מורים נבוכים

 
 

שער הספר

הדיון הציבורי בישראל בנושא העלייה הרוסית של שנות התשעים עבר טרנספורמציה מעניינת. בתחילה, היתה העלייה הגדולה במוקד העין הציבורית, עקב מגוון גדול של מצוקות כלכליות וחברתיות. אך לאחר שהכלכלה הישראלית הצליחה לספוג אל תוכה מיליון עולים בלי קריסה או אפילו זעזועים גדולים, קרה דבר מעניין. נוצר פער בין השתלבותם הסוציו-אקונומית של העולים לזו התרבותית.

מבחינה כלכלית, רוב העולים מרוסיה עזבו במהירות יחסית את מקומם בעשירון התחתון והתמקמו בשלבים הבינוניים של הסולם. ה"פרופסור" הפרדיגמטי, שטאטא את הרחוב בתחילת שנות התשעים, הפך בשנת 2008 אם לא למרצה נכבד, לפחות למנהל מעבדה עם רכב ומשכנתא. אך מצד שני, ההשתלבות הסוציו-אקונומית לא הלכה יד ביד עם ההשתלבות התרבותית. התגבשה בארץ קהילה די אסרטיבית של עולי רוסיה, שאינה רואה את עצמה כקהילת מהגרים שבמקרה נכלאו ללבנט, אלא מזדהה בראש ובראשונה עם עצמה. מדובר במרחב תרבותי יחסית סגור שאינו מוכר לרוב הישראלים. גם כשמדובר בנערים ונערות שעלו לארץ בגיל מאוד צעיר, "רוסיותם" לא עזבה רבים מהם וחייהם הרוחניים נשארו מעין חידה בעיני הוותיקים. המטען התרבותי של העולים אינו מעורר עניין אצל ישראלים ותיקים, העולים מצידם אינם עושים מאמצים ללמוד את התרבות המקומית, וכתוצאה מזה גם המושג "תרבות ישראלית" נתפס בעיני עולים רבים כאוקסימורון. בפולמוסים שונים קיימת נטייה להאשמה הדדית של ה"רוסים" ו"הישראלים" בהסתגרות וסנוביות מחד גיסא וברדידות ותוקפנות מאידך גיסא.

אולי בשל כל אלה, יש מי שהחליטו לנסות ולנהל את הדיון במסלול אחר. שני עולים ותיקים, אחד מקנדה ואחד מצ'כוסלובקיה, דניאל מרום ומיקי מילר, חברו לחוקר הרוסי המעורה מאוד בחוויה הישראלית, שמעון פריז'סקי, והחליטו לערוך מפגש בין-תרבותי מסוג אחר. בחסותה של קרן מנדל להכשרת מנהיגות, התאספו במשך שנה תריסר מורים, מחציתם ישראלים ותיקים ומחציתם עולים, הקשורים לפרויקט החינוכי המיוחד "שבח מופ"ת" (עליו בהמשך), ודנו בהקשרים שונים של המפגש בין הזהות היהודית–רוסית לבין החוויה הישראלית. בשלבים שונים צורפו גם תלמידי בית הספר "שבח מופ"ת" לדיאלוג. בעקבות השיחות בחדר הסגור התקיימה עבודה חינוכית והקבוצה יצאה לביקור משותף ברוסיה. הפרויקט כלל דיון בקשת רחבה ביותר של נושאים, מחוויות הילדות דרך תפיסת השואה, זהות יהודית וציונות, דרכי הוראה והקניית הידע, לבטים אישיים וחרדות הדדיות. השיח החופשי הונחה במקצועיות, לאחר מכן עבר הליך של מיון ועריכה, וכעת מופיע לפנינו כספר עב כרס. התוצר מרשים בעומק השילוב בין ההיבט האישי והמחקרי, בהיקף הנושאים הנידונים, ביכולת לגעת בעומק הדברים ובנימה האנושית והאישית מאוד של חלק מהדברים.

בית הספר "שבח מופ"ת" הוא פרויקט חינוכי יוצא דופן (מופ"ת –  מתמטיקה, פיסיקה ותרבות). מדובר בתיכון תל אביבי מקצועי שהיה בתקופת השפל שלו בתחילת שנות ה-90. בדיוק אז נפתחו שערי ברית המועצות ובית הספר קלט תלמידים רבים יוצאי רוסיה. יחד איתם הגיע לבית הספר מורה ותיק ומנהלם של מספר בתי ספר בעבר, יעקב מוזגנוב. הוא החליט להקים בארץ דגם ייחודי של בתי ספר עם הוראה מוגברת, הן של המקצועות הריאליים (בעיקר פיסיקה ומתמטיקה) והן של ההומניסטיקה. היוזמה צברה תאוצה, וכיום לומדים בביה"ס כ-1,400 לתמידים, רובם – כמו גם כשליש מהמורים – הם יוצאי רוסיה.

הספר נפתח בציטוט של הוגה הדיאלוג הגדול מרטין בובר: "…וכמובן, שום איש אינו יכול לדעת מראש מה יהיה דבר זה (שהוא יאמר): שיחה כהווייתה אינה בהכנה". זה טבעו של דיאלוג אמיתי – ברגע שמשתחררים מהצורך לדברר ולייצג, ומשיחים את הדברים היוצאים מן הלב, כל הצדדים עשויים להיות מופתעים. הכְּנות הרבה של הספר מאפשרת לשני הצדדים התבוננות ביקורתית מאוד על עצמם, הבטה שאינה באה מתוך תוקפנות או מאבקי כוחות, אלא כתוצאה מבירור נוקב מול העצמי ומול פניו של האחר. הרשימה המלאה של המתדיינים אמנם מופיעה בספר, אך העורכים – בהחלטה מבריקה, לדעתי – פרסמו את הדיאלוגים ללא שמות, כך שלא תהיה אפשרות לדעת האם הדובר הוא "רוסי" או "ישראלי". כך מאפשר הספר לכל אחד להתעמת עם ההיגדים הנוקבים והבלתי שגרתיים לעתים.

הדיון מתחיל בעיסוק סביב חוויות הילדות והגן. כבר שם מתפתח הוויכוח הראשון בין ה"רוסים" ל"ישראלים" – עד כמה יש לילד הקטן חופש בחירה? האם יש לאפשר לו לבחור דברים אף שנדמה לנו שהוא עצמו טרם מבין את משמעות בחירתו? מהו גן הילדים – גן העדן שבו על הילד לבלות את שנות חייו הראשונות בחדווה, או המקום הראשון שבו לומד הילד להסתגל למסגרות, להיות אחראי וממושמע? בהמשך עולה שאלת ההוראה. מורים עולים רבים מספרים על הסיבות לכך שבקרב האינטלקטואלים הרוסים בבריה"מ היה קיים דגש כל כך חזק על לימודי מתמטיקה ופיזיקה. הם מתארים חוויה של מדינה טוטליטרית, כשיד המפלגה מנחיתה תכתיבים אידיאולוגיים בתחומי מדעי הרוח והחברה ומדכאת באלימות את כל מי שחושב אחרת, תוך עקירת כל מראה עין של חשיבה ביקורתית. במצב הזה, משוואות מתמטיות ונוסחאות פיסיקליות הן שני התחומים היחידים שבהם אין ידה של האידיאולוגיה שלטת וניתן לומר את האמת, להתווכח ולבקר. כך נוצרה בחינוך הרוסי מסורת של טיפוח המצוינות האקדמית, בעיקר בתחום הריאלי, ולימים התרחבה, בעידן הפוסט-סובייטי, לתחום ההומניסטיקה, כשחלק מבתי הספר מנסים לשחזר את המסורת של התיכונים העיוניים של רוסיה הקדם-סובייטית. המורים הישראלים התרשמו מהדברים באופן בלתי אמצעי כאשר ביקרו ברוסיה והגיעו לבית ספר מתמטי, לבית ספר עיוני ולבית ספר יהודי. ההתרשמות היא כפולה: מצד אחד ניכרים ההישגים הלימודיים של חניכי המסגרות השמרניות בשיטה הרוסית-סובייטית הישנה, ורבים מן המורים בישראל מהרהרים בשאלה כיצד להחזיר לבית הספר את תדמית המוסד שהתלמידים מגיעים אליו ללמוד ולא לבלות; אך מצד אחר, רבים שמים לב להזנחה המסוימת של ההתפתחות הרגשית שמתקיימת על כורחה במסגרת שהיא כל כך תובענית.

כשעוברים לדיון בזהות היהודית, אף כאן מתגלות הפתעות. למשל, בדיון על משמעותה של השואה מתברר כי רבים מן התלמידים מרוסיה עברו תהליך שהוא מעין תשקיף נגדי לבני גילם בישראל. התפיסה הישראלית, נוסח "שואה וגבורה", נהגה בהתחלה להדגיש את הגבורה של מורדי גטו וורשה בניגוד להמונים שהלכו "כצאן לטבח", ורק עם הזמן התפתחה במיתוס הישראלי גישה שאפשרה גם יחס אמפתי לקורבנות. אך מתברר כי אצל רבים מן העולים קיימת תפיסה הפוכה. חלקם יודעים מעט על השואה, עקב השתקתה בחינוך הסובייטי וגם עקב התפיסה של הוראת השואה בישראל כמשהו "רשמי וממסדי". מאידך גיסא, הם נוהגים להעלות על נס את הלוחמה של כחצי מיליון יהודים רוסים בצבא האדום בזמן מלחמת העולם השנייה. חשוב לדעתם להדגיש שהיהודים לא היו רק קורבנות המלחמה, אלא לחמו באויב בצורה פעילה, הן במסגרות הצבא והן כפרטיזנים. מכאן גם גאוותם הגדולה של הלוחמים הוותיקים בחג התשיעי למאי – יום כניעתה של גרמניה לברית המועצות. יום זה הפך בברית המועצות לחג של תהלוכות ניצחון ורובם חושבים שמן הראוי למסד אותו כחג רשמי גם בישראל.

גישת העולים אל החגים ואל המסורת היהודית בכלל היא מורכבת ביותר. המורכבות הזו חריגה במידת מה בנוף הישראלי, שכן מבחינת המאפיינים הסוציולוגיים הבסיסיים שלהם, עולי רוסיה הם קהל היעד המובהק של מר"צ, אשכנזים חילונים משכילים בני המעמד הבינוני. אלא שמדובר גם באנשים שרובם נוטים בדעותיהם ימינה ממרכז המפה הפוליטית ושמרנים באורחות חייהם האישיים, ולא רק בחינוך. המורכבות הנוספת היא כמובן הגדרתם העצמית היהודית של רבים מן העולים, שעומדת בסתירה למעמדם ולהגדרתם ההלכתית. מדובר בקונפליקט טעון שמתבטא בדרכים רבות – מההתמודדות עם הוראת התנ"ך לתלמידים חילונים ועד הלבטים סביב סוגיית הגיור. הספר מתאר קהילה ייחודית של אינטלקטואלים יוצאי רוסיה שחזרו בתשובה ושייכים למה שמקובל לכנות "הציבור הדתי-לאומי". הם הקימו מרכז רוחני בשם "מחניים" שעוסק בקירוב רחוקים. אחד הדברים שהמרכז עוסק בהם הוא הוראת יהדות למעוניינים להתגייר. פעילת המרכז אירה דשבסקי מספרת בספר ש-99% מהבוגרים שלהם מתגיירים, וזאת בשעה שהם אינם מפעילים כל לחץ להתגייר, אלא משתדלים בעיקר להציג את היהדות בצורה מקיפה ורלוונטית. לדבריה, הצלחתם הרבה נובעת דווקא מהעדר הרצון לכפות. כלשונה, "מחניים" רואה בתלמידים אנשים שבאו ללמוד ולא "נזקקי גיור" – כפי שהם מוגדרים לעיתים בידי הממסד הישראלי.
הספר ממשיך לפתח את נושא תפיסת היהדות והציונות. אחד העורכים, שמעון פריז'סקי, מציג תפיסה מאתגרת מאוד. לדעתו, אבד הכלח על האידיאולוגיה הציונית של שלילת הגולה. התפוצות ראויות להתקיים לצידה של ישראל כשהן מקיימות את הרב-לשוניות היהודית במקביל לשיח עם התרבות הדומיננטית של המקום. פריז'סקי כופר בראייה של יהודי ברית המועצות לשעבר כ"כלים ריקים" מיהדות וטוען כי התפתחה שם יהדות אחרות ומיוחדת עם מורשת ייחודית משלה. עם זאת, פריז'סקי כופר במקביל בתפיסות האנטי ציוניות של דניאל בויארין, למשל, שמעלות על נס את היהדות הגלותית. לדבריו היהדות אמורה לעמוד במבחן המוסרי של הריבונות, וכל עוד אינה עומדת בו הרי שהיתרון המוסרי של היהודי הגלותי דומה (כאמרתו של ברנר) לסריס שמשתבח בכך שאינו רודף נשים.

ביקורת נוספת מושמעת בספר גם כלפי יחסם של העולים למטען התרבותי של עצמם. רבים מעולי רוסיה נוהגים להפליג בתיאורי יופיה ועושרה של השפה הרוסית ולהנגיד אותה לעוני ולדלות של העברית, שהיא כביכול שפה חדשה מבחינה ספרותית. כתוצאה מכך נוצר מצב פרדוקסלי שבו חלק מהעולים מזלזלים בתרבות הישראלית הגבוהה, אינם מכירים אותה, וממשיכים לטעון לעליונות התרבותית של הרוסית מבלי לבחון את עמדתם בצורה השוואתית.

התיאורים האישיים של תהליך הקליטה המופיעים בספר הם חיים ומלאי עוצמה. סיפורו של המחנך זאב דגני מזעזע. הוא מתאר את חווית הקליטה שלו בארץ כאונס תרבותי, מעשה שנכפה עליו בניגוד לרצונו וגרם לטראומות נפשיות. רבים מהתלמידים העולים מתארים חוויות של מכות והתעללות בבתי הספר. על אף שמדובר לרוב בילדים שעלו בגיל 7-8 והם דוברי עברית וישראלים לכל דבר, משהו הבחין והבדיל אותם בעיני הסביבה. לכן, עבור רבים היתה המסגרת של "שבח מופ"ת" רווח והצלה, שאפשרה להם לסיים את לימודי בית הספר. עדות זו מציבה סימן שאלה על תיאוריות האינטגרציה למיניהן. עם זאת, טלטלות הנפש של המתבגרים העולים אינן תוצאה של הניכור הישראלי בלבד. דבריו הנוקבים של הפסיכולוג יבגני טרטקובסקי מדברים על הטראומה שחוו רבים מילדי העולים, וכמובן העולים עצמם, עקב התפרקותה של ברית המועצות, שהיתה עבורם תשתית היציבות הנפשית, שיום אחד פשוט קרסה תחתיה והביאה במקומה הרבה חופש ויחד עמו חוסר ביטחון וחוסר יציבות. בנוסף, לחלק מן העולים היו ציפיות לעתיד ורוד בארץ ולהשתלבות מהירה, חלקה ומושלמת של הילדים. הציפיות התנפצו והביאו איתן תחושה של תסכול, כדרכן של ציפיות שנתבדו. האחריות לאיחוי השבר היא על כולנו, אומר טרטקובסקי, עולים כוותיקים.

אי אפשר שלא להזכיר את דברי הסיכום האישיים והמרגשים של העורכים. דניאל מרום מתאר עלייה מטורונטו השלווה והבורגנית, שם לא מצא מה שירווה את צמאונו לרוח ולחווית חיים ממשית. הוא מתאר את חלומם של הישראלים על קנדה כתפיסה של מעין ארץ מובטחת של שלווה ונועם, דבר שרחוק מאוד מן המציאות, לדבריו. מיקי מילר מתאר את דרכו ובוחן את הדמיון ואת השוני בין העולים של שנות ה-50 לבין עולי רוסיה היום. שמעון פריז'סקי מתאר את דרכו כיהודי רוסי, ששולט בעברית על בוריה ומעורה היטב בחיי התרבות בארץ, ובכל זאת חי ברוסיה, עושה את עבודתו באוניברסיטה היהודית במוסקבה ולא נושא תעודת זהות ישראלית, מתוך אמונה עקרונית בחיי שילוב של גולה וישראל.

אין כל אפשרות להכיל את מכלול ההיבטים של הספר העשיר הזה ואת כל הדילמות שבהן הוא מתלבט, וקצר המצע מהשתרע. מן הראוי לברך את העורכים ואת המשתתפים על ההישג שיצא מתחת ידם ועל האפשרות שהעניקו לנו להציץ אל השיח שיצרו. בשיח עולים תכנים רגשיים ואינטלקטואליים כאחד, הנדונים במספר הקשרים – אישי, לאומי ואקדמי. כל חלק כולל הרהורים עיוניים בעקבות כל סדרה של שיחות, ומי שחפץ בכך יכול להתמקד רק בשיחות או רק בתכנים העיוניים. הישגו העיקרי של הספר טמון אולי ביכולת להראות את האפשרות לשיח של אמת עם השונה והאחר. שיח שאמנם כולל לעיתים משקעים, אך גם נכונות רבה להקשיב. נכונות שנכנסת לליבה של כל מבוכה וגוברת עליה.
 
 מכון מנדל למנהיגות
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 26, 2009 at 1:47 pm

    מאמר מרתק!
    הפרקים הטובים ביותר בספר מתייחסים לגני ילדים ולתפיסת השואה

  • תרבות ישראלית  On ספטמבר 15, 2011 at 9:16 am

    מאמר מעניין אך מעניין אותי יותר מכך הוא מאיפה כל המידע המוטעה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: