הדרך אל האהבה

 

 

תמונה מהסרט

כל מעבר מן האנונימיות אל האינטימיות מתחיל, כשמתבוננים בפניו של האחר. לפני כ- 7 שנים, כאשר הסרט "לפניך ברעדה"  יצא אל האקרנים, הצופים ראו בו דמויות רבות של צלליות מאחורי מסך מתוח. אלו היו הומואים ולסיביות אמיתיים שלא היו מוכנים לחשוף את עצמם בשום פנים ואופן. אבל היו בסרט גם מספר אנשים- דייויד, מלכה ולאה, בן, הרב סטיב גרינברג- שכן חשפו את עצמם. כל צופי הסרט זכרו את הפנים האמיתיים שלהם, ואת האותנטיות שהם שדרו. משם התחילה ההכרה בנושא הדתיים ההומולסביים. אלא שכאשר הסרט ( האמריקאי באופיו ) הגיע לארץ, היו מספר רבנים שטענו ברצינות כי אולי בארה"ב יש בעיה כזו, אבל בארץ הקודש לא. עכשיו הבעיה מגיעה גם לארץ הקודש, בסרטו של בוגר בית הספר "מעלה" חיים אלבום "ואהבת" שזכה עד עכשיו גם בפרס הראשון של הסרט העלילתי של סרטי גמר בבית הספר וגם בפרס "חביב הקהל" בהקרנה של סרטי סטודנטים בסימנטק תל אביב.
 
אוהד הוא בחור ישיבה למופת. בנוסף להתמדתו בלימוד התורה הוא מקבל על עצמו חומרות והנהגות שונות- טובל במקווה לעיתים קרובות, צם בימי שני וחמישי, לומד "תיקון כללי" של רבי נחמן ומקפיד על לבוש צנוע עם שרוולים ארוכים עד פרק כף היד. אין זה פלא שראש הישיבה מרוצה ממנו מאד ומתאמץ אישית לשדך לו את הבחורה היוקרתית ביותר שאשפר, ממשפחה תורנית מכובדת.
 
אלא שהרב ואיתו תלמידים נוספים אינם יודעים שאוהד עושה את כל הדברים בכדי להתגבר על כאב נפשי שאינו נותן לו מנוח- התאהבותו בחברותה שלו בישיבה. השרוולים הארוכים מכסים את הגומיה על פרק כף היד, איתה אוהד מצליף בעצמו בצורה כואבת בכל פעם שהוא חש משיכה לחברו. לשם ההתגברות על משיכתו  הוא גם מתקשר לקו התמיכה המכונה "עצת לב" ומשוחח שם עם המתנדב שמסייע לו ותומך בו במאמציו להתגבר על היצר. למתנדב קוראים מנחם ואוהד קורא לעצמו "משה". הוא לא מסוגל להיות אוהד כשהוא מדבר על התשוקה שכל כך זרה ורעה עבורו. הוא מקווה בכל ליבו שכאשר החברותא שלו יתגייס המאבק ירפה ממנו. נדמה לו שהוא קרוב מאד להכחדת החלק הכל כך מעיק הזה שלו. אלא שהחברותא חוזר מתברר לאוהד שלא זו בלבד שהמאמצים לא נשאו פרי, אלא שהוא ממש מאוהב בחברותא שלו, ניר. אוהד מנסה להסתגר בשארית כוחותיו, מנסה ליצור קשר עם הבחורה שהרב נתן לו את מספר הטלפון שלה. מנחם מסביר לו שעליו להמשיך ולהתגבר על היצר. אבל משהו עוצר אותו. כשהוא מחייג את המספר והבחורה עונה, הוא פורץ בבכי. מדוע ? מה חוסם אותו?
 
מתברר, באופן פרדוקסלי, שמאמציו של אוהד הצליחו. הוא אכן התחבר אל האני העמוק והאמיתי שלו. והאני הזה- מתברר – הוא אני הומוסקסואלי. שנכסף ומשתוקק לאהבת גבר. שרוצה באדם ולא בחווה. ואוהד חש בעומק הנפשי העמוק ביותר שלו שזה לא "יצר", לא "דחף"  ולא "סטייה", אלא האני האמיתי שלו. הוא משוחח את שיחתו האחרונה עם מנחם וקורא לעצמו בשמו האמיתי. הוא מסרב להמשיך להיות "משה" ומחליט להיות אוהד. הוא רואה שהנחמה שמנחם מציע היא נחמת שווא. הוא אף מגלה את העניין לניר, כשהוא צופה תגובה קשה וזו אכן מגיעה. ניר מגיב בזעם עצום ומובן. עמוד התווך של עולמו נהרס. החברותא שלו, הצדיק המושלם והטהור של הישיבה הוא "הומוסקסואל", אותה מילה נוראית שהיא מחוץ לאוצר המילים של בן תורה אמיתי, שמעדיף על פניה את "תועבה". והוא, כיאה למעמדו של כהן, אף עולה לברך את בני ישראל במהלך התפילה. ניר מנסה למנוע מאוהד לברך. אך לאחר היסוס קל אוהד מתעטף בטליתו, מוריד את הגומיה מידו ומשליך אותה לפח ועולה על הדוכן עם יתר הכהנים. מדוע אוהד חוזר לדוכן ?
 
לפני שנענה על השאלה, מן הראוי לציין שהסרט אינו מציע תשובות. בגלל זה הוא יצירת אמנות ולא מנשר רעיוני. הוא מציג קונפליקט, התלבטות ומצוקה ועושה זאת בכישרון רב. אך הקונפליקט שהוא מציג אינו חסר תוחלת. שכן מדובר לא רק באהבה בין של תלמידי ישיבה, אלא גם באהבת המאמין לאלוקיו. אהבה כל כך גדולה שהיא מדלגת על השאלות ההלכתיות והתיאורטיות בדרך אל מושא התשוקה שלה. גם במקום שלכאורה היא לא אמורה להיות. לכן הסרט הוא בראש ובראשונה ביטוי לרגש עמוק של אמונה.
 
אם לדבר על ה"מסר" של הסרט או על האקורד המסיים שלו, מן הסתם רבים לא יהיו מרוצים ממנו. מה"ימין" היו רוצים, מן הסתם, שאוהד יצליח לגבור על "נטייתו ההפוכה" ולהינשא באושר כדת משה וישראל עם סוף הוליוודי מתוק. ב"שמאל" מן הסתם היו מעדיפים לראות את אוהד במצעד הגאווה צועד עם הדגל ובלי כיפה או עם כיפה בצבעי הקשת. וכולם היו מעדיפים שהסרט יגיד להם סוף כל סוף איך פותרים את הקונפליקט הזה, בין הדת וההומוסקסואליות. הסרט אינו עושה זאת וזו הצלחתו העיקרית. אך אין זה אומר שאין לסרט אמירה. קיימת בו אמירה מאד ברורה והיא שאוהד נפטר משמו הבדוי, זורק את הגומיה לפח ומצטרף לברכת הכהנים מאותה הסיבה עצמה. כל אלו הם בנפשו ממש. נפשם של הרבה הומואים ולסביות דתיים חיה את השילוב הזה בחיי היומיום שלהם. והצגה חיה ואמיתית של התנועה הנפשית הזו על המסך עושה למען חשיפת הנושא הרבה יותר מאינספור הרצאות מלומדות על הפלורליזם וקבלת האחר. היא נותנת לחברה הדתית ולפרטים בתוכה את ההזדמנות להביט היישר לתוך עיניו של ההומוסקסואל הדתי.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חני  On יוני 23, 2008 at 4:06 pm

    כפי שתיארת אותו, אומר שאוהד מקבל גם את ההומוסקסואליות שלו וגם את הדתיות שלו, מקבל את שתי הפנים שבו, וניר יכול היה להוריד אותו מהדוכן ולא עושה את זה. בעיניי זה סוף טוב לקונפליקט שאיתו הוא מתמודד.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: