנושא הרבה יותר מאינספור הרצאות מלומדות על הפלורליזם וקבלת האחר. היא נותנת לחברה הדתית ולפרטים בתוכה את ההזדמנות להביט היישר לתוך עיניו של ההומוסקסואל הדתי.
 

נפש מקולפת

 

שער הספר

הכתיבה על הטבע האנושי היא תמיד משימה כבדת משקל ומעט יומרנית. רוב הספרים מהסוג הזה נחלקים לשני ערוצים – האחד עשוי להצליח אך אינו מבטיח והשני נידון לכישלון. הראשון מנסה לבחון את התופעה המורכבת שנקראת הטבע האנושי מזוויות מבט רבות ככל האפשר, לעקוב אחרי הצטלבויות שונות של הידע האנושי ולפרוש בפני הקורא התפתחויות נרחבות ככל האפשר של הידע בנושא. הז'אנר שצבר תאוצה בעשורים האחרונים ונהנה מפופולאריות ראויה הוא ז'אנר הפסיכולוגיה האבולוציונית. סגולתו הייחודית היא מאמץ לשלב את הסברי  הדיסציפלינות השונות לכיוון תיאורטי אחיד, תוך עירוב מינימאלי של תיאוריות ספקולטיביות והסתמכות מרבית על עובדות. כדוגמה לשילוב מן הסוג הזה ניתן להצביע על ספרו של סטיבן פינקר "לוח חלק", או על ספריו של יורם יובל "סערת נפש" ו"מה זאת אהבה". אלה מתארים את החוויה האנושית כרב ממדית ואינם מתעלמים מהפיזי לטובת ה"רוחני" או ה"נפשי". לעומתם, קיים ז'אנר האחר, זה שמנסה לצמצם את המורכבות ולדחוס אותה למבנה צר ודוגמאטי, בסוג של רדוקציוניזם חדש. ספרה האחרון של עדה למפרט נמנה ככל הנראה על הז'אנר הזה.

ספרי פסיכולוגיה רבים שנכתבו בדור הקודם לוקים בהתעלמות מוחלטת מהתשתית הביולוגית של הנפש אנושית וכן מההיסטוריה האבולוציונית של ההתנהגות הזו. לעולם לא נמצא אותם מדברים על נוירופסיכולוגיה של אהבה, של האמפתיה האנושית או של האמנות. ספרה של למפרט מנסה לתקן את ההטיה הזו באמצעות הטיה הפוכה. במקום להציג תמונה רב תחומית ומאוזנת, למפרט בוחרת בהצגה חד צדדית ודוגמטית של המציאות ואף של הפסיכולוגיה האבולוציונית עצמה, מתעלמת ממגוון הממצאים בתחום ועינה צרה בכל הדיסציפלינות המתחרות. בעיניה, השפה הנוירופסיכולוגית היא כנראה השפה הנכונה וה"מקורית", האחת והיחידה, שבאמצעותה יש להבין את שלל היבטיה של החוויה האנושית.

כותרת הספר מבטיחה מסע מרתק אל נפש האדם, שהוא גם מחקרי וגם אישי, מה שיכול היה להיות מתכון להצלחה. הספר אכן נוגע במגוון רב של היבטי-יסוד בנפש האדם – יצר, שייכות, חרדה, אהבה, פרידה, יופי, חמלה, חוויה דתית, מוות וכו'. בכל אחד מן התחומים האלה אפשר היה להוביל את הקורא בדרך בה התפתחה הבנת התופעה, תוך פרישת המגמות התיאורטיות העיקריות בתחום. אפשר היה גם לשלב בכל פעם סיפור אישי אילוסטרטיבי שישמש הדגמה, כדי לסבר את אזנו של הקורא. אך מסעה המחקרי- אישי של למפרט הולך לכיוון אחר. הפרקים נעים ללא רצף רעיוני ביניהם וכך גם הסיפורים האוטוביוגרפיים. בשלב מסוים של הקריאה מתחיל להיווצר הרושם המעיק שהכותבת מנסה למשוך את תשומת הלב, להתלונן על מר גורלה ואף לסגור חשבון עם כמה מהקרובים לה – חלקם כבר אינם בין החיים – ממרחק של שנים. סיפור הידידות המופלא עם דליה רביקוביץ' המתואר בפרק על החמלה, מספק פרספקטיבה צרה ומקוטעת על דמותה של המשוררת לצד דמותה של המחברת כגיבורה שמוסרת את נפשה פעם אחר פעם כדי להציל את חברתה מאטימותו של הממסד, מעצמה ומהעולם כולו. גם הסיפורים האישיים האחרים – עדות לניסיון לאונס בקיבוץ או הקושי להשתלב במסגרת הצבאית – לובשים אופי של הכללות קוסמיות שלאחריהן מגיעות מסקנות גורפות ונחרצות על הטבע האנושי.

הספר אינו מתאר תופעות ואינו מנתח את הבנתנו בנפש האנושית, אלא שזור בהכללות בלתי מבוססות, בטיעונים חלקיים, בציטוטי מחקרים שנבחרו בקפידה כך שיתאימו לתיאוריה (גם למחקרים אלה אין הפניות מסודרות בספר), ובעיקר בבוז רושף ולרוב בלתי מנומק כלפי פרספקטיבות אקדמיות שונות. לדוגמה, כמו רבים וטובים לפניה, גם למפרט דנה ברותחין את הפסיכואנליזה הקלינית האורתודוקסית (כנראה מבלי לתת את הדעת על כך שזו אינה שולטת בכיפת הטיפול הנפשי בישראל מזה עשורים), אך היא גם מבטלת במחי יד את התחום של נוירו-פסיכואנליזה – תיאוריה בינתחומית מרתקת, המתפתחת לאחרונה, ושאחד מדובריה הרהוטים בארץ הוא הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי יורם יובל. לאורך הספר מוצגים מקרים חריגים ואנקדוטות ככללים מוכחים שאין עליהם עוררין. למשל, היכולת של גברים מסוימים להניק לאחר עיסוי ממושך של פטמות, קיומה של תרבות טיבטית בה נשים ניהלו את חיי השבט במעין שליטה של אמזונות או היכולת של האדם להימשך גם למין השני וגם לבני מינו. כשמדובר בספר שכוונתו להיות מדעי פופולארי ולא חוברת פיקנטריה לקריאה קלילה, מדובר בפגם רציני.

אביא שתי דוגמאות שמלמדות על הכלל. בדיון על האמנות נוקטת למפרט – שלא כדרכה – בעמדה שהיא עצמה מכנה "ארכי-שמרנית". הטענה היא שאמנות קלאסית מצליחה לדבר אל אנשים גם מאות שנים רבות לאחר שנוצרה, מכיוון שהמבנים המוסיקליים והאסתטיים הבסיסיים מוטבעים עמוק בתוך הנוירופסיכולוגיה שלנו, בעוד שהדה-קונסטרוקציה של האמנות והדה-הרמוניזציה של המוסיקה הופכת אותן לבלתי קליטות עבור הנפש האנושית (טענה שגם פינקר משמיע בספרו על היחסים בין הטבע האנושי לאמנות). אך למפרט טוענת בנוסף כי ההרס של האמנות גורם גם להרס המוסר האנושי ושתקוותה היא החזרה אל האמנות הקלאסית וההרמונית תסייע לטוב בעולם. נראה כי כל מי שיטרח לעיין בתולדות המין האנושי יראה מיד כי התקופות של פריחת האמנות האסתטית וההרמונית לא התאפיינו בשלום עולמי ושלווה, ההיפך הוא הנכון. תקופתנו אמנם פוגעת בנו אסתטית לעיתים קרובות, אך יש להודות שמבחינת ריסון יצר התוקפנות האנושית היא נשארת הטובה בהיסטוריה (כאשר זוכרים את ממדי הטבח וההרג שבני השבטים הפרימיטיביים עשו – ועושים – אחד בשני).

הדוגמה השנייה היא היחס לדת. למפרט מאמצת את התיאוריה הישנה, לפיה הדת היא ניסיון אנושי לשלוט באיתני הטבע דרך ריצוי האלים. היא גם רואה בדת דרך להבטיח תודעה מוסרית פרימיטיבית, לפיה העונש על התנהגות פוגעת יגיע מלמעלה וירתיע את העבריין, כשהיא עצמה כמובן לא רואה צורך "לחשק" את ההבנה של היקום או את ההתנהגות האנושית בחישוקים הדתיים הפרימיטיביים. למפרט מתעלמת לגמרי מהתיאוריות החדשות לגבי הפסיכולוגיה האבולוציונית של הדת. תיאוריות שתחילתן אולי בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה". ג'יימס ניסה ללמוד על הדת באופן לא רדוקציוניסטי ולהבין את טבעם של הפירות שהדת מניבה, מבלי להתחקות אחרי השורשים. גם חוקרים בעשורים האחרונים, כגון דין האמר, אנדרו נויברג ואחרים, הראו כי החוויה הדתית היא חוויה ייחודית גם ברמה הנוירופסיכולוגית וגם כתכונה נפשית סגולית. בתור שכזו היא אינה ניתנת לרדוקציה ויש ללמוד ולחקור אותה כתופעה בפני עצמה, גם במישור החומרי. למפרט נופלת למלכודת הרדוקציוניזם פעם אחר פעם לאורך הספר, כאשר היא עצמה מגנה את הרדוקציוניזם של הפסיכואנליזה.
תחום אחר שלו מקדישה למפרט תשומת לב רבה הוא תחום המוסר. בנושא ההתפתחות האבולוציונית של ההתנהגות האלטרואיסטית האנושית נשתברו קולמוסים לרוב. אך למפרט אינה מנסה לפתח גישה מבוססת של המוסר האבולוציוני. היא מסבירה באריכות שהתוקפנות והאלימות והיצר לגנוב – עליו היא מאריכה במיוחד – כולם נבררו בנו במהלך האבולוציה ושרתו צרכים כאלה ואחרים. נכון שהחמלה והאהבה והעזרה ההדדית נבררו יחד איתם – אך מי יאמר מדוע עדיפה תכונה אחת על חברתה? מספרה של למפרט ניכר ביותר שצדדיה השונים של הנפש האנושית חביבים עליה יותר והאחרים פחות. אך אין בו ניסיון להסביר מניין צמחה העדפה זו, שמן הסתם אף היא תוצר של ההתפתחות האבולוציונית.

נראה כי זו חולשתו הבסיסית של הספר. הוא אינו לומד את החוויה האנושית במגוון השפות שבהן היא נכתבה. הוא טוען לשפה אחת – נוירופסיכולוגיה – ואולי גם לאמנות כשיקוף שלה. כל יתר הדברים הם תרגומים כושלים של שפת המקור, לדידה של למפרט. לכן במקום להראות את הנפש האנושית בשלל גווניה היא עסוקה בקילוף שכבה אחרי שכבה של המורכבות האנושית, עד שנשארות רק הדמעות.

תעודת בגרות- או מה עונים לדודה ?

אז הנה זה בא…

אני לא רוצה להישמע נודניק פולני, אבל היה לי ברור שהנושא של טיפולי ההמרה יגיע לתקשורת ולטלוויזיה יום אחד. ציפיתי שיום אחד נראה על המסך את מטופלי "עצת נפש" שיספרו לנו על אושרם ההטרוסקסואלי הגדול ועל יציאתם מהחושך הגאה לאור. הייתי גם די בטוח שאיכשהו זה יקרה סמוך למצעד הגאווה הירושלמי…

האמת היא שהיה מוזר אם זה לא היה קורה. ההומואים והלסביות הדתיים יוצאים מהארון במלוא המרץ, משגרים מכתבים בכל אתר ופורום אפשרי, הסרט על ההומוסקסואל הדתי עם ביקורת שקופה מאד על "עצת נפש" זוכה לפרסים… מה, באמת חשבנו שהם ישתקו?
 
אז הנה. במוצ"ש פרשת "שלח" הערוץ הראשון הקרין את הסרט מצעד האהבה של הבמאי אורי רווח, שם לראשונה הוצגו בפני הקהל השיטות לשינוי הנטייה המינית הנוהגות במרכז "עצת נפש" וגם סיפוריהם של המטופלים. עוד לפני שהסרט שודר כמה מהומה גדולה בפורומים ואתרים של הקהילה הגאה עם זעקות השבר על האתיקה המפוקפקת של טיפולי ההמרה, על כמה חמור שערוץ 1 מקרים את זה וכו. בפורומים של "עצת נפש" הייתה כמובן שמחה וגאווה. חלוקת תפקידים ברורה. הללו שמחים על כך ש"הנה, הראינו שאכן אפשר להשתנות" והללו מבוהלים ש"הנה נוצר תקדים מסוכן. מילא אנחנו שכבר שלמים עם עצמנו, אבל מה עם הצעירים שעכשיו תבוא איזו דודה תורנית ותתחיל להציק להם שהיא ראתה תכנית כזאת וכזאת והרב אבינר אמר שכל מי שרוצה להשתנות יכול וזה רק עניין של כח רצון… מה יהיה?"
 
בתור כותב פעיל מאד על טיפולי ההמרה כבר כתבתי מספר פעמים בעבר, גם בצורה אקדמית וגם בצורה פובליציסטית , את כל מה שהיה לי להגיד על הצד המחקרי והאקדמי של העניין ולא אחזור על עצמי כאן. הפעם אתייחס רק לסרט הקונקרטי ואומר משהו מאד פשוט – לדעתי אין כל סיבה למהומה.

לא אטחן עכשיו שוב את נושא היעילות של טיפולי ההמרה ולא אפקפק בסיפוריהם של המשתתפים בסרט. אני לא רוצה לפקפק בדברים שהם אומרים לבמאי- ולמה לי סתם להחזיק אותם שקרנים? אבל אם אני מנסה ללכת על פי ה"פשט של הדברים" שלהם, אני בכל זאת חש אי נוחות מסוימת ואולי אכזבה. ציפיתי בהתרגשות  לראות סוף כל סוף את הצלחתם הכבירה של טיפולי ההמרה, שלפי עדותם של אנשי "עצת נפש" מקבלים מאות פניות ולאחר מכן משגרים עשרות מכתבי תודה לרב אבינר. ומה ראיתי? שני אנשים שסיפרו את סיפוריהם בכיסוי פנים ועוד אחד שסיפר חצי חוויה מהסדנא. מהחצי חוויה לא הבנתי דבר , השני סיפר שהוא שיתף את חברתו בתהליכים שלו והיא התרגשה והסכימה להתחתן ( כלומר המבחן הגדול של חיי האישות עוד לפניהם ) והשלישי אמנם נשוי עשרים שנה ויש לו שישה ילדים, אך הוא די מתבלבל כשהוא צריך לספר עד כמה הוא נמשך לאשתו ומתפקד איתה ואשתו ( בניגוד לחברה של השני ) אינה נמצאת אפילו בהסוואה כדי לאשר או להפריך את הדברים וגם לא ברור עד כמה היא בכלל מודעת למצבה. עם כל הרצון הטוב, קשה להתפעל מההצלחה המדהימה שנשארת אחרי מאות של פניות.

וחוץ מזה- כולנו יודעים כמה הומואים בוחרים להינשא לנשים ולהישאר בארון, אף בלי טיפול כלשהו. שניים נוספים ממש לא מעלים ולא מורידים. אז הם אומרים שהם עשו סדנא,  חזרו לתקופת הילדות  והתחברו לגבריות של עצמם. אז מה ? מותר להם להגיד…
 
מה שכן נראה לי חשוב לשים לב אליו זה משהו אחר. הבחור הראשון ( "שלמה" ) מספר על חוויתו עם בן הזוג טרם החלטתו לשנות את נטייתו. מעבר לסטיגמות המוכרות על חיי ההפקרות וההוללות של ההומואים, אני חש משהו אותנטי בכאבו. ויותר מזה, אני חש את הצורך להפנות זרקור אל הקהילה הגאה ולשאול- האם מעבר להשקעה המוצדקת והנכונה במצעדי הגאווה ובמאבק המשפטי והפוליטי, אנחנו גם משקיעים בהעצמה עצמית אישית ? איך זה שאפילו בבירת הגאווה שלנו, תל אביב, בקושי קיימים חיי חברה של הגייז מעבר לגנים, בארים ואתר האטרפדייטינג ? האם אנחנו מכינים לעצמנו כלים שיאפשרו לנו לעשות משהו עם עצמנו אחרי שנצא מהארון או נמצא בני זוג?
 
איני שואל את השאלות כדי להקניט. נדמה לי שהאנשים הפונים לטיפולי ההמרה הם אנשים שאינן מסוגלים למלא את הריק הפנימי שלהם ומנסים לשתק את החרדה שלהם. והם צודקים בכך שעצם היציאה מהארון או עצם הצעידה עם דגל הגאווה וגם עצם החיים הזוגיים אינם פותרים בעיות אנוש בסיסיות. מובן שגם מסגרת הנישואין ההטרוסקסואלית אינה פותרת את הבעיות האלו- כפי שהרבה הומוסקסואלים הנשואים לנשים למדו על בשרם. אבל חשוב שנלמד לגבש ולחזק את עצמנו כמה שיותר. לשם כך הרבה פעמים חשוב לפנות לתמיכה מקצועית יותר. הרבה הומואים ולסביות נמנעים מכך בשל שתי סיבות : גם כי עדיין קיימת סטיגמה ( והיא קיימת ) שמי שפונה לטיפול נפשי הוא "דפוק" באיזשהו אופן, וגם כי רבים מן המטפלים מהדור הישן ניסו לרפא את ההומוסקסואלים שבאו אליהם לטיפול מנטייתם. זה נכון אך אין זה משנה את העובדה שאנשים הומולסביים הם קודם כל בני אדם ויש להם בעיות רגשיות, כפי שיש לכל בני האדם, ולא בגלל שהם הומולסביים. יתרה מזאת, קרוב לוודאי שכפי שכל מיעוט מופלה לרעה או מקופח יתקל ביותר בעיות נפשיות, כך טבעי מאד לצפות שבקרב אוכלוסייה הומולסבית נגלה יותר בעיות רגשיות מסוגים שונים. אמנם יציאה מהארון או בניית הזוגיות יכולים להיות שלבים חשובים מאד בבניית הזהות והיציבות, אך נאיבי יהיה לצפות שהם כשלעצמם יפתרו לנו את כל הבעיות.
 
מה שיפתור לנו את הבעיות זו ההתמודדות המתמדת שלנו עם עצמנו ועם חוויתנו כאנשים בוגרים ואחראים. המאבק ההומולסבי בכלל והמאבק ההומולסבי הדתי בפרט זה תהליך חברתי ארוך טווח, הוא לא התחיל אתמול ולא יסתיים מחר. חשוב שנעשה אותו כאנשים בוגרים ואחראים, הבטוחים בעצמם שאינם זקוקים לאישור חיצוני ש"אנחנו כאלה ואי אפשר לשנות אותנו". אז גם נוכל לענות לדודה הטרחנית : "תראי דודה. את ראית אנשים עם סיפור אישי מסוים. ואני אדם עם סיפור אישי אחר. כוח הרצון שלי משמש אותי עכשיו כדי להתחבר לסיפור האישי שלי ולא של האחרים. עם זה אני חי את חיי ובונה את עתידי. עבורי, עבור חבריי ואולי גם עבור האנשים שראית בתכנית אתמול. את מאמינה להם כשהם אומרים לך שטוב להם? יפה מאד. אז תאמיני לי גם שטוב לי איך שאני. טוב מאד".
 
 
 
 

שלהי ימי בוש

סוגיית ההתמודדות עם הטרור והבנת דרכי פעילותו ממשיכה להעסיק את טובי המוחות בעולם כולו. כמות ספרי העיון במגוון הז'אנרים בתחום גדלה כל שנה. ביטוי מיוחד לתופעה נותן ה- New York Times Review of Books, פרסום יוקרתי הרגיל לסקור במאמרים מקיפים קבוצות של ספרים העוסקות בנושא משותף. שני מאמרים נרחבים – פרי עטם של מאלייס רותבן (Ruthven) ואחמד ראשיד – סוקרים כל אחד מספר ספרים ומעלים תובנות מעיונם.

טרור 1: ג'יהאד למתקדמים

 

 

ובכן, מהו הפרופיל של הטרוריסט האיסלאמי 2008? קודם כל, לא מדובר באדם ההוגה בקוראן יומם ולילה או מלומד ביותר בדת המוסלמית. מדובר לרוב בצעירים נלהבים שהערצתם לאוסמה בן לאדן מזכירה יותר הערצה לכוכב כדורגל. המוכנות שלהם למות למען הדמות הנערצת נעוצה בעיקר בתפיסות הרומנטיות של הנעורים ובלהט המהפכני, יותר מאשר בציטוטים מלומדים מן הקוראן. שנית, לפונדמנטליסטים האיסלאמים יש עניין גדול ביותר בשאלה היהודית. חוקרים הבאים מתחומים שונים ומדיסציפלינות שונות – פסיכולוגיה קלינית, מדעי המדינה, היסטוריה וחקר תולדות האיסלאם – מאוחדים בדעתם כי הרטוריקה האנטי יהודית והאנטי ישראלית תופסת מקום מרכזי ביותר בתעמולה של אל-קעידה וקיצוניים מוסלמים אחרים, תוך שימוש נרחב ב"פרוטוקולים של זקני ציון" (המצוטטים ישירות באמנת חמאס) וקטעי תעמולה נאציים. למרות דגש אנטי-ישראלי זה, עדיין "הפסקת הכיבוש של פלשתין" הוא רק נקודת פתיחה בדרכם של האיסלאמיסטים לכיבוש העולם, ניקוי ה"כופרים" מהמרחב הערבי ושחרור מקורות האנרגיה מההשתלטות של ארה"ב.

עיון במקורות של תופעת השאהידים מעלה אף הוא ממצאים מעניינים. מוסכם על הרוב כי שורש התופעה נעוץ בהתנגדות אפגאנית לפלישה הסובייטית ב- 1980. הסי. איי. איי. הכשיר אז את מי שמאוחר יותר הפכו לתומכיו של בן לאדן, מתוך אמונה שכל מי שנלחם בברית המועצות נהפך אוטומטית לידיד אמת של ארה"ב. תוך כדי כך הם תמכו באלמנטים הרדיקליים ביותר מבין אנשי הדת האפגניים והחמיצו את ההזדמנות לתמוך במתונים יותר, דוגמת שייח' אחמד מסעוד הטג'יקי. ארה"ב שבה על הטעות הזו גם מאוחר יותר, לאחר אסון התאומים, כאשר פלשה לאפגניסטן מבלי לפרוק מנשקם את הפאשטונים – הגרעין העיקרי של תומכי בן לאדן בארץ זו. חלף רק זמן קצר עד שהנשק הזה הופנה כנגד צבא ארה"ב.

הכשל המודיעיני של 2001 שימש השראה לרבים מן המחבלים הצעירים שמקדמים את "הגל השלישי של הטרור" כאשר הם מגייסים איש את רעהו דרך צ'טים ברשת. שלב ההתארגנות וההתעצמות שלהם הוחמץ, כמו ההתפתחויות האידיאולוגיות מסוף שנות ה- 80 ועד ימינו. מעניין לציין כי הרדיקליזם האיסאלמי נוגד לעיתים קרובות את הרוח הפשוטה של האיסלאם. מספר פעילי "אל קעידה" שנמלטו מהארגון בשלב מסוים ופרסמו זיכרונות במערב מזכירים את העובדה כי במחנות האימונים אסרו עליהם אנשי הדת באיסור חמור לפגוע בנשים ובילדים. פולחן המוות הנוגד את יסודות הקוראן פשה באפגניסטן ופקיסטן בהשראתו של בן לאדן. חגורת הנפץ הפכה ל"סמל המסחרי" של השאהיד, איתו הוא נלחם אפילו במלחמה קונבנציונאלית, כדי שבשום מקרה לא יפול בשבי ותמיד אף יקח מספר כופרים איתו לעולם הבא. השימוש בילדים ונערים יתומים, חולים או מפגרים לביצוע פיגועי ההתאבדות נעשה אף הוא פרקטיקה נפוצה. ממסד אל קעידה אף אינו בוחל ברווחים הנכבדים של סחר בסמים ואינו נרתע מאלימות רצחנית כלפי האחים לאמונה, כולל נשים וילדים. הדבר זורה פחד הן בקרב אנשי הדת המוסלמים המתונים – שרק מתי מעט מהם מעיזים לצאת בפומבי ולהכריז על מעשי ההתאבדות כעל איסור חמור ומוחלט (חראם) – והן בקרב הפוליטיקאים החילוניים, כמו פרווז מושראף שמהסס לנקוט יד קשה נגד אל קעידה בארצו, בפרט לאחר ההתנקשות המוצלחת בחביבת העם בנזיר בהוטו.

רוב המחברים מסכימים כי אין בכוחו של האיסלאם הרדיקלי להביס את המערב בשדה הקרב, אך הוא בהחלט מסוגל לזרות אווירה של פחד משתק ואין אונים. הם אף ממליצים לזרועות המודיעין של המערב להפיק את לקחי העבר ולא לחזור על הטעיות.

טרור 2 : אש"ף של ספרד?

 

 

פעילי המחתרת הבאסקית בתקשורת הספרדית

מאמרה של ג'ודית מילר ב- City Journal  עוסק ארגון טרור שפעילותו "טופלה" בצורה מוצלחת יותר ושלרוב הדעות אין לו כל קשר לאל קעידה – "תנועת מולדת וחופש" הבאסקית הפועלת בספרד (אט"א). הבאסקים הם עם עתיק, שמאחרויו – לדעת חלק מהחוקרים – לא פחות מאלפיים שנות היסטוריה, בה הם מתגאים. הבאסקים נוהגים להפריד את ההיסטוריה שלהם מההיסטוריה הספרדית. למשל, בשעה שכל ילד בספרד יודע כי האדם הראשון שהקיף באנייתו את כדור הארץ היה הספרדי פרננדו מגלאן, הרי שבספרי הלימוד הבאסקיים מופיע אחד מאנשי צוות ספינתו של מגלאן, סבסטיאן אלקנו, שתפס את הפיקוד לאחר פיקודו ועל שמו אף נקרא הרחוב הראשי של בירת חבל הבאסקים בילבאו.

העם אמנם עתיק, אך ריבונות והגדרה עצמית לא היו לו מעולם. התנועה הלאומית הראשונה של הבאסקים נוצרה ב- 1959 תחת שלטונו הרודני של פרנקו. בהתחלה הם לחמו נגד ה"משמר האזרחי"- המשטרה האלימה של פרנקו – אך גם לאחר מותו של הרודן החליטו הלאומנים המקומיים שאינם מוכנים להסתפק בכל דבר שהוא פחות מהכרזת העצמאות המלאה של הבאסקים בספרד ודרום צרפת. זאת, למרות שהחוקה הספרדית שהוכרזה אחרי הרודנות כוללת רמת אוטונומיה ניכרת לחבל הבאסקים, כולל עצמאות במיסוי, דגל והמנון לאומי.

לשם השגת העצמאות נוקטים הלאומנים הבאסקים בפעילות טרור נגד מטרות אזרחיות, כשלאחרונה נחשפה כוונתם לפוצץ את מרכז הקניות הגדול ביותר של מדריד. בסך הכול, עד היום קרוב ל- 900 ספרדים נפלו קורבן לטרור של אט"א. לעיתים קרובות גובים לוחמי אט"א כספים מבתי עסק כשהם משתמשים באיומי טרור, בשיטת פרוטקשן.

עם זאת, 'הימים היפים' של התנועה הן כנראה מאחוריה. כשני שליש מהבאסקים אינם רוצים להיות עצמאיים מספרד. בסקרים, כשמונים אחוז מהם מגדירים את אט"א כ"ארגון פושע, אלים או טרוריסטי". באסקים מרוצים מרמת חייהם הגבוהה יחסית (הכנסה לנפש בחבל היא הגבוהה ביותר בספרד) ואין להם כוונה לסכן את השפע לו זכו במו ידיהם. רבים מן הבאסקים אף אינם בעלי מודעות לאומית גבוהה. רק מחציתם דוברים את השפה הבאסקית העתיקה אוסקרה, ואפילו הנשיא הנבחר של החבל האוטונומי, חואן ז'וסה איברקסה, השלים את ידיעותיו בה רק לאחר שנבחר. המשטרה וכוחות המודיעין של ספרד עשו יד אחת במצוד נגד מחבלי אט"א, והתשתית של אט"א ספגה מהלומה קשה. על כל אלה נוסף הפיגוע ברכבת התחתית של מדריד, עליו נטלה אל-קעידה אחריות, פיגוע שגרם לספרדים ולבאסקים גם יחד סלידה מכל דבר שריח של טרור נודף הימנו. כרגע נראית אט"א כארגון דועך, אך לא ניתן עדיין להתייחס אליו כאל סכנה שחלפה.

שאלה של אמונה

נושא המלחמה בעיראק לא יורד אף הוא מהכותרות. מאמרו  של הפרשן הפוליטי רוברט קגאן ברבעון המחודש World Affairs דן בשורשיה הרעיוניים של ההתערבות הצבאית של ארה"ב בעיראק. קגאן מדגיש, כי המגמה האופנתית ביותר בביקורת על הלוחמה בעיראק אינה מתמקדת בכשלים הצבאיים או אפילו הקונספטואליים הספציפיים של הלוחמה. נוצרה בארה"ב קואליציה מעניינת בין הליבראלים נוסח נועם חומסקי לבין חלק מהשמרנים, שטוענים כי כישלון הפלישה לעיראק שורשו באידיאולוגיה הניאו שמרנית שמניעה את הנשיא בוש.
לפי קואליציית המבקרים, קבוצה של אנשי רוח והוגי דעות, רובם תלמידיו של הפילוסוף ליאו שטראוס, אנשי שמאל לשעבר ויהודים במוצאים (אירוין קריסטול, נורמן פודהורץ) השתלטו על החשיבה הרפובליקנית של ארה"ב והובילו אותה להרפתקה צבאית בעיראק מתוך שאיפות אידיאליסטיות וכוחניות מנותקות מן המציאות במקרה הטוב, או מתוך כוונה לשרת את האינטרסים של ישראל במקרה הפחות טוב.

 

נורמן פודהורץ. האם הוא והשמרנים האחרים "אשמים" במלחמה בעיראק?

קגאן מתייחס באריכות לטענה זו בעיקר תוך התייחסות להיסטוריה של ארה"ב. לטענתו, השאיפה האמריקאית "לעשות סדר" בעולם ולהביא לכדור הארץ כולו את בשורת הדמוקרטיה ימיה כימי ארה"ב עצמה ושורשיה אצל כותבי החוקה האמריקאית. כבר האבות המייסדים של המעצמה הגדולה האמינו בתפקידה המיוחד של ארה"ב בעולם. אמונתם המשיכה אצל הנשיא רוזבלט שהוביל את ארה"ב למעורבות במלחמת העולם השנייה (תוך התנגדות מהבית),  אצל הנשיאים שהובילו את המלחמה הקרה – וביניהם גם קנדי – ואף אצל בוש האב וקלינטון, שתמכו בהתערבויות "הומניטריות" בהאיטי, סרביה וקוסובו. אפילו המועמדת לשעבר הילארי קלינטון תמכה ב- 2002 בהתערבות בעיראק, ככל הנראה בהשראת בעלה ומתוך זיכרון חי מפלישת עיראק לכווית.

אמנם להצלחתה של המלחמה הקרה אבות רבים והכישלון העיראקי הוא יתום, ואף מושווה כיום לפיאסקו בווייטנאם, אך גם השקיעה ההיא נעשתה כמחווה של התנגדות להתפשטות הסובייטית. פירות הבאושים שהיא הניבה – כמוהם כמו הכישלונות בעיראק – הם פירות שצמחו על אותו העץ שעליו צמחו פירות ההצלחה של מלחמת העולם השנייה: אמונתה הבלתי מעורערת של ארה"ב בערכיה ובצדקת דרכה. אפשר להתווכח על הדרך הראויה ליישום הצדק, אך לא ניתן, לדעתו של קגאן, להשליך על הניאו שמרנים ה"רעים" את אחד היסודות המהותיים במדיניות הצבאית והבינלאומית של ארה"ב.

מניאו שמרנות לתיאו שמרנות

מאמרו של הפסיכולוג האבולציוני הנודע סטיבן פינקר (Pinker) ב-New Republic עוסק בביקורת על הביו אתיקה השמרנית. לאחרונה פרסמה המועצה הנשיאותית של ארה"ב, שמונתה בידי הנשיא בוש, קובץ מאמרים שדן בכבוד האדם כמושג פילוסופי עם משמעות ביו- אתית (כל מאמרי הקובץ נמצאים אונליין באתר של המועצה, bioethics.gov). לכאורה מדובר בהישג פילוסופי הראוי להערכה, אלא שפינקר חושב אחרת. לדעתו, הקובץ הוא דוגמה נוספת של הקואליציה שהנשיא בוש יצר עם הפרוטסטנטים והקתולים האורתודוקסים כנגד חופש המחקר המדעי והעיון פילוסופי בארה"ב. את המעבר הזה תיארו הפרשנים הדתיים המתונים נוסח אנדרו סאליבן ודיימון לינקר כמעבר מניאו שמרנות (תפיסה המגנה על הערכים הליבראלים הקלאסיים מההתפוררות הפוסט מודרנית) לתיאו שמרנות (שימור הערכים הדתיים במסווה של רטוריקה פילוסופית ומדעית). וכשפינקר עובד מהאישיות של כותבי הקובץ לתכנים שלו, הוא מציין ערפול גדול של התכנים והקושי של רוב המחברים להגדיר את מושג הכבוד שהם מרבים להשתמש בו.

פינקר חושב שהסיבה לכך היא עובדת היותו של המושג "כבוד" משתנה מתרבות לתרבות, נתון למשא ומתן מול ערכים חשובים אחרים (בריאות, ביטחון) ואף מזיק כשאינו מותאם בצורה הראויה לערכים האחרים. בעיניו של פינקר, למושג הכבוד יש ערך מסוים כיוון שהוא קשור לרצונו של האדם לחוש מכובד; אך בזה מתמצה ערכו כמושג מופשט. לעומת זאת, קיים ערך גדול ליישומים הספציפיים של המושג כבוד, למשל בהקשר של זכויות החולה. אך דווקא כאן פינקר מדגיש את העובדה כי התיאו-שמרנות משתמשת במושג הכבוד על מנת למנוע את המחקר בתאי הגזע ובכך למנוע הצלת חייהם של רבים.

המגזין השמרני National Review פירסם במהדורה המקוונת שלו תגובה לדבריו של פינקר מאת אחד הנציגים הבולטים של הממסד הביו-אתי השמרני, יובל לוין, המשמש גם כעורך-עמית ברבעון לטכנולוגיה וחברה New Atlantis. לוין, ששימש עד לאחרונה כחבר המועצה הנ"ל, מביע את אכזבתו מדבריו של פינקר, שעוסקים יותר באישיותם של הכותבים מאשר בתכנים של הקובץ לגופם. לוין מציין כי פינקר אינו מנתח בתשובתו את אף אחד מהמאמרים של הקובץ ובמבטא בעיקר את העוינות הקיצונית שחש הממסד האקדמי הליבראלי כלפי הנשיא בוש והניסיונות להציג אותו כאויב המחקר המדעי והחשיבה. לדבריו של לוין, המועצה הורכבה ממגוון מומחים עם קשת רחבה של גישות בנושאים ביו אתיים שונים. חלקם רואים בכבוד האנושי מושג ששורשו תיאולוגי; אחרים לא. במועצה קיימים גם חילוקי דעות לגבי המחקר בתאי הגזע ובכל הנושאים האחרים הקשורים לביו אתיקה. לבסוך לוין מביע צער על כך שהקובץ החשוב והמושקע זכה לתשומת הלב המעטה יחסית בקרב הקהילה המדעית פילוסופית ובמקום דיאלוג רציני עם תכניו מתקבלת תשובה תוקפנית כמו זו של פינקר.

דמיון ומציאות

ועתה לעברו השני של האוקיינוס האטלנטי. מאמר השער של טום צ'אטפילד (Chatfield) ב"Prospect" הבריטי דן בנושא תרבותי חשוב שטרם זכה למחקר מקיף וממצה – עולם המשחקים הוירטואליים. לדעתו של צ'טפילד, מדובר בעולם שצובר תאוצה אדירה ומהווה תופעה תרבותית חשובה ומרתקת. רבים נוהגים להצביע רק על התופעות השליליות הקשורות למשחקי הוידיאו – ההתמכרות להם וחוסר התקשורת הבין אישית שהמשחקים מעודדים. אכן מדובר בתופעות קיימות, עד כדי כך שהאיגוד הרפואי של ארה"ב מגדיר את ההתמכרות למשחקי הוידיאו כתופעה רפואית מוגדרת וקליניקות לטיפול בה נפתחו בסין, דרום קוריאה והולנד. אך זהו רק צדו האחד של המטבע. הצד האחר כולל את השיפור הקוגניטיבי שמתפתח כתוצאה מהמשחקים; את הרמות הגוברות והולכות של שיתוף הפעולה בין השחקנים מהארצות השונות שמשחקים יחד; את המגוון ההולך וגדל של ההתנסויות הוירטואליות- כולל טיולים בנופים מדהימים או ניגון תווים על גיטרה וירטואלית, ואת התחכום של התסריטים שמתפתחים בצורה לא ליניארית ומשכללים ללא הרף את התכנים של המשחק.

נכון שבשלב הנוכחי המיומנויות של משחקי הוידיאו עדיין אינן משתוות לאלו הנדרשים סביב קריאת הספרות, אך מדובר בתעשייה שהולכת ומשתכללת. רשתות של תקשורת וירטואלית מאפשרות לכמות הולכת וגוברת של אנשים לשחק ביחד ובהיותו של המשחק כלי התקשורת העתיק ביותר בין האנשים, המעורבות בו גוברת. דור המבוגרים הבא יהיה דור שבילה את ילדותו בצלם של משחקי המחשב, שהופכים בהדרגה ממצוד סתמי לאחר המפלצות והרג שלהם למשחקים הדומים יותר לשעשועים מהסוג הישן, למשל פתרון של תשבצי היגיון או משחק המונופול. לא נוכל למנוע את ההתפתחות של התעשייה הזו בנימוק שהיא עלולה להוביל להתמכרות, אך נוכל לאזן אותה בזיכרון מתמיד כי העולם הווירטואלי המשוכלל ביותר אינו תחליף של ממש לעולם הממשי.
 
 
 
 
 
 
 
 

המשך פולמוס "עצת נפש"- תגובות, אחת מהן שלי

אייל אמיר ( גיי דתי ) עמוס מדר ( סטרייט דתי ) ואני מגיבים לדבריו של יואב שורק ב"מקור ראשון"

 

לריב עם הטבע

רציתי להעלות כמה נקודות למחשבה בעקבות קריאת מאמרו של יואב שורק ומתוך הניסיון הרב שלי כאדם דתי בוגר ישיבת הסדר ובעל נטייה מינית שונה (הומו) שניהל פורום להומואים ולסביות דתיים במשך שנתיים ופגש במהלך השנים הרבה מאוד הומואים ולסביות דתיים.

נטייה אינה זהות

לדעתי ישנה שגיאה נפוצה שחוטאים בה אנשים רבים ולדעתי גם יואב שורק במאמרו, בזיהוי מבלבל שבין המושג של "זהות מינית", מושג שבעיקרו הוא בעל משמעות פוליטית חברתית, לבין תופעה ביולוגית פסיכולוגית פשוטה של "נטייה מינית".

לכל אדם בעולם ישנה נטייה מינית כלשהי. ישנם גברים הנמשכים לנשים רזות ואחרים לשמנות, ישנם גברים הנמשכים לגברים כאלה ולגברים אחרים, ישנן נשים הנמשכות לגברים מסוג כזה או אחר ועוד היד נטויה. המנעד של הנטייה המינית הוא מנעד רחב ביותר ומורכב מאוד והוא כולו בתחום הביולוגי-פסיכולוגי.

אם נשאל גבר יהודי ישראלי בעל נטייה מינית לנשים מהי "הזהות" שלו, מן הסתם נשמע הרבה תשובות: הוא יגדיר את עצמו כישראלי, כיהודי, כאיש ימין או שמאל, דתי או חילוני; אולם אני יכול לשער שהנטייה המינית שלו לא תהיה אחת מהגדרות הזהות הללו. אדם רגיל לא יגדיר את עצמו על פי נטיותיו המיניות, אף שעניין זה הוא חלק חשוב מחייו.

בשנים האחרונות, מסיבות פוליטיות וחברתיות, הפכה הנטייה החד-מינית ל"זהות", הטומנת בחובה סטטוס חברתי שלרוב נקשר לזרמים חברתיים ופוליטיים הנמצאים בצדדים היותר ליברליים של המפה, ושברובם עומדים בסתירה לזרמים חברתיים יהודיים אורתודוקסים.

כשאדם דתי נולד ומגלה שהוא בעל נטיות מיניות שונות מרוב האוכלוסייה, הרי שבדור הזה הוא נכנס לקונפליקט נוסף – האם נטייתו המינית גוזרת עליו לאמץ זהות מינית חברתית, המשויכת לזרמים הליברליים חילוניים של המפה, או להמשיך ולהשתייך חברתית ופוליטית לזרם שממנו הוא בא, זרם המאופיין בחשיבה אורתודוקסית שמרנית ואמונית.

קונפליקט זה מתבטא אצל הומואים ולסביות דתיים רבים בשאלות שונות שנידונו על דפי הפורום שאותו ניהלתי, דיונים כמו האם על אדם דתי להצטרף למצעדי הגאווה השונים, האם הומואים ולסביות דתיים אמורים ליצור קשר ושותפות עם האגודה הארצית של ההומואים והלסביות, האם על הומו דתי להצביע למפלגה דתית או למפלגה ליברלית התומכת במאבקם של הומואים לשוויון וכן הלאה.

בין הפוליטי לאנושי

לתוך הבלבול הזה נכנס הממסד הדתי, ובמלחמתו נגד המגמות הליברליות של אנשי הזהות המינית הוא דורך ברגל גסה גם על בעלי הנטייה שאינם מאמצים זהות כזאת. דריכה זו במחוזות האינטימיים והפסיכולוגיים מוסיפה סבל רב על סבלם.

במלחמתו נגד ההומואים כזהות פוליטית הוא מנסה גם להתכחש לעצם הנטייה הטבעית המינית שאיתה נולד כל יצור אנוש, וטוען שכשם שה"זהות המינית" היא עניין תרבותי-חברתי-פוליטי כך גם הנטייה המינית עצמה היא עניין חברתי, אופנתי וחולף.

וכאן נמצא שורש הרעה. הרבה מאוד בחורים ובחורות שנמצאים ממילא במצב מפוחד מאוד בשל מצבם ומחניקים בקרבם סוד נורא, שאת סבלם ובדידותם הקשה אין אף אדם שמוכן לשמוע, מוכנים לעשות הכל בשביל שמצבם ישתנה. הם יפנו לכל אדם שיתן להם את הסיוע ובמקסם שווא יעזור להם להעלים את מצבם, ויביא לכך שבבוקר בהיר אחד, לאחר טיפולים פסיכולוגיים שונים ומשונים, נטייתם תשתנה ובמקום להימשך לגברים הם יחלמו רק על נשים.

במקום להתמודד מול מצבם האמיתי, הפסיכולוגי-ביולוגי, ולשאול את עצמם שאלות רציניות באמת – כיצד אני כבעל נטייה שונה אוכל לקיים חיים סבירים, חיי משפחה ואישות, האם אוכל ליצור קשר עם בחורה לסבית או בחורה אחרת שמעוניינת בכך ולגדל איתה ילדים, האם אוכל בתנאים שונים ליצור קשר של נישואים ממשיים עם אישה, האם אחיה עם גבר, האם אחיה לבד – הם עסוקים בבריחה למחוזות של שקר פנימי והתעלמות מעובדות.
וכאן צריך לזכור: מאז היות האדם לאדם ידועות לנו תופעות של הומוסקסואליות. גם בטבע עצמו ישנם תופעות של הומוסקסואליות שנבדקו ותועדו. בתרבויות שונות כמו ביוון וברומא ההומוסקסואליות הפכה לתופעה חברתית שאף נחשבה לנעלה יותר מקשר האהבה בין גבר לאישה, כפי שמובא ב"משתה" של אפלטון. חכמי ישראל ראו בתופעה זו "תועבה" כפי שנכתב בתורה, ובניסוח העדין יותר שלהם – "תועה אתה בה", לחמו בה ודרשו להתגבר עליה כמו על הרבה תאוות אחרות.

אך מעולם, בכל ספרות חז"ל ובכל ספרות החכמים מאז ועד היום, לא מצינו דרישה כלשהי של חכמינו מאדם בעל נטייה שונה לשנות את נטייתו. לא עלה על דעת אף חכם מחכמי ישראל לדרוש דבר כל כך קשה וכמעט בלתי אפשרי משום יצור אנוש, כפי שבאותה מידה לא דורשים מאף אדם לשנות את נטייתו לאכול ולהתאוות למאכלות אסורים, לא דורשים מגבר לשנות את נטייתו להימשך לנשים אחרות מלבד אשתו, או את נטייתו לגעת באשתו בזמן נידתה. התורה יודעת שהדברים אפשריים והתאוות קיימות – והיא דורשת להתגבר.

תיגר על הטבע

בשנים האחרונות קמו גופים נוצריים ימניים בארצות הברית, ובעקבות טיפולים פסיכולוגיים מפוקפקים משנות החמישים, שגרמו יותר סבל מהצלחה ונבדקו ונפסלו מדעית – הציעו הצעה מדהימה ונועזת: הבה נפתור את הנטייה המינית על ידי שנשנה אותה ונעלימה.

כמובן, באותה המידה הם היו יכולים להתמודד עם תאוות הניאוף של גברים רבים, עם הנטיות של אנשים לגזול ולחמוס, עם הנטייה של אנשים לדבר לשון הרע וכו' וכו'. הפתרון לכל אלה הוא סילוק הנטייה ובא לציון גואל. כבר לא נדרשת התגברות על יצרים והתמודדות עם תאוות ותשוקות; מעתה יש לנו פתרון חדשני – ביטול הנטייה הבעייתית וזהו.

הרב אבינר וארגון "עצת נפש" לקחו על עצמם את המשימה החדשנית הזאת שאין לה אח ורע בכל תולדות ישראל, וקוראים תיגר על הטבע האנושי עצמו. הם בעצם אומרים שאין האדם יכול להתגבר על תאוותיו, ולכן אנו נשנה אותן. וכאן נשאלת השאלה המהותית – האם אכן זו דרכה של היהדות? האם אין היהדות אומרת "אפשי ואפשי אבל מה אעשה"? האם הפסקנו להאמין בחשיבות המאבק וביכולתו של אדם לנצח?

וראוי לקרוא בעניין זה את דבריו המעניינים של הרב קוק באורות הקודש ג', רצ"ז, תחת הכותרת "תהפוכות הנטיות הטבעיות". בניגוד לרב אבינר, הרב קוק לא דרש מאף אדם לשנות את נטייתו הטבעית ולא עלתה על דעתו כך, אלא דרש מאנשים להתגבר על נטייתם ואף הסביר איך חכמי ישראל ראו בעינם הרגישה את סבלם של אותם אנשים ואפשרו להם מעשים שונים בתחום המותר שיקלו עליהם.

אדם יהודי מאמין עומד עם כל נטיותיו בעולם הזה וצריך להתמודד איתן בדרך זו או אחרת. זוהי התמודדות אישית ופנימית שלו עם עצמו ועם א-להיו. לממסד הדתי יש רק היכולת לעזור לאדם כזה, לעודד אותו במאבקו, ובעיקר לאהוב אותו.

יש הרבה סבל בעולם, אולם הסבל מתעצם שבעתיים כשלא ניתנת לסובל הלגיטימציה לסבול, כשאומרים לו שסבלו הוא מדומה, מכוער, אופנתי וכו'. רבותי! מדובר כאן על נפשות של בני אדם, על אנשים חיים ומדממים. קצת רחמים.

ומה עם האישה?

ועוד נקודה אחת וחשובה מאוד שבדרך כלל מתעלמים ממנה – בכל הסיפור החדש של שינוי הנטייה המינית, שוכחים באופן קבוע את הצלע השנייה – האישה. בסופו של דבר, אותו רב שעומד מאחורי הניסיון להמרה ולשינוי הנטייה הטבעית של אותו בחור לוקח עליו את האחריות למצבה של אשתו. האם כל רב יכול לחתום במאה אחוז שבנישואים של גבר הומו "לשעבר" לאישה הוא לא גורם נזק לאישה? האם הוא לא משקר לה? האם הנישואים הללו תקפים? האם אותו רב היה מחתן את בתו עם הומו-לשעבר וגוזר עליה חיים לא פשוטים? האם האישה לא אמורה לדעת שהגבר שאיתה הוא בעל נטיות שונות ולפחות לשקול את העניין לפני הצעד שהיא עושה? מה קולה של האישה בכל התהליך? האם מישהו משתף אותה או מתחשב בה? והדברים באמת ארוכים וסבוכים.
ישנן בעיות שונות שהממסד הדתי הבין שצריך להתמודד איתן באומץ. הסמים בחברה הדתית, האלימות במשפחה, היחס לנשים ועוד. בעיית בעלי הנטייה המינית השונה לא תיעלם; היא תהיה כאן איתנו אם נרצה בכך או לא, והיא בעיה ממשית ולא פשוטה כלל וכלל. הגיע הזמן להתייחס אליה ברצינות הראויה ובכובד ראש, ובעיקר בהרבה מאוד סימפתיה ורחמים.

אייל אמיר
לשעבר מנהל הפורום להומואים ולסביות דתיים בוואלה
 
יודע דעת עליון?

אכן, רבים מאיתנו, הדתיים ההומולסביים, ואני בתוכם, הרשינו לעצמנו בהזדמנות זו או אחרת "לירות לכל הכיוונים" ובפרט לכיוונו של הרב אבינר. עקב כך, במאמרי ב"אקדמות" אף שילבתי הערת שוליים מיוחדת, שמדגישה כי הביקורת שלי על עמדתו של הרב אבינר בנושא (ביקורת שאני עומד מאחוריה לגמרי) אין בכוונתה להטיל בו דופי ברמה האישית או להיות שותף לאתרים האנונימיים הידועים לשמצה.

עם זאת, העדר ההשמצה מאפשר מקום דווקא לביקורת נוקבת. אך בטרם הביקורת הייתי אומר שראוי להבחין בין מספר היבטים של התנועה ההומולסבית. ההבחנה החשובה ביותר והעקרונית היא ההבחנה בין השאלה המדעית של הבנת הנטייה המינית לבין השאלה הערכית בדבר היחס כלפי האנשים ההומולסביים.

אין קשר הכרחי עקרוני בין האחד והשני, כשם שבכלל אין קשר בין המצוי והראוי ולא גוזרים את השני מהראשון. לו היתה הנטייה המינית ההומולסבית מסוכנת לחברה או לפרט, מצווה היתה על החברה לשרש אותה תוך נקיטת אמצעים שונים, כפי שנעשה למשל בטיפול בפדופילים. בפדופיליה של מבוגרים קיים ככל הנראה מרכיב נוירופסיכולוגי (לפחות בחלק מן המקרים), ואין היא רק דפוס התנהגות. עם זאת, החברה מרשה לעצמה לנקוט נגדם אמצעים של טיפול כפוי ולעיתים גם סירוס כימי שניתן בצו בית המשפט. כנ"ל גם ביחס לפסיכופתים קשים – גם להם ככל הנראה ישנה הפרעה נוירופסיכולוגית, ועקב כך פסיכופתיה נחשבת כגורם חוסם לטיפול נפשי. במילים פשוטות: ה"מולד" וה"הפיך" אינם מושגים זהים עם ה"נורמלי" וה"מקובל" מבחינה ערכית.

התנועה ההומולסבית מתחילתה לא העמידה בבסיס התנהלותה טענה כלשהי בדבר מהותה של הנטייה המינית. שיא הפעילות שלה – הוצאת הנטייה ההומולסבית מספר האבחון הפסיכיאטרי – התרחש כ-20 שנה לפני שהתחילו להופיע הממצאים הראשונים בדבר הבסיס הגנטי והנוירופסיכולוגי של הנטייה המינית. מעניין לציין כי חלק נכבד מהפעילים הגאים מתנגדים למחקר הגנטי והנוירופסיכולוגי של הנטייה המינית, מתוך חשש שמחקר כזה יוביל בעתיד לניסיונות "לשנות" את ההומואים.

סכנות 'עצת נפש'

לכן, גם השאלה "הפיך או לא הפיך" מנותקת מן השאלה "טוב או רע". כאן בדיוק עקב האכילס של הרב אבינר, לדעתי. הוא גיבש סכימה תיאולוגית, לפיה "אם ה' אסר – סימן שזה הפיך". זו יומרה קשה מאוד לדעת דעת עליון. אין אנו יודעים מדוע ה' בורא אנשים עם פיגור או חולים קשים. לא אכפת לי שהרב אבינר יגדיר את נטייתי כפגם או כנכות, אבל אני בהחלט מצפה ממנו להגיד את האמת בדבר ההפיכות של אותה הנכות. בדבר היעילות של טיפוליו השמיע הרב אבינר מסרים סותרים במקומות שונים, והעניין מקשה על ההתייחסות. אבל אם מדובר בהצלחה גדולה, מן הראוי שמרכז "עצת נפש" יציג קבלות בנושא, מעבר לסיפורים העוברים מפה לאוזן. ואם מדובר במשהו שמועיל לאחד אך מזיק לאחר, יש לקחת אחריות גם בעניין הזה. לא ייתכן שכאשר מגיע לרב אבינר בחור שמספר לו במר ליבו על כך שקצרה ידו מלשנות את נטייתו המינית והוא נידון ככל הנראה להיות בודד וערירי ליתר ימי חייו, כל שיש לרב אבינר להגיד הוא שזה דומה למצב שהוא מתאווה למאכל טרף – תתאווה אך אל תאכל! האומנם זה דומה?

מן הראוי שכל הרבנים יעיינו בספרו המקיף  של הרב חיים רפופורט שיצא בבריטניה , אותו הזכרתי במאמר ב"אקדמות" ( "א(ח)רים בתוכנו"- אקדמות ט"ז) . נוח היה לו מאוד לרב רפופורט לראות בספריהם של מטפלי ההמרה את אשר הוא רצה לראות – דרך פלא לפתרון הבעיה. אך הרב רפופורט החליט להביט בספריהם של מטפלי ההמרה בעין בלתי משוחדת מראש ולא להחליף רצוי במצוי, ומיד ראה שם את אשר ראיתי אני ורואים כולם: הרבה מלל ומעט ריאליה. כאשר נשאלות השאלות על יעילות הטיפול, טווח הזמן שלו ותוצאותיו, מטפלי ההמרה מתחילים לגמגם, להיתקע ולדבר בסיסמאות. הם מודים שלרוב מדובר בהסתגלות התנהגותית מבלי שינוי אמיתי בנטייה המינית, ושבמקרים רבים מאוד פרישות היא ההצלחה המרבית שאליה ניתן להגיע.

איני מטיל דופי בדבריו של הרב אבינר כשהוא אומר שהוא מכיר משפחות המאושרות בזכות "עצת נפש". אף איני מעוניין לפגום באושרן של אותן משפחות. יצא גם לי להפנות את הנערים שפנו אלי דרך הפורום ל"עצת נפש", כיוון שהיה להם חשוב לבדוק את האפשרות לשינוי. איש מהם טרם חזר אלי כשהוא 'סטרייט'. אבל אם הרב אבינר לוקח את הקרדיט על ההצלחות של "עצת נפש", מן הראוי שייקח את האחריות גם על שורה של מכריי שעברו שם:

הסדרניק שהיה בסדנא ולאחר מכן טופל אצל י"ו, מטפל אליו מפנים מ'עצת נפש', ובעקבות זאת לקה בדיכאון קשה שבסופו החליט להשלים עם נטייתו. הוא כועס מאוד על "עצת נפש" ועל הרב אבינר; הסדרניק נוסף, תלמיד חכם ומרביץ תורה,  שלאחר הסדנא "מסע אל הגבריות" וטיפול אצל כמה מהמטפלים פיתח התמכרות למין; בחור חרדי נשוי ואב לילדים, שלאחר הסדנא "מסע אל הגבריות" והקשר עם י"ו פיתח התמכרות פעילה למין עם גברים שהביאה אותו להצטרף לקבוצה של סקסהוליסטים אנונימיים; בחור מבית חסידי שהשקיע המון זמן ואת כל חסכונותיו אצל אחד המטפלים הבכירים של "עצת נפש"; בוגר אחת מ'ישיבות הקו' שהשקיע זמן רב אצל אותו מטפל; בחור חילוני (לשם שינוי) שהיה אף הוא  בסדנא וגם אצל המטפלים וכיום מתאושש מדיכאון.

כל אלו (השמות של כולם שמורים אצלי) הם אנשים שעברו ב"עצת נפש", הן בסדנא והן אצל המטפלים אליהם הארגון מפנה. הם השקיעו את מיטב המאמצים והכסף על מנת "לצאת מזה" והעלו חרס בידם. לא זו בלבד, אלא שכמה מהם היו זקוקים לטיפול מסייע על מנת להתגבר על הנזקים של הטיפול הקודם. כיום נטייתם המינית נותרה כשהייתה והם כועסים מאוד על הארגון ועל הרב אבינר. לא ייתכן שהרב אבינר יתעלם מהם או יציג את העניין כאילו הביקורת באה רק מצדם של האנשים ש"החליטו לצאת מהארון" או "מטפלים שאינם אוהבים את השיטה", כאשר הוא משמיט את הרקע שגרם להם לצאת מהארון ושגרם למטפלים להתנגד.

מה שהנוצרים יכולים

אין זה מקרה שאצל הנוצרים קיימת תנועה גדולה ומשומנת של "אקס גייז", ואילו אצל היהודים לא קיים דבר דומה. אצל הנוצרים עצם הנישואין (גם עם תפקוד כושל), ואפילו הפרישות מחיי מין בכלל נחשבים כתוצאה לגיטימית ומוצלחת לטיפול. לעומת זאת, היהדות מביאה איתה גישה חיובית יחסית לאינטימיות הזוגית וכפועל יוצא מכך את העדר האפשרות לשלב במסגרת ההטרוסקסואלית אנשים שאינם מסוגלים להשתלב בה בצורה מלאה וכנה.

מה לעשות עם האנשים האלה, כלומר איתי ועם חבריי לדרך – זו שאלה שהרבנים מתחילים רק עכשיו להתיישב ולדון בה בכובד ראש. זה קורה לאט וזה קורה רק כי איתי, אייל, אני ואחרים מדרבנים אותם ככל יכולתנו. מדובר בשאלה קשה ואין בה תשובות מוכנות וקלות. לכן האפשרות של הרב אבינר יכולה לעבוד כאן כאופציה, כבדיקה, אך בשום אופן לא כפתרון. אני מסכים מאוד עם אותו אמן שצוטט במאמר של יואב, לפיו מצוקתם של רבים מבני הנוער הפונים ל"עצת נפש" היא גדולה; אני אפילו חושב שאני יכול לספר לו דבר אחד או שניים על אותה מצוקה. אבל אני חולק עליו לגבי השאלה האם סדנא של סופשבוע אחד וטיפול אנאליטי לאחר מכן יכולים לפתור בעיה בהיקף כזה.

זו הסיבה שהו"ד עמלים עכשיו על הקמת רשת תמיכה מקיפה להומואים דתיים שכוללת הפניות לאנשי טיפול דתיים שאינם מזוהים מראש עם קו ההמרה או עם "הקו הגאה" וקו מענה טלפוני. אנו מקווים שבמסגרת הזו כל נער ונערה המתלבטים סביב נטייתם המינית יוכלו לבדוק את שאלת הגמישות האפשרית של נטייתם, לבחון את יכולתם להקמת משפחה, ולדעת שגם אם יתברר כי אין אפשרות כזו – אין זה סוף החיים ולא סוף חייהם כיהודים שומרי מצוות. צפויים להם חיי התמודדות מורכבת, אך דרך מורכבת אינה סוף הדרך. אני מקווה שהציונות הדתית תדע להכיל את המורכבות הזו – ואולי יום אחד גם הרב אבינר יצטרף למאמץ.

זאב שביידל
 
מצוקה שאין עליה חולק

רבות נכתב במהלך השנים האחרונות בנושא ההומואים הדתיים, ואין ספק שרבות עוד ייכתב, כי למרות הנימה הדוגמטית שנוקטים רבים מן הכותבים בעניין, משני צידי המתרס, מי שעיניו בראשו כבר מזמן הבין שהבירור הציבורי וההלכתי בנושא נמצא למעשה בחיתוליו, ושעדיין רב הנסתר על הגלוי. עם זאת, מאמרו של יואב שורק מן השבוע שעבר הבהיר, גם אם שלא במתכוון, לפחות נקודה אחת חשובה, ולאור מה שנכתב בו אני מבקש – כמי שעומד מהצד ומתבונן במתרחש – להמשיך את "הליך הגישור" על ידי מספר הערות ביקורת, חידוד של הנקודה בה יש הסכמה בין הצדדים, וגזירת המסקנה המעשית מכך.

הקו שמובילים הרב אבינר ו"עצת נפש" גורס בגדול כי כמעט כל ההומואים יכולים להשתנות על ידי הטיפולים הרפראטיביים השונים שהם מציעים. מי שעקב בשנים האחרונות אחר דבריו של הרב אבינר בעלוני השבת, מתרשם כי אכן כך הוא, וכי הומוסקסואליות כמוה כהפרעת אכילה, שטיפול פסיכולוגי נאות יכול "לגמול" ממנה.
במאמרו של יואב שורק צוטט הרב אבינר עצמו כמי שמודה במפורש שהטיפולים הרפראטיביים שמציעה "עצת נפש" לא מצליחים בכל המקרים, גם אם לדעתו מדובר במיעוט. לעומתו, צוטט גם איתי מ' כמי שמודה ש"עצת נפש" הצליחה לסייע למעטים, אך כשלה בסיוע לרבים אחרים.

כך שהנה הסכמה ראשונה וחשובה – חלקם של ההומואים יכולים להשתנות, וחלקם לא. קיימים הומוסקסואלים דתיים שהיו כאלה ויישארו כאלה עד יומם האחרון. המחלוקת היא רק לגבי המספרים, ודומה כי מחלוקת בעניין תימשך עוד זמן רב, כיוון שאין כיום שום כלי מדעי אמפירי מהימן המסוגל "לזהות" נטייה מינית. ניסיונו של יואב שורק לחלק בין "נטייה מולדת, בלתי ניתנת לשינוי במהותה" לבין "סוג של סטייה התנהגותית שניתן וכדאי להתגבר עליה" איננו משנה את המסקנה שאליה אני חותר. עובדה מוגמרת היא: לא כולם יכולים להשתנות. האם מדובר ברוב או במיעוט? אינני יודע, ודעתי האישית, כמו גם דעתו של הרב אבינר, שאיננו איש מקצוע, איננה רלוונטית גם כן.

ה"חיזוק" לשיטת הרב אבינר, ששורק טען כי קיים לכאורה במקורות – או שאיננו נכון או שאיננו שייך. לגבי המקרא יש לומר כי התורה איננה מחקר פסיכולוגי או גנטי, אלא כשמה כן היא – ספר הוראה, האומר את המותר, האסור והרצוי. לפיכך, מובן כי אין בה התייחסות לשאלת האוריינטציה המינית, לא לחיוב ולא לשלילה. אם בחז"ל מצויה התייחסות כזו – לא מן הנמנע לומר כי היא שגויה, שהרי גם חז"ל לא יכולים להכחיש את המוחש, ואכמ"ל. גם לגבי הטענה כי "אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניה עם בריותיו" אין כאן מקום להאריך, רק אצטט כנגד זאת את דבריו הנוקבים והידועים של הרב י"ד סולובייצ'יק, שאמר כי "הפעולה הדתית היא בעיקרה חווית סבל" (דברי הגות והשקפה, עמ' 254) – מהם משמע כי כל מהותה של הדת היא מצב אימננטי של הֶעדר, של הקרבה, וגלגל נורא ודיאלקטי של "טרוניה" וגאולה, איבוד ומציאה, ולענ"ד כל התייחסות אחרת לוקה בשטחיות.

יש להבין אם כן כי בראש ובראשונה מדובר במצוקה דתית קיומית מן המעלה הראשונה, שעל היותה קיימת אין חולק, אלא אך ורק על תפוצתה. מה זה משנה איזה שם ניתן לַדבר? אוריינטציה מינית? תסביך פסיכולוגי? תופעה גנטית? יצר הרע חזק? מעבר לשיקולים של "תקינות פוליטית", החשיבות של שאלה זו היא משנית, והעיסוק הרחב סביבה מחמיץ את העיקר. והנה העיקר:

קיימים הומוסקסואלים דתיים, שלא יכולים להשתנות. מספרם איננו משנה. קיימים הומוסקסואלים דתיים שעשו הכל כדי להשתנות, ונחלו כישלון חרוץ. ממקורות יודעי דבר אני גם יודע על הומוסקסואלים דתיים שמצבם הנפשי כה מיואש וקשה, עד שהם מבקשים לשלוח יד בנפשם. קיימים הומוסקסואלים דתיים, שמבינים לחרדתם כי התביעה הדתית שתובעת מהם היהדות היא גדולה ונשגבת לאין ערוך יותר מכל תביעה אחרת הנתבעת מיהודים "רגילים". מהם נדרש לכרות חלק שלם מישותם הגופנית, המינית, הפסיכולוגית, הקהילתית. אהבה, רומנטיקה, יחסי אישות, הקמת בית בישראל. גופי תורה וחיים. בעוד שכל יהודי פורע את חובותיו בתשלומים, מהם נדרש התשלום המלא, בבת אחת.

המשך הפניית הגב הציבורית והחברתית שלנו כלפיהם היא עזות נפש מבישה.

אין בדברי קריאה לשינוי במבנה הבית היהודי, ובטח שלא לשינוי בחקיקה ההלכתית בנושאים אלו. לפני שאנו באים להכריע בשאלות הרות גורל, עלינו לצלוח את השלב הראשון, שלב ההקשבה והלמידה, האמפתיה והרכנת הראש. שלב החיבוק וה"אל תדון את חברך". מבחינה מעשית זה אומר כי על החברה הדתית לשנות את כל השיח ואת תרבות הדיון בעניין. החל בטרמינולוגיה ובעולם האסוציאציות הקולקטיבי והילדותי, שיש בו הרבה צביעות ורדידות, וכלה בפתיחות לגישות המדעיות השונות, ובפתיחות כללית וצנועה לנושא ולדיבור על הנושא, שתבוא לידי ביטוי בהקשבה ומתן במה לגיטימית לכל הקולות, בדיון ציבורי פתוח ובוגר, בביטוי אמנותי לקונפליקט, ובמערך של תמיכה פסיכולוגית דתית וקיומית, שלא מסתכמת רק בהפניה בהולה ל"עצת נפש", אלא כוללת את כל מגוון האופציות הנוספות. שיח ענו וכן זה הוא הביטוי האמיתי של ערך הצניעות, והוא שיוביל בסופו של דבר לחברה דתית צודקת ונכונה יותר, ואם כן – אין לי אלא לחזק את כל פעילי האתר "הו"ד" ואת המסמך שניסחו, שדומה כי זוהי מגמתו הכנה, הענווה והמורכבת.
עמוס מדר
 
יואב שורק מגיב:
כל התגובות מבוססות על הנחת יסוד, לפיה 'יש הומוסקסואלים דתיים'. במקום להגיב נקודתית, אני רוצה לנצל את הבמה הזו כדי להציג גישה אחרת, שמסבירה את נקודת המוצא של מי שמתנגדים להתארגנויות כמו הו"ד וכיוצא באלה. אין בדברים שלהלן התייחסות לשאלת טיפולי ההמרה.
אני חולק על הנחת המוצא. אין הומוסקסואלים, לא דתיים ולא חילוניים. אין גם סטרייטים. יש בני אדם, לבני אדם יש יצר מיני, והוא פושט ולובש צורות רבות והעדפות שונות. האם גברים הנמשכים לנשים גבוהות זוכים לכינוי מסוים, להגדרה משל עצמם, להלכות משל עצמם? ברור שלא. נפלאות דרכי הליבידו והאירוטיקה, והן לובשות צורות מצורות שונות. גם את המשיכה המינית אל בני אותו המין אפשר ונכון לראות כסוג של העדפה מינית שקיימת במינונים כאלה ואחרים אצל כל בני האדם. אכן, זו העדפה בעייתית; אך רוב ההעדפות הן בעייתיות: גם ההעדפה של אשת השכן, ההעדפה של נשים צעירות, וכן הלאה.
בדיוק כשם שאייל אמיר מודע לכך שאנשים רגילים אינם רואים בהעדפותיהם המיניות סוג של זהות, מוטב היה לו גם אנשים שמשיכתם לבני מינם גדולה ממשיכתם לבני המין השני לא היו רואים בכך מאפיין מהותי באישיותם ולא היו נותנים לכך שמות.

יש אנשים שמתקשים לקיים אינטימיות עם אישה. יש הרבה מאוד אנשים כאלה, והסיבות רבות ומגוונות. יש כאלה שמתקשים לעשות זאת עם האישה אותה נשאו, ומצליחים עם נשים אחרות; יש כאלה שמתקשים לעשות זאת עם נשים באשר הן, אך נהנים מקשר עם גברים; יש כאלה שמתקשים בנסיבות מסוימות ומצליחים בנסיבות אחרות; יש כאלה שמעוכבים מפורקן מיני מכל וכל. אותו רב, שלדברי אייל 'לא יכול להבטיח במאה אחוזים' שהאישה תיהנה מאינטימיות מינית מוצלחת עם הבעל שאותו הוא מגדיר כ'הומו' לשעבר, לא יכול להבטיח זאת גם בשום מקרה אחר. בכלל, אף אחד לא יכול להבטיח לשום אישה שבעלה יספק אותה ויסופק איתה מעתה ועד עולם.
כשעם ישראל עיגן בתוכו את האידיאל של המשפחה היהודית, המושתת על איש ואישה ושכינה ביניהם, הוא לא התיימר למחוק את כל התשוקות האחרות, לא את אלה המופנות לנשים אחרות ולא את אלה המופנות לגברים. היומרה לא היתה לתעל את כל הפנטזיות למקום אחד, אלא לקבע את הפרקטיקה המינית והאינטימית אל מסגרת אחת, שהיא לגיטימית ואין בלתה. הקביעה הזו פירושה שאין ולא תהיה הכרה ב'סוגים שונים' של משפחות, אין ולא יהיה 'שוויון' בין המודל ההטרוסקסואלי להומוסקסואלי, ואין ולא תהיה לגיטימציה לזהות מינית 'אחרת'.

כשהתורה הזהירה אותנו מפני משכב זכר, היא לא צמצמה את האיסור למי שרואה עצמו 'הומו' בלבד. היא כלל לא הכירה במושג; תחת זאת היא הכירה בפוטנציאל ההומואירוטי כדבר שהוא רלוונטי לכל אדם באשר הוא. לכן התורה מעולם לא בזה למי שנמשך מינית אל גבר אחר, כשם שהתורה לא בזה למי שנמשך אל אשת רעהו. היא פשוט אסרה את הצורה הזו של יחסי מין, כשם שאסרה ניאוף, כשם שאסרה יחסים בתוך המשפחה, וכשם שהיא מצפה שגבר יישאר נאמן לאשתו גם כשיופיה הועם ויש צעירות ויפות ממנה. כשחז"ל לא אסרו על ייחוד של שני גברים, מפני שישראל 'אינם חשודים' על משכב זכר, הם לא טענו שעם ישראל נגעל מיחסים חד מיניים; הם רק טענו שעמנו זה הגיע לשליטה ביצר הזה, מכח עוצמתו של הטאבו – בדיוק כמו לגבי יחסים בתוך המשפחה.
באוטוביוגרפיה של הסופר הקובני ריינאלדו ארנס, שיצא לאור בימים אלו בעברית, מתוארת ילדות בשנות החמישים במחוזותיה הנידחים של קובה. ארנס מתאר בעליצות תמימה עולם שכולו גילוי עריות: בני משפחה, חברים בני אותו המין ובני המין השני, בעלי חיים ומה לא – הכל משמש בפועל כאובייקט מיני. כך נראה עולם בו אין גבולות על המיניות, עולם חושני ופרימיטיבי. ההבדל בינו ובין עולמנו המהוגן אינו בתשוקות אלא במימושן ובריסונן.

אני חושב שבמציאות הנוכחית, בה המונח 'הומוסקסואליות' כה מושרש, קשה מאוד לשחרר את החשיבה מהמגבלות שעצם קיומו מטיל עליה. קיומו של המושג 'הומוסקסואל', וקיומה של תרבות שלמה סביב הנטייה המינית הזו, היא עובדה מצערת ומזיקה, המאמללת אנשים רבים ופוגעת במוסר המיני היהודי. היא יוצרת סוג של לגיטימציה לדבר אסור, ומכניסה אנשים למצוקה קיומית, שהיתה נחסכת מהם אלמלא היינו חיים בתרבות החוגגת את המיניות ומאמינה בפלורליזם מתירני.

העולם האינטימי מעולם לא היה קל להתמודדות, ותמיד היו ויהיו אנשים שתאוותם תסופק במסגרת הנורמטיבית וכאלה שלא. אכן, הנטיות רבות מספור, אך על גביהן יש לנו הדרכה לאיזה כיוון ללכת ומאילו מוקשים להישמר.