נפש מקולפת

 

שער הספר

הכתיבה על הטבע האנושי היא תמיד משימה כבדת משקל ומעט יומרנית. רוב הספרים מהסוג הזה נחלקים לשני ערוצים – האחד עשוי להצליח אך אינו מבטיח והשני נידון לכישלון. הראשון מנסה לבחון את התופעה המורכבת שנקראת הטבע האנושי מזוויות מבט רבות ככל האפשר, לעקוב אחרי הצטלבויות שונות של הידע האנושי ולפרוש בפני הקורא התפתחויות נרחבות ככל האפשר של הידע בנושא. הז'אנר שצבר תאוצה בעשורים האחרונים ונהנה מפופולאריות ראויה הוא ז'אנר הפסיכולוגיה האבולוציונית. סגולתו הייחודית היא מאמץ לשלב את הסברי  הדיסציפלינות השונות לכיוון תיאורטי אחיד, תוך עירוב מינימאלי של תיאוריות ספקולטיביות והסתמכות מרבית על עובדות. כדוגמה לשילוב מן הסוג הזה ניתן להצביע על ספרו של סטיבן פינקר "לוח חלק", או על ספריו של יורם יובל "סערת נפש" ו"מה זאת אהבה". אלה מתארים את החוויה האנושית כרב ממדית ואינם מתעלמים מהפיזי לטובת ה"רוחני" או ה"נפשי". לעומתם, קיים ז'אנר האחר, זה שמנסה לצמצם את המורכבות ולדחוס אותה למבנה צר ודוגמאטי, בסוג של רדוקציוניזם חדש. ספרה האחרון של עדה למפרט נמנה ככל הנראה על הז'אנר הזה.

ספרי פסיכולוגיה רבים שנכתבו בדור הקודם לוקים בהתעלמות מוחלטת מהתשתית הביולוגית של הנפש אנושית וכן מההיסטוריה האבולוציונית של ההתנהגות הזו. לעולם לא נמצא אותם מדברים על נוירופסיכולוגיה של אהבה, של האמפתיה האנושית או של האמנות. ספרה של למפרט מנסה לתקן את ההטיה הזו באמצעות הטיה הפוכה. במקום להציג תמונה רב תחומית ומאוזנת, למפרט בוחרת בהצגה חד צדדית ודוגמטית של המציאות ואף של הפסיכולוגיה האבולוציונית עצמה, מתעלמת ממגוון הממצאים בתחום ועינה צרה בכל הדיסציפלינות המתחרות. בעיניה, השפה הנוירופסיכולוגית היא כנראה השפה הנכונה וה"מקורית", האחת והיחידה, שבאמצעותה יש להבין את שלל היבטיה של החוויה האנושית.

כותרת הספר מבטיחה מסע מרתק אל נפש האדם, שהוא גם מחקרי וגם אישי, מה שיכול היה להיות מתכון להצלחה. הספר אכן נוגע במגוון רב של היבטי-יסוד בנפש האדם – יצר, שייכות, חרדה, אהבה, פרידה, יופי, חמלה, חוויה דתית, מוות וכו'. בכל אחד מן התחומים האלה אפשר היה להוביל את הקורא בדרך בה התפתחה הבנת התופעה, תוך פרישת המגמות התיאורטיות העיקריות בתחום. אפשר היה גם לשלב בכל פעם סיפור אישי אילוסטרטיבי שישמש הדגמה, כדי לסבר את אזנו של הקורא. אך מסעה המחקרי- אישי של למפרט הולך לכיוון אחר. הפרקים נעים ללא רצף רעיוני ביניהם וכך גם הסיפורים האוטוביוגרפיים. בשלב מסוים של הקריאה מתחיל להיווצר הרושם המעיק שהכותבת מנסה למשוך את תשומת הלב, להתלונן על מר גורלה ואף לסגור חשבון עם כמה מהקרובים לה – חלקם כבר אינם בין החיים – ממרחק של שנים. סיפור הידידות המופלא עם דליה רביקוביץ' המתואר בפרק על החמלה, מספק פרספקטיבה צרה ומקוטעת על דמותה של המשוררת לצד דמותה של המחברת כגיבורה שמוסרת את נפשה פעם אחר פעם כדי להציל את חברתה מאטימותו של הממסד, מעצמה ומהעולם כולו. גם הסיפורים האישיים האחרים – עדות לניסיון לאונס בקיבוץ או הקושי להשתלב במסגרת הצבאית – לובשים אופי של הכללות קוסמיות שלאחריהן מגיעות מסקנות גורפות ונחרצות על הטבע האנושי.

הספר אינו מתאר תופעות ואינו מנתח את הבנתנו בנפש האנושית, אלא שזור בהכללות בלתי מבוססות, בטיעונים חלקיים, בציטוטי מחקרים שנבחרו בקפידה כך שיתאימו לתיאוריה (גם למחקרים אלה אין הפניות מסודרות בספר), ובעיקר בבוז רושף ולרוב בלתי מנומק כלפי פרספקטיבות אקדמיות שונות. לדוגמה, כמו רבים וטובים לפניה, גם למפרט דנה ברותחין את הפסיכואנליזה הקלינית האורתודוקסית (כנראה מבלי לתת את הדעת על כך שזו אינה שולטת בכיפת הטיפול הנפשי בישראל מזה עשורים), אך היא גם מבטלת במחי יד את התחום של נוירו-פסיכואנליזה – תיאוריה בינתחומית מרתקת, המתפתחת לאחרונה, ושאחד מדובריה הרהוטים בארץ הוא הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי יורם יובל. לאורך הספר מוצגים מקרים חריגים ואנקדוטות ככללים מוכחים שאין עליהם עוררין. למשל, היכולת של גברים מסוימים להניק לאחר עיסוי ממושך של פטמות, קיומה של תרבות טיבטית בה נשים ניהלו את חיי השבט במעין שליטה של אמזונות או היכולת של האדם להימשך גם למין השני וגם לבני מינו. כשמדובר בספר שכוונתו להיות מדעי פופולארי ולא חוברת פיקנטריה לקריאה קלילה, מדובר בפגם רציני.

אביא שתי דוגמאות שמלמדות על הכלל. בדיון על האמנות נוקטת למפרט – שלא כדרכה – בעמדה שהיא עצמה מכנה "ארכי-שמרנית". הטענה היא שאמנות קלאסית מצליחה לדבר אל אנשים גם מאות שנים רבות לאחר שנוצרה, מכיוון שהמבנים המוסיקליים והאסתטיים הבסיסיים מוטבעים עמוק בתוך הנוירופסיכולוגיה שלנו, בעוד שהדה-קונסטרוקציה של האמנות והדה-הרמוניזציה של המוסיקה הופכת אותן לבלתי קליטות עבור הנפש האנושית (טענה שגם פינקר משמיע בספרו על היחסים בין הטבע האנושי לאמנות). אך למפרט טוענת בנוסף כי ההרס של האמנות גורם גם להרס המוסר האנושי ושתקוותה היא החזרה אל האמנות הקלאסית וההרמונית תסייע לטוב בעולם. נראה כי כל מי שיטרח לעיין בתולדות המין האנושי יראה מיד כי התקופות של פריחת האמנות האסתטית וההרמונית לא התאפיינו בשלום עולמי ושלווה, ההיפך הוא הנכון. תקופתנו אמנם פוגעת בנו אסתטית לעיתים קרובות, אך יש להודות שמבחינת ריסון יצר התוקפנות האנושית היא נשארת הטובה בהיסטוריה (כאשר זוכרים את ממדי הטבח וההרג שבני השבטים הפרימיטיביים עשו – ועושים – אחד בשני).

הדוגמה השנייה היא היחס לדת. למפרט מאמצת את התיאוריה הישנה, לפיה הדת היא ניסיון אנושי לשלוט באיתני הטבע דרך ריצוי האלים. היא גם רואה בדת דרך להבטיח תודעה מוסרית פרימיטיבית, לפיה העונש על התנהגות פוגעת יגיע מלמעלה וירתיע את העבריין, כשהיא עצמה כמובן לא רואה צורך "לחשק" את ההבנה של היקום או את ההתנהגות האנושית בחישוקים הדתיים הפרימיטיביים. למפרט מתעלמת לגמרי מהתיאוריות החדשות לגבי הפסיכולוגיה האבולוציונית של הדת. תיאוריות שתחילתן אולי בספרו הקלאסי של וויליאם ג'יימס "החוויה הדתית לסוגיה". ג'יימס ניסה ללמוד על הדת באופן לא רדוקציוניסטי ולהבין את טבעם של הפירות שהדת מניבה, מבלי להתחקות אחרי השורשים. גם חוקרים בעשורים האחרונים, כגון דין האמר, אנדרו נויברג ואחרים, הראו כי החוויה הדתית היא חוויה ייחודית גם ברמה הנוירופסיכולוגית וגם כתכונה נפשית סגולית. בתור שכזו היא אינה ניתנת לרדוקציה ויש ללמוד ולחקור אותה כתופעה בפני עצמה, גם במישור החומרי. למפרט נופלת למלכודת הרדוקציוניזם פעם אחר פעם לאורך הספר, כאשר היא עצמה מגנה את הרדוקציוניזם של הפסיכואנליזה.
תחום אחר שלו מקדישה למפרט תשומת לב רבה הוא תחום המוסר. בנושא ההתפתחות האבולוציונית של ההתנהגות האלטרואיסטית האנושית נשתברו קולמוסים לרוב. אך למפרט אינה מנסה לפתח גישה מבוססת של המוסר האבולוציוני. היא מסבירה באריכות שהתוקפנות והאלימות והיצר לגנוב – עליו היא מאריכה במיוחד – כולם נבררו בנו במהלך האבולוציה ושרתו צרכים כאלה ואחרים. נכון שהחמלה והאהבה והעזרה ההדדית נבררו יחד איתם – אך מי יאמר מדוע עדיפה תכונה אחת על חברתה? מספרה של למפרט ניכר ביותר שצדדיה השונים של הנפש האנושית חביבים עליה יותר והאחרים פחות. אך אין בו ניסיון להסביר מניין צמחה העדפה זו, שמן הסתם אף היא תוצר של ההתפתחות האבולוציונית.

נראה כי זו חולשתו הבסיסית של הספר. הוא אינו לומד את החוויה האנושית במגוון השפות שבהן היא נכתבה. הוא טוען לשפה אחת – נוירופסיכולוגיה – ואולי גם לאמנות כשיקוף שלה. כל יתר הדברים הם תרגומים כושלים של שפת המקור, לדידה של למפרט. לכן במקום להראות את הנפש האנושית בשלל גווניה היא עסוקה בקילוף שכבה אחרי שכבה של המורכבות האנושית, עד שנשארות רק הדמעות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 23, 2008 at 12:08 pm

    סערת נפש כלל אינו עוסק בפסיכולוגיה אבולוציונית ויורם יובל הוא לא פסיכולוג אבולוציוני אלא פסיכיאטר שכותב מנקודת מבט נוירולוגית.

  • זאב שביידל  On יוני 23, 2008 at 1:41 pm

    נכון, אך היבטים שונים של פסיכולוגיה אבולוציונית מוזכרים בשני ספריו

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: