ארכיון חודשי: יולי 2008

עזרת גברים- כתבה על גייז דתיים ב"ידיעות"

עזרת גברים- כתבה על גייז דתיים בידיעות מאת אסף וייס

 

אני בין המרואיינים

 

הכתבה מוצבת לאחר סריקה באתר "חברותא" – קבוצת הגברים הדתיים של הבית הפתוח

על משפחה וחמלה

המשבר העולמי של שוק ההון והזינוק במחירי הנפט ומוצרי המזון ממשיכים להעסיק את כתבי העת בעולם כולו. מאמרו של ג'וליאן גואף (Gough), חתן הפרס הלאומי הבריטי לסיפור הקצר של השנה שעברה, בירחון הבריטי "פרוספקט", עוסק בתפיסה הדתית של ההון.

ענק הסוציולוגיה המודרנית מקס וובר, ובעקבותיו הוגים רבים אחרים, ראו מאז שלהי המאה התשע-עשרה את ההון כסוג חדש של פולחן דתי, עגל זהב חדש בו מאמין העולם הקפיטליסטי. ההוגים של דור האנטי גלובליזציה מחרים-מחזיקים אחריהם ומנסים להציג את העולם כנשלט על ידי שטיפת המוח של התאגידים הגדולים.

האמת, לדעתו של גואף, הפוכה: בני אדם הם אלו המזמינים את התאגידים לספק להם את הסחורה. הטבע האנושי מלמד את עצמו לצרוך ללא גבול, והוא גם שואף לדת החדשה של השוק, מכיוון שהיא מספקת לנו רק את מה שאנחנו רוצים. הקפיטליזם הגלובאלי הוא המבטיח היום את הגאולה והאהבה לעולם כולו. הוא ממלא את כיסיו של הלקוח בכל טובות ההנאה האפשריות, ובעזרת אחת ההמצאות היותר גאוניות של השוק – האשראי – הקפיטליזם גם למד לייצר טובות הנאה יש מאין ולסחור בכסף שלא באמת קיים. ממש כוח עליון.

'פעמונים' נוסח אמריקה

אלא שמתברר כי גם הכוח הזה זקוק למגבלות. מאמרה של ברברה וייטהד ברבעון האמריקני החשוב "אמריקן אינטרסט", בעריכתו של פרנסיס פוקויאמה, עוסק במשבר של שוק ההון בארה"ב ובדרכים לטפל בו. וייטהד היא מנהלת של הפרוייקט הלאומי של ארה"ב למען הנישואין, ולאחרונה פרסמה דו"ח בנושא ההתמודדות עם "תרבות החובות" של ארה"ב. לדעתה, המוסר הקפיטליסטי הקלאסי של מייסדי ארה"ב, שעודד אורח חיים צנוע וחסכונות כדרך חיים, התחלף באורח החיים הבזבזני שמעודד אנשים רבים להיכנס לחובות במקום לחסוך ולעצב את חייהם על פי יכולתם.

נתח הולך וגובר בתקציב של המשפחה הממוצעת של ארה"ב הולך לכיסוי החובות, ומספר האנשים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומים עולה, בשעה שארה"ב מוצפת בכמות ענקית של כרטיסי אשראי מסוגים שונים המעודדים את האנשים לשקוע בחובות. בעוד שבמהלך הגל הכלכלי של שנות התשעים האמריקאי הממוצע החזיק את ראשו מעל המים עם מספר כרטיסי אשראי, כיום רבים מתקשים לסגור את הקצוות בין משכורת למשכורת, אינם מסוגלים לחסוך, ובמקרה של קריסה כלכלית ימצאו את עצמם ללא כל משאבי חילוץ.

גם ההגרלות הממשלתיות משחקות תפקיד לא מבוטל בתרבות החובות של ארה"ב – במיוחד לאור העובדה שהעניים ביותר הם הרוכשים את כרטיסי ההגרלה הרבים ביותר, מתוך חלום לזכות בעושר של חייהם. בינתיים הם משקיעים בחלום הזה את הכסף שיכלו להשקיע בתוכניות חיסכון בטוחות לטווח ארוך. התרבות של כרטיסי האשראי הולכת ומתפשטת גם למעוטי היכולת, כולל סטודנטים ואף תלמידי תיכון, וכך בני הנוער לומדים לבזבז לפני שהם למדו לחסוך.

בתור פתרון מציעה וייטהד קידום של יוזמה כלכלית לאומית למען החיסכון. היא שואבת את השראתה מהקמפיינים הפומביים למען נהיגה בטוחה ונגד העישון שהוכתרו בהצלחה גדולה בארה"ב. בנוסף, על התוכנית לכלול גם בחינה מחודשת של התפיסה לפיה הצריכה היא המקור העיקרי לחוסן הכלכלי של ארה"ב, הקמת רשת לאומית של תוכניות חיסכון הנגישה לכל אמריקאי, הקמת מוסדות חדשים המעודדים כלכלה חסכונית, ומכירת כרטיסי חיסכון יחד עם כרטיסי ההגרלות תחת הסיסמה "כל כרטיס זוכה" – שתהיה גם נכונה במקרה זה. וייטהד אמנם אינה מאמינה בחזרה אל הכלכלה הריכוזית, אך נוטה לראות בפרספקטיבה חיובית את ההתארגנות האזרחית לעידוד תרבות החיסכון, ברוח החזרה לערכים האמריקניים המקוריים.

פמיניזם 2008

 

קמיל פליה

 

 

מאמרה של קמיל פליה מאוניברסיטת בוסטון בכתה העת להומניסטיקה ולימודים קלאסיים "אריון" דן בנושא הפמיניזם.

פאליה, חוקרת העולם הקלאסי ועיתונאית חדת לשון, נחשבת ל"ילדה הרעה" של הפמיניזם האקדמי, שלא חדֵלה לנפץ מיתוסים ולשחוט את הפרות הקדושות הן של הימין השמרני והן של השמאל הפוסט מודרני. הפעם פאליה ממקדת את הביקורת שלה בגל החדש של הפמיניזם שהתעורר בארה"ב סביב ההתמודדות לנשיאות של הילארי קלינטון. פאליה תוקפת את הפעילות הפמיניסטיות (דוגמת האייקון של נשות ארה"ב, גלוריה סטיינם) שקראו להצביע לקלינטון רק בגלל היותה אישה, וקראו לנשים דמוקרטיות תומכות אובמה (כמו פאליה) "בוגדות".

המנטליות הבולשביקית הזו, טוענת פאליה, נמשכת מאז כהונת בעלה של הילארי, אז הפגינו תנועות הנשים בארה"ב הזדהות פאן ליברלית איתו, גם כשברקע התפוצצה פרשיית מוניקה לוינסקי – בה בשעה שאותן תנועות ניהלו קמפיינים סוערים נגד הטרדות מיניות וניצול יחסי מרות במקומות עבודה. כמו כל הליברלים, פאליה נוטה גם לראות בשלילה את הטענות שנשים זקוקות להגנה מיוחדת, למשל נגד הניצול המיני ברחבי הקמפוסים. לדעתה, לא ניתן לדרוש בו זמנית שוויון זכויות והגנת יתר בחוק.

ברם, פאליה מבקרת גם את ההיבטים התיאורטיים יותר של הפמיניזם. לדעתה, הגל הרדיקלי הנוכחי של תנועות הנשים אינו מכיר מספיק את השורשים של עצמו. מדובר בשלושה זרמים רעיוניים שמהווים במידה רבה "תועבה" בעולם הליברליזם הרדיקלי. הראשון שבהם הוא המחשבה הקלאסית היוונית, ערש התרבות המערבית, שלראשונה השמיעה את הקול של האינדיבידואל הנשי בשיריה של המשוררת סאפפו. השני הוא הקפיטליזם המערבי והמהפכה התעשייתית, ששחררה את הנשים מעול הכביסות ושטיפות הכלים וסיפקה להן את הדרך לפרנס את עצמן מבלי להיות תלויות בגבר. והשלישי הוא היסוד הדתי החזק של התנועה הפמיניסטית המודרנית, שרוב הפעילות הראשונות שלה היו חברות בכת הקוייקרים האמריקנית.

את עתידה של התנועה הפמיניסטית רואה פאליה בגיוון גדול יותר של שורותיה, על ידי שילוב של התפיסות הפמיניסטיות המקובלות בחברות יותר דתיות ושמרניות, שמעלות על נס את ערך המשפחה. כפי שיש מקום לפמיניזם השחור ולפמיניזם הלסבי, מן הראוי שיהיה מקום לפמיניזם של צניעות (כפי שבא לידי ביטוי בספרה של וונדי שליט "בחזרה אל הצניעות") ופמיניזם של פרישות.

זכויות ההורה

נושא הפמיניזם נידון מזווית מפתיעה גם מעל דפי "ספייקד" (Spiked). מדובר בכתב עת בריטי מקוון מיוחד במינו – מעין נושא דגל של מחשבה רדיקלית המצליח (או לפחות מנסה) לדגול ברעיונות של ג'ון סטיוארט מיל ומארקס בו זמנית. ובכן, מאמרה של ג'ני בריסטו (Bristow) דן בקשר בין הפמיניזם לביקורת המרקסיסטית של רעיון המשפחה. בריסטו מסכמת את הטענה הידועה של פרידריך אנגלס, לפיה המשפחה נוצרה כמבנה חברתי המאפשר העברת הון, וממילא החברה הבורגנית משמרת את המשפחה כחלק מהשאיפה לשמר את השליטה באמצעי הייצור. עמדה זו של אנגלס עוררה את הביקורת הניאו מרקסיסטית על מוסד המשפחה באופן כללי כמוסד מדכא, ביקורת שהתפתחה עם עליית הגל השני של התנועה הפמיניסטית שראה בגברים כשלעצמם מעמד עוין. התוצאה הבלתי נמנעת היתה התפתחות העוינות כלפי הגברים והרס מערכת היחסים המשפחתית. הפמיניזם הרדיקלי החדש פיתח תפיסה של האישה כקורבן נצחי וכבל את הנשים לדימוי עצמי קורבני שמנע מהן שוויון אמיתי.

בריסטו מוסיפה לדיון הזה רובד נוסף. לדבריה, התרבות ששמה את האינדיבידואל מעל לכל מסגרת הולכת ומתפשטת, ופגיעתה בתא המשפחתי נעשית חריפה יותר ויותר. המדינה מתערבת בצורה מסיבית במערכת היחסים שבין הורים לילדים דרך המערכת המסועפת של טיפול ורווחה, מערכת שפעמים רבות רואה במשפחה זירת התגוששות של אינטרסים סותרים בין האינדיבידואלים השונים במקום לראות בה מערכת יחסים. היא מפרידה את בני המשפחה אחד מן השני ומעודדת את התלות שלהם במדינה. ה"תרבות הטיפולית" נוהגת להאשים את ההורים בבעיות ובמצוקות של הילדים ולעודד בכך את הנתק הבין-דורי. לכן בריסטו מטיפה אף היא להקמת תנועה – תנועה לשחרור ההורים. שחרור מזרועותיה של ה"תרבות הטיפולית", והחזרה של הסמכות ההורית כערך בסיסי של הגרעין המשפחתי.

אהבה שונה

הנושא של קשר הורים-ילדים מעסיק גם את קתרין ניקול במאמרה ב"ניו אטלנטיס", הרבעון השמרני למדע וטכנולוגיה שאת עורכו, יובל לוין, הזכרתי בסקירה הקודמת. מאמרה של ניקול עוסק בהתמודדות של הורים לילדים בעלי תסמונת דאון. המאמר נפתח בתגלית מעניינת, לפיה הצייר האיטלקי של עידן הרנסאנס, אנדריאה מנטניה, צייר את דמותו של ישו הקטן כשהוא נעזר בילד בעל תסמונת דאון. ככל הנראה מדובר בבנו של המעסיק של מנטניה – הרוזן גונגזה ממנטואה. עובדה מעניינת היא שמנטניה – שאחד מארבעה עשר ילדיו סבל אף הוא ככל הנראה מתסמונת דאון – בחר דווקא בילד הזה כדי לצייר את הסמל של החמלה האנושית.

מאמרה של ניקול סוקר מספר ספרים חדשים שהתפרסמו על ההתמודדות האישית של הורים וילדים בעלי תסמונת דאון. מצד אחד, בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי באיכות חייהם של בעלי התסמונת, הודות לפיתוח סוגי הטיפול השונים, הגנה חוקית במקומות העבודה ותוכניות שונות של שילוב בקהילה. בעלי התסמונת ידועים כאנשים חברותיים במיוחד, וסוכנויות האימוץ מדווחות על ביקוש גבוה לילדים בעלי תסמונת דאון. עם זאת, רוב ההורים שמגלים את התסמונת בשלבי ההריון מחליטים לבצע הפלה. כיום ההמלצה היא שכל אישה תעבור מבדקי הריון לגילוי תסמונת דאון אצל העובר, אך המידע הנגיש להורים הוא מצומצם יחסית ולרוב כולל תחזיות קודרות על עתידו של הילד, ללא הצעה של קבוצות תמיכה להורים של בעלי התסמונת וכדומה. השתתפות בקבוצות אלו הוכיחה את עצמה כגורם חשוב ביותר בהחלטה ההורית להמשיך או להפסיק את ההריון.

בספרים שניקול סוקרת, הורים מספרים על החוויות שלהם: על ההתלבטות "להפיל או לא להפיל", כאשר לעיתים ההחלטה נדרשת בטווח של יממה; על הלחץ הכבד לבצע הפלה; על הליכי האבל וצער האובדן שנוצרים, באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר הילד נולד ואיתו נגוזה התקווה לתינוק ה"נורמלי"; ועל ההתמודדות ארוכת הטווח עם הילד החריג שרוצה את מה שכולנו רוצים – לחיות חיים מלאים ומאושרים ולהיות מקובל בחברה ובקהילה. מגיע השלב שבו ההורים מסבירים לילד שכשם שיש אנשים עם גובה שונה, צבע עיניים שונה ומשקל שונה, כך ישנם אנשים עם יכולות למידה שונות, כאשר חלקם לומדים מהר ואחרים לאט, אולי לאט מאוד, אך למידתם האיטית אינה מונעת מהם לעשות את רוב הדברים שכל האנשים עושים.

אחד המחברים אף השווה את הלידה של הילד החריג במשפחה להגעה פתאומית להולנד בטיסה שיעדה המקורי היה איטליה. לא מדובר בהתרסקות או אסון, אלא בהגעה למקום שונה מהמצופה, אך בעל קסם משל עצמו. המקום בו הוריהם של בעלי תסמונת דאון מגדלים אותם באהבה וחבריהם דואגים להשתלבותם החברתית הוא מקום שבו לומדים כי כל צורת חיים היא ברכה ובעלת ערך, ושאהבה מאפשרת לגדול ולצמוח גם במקום קשה.

חמלה כמרפא

כבר הזכרתי במדור הזה את הרבעון המיוחד ויוצא הדופן "אין קרקטר" (In Character), שכל גיליון שלו מוקדש לדיון בינתחומי בתכונת אופי אנושית מסוימת. הגיליון החדש שיצא אחרי הפסקה של כמעט שנה מוקדש לנושא של חמלה. מאמרה של שרלוט אלן דן בסוגיה המורכבת של שימוש בחמלה בקרב הרופאים והשחיקה שעלולה להתרחש בתחום העיסוק הזה.

רופאים שונים מוצאים דרכים שונות להתמודד עם השחיקה המקצועית ועם החובה להקדיש תשומת לב אישית לחולים הרבים. חלקם מוצאים עניין בתפיסות דתיות, אחרים רואים במעין "גאוות יחידה" מקצועית את הדרך הראויה לשרת את החולה על הצד הטוב ביותר. דוגמה אחת בעניין היא התפתחותה של תנועת ההוספיסים המודרנית. תחילתה בארה"ב של שנות הארבעים, כאשר אחות מוסמכת ועובדת סוציאלית בשם סיסלי סונדרס פגשה בבית החולים של לונדון פליט יהודי מגטו ורשה בשם דוד טסמה. הוא נמלט לבריטניה ורק שם גילה את עובדת היותו חולה סרטן. אישיותו של טסמה עוררה רגשות עמוקים אצל סונדרס, ונוצרה ביניהם זיקה נפשית ייחודית למרות הפער הלשוני. לאחר שטסמה הלך לעולמו, סונדרס החליטה להקדיש את חייה לכך שהאנשים הגוססים יזכו לסיים את ימיהם בצורה המכובדת, הטובה והמשוחררת מכאבים ביותר שאפשר.

 

ססלי סונדרס

הדבר לא היה מובן מאליו כלל בשנים ההן, שכן החולים הסופניים נחשבו למעמסה על מערכת הבריאות והיתה נטייה לקמץ כלפיהם במתן משככי כאבים. בכלל, כל התחום של רפואת הכאב היה עדיין בחיתוליו. בשנות השישים התפתחה גם התנועה התומכת בהמתת החסד. סונדרס, שהייתה נוצרייה אוונגליסטית, התנגדה בתוקף לרעיון המתת החסד והאמינה כי טיפול משכך כאבים וסביבה ידידותית מאפשרים לסיים את החיים בצורה הרבה יותר מכובדת. בשנת 1967 היא הקימה את ההוספיס הראשון בבריטניה, סנט קריסטופר, שיישם את התפיסות שלה בכך שיצר סביב המאושפזים אווירה נעימה השונה מזו של בית החולים, עם גישה פתוחה לבני המשפחה, הילדים ואף בעלי החיים. בתחילת שנות התשעים כבר היו בבריטניה לא פחות מ-173 הוספיסים שהתבססו על התפיסה של סונדרס, ובארה"ב הוקמו כ-2,000 מוסדות כאלו. סונדרס זכתה למספר כיבודים יוקרתיים בארצה ומחוץ לה, ולפני שלוש שנים הלכה לעולמה בהוספיס שיסדה, כשהיא בת תשעים.

נוירונים במראה

המאמר של ברוס גרירסון (Grierson) באותו הגיליון עוסק בחקר של ההיבטים הנוירופסיכולוגיים שמאפשרים לאנשים להתנהג בחמלה לזולת. מדובר בנוירונים שמשקפים לנו את הרגשות של הזולת בצורה של הבנה מה היינו מרגישים באותו מצב. אנשים שסובלים מבעיות בפעולת הנוירונים האלו – למשל האוטיסטים שאינם מודעים לרגשות שיש לזולת או הפסיכופתים שנהנים לגרום לאחרים סבל – חיים בעולם שבו הרגשות שלהם מנותקים מאלו של האחרים.

כך למשל, המאמר מספר על ניסוי שבו התבקשו מספר אנשים להכריע בדילמות של חיים ומוות, תוך כדי בדיקת השיקולים המשפיעים על החלטותיהם. ניתנה להם המשימה לבלום רכב עמוס נוסעים הדוהר אל התהום, כאשר ידוע שכתוצאה מהבלימה ייהרג אדם אחד. רוב האנשים הכריעו שעדיף לבלום את הרכב ולהקריב את חייו של אדם אחד, מתוך שיקולי רווח-הפסד. במקרה שני, האפשרות להציל את חיי האנשים היתה תלויה בזריקה בפועל של אחד מהם מהרכב תוך שמיעת זעקותיו. כאן רבים מן המשתתפים הפעילו את השיקול הרגשי האמפתי – הם היו מסוגלים לחשוב מה עלול אדם כזה להרגיש ולהזדהות איתו.

ניסוי אחר שנעשה על נזירים הבודהיסטים כלל מיפוי של אזורי המוח השונים שלהם בעת מדיטציה שמכוונת להתפשטות התודעה החומלת כלפי כל העולם. תמונות ההדמיה שהפיק המחשב הראו כי הפעילות במוחם של הנזירים עוברת מן החלקים הרציונליים של האונה המצחית לחלקים שאחראים על החלקים הרגשיים העמוקים יותר, שמאפשרים להרחיב את התודעה לסבל לא רק של הזולת האנושי, אלא של כל היצורים החיים בכלל. תפיסת הזולת כאובייקט מתחלפת בתפיסתו כיצור חי שהוא בדיוק כמוני.

מורים נבוכים

 
 

שער הספר

הדיון הציבורי בישראל בנושא העלייה הרוסית של שנות התשעים עבר טרנספורמציה מעניינת. בתחילה, היתה העלייה הגדולה במוקד העין הציבורית, עקב מגוון גדול של מצוקות כלכליות וחברתיות. אך לאחר שהכלכלה הישראלית הצליחה לספוג אל תוכה מיליון עולים בלי קריסה או אפילו זעזועים גדולים, קרה דבר מעניין. נוצר פער בין השתלבותם הסוציו-אקונומית של העולים לזו התרבותית.

מבחינה כלכלית, רוב העולים מרוסיה עזבו במהירות יחסית את מקומם בעשירון התחתון והתמקמו בשלבים הבינוניים של הסולם. ה"פרופסור" הפרדיגמטי, שטאטא את הרחוב בתחילת שנות התשעים, הפך בשנת 2008 אם לא למרצה נכבד, לפחות למנהל מעבדה עם רכב ומשכנתא. אך מצד שני, ההשתלבות הסוציו-אקונומית לא הלכה יד ביד עם ההשתלבות התרבותית. התגבשה בארץ קהילה די אסרטיבית של עולי רוסיה, שאינה רואה את עצמה כקהילת מהגרים שבמקרה נכלאו ללבנט, אלא מזדהה בראש ובראשונה עם עצמה. מדובר במרחב תרבותי יחסית סגור שאינו מוכר לרוב הישראלים. גם כשמדובר בנערים ונערות שעלו לארץ בגיל מאוד צעיר, "רוסיותם" לא עזבה רבים מהם וחייהם הרוחניים נשארו מעין חידה בעיני הוותיקים. המטען התרבותי של העולים אינו מעורר עניין אצל ישראלים ותיקים, העולים מצידם אינם עושים מאמצים ללמוד את התרבות המקומית, וכתוצאה מזה גם המושג "תרבות ישראלית" נתפס בעיני עולים רבים כאוקסימורון. בפולמוסים שונים קיימת נטייה להאשמה הדדית של ה"רוסים" ו"הישראלים" בהסתגרות וסנוביות מחד גיסא וברדידות ותוקפנות מאידך גיסא.

אולי בשל כל אלה, יש מי שהחליטו לנסות ולנהל את הדיון במסלול אחר. שני עולים ותיקים, אחד מקנדה ואחד מצ'כוסלובקיה, דניאל מרום ומיקי מילר, חברו לחוקר הרוסי המעורה מאוד בחוויה הישראלית, שמעון פריז'סקי, והחליטו לערוך מפגש בין-תרבותי מסוג אחר. בחסותה של קרן מנדל להכשרת מנהיגות, התאספו במשך שנה תריסר מורים, מחציתם ישראלים ותיקים ומחציתם עולים, הקשורים לפרויקט החינוכי המיוחד "שבח מופ"ת" (עליו בהמשך), ודנו בהקשרים שונים של המפגש בין הזהות היהודית–רוסית לבין החוויה הישראלית. בשלבים שונים צורפו גם תלמידי בית הספר "שבח מופ"ת" לדיאלוג. בעקבות השיחות בחדר הסגור התקיימה עבודה חינוכית והקבוצה יצאה לביקור משותף ברוסיה. הפרויקט כלל דיון בקשת רחבה ביותר של נושאים, מחוויות הילדות דרך תפיסת השואה, זהות יהודית וציונות, דרכי הוראה והקניית הידע, לבטים אישיים וחרדות הדדיות. השיח החופשי הונחה במקצועיות, לאחר מכן עבר הליך של מיון ועריכה, וכעת מופיע לפנינו כספר עב כרס. התוצר מרשים בעומק השילוב בין ההיבט האישי והמחקרי, בהיקף הנושאים הנידונים, ביכולת לגעת בעומק הדברים ובנימה האנושית והאישית מאוד של חלק מהדברים.

בית הספר "שבח מופ"ת" הוא פרויקט חינוכי יוצא דופן (מופ"ת –  מתמטיקה, פיסיקה ותרבות). מדובר בתיכון תל אביבי מקצועי שהיה בתקופת השפל שלו בתחילת שנות ה-90. בדיוק אז נפתחו שערי ברית המועצות ובית הספר קלט תלמידים רבים יוצאי רוסיה. יחד איתם הגיע לבית הספר מורה ותיק ומנהלם של מספר בתי ספר בעבר, יעקב מוזגנוב. הוא החליט להקים בארץ דגם ייחודי של בתי ספר עם הוראה מוגברת, הן של המקצועות הריאליים (בעיקר פיסיקה ומתמטיקה) והן של ההומניסטיקה. היוזמה צברה תאוצה, וכיום לומדים בביה"ס כ-1,400 לתמידים, רובם – כמו גם כשליש מהמורים – הם יוצאי רוסיה.

הספר נפתח בציטוט של הוגה הדיאלוג הגדול מרטין בובר: "…וכמובן, שום איש אינו יכול לדעת מראש מה יהיה דבר זה (שהוא יאמר): שיחה כהווייתה אינה בהכנה". זה טבעו של דיאלוג אמיתי – ברגע שמשתחררים מהצורך לדברר ולייצג, ומשיחים את הדברים היוצאים מן הלב, כל הצדדים עשויים להיות מופתעים. הכְּנות הרבה של הספר מאפשרת לשני הצדדים התבוננות ביקורתית מאוד על עצמם, הבטה שאינה באה מתוך תוקפנות או מאבקי כוחות, אלא כתוצאה מבירור נוקב מול העצמי ומול פניו של האחר. הרשימה המלאה של המתדיינים אמנם מופיעה בספר, אך העורכים – בהחלטה מבריקה, לדעתי – פרסמו את הדיאלוגים ללא שמות, כך שלא תהיה אפשרות לדעת האם הדובר הוא "רוסי" או "ישראלי". כך מאפשר הספר לכל אחד להתעמת עם ההיגדים הנוקבים והבלתי שגרתיים לעתים.

הדיון מתחיל בעיסוק סביב חוויות הילדות והגן. כבר שם מתפתח הוויכוח הראשון בין ה"רוסים" ל"ישראלים" – עד כמה יש לילד הקטן חופש בחירה? האם יש לאפשר לו לבחור דברים אף שנדמה לנו שהוא עצמו טרם מבין את משמעות בחירתו? מהו גן הילדים – גן העדן שבו על הילד לבלות את שנות חייו הראשונות בחדווה, או המקום הראשון שבו לומד הילד להסתגל למסגרות, להיות אחראי וממושמע? בהמשך עולה שאלת ההוראה. מורים עולים רבים מספרים על הסיבות לכך שבקרב האינטלקטואלים הרוסים בבריה"מ היה קיים דגש כל כך חזק על לימודי מתמטיקה ופיזיקה. הם מתארים חוויה של מדינה טוטליטרית, כשיד המפלגה מנחיתה תכתיבים אידיאולוגיים בתחומי מדעי הרוח והחברה ומדכאת באלימות את כל מי שחושב אחרת, תוך עקירת כל מראה עין של חשיבה ביקורתית. במצב הזה, משוואות מתמטיות ונוסחאות פיסיקליות הן שני התחומים היחידים שבהם אין ידה של האידיאולוגיה שלטת וניתן לומר את האמת, להתווכח ולבקר. כך נוצרה בחינוך הרוסי מסורת של טיפוח המצוינות האקדמית, בעיקר בתחום הריאלי, ולימים התרחבה, בעידן הפוסט-סובייטי, לתחום ההומניסטיקה, כשחלק מבתי הספר מנסים לשחזר את המסורת של התיכונים העיוניים של רוסיה הקדם-סובייטית. המורים הישראלים התרשמו מהדברים באופן בלתי אמצעי כאשר ביקרו ברוסיה והגיעו לבית ספר מתמטי, לבית ספר עיוני ולבית ספר יהודי. ההתרשמות היא כפולה: מצד אחד ניכרים ההישגים הלימודיים של חניכי המסגרות השמרניות בשיטה הרוסית-סובייטית הישנה, ורבים מן המורים בישראל מהרהרים בשאלה כיצד להחזיר לבית הספר את תדמית המוסד שהתלמידים מגיעים אליו ללמוד ולא לבלות; אך מצד אחר, רבים שמים לב להזנחה המסוימת של ההתפתחות הרגשית שמתקיימת על כורחה במסגרת שהיא כל כך תובענית.

כשעוברים לדיון בזהות היהודית, אף כאן מתגלות הפתעות. למשל, בדיון על משמעותה של השואה מתברר כי רבים מן התלמידים מרוסיה עברו תהליך שהוא מעין תשקיף נגדי לבני גילם בישראל. התפיסה הישראלית, נוסח "שואה וגבורה", נהגה בהתחלה להדגיש את הגבורה של מורדי גטו וורשה בניגוד להמונים שהלכו "כצאן לטבח", ורק עם הזמן התפתחה במיתוס הישראלי גישה שאפשרה גם יחס אמפתי לקורבנות. אך מתברר כי אצל רבים מן העולים קיימת תפיסה הפוכה. חלקם יודעים מעט על השואה, עקב השתקתה בחינוך הסובייטי וגם עקב התפיסה של הוראת השואה בישראל כמשהו "רשמי וממסדי". מאידך גיסא, הם נוהגים להעלות על נס את הלוחמה של כחצי מיליון יהודים רוסים בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. חשוב לדעתם להדגיש שהיהודים לא היו רק קורבנות המלחמה, אלא לחמו באויב בצורה פעילה, הן במסגרות הצבא והן כפרטיזנים. מכאן גם גאוותם הגדולה של הלוחמים הוותיקים בחג התשיעי למאי – יום כניעתה של גרמניה לברית המועצות. יום זה הפך בברית המועצות לחג של תהלוכות ניצחון ורובם חושבים שמן הראוי למסד אותו כחג רשמי גם בישראל.

גישת העולים אל החגים ואל המסורת היהודית בכלל היא מורכבת ביותר. המורכבות הזו חריגה במידת מה בנוף הישראלי, שכן מבחינת המאפיינים הסוציולוגיים הבסיסיים שלהם, עולי רוסיה הם קהל היעד המובהק של מר"צ, אשכנזים חילונים משכילים בני המעמד הבינוני. אלא שמדובר גם באנשים שרובם נוטים בדעותיהם ימינה ממרכז המפה הפוליטית ושמרנים באורחות חייהם האישיים, ולא רק בחינוך. המורכבות הנוספת היא כמובן הגדרתם העצמית היהודית של רבים מן העולים, שעומדת בסתירה למעמדם ולהגדרתם ההלכתית. מדובר בקונפליקט טעון שמתבטא בדרכים רבות – מההתמודדות עם הוראת התנ"ך לתלמידים חילונים ועד הלבטים סביב סוגיית הגיור. הספר מתאר קהילה ייחודית של אינטלקטואלים יוצאי רוסיה שחזרו בתשובה ושייכים למה שמקובל לכנות "הציבור הדתי-לאומי". הם הקימו מרכז רוחני בשם "מחניים" שעוסק בקירוב רחוקים. אחד הדברים שהמרכז עוסק בהם הוא הוראת יהדות למעוניינים להתגייר. פעילת המרכז אירה דשבסקי מספרת בספר ש-99% מהבוגרים שלהם מתגיירים, וזאת בשעה שהם אינם מפעילים כל לחץ להתגייר, אלא משתדלים בעיקר להציג את היהדות בצורה מקיפה ורלוונטית. לדבריה, הצלחתם הרבה נובעת דווקא מהעדר הרצון לכפות. כלשונה, "מחניים" רואה בתלמידים אנשים שבאו ללמוד ולא "נזקקי גיור" – כפי שהם מוגדרים לעיתים בידי הממסד הישראלי.
הספר ממשיך לפתח את נושא תפיסת היהדות והציונות. אחד העורכים, שמעון פריז'סקי, מציג תפיסה מאתגרת מאוד. לדעתו, אבד הכלח על האידיאולוגיה הציונית של שלילת הגולה. התפוצות ראויות להתקיים לצידה של ישראל כשהן מקיימות את הרב-לשוניות היהודית במקביל לשיח עם התרבות הדומיננטית של המקום. פריז'סקי כופר בראייה של יהודי ברית המועצות לשעבר כ"כלים ריקים" מיהדות וטוען כי התפתחה שם יהדות אחרות ומיוחדת עם מורשת ייחודית משלה. עם זאת, פריז'סקי כופר במקביל בתפיסות האנטי ציוניות של דניאל בויארין, למשל, שמעלות על נס את היהדות הגלותית. לדבריו היהדות אמורה לעמוד במבחן המוסרי של הריבונות, וכל עוד אינה עומדת בו הרי שהיתרון המוסרי של היהודי הגלותי דומה (כאמרתו של ברנר) לסריס שמשתבח בכך שאינו רודף נשים.

ביקורת נוספת מושמעת בספר גם כלפי יחסם של העולים למטען התרבותי של עצמם. רבים מעולי רוסיה נוהגים להפליג בתיאורי יופיה ועושרה של השפה הרוסית ולהנגיד אותה לעוני ולדלות של העברית, שהיא כביכול שפה חדשה מבחינה ספרותית. כתוצאה מכך נוצר מצב פרדוקסלי שבו חלק מהעולים מזלזלים בתרבות הישראלית הגבוהה, אינם מכירים אותה, וממשיכים לטעון לעליונות התרבותית של הרוסית מבלי לבחון את עמדתם בצורה השוואתית.

התיאורים האישיים של תהליך הקליטה המופיעים בספר הם חיים ומלאי עוצמה. סיפורו של המחנך זאב דגני מזעזע. הוא מתאר את חווית הקליטה שלו בארץ כאונס תרבותי, מעשה שנכפה עליו בניגוד לרצונו וגרם לטראומות נפשיות. רבים מהתלמידים העולים מתארים חוויות של מכות והתעללות בבתי הספר. על אף שמדובר לרוב בילדים שעלו בגיל 7-8 והם דוברי עברית וישראלים לכל דבר, משהו הבחין והבדיל אותם בעיני הסביבה. לכן, עבור רבים היתה המסגרת של "שבח מופ"ת" רווח והצלה, שאפשרה להם לסיים את לימודי בית הספר. עדות זו מציבה סימן שאלה על תיאוריות האינטגרציה למיניהן. עם זאת, טלטלות הנפש של המתבגרים העולים אינן תוצאה של הניכור הישראלי בלבד. דבריו הנוקבים של הפסיכולוג יבגני טרטקובסקי מדברים על הטראומה שחוו רבים מילדי העולים, וכמובן העולים עצמם, עקב התפרקותה של ברית המועצות, שהיתה עבורם תשתית היציבות הנפשית, שיום אחד פשוט קרסה תחתיה והביאה במקומה הרבה חופש ויחד עמו חוסר ביטחון וחוסר יציבות. בנוסף, לחלק מן העולים היו ציפיות לעתיד ורוד בארץ ולהשתלבות מהירה, חלקה ומושלמת של הילדים. הציפיות התנפצו והביאו איתן תחושה של תסכול, כדרכן של ציפיות שנתבדו. האחריות לאיחוי השבר היא על כולנו, אומר טרטקובסקי, עולים כוותיקים.

אי אפשר שלא להזכיר את דברי הסיכום האישיים והמרגשים של העורכים. דניאל מרום מתאר עלייה מטורונטו השלווה והבורגנית, שם לא מצא מה שירווה את צמאונו לרוח ולחווית חיים ממשית. הוא מתאר את חלומם של הישראלים על קנדה כתפיסה של מעין ארץ מובטחת של שלווה ונועם, דבר שרחוק מאוד מן המציאות, לדבריו. מיקי מילר מתאר את דרכו ובוחן את הדמיון ואת השוני בין העולים של שנות ה-50 לבין עולי רוסיה היום. שמעון פריז'סקי מתאר את דרכו כיהודי רוסי, ששולט בעברית על בוריה ומעורה היטב בחיי התרבות בארץ, ובכל זאת חי ברוסיה, עושה את עבודתו באוניברסיטה היהודית במוסקבה ולא נושא תעודת זהות ישראלית, מתוך אמונה עקרונית בחיי שילוב של גולה וישראל.

אין כל אפשרות להכיל את מכלול ההיבטים של הספר העשיר הזה ואת כל הדילמות שבהן הוא מתלבט, וקצר המצע מהשתרע. מן הראוי לברך את העורכים ואת המשתתפים על ההישג שיצא מתחת ידם ועל האפשרות שהעניקו לנו להציץ אל השיח שיצרו. בשיח עולים תכנים רגשיים ואינטלקטואליים כאחד, הנדונים במספר הקשרים – אישי, לאומי ואקדמי. כל חלק כולל הרהורים עיוניים בעקבות כל סדרה של שיחות, ומי שחפץ בכך יכול להתמקד רק בשיחות או רק בתכנים העיוניים. הישגו העיקרי של הספר טמון אולי ביכולת להראות את האפשרות לשיח של אמת עם השונה והאחר. שיח שאמנם כולל לעיתים משקעים, אך גם נכונות רבה להקשיב. נכונות שנכנסת לליבה של כל מבוכה וגוברת עליה.
 
 מכון מנדל למנהיגות