על משפחה וחמלה

המשבר העולמי של שוק ההון והזינוק במחירי הנפט ומוצרי המזון ממשיכים להעסיק את כתבי העת בעולם כולו. מאמרו של ג'וליאן גואף (Gough), חתן הפרס הלאומי הבריטי לסיפור הקצר של השנה שעברה, בירחון הבריטי "פרוספקט", עוסק בתפיסה הדתית של ההון.

ענק הסוציולוגיה המודרנית מקס וובר, ובעקבותיו הוגים רבים אחרים, ראו מאז שלהי המאה התשע-עשרה את ההון כסוג חדש של פולחן דתי, עגל זהב חדש בו מאמין העולם הקפיטליסטי. ההוגים של דור האנטי גלובליזציה מחרים-מחזיקים אחריהם ומנסים להציג את העולם כנשלט על ידי שטיפת המוח של התאגידים הגדולים.

האמת, לדעתו של גואף, הפוכה: בני אדם הם אלו המזמינים את התאגידים לספק להם את הסחורה. הטבע האנושי מלמד את עצמו לצרוך ללא גבול, והוא גם שואף לדת החדשה של השוק, מכיוון שהיא מספקת לנו רק את מה שאנחנו רוצים. הקפיטליזם הגלובאלי הוא המבטיח היום את הגאולה והאהבה לעולם כולו. הוא ממלא את כיסיו של הלקוח בכל טובות ההנאה האפשריות, ובעזרת אחת ההמצאות היותר גאוניות של השוק – האשראי – הקפיטליזם גם למד לייצר טובות הנאה יש מאין ולסחור בכסף שלא באמת קיים. ממש כוח עליון.

'פעמונים' נוסח אמריקה

אלא שמתברר כי גם הכוח הזה זקוק למגבלות. מאמרה של ברברה וייטהד ברבעון האמריקני החשוב "אמריקן אינטרסט", בעריכתו של פרנסיס פוקויאמה, עוסק במשבר של שוק ההון בארה"ב ובדרכים לטפל בו. וייטהד היא מנהלת של הפרוייקט הלאומי של ארה"ב למען הנישואין, ולאחרונה פרסמה דו"ח בנושא ההתמודדות עם "תרבות החובות" של ארה"ב. לדעתה, המוסר הקפיטליסטי הקלאסי של מייסדי ארה"ב, שעודד אורח חיים צנוע וחסכונות כדרך חיים, התחלף באורח החיים הבזבזני שמעודד אנשים רבים להיכנס לחובות במקום לחסוך ולעצב את חייהם על פי יכולתם.

נתח הולך וגובר בתקציב של המשפחה הממוצעת של ארה"ב הולך לכיסוי החובות, ומספר האנשים שאינם מסוגלים לעמוד בתשלומים עולה, בשעה שארה"ב מוצפת בכמות ענקית של כרטיסי אשראי מסוגים שונים המעודדים את האנשים לשקוע בחובות. בעוד שבמהלך הגל הכלכלי של שנות התשעים האמריקאי הממוצע החזיק את ראשו מעל המים עם מספר כרטיסי אשראי, כיום רבים מתקשים לסגור את הקצוות בין משכורת למשכורת, אינם מסוגלים לחסוך, ובמקרה של קריסה כלכלית ימצאו את עצמם ללא כל משאבי חילוץ.

גם ההגרלות הממשלתיות משחקות תפקיד לא מבוטל בתרבות החובות של ארה"ב – במיוחד לאור העובדה שהעניים ביותר הם הרוכשים את כרטיסי ההגרלה הרבים ביותר, מתוך חלום לזכות בעושר של חייהם. בינתיים הם משקיעים בחלום הזה את הכסף שיכלו להשקיע בתוכניות חיסכון בטוחות לטווח ארוך. התרבות של כרטיסי האשראי הולכת ומתפשטת גם למעוטי היכולת, כולל סטודנטים ואף תלמידי תיכון, וכך בני הנוער לומדים לבזבז לפני שהם למדו לחסוך.

בתור פתרון מציעה וייטהד קידום של יוזמה כלכלית לאומית למען החיסכון. היא שואבת את השראתה מהקמפיינים הפומביים למען נהיגה בטוחה ונגד העישון שהוכתרו בהצלחה גדולה בארה"ב. בנוסף, על התוכנית לכלול גם בחינה מחודשת של התפיסה לפיה הצריכה היא המקור העיקרי לחוסן הכלכלי של ארה"ב, הקמת רשת לאומית של תוכניות חיסכון הנגישה לכל אמריקאי, הקמת מוסדות חדשים המעודדים כלכלה חסכונית, ומכירת כרטיסי חיסכון יחד עם כרטיסי ההגרלות תחת הסיסמה "כל כרטיס זוכה" – שתהיה גם נכונה במקרה זה. וייטהד אמנם אינה מאמינה בחזרה אל הכלכלה הריכוזית, אך נוטה לראות בפרספקטיבה חיובית את ההתארגנות האזרחית לעידוד תרבות החיסכון, ברוח החזרה לערכים האמריקניים המקוריים.

פמיניזם 2008

 

קמיל פליה

 

 

מאמרה של קמיל פליה מאוניברסיטת בוסטון בכתה העת להומניסטיקה ולימודים קלאסיים "אריון" דן בנושא הפמיניזם.

פאליה, חוקרת העולם הקלאסי ועיתונאית חדת לשון, נחשבת ל"ילדה הרעה" של הפמיניזם האקדמי, שלא חדֵלה לנפץ מיתוסים ולשחוט את הפרות הקדושות הן של הימין השמרני והן של השמאל הפוסט מודרני. הפעם פאליה ממקדת את הביקורת שלה בגל החדש של הפמיניזם שהתעורר בארה"ב סביב ההתמודדות לנשיאות של הילארי קלינטון. פאליה תוקפת את הפעילות הפמיניסטיות (דוגמת האייקון של נשות ארה"ב, גלוריה סטיינם) שקראו להצביע לקלינטון רק בגלל היותה אישה, וקראו לנשים דמוקרטיות תומכות אובמה (כמו פאליה) "בוגדות".

המנטליות הבולשביקית הזו, טוענת פאליה, נמשכת מאז כהונת בעלה של הילארי, אז הפגינו תנועות הנשים בארה"ב הזדהות פאן ליברלית איתו, גם כשברקע התפוצצה פרשיית מוניקה לוינסקי – בה בשעה שאותן תנועות ניהלו קמפיינים סוערים נגד הטרדות מיניות וניצול יחסי מרות במקומות עבודה. כמו כל הליברלים, פאליה נוטה גם לראות בשלילה את הטענות שנשים זקוקות להגנה מיוחדת, למשל נגד הניצול המיני ברחבי הקמפוסים. לדעתה, לא ניתן לדרוש בו זמנית שוויון זכויות והגנת יתר בחוק.

ברם, פאליה מבקרת גם את ההיבטים התיאורטיים יותר של הפמיניזם. לדעתה, הגל הרדיקלי הנוכחי של תנועות הנשים אינו מכיר מספיק את השורשים של עצמו. מדובר בשלושה זרמים רעיוניים שמהווים במידה רבה "תועבה" בעולם הליברליזם הרדיקלי. הראשון שבהם הוא המחשבה הקלאסית היוונית, ערש התרבות המערבית, שלראשונה השמיעה את הקול של האינדיבידואל הנשי בשיריה של המשוררת סאפפו. השני הוא הקפיטליזם המערבי והמהפכה התעשייתית, ששחררה את הנשים מעול הכביסות ושטיפות הכלים וסיפקה להן את הדרך לפרנס את עצמן מבלי להיות תלויות בגבר. והשלישי הוא היסוד הדתי החזק של התנועה הפמיניסטית המודרנית, שרוב הפעילות הראשונות שלה היו חברות בכת הקוייקרים האמריקנית.

את עתידה של התנועה הפמיניסטית רואה פאליה בגיוון גדול יותר של שורותיה, על ידי שילוב של התפיסות הפמיניסטיות המקובלות בחברות יותר דתיות ושמרניות, שמעלות על נס את ערך המשפחה. כפי שיש מקום לפמיניזם השחור ולפמיניזם הלסבי, מן הראוי שיהיה מקום לפמיניזם של צניעות (כפי שבא לידי ביטוי בספרה של וונדי שליט "בחזרה אל הצניעות") ופמיניזם של פרישות.

זכויות ההורה

נושא הפמיניזם נידון מזווית מפתיעה גם מעל דפי "ספייקד" (Spiked). מדובר בכתב עת בריטי מקוון מיוחד במינו – מעין נושא דגל של מחשבה רדיקלית המצליח (או לפחות מנסה) לדגול ברעיונות של ג'ון סטיוארט מיל ומארקס בו זמנית. ובכן, מאמרה של ג'ני בריסטו (Bristow) דן בקשר בין הפמיניזם לביקורת המרקסיסטית של רעיון המשפחה. בריסטו מסכמת את הטענה הידועה של פרידריך אנגלס, לפיה המשפחה נוצרה כמבנה חברתי המאפשר העברת הון, וממילא החברה הבורגנית משמרת את המשפחה כחלק מהשאיפה לשמר את השליטה באמצעי הייצור. עמדה זו של אנגלס עוררה את הביקורת הניאו מרקסיסטית על מוסד המשפחה באופן כללי כמוסד מדכא, ביקורת שהתפתחה עם עליית הגל השני של התנועה הפמיניסטית שראה בגברים כשלעצמם מעמד עוין. התוצאה הבלתי נמנעת היתה התפתחות העוינות כלפי הגברים והרס מערכת היחסים המשפחתית. הפמיניזם הרדיקלי החדש פיתח תפיסה של האישה כקורבן נצחי וכבל את הנשים לדימוי עצמי קורבני שמנע מהן שוויון אמיתי.

בריסטו מוסיפה לדיון הזה רובד נוסף. לדבריה, התרבות ששמה את האינדיבידואל מעל לכל מסגרת הולכת ומתפשטת, ופגיעתה בתא המשפחתי נעשית חריפה יותר ויותר. המדינה מתערבת בצורה מסיבית במערכת היחסים שבין הורים לילדים דרך המערכת המסועפת של טיפול ורווחה, מערכת שפעמים רבות רואה במשפחה זירת התגוששות של אינטרסים סותרים בין האינדיבידואלים השונים במקום לראות בה מערכת יחסים. היא מפרידה את בני המשפחה אחד מן השני ומעודדת את התלות שלהם במדינה. ה"תרבות הטיפולית" נוהגת להאשים את ההורים בבעיות ובמצוקות של הילדים ולעודד בכך את הנתק הבין-דורי. לכן בריסטו מטיפה אף היא להקמת תנועה – תנועה לשחרור ההורים. שחרור מזרועותיה של ה"תרבות הטיפולית", והחזרה של הסמכות ההורית כערך בסיסי של הגרעין המשפחתי.

אהבה שונה

הנושא של קשר הורים-ילדים מעסיק גם את קתרין ניקול במאמרה ב"ניו אטלנטיס", הרבעון השמרני למדע וטכנולוגיה שאת עורכו, יובל לוין, הזכרתי בסקירה הקודמת. מאמרה של ניקול עוסק בהתמודדות של הורים לילדים בעלי תסמונת דאון. המאמר נפתח בתגלית מעניינת, לפיה הצייר האיטלקי של עידן הרנסאנס, אנדריאה מנטניה, צייר את דמותו של ישו הקטן כשהוא נעזר בילד בעל תסמונת דאון. ככל הנראה מדובר בבנו של המעסיק של מנטניה – הרוזן גונגזה ממנטואה. עובדה מעניינת היא שמנטניה – שאחד מארבעה עשר ילדיו סבל אף הוא ככל הנראה מתסמונת דאון – בחר דווקא בילד הזה כדי לצייר את הסמל של החמלה האנושית.

מאמרה של ניקול סוקר מספר ספרים חדשים שהתפרסמו על ההתמודדות האישית של הורים וילדים בעלי תסמונת דאון. מצד אחד, בשנים האחרונות חל שיפור משמעותי באיכות חייהם של בעלי התסמונת, הודות לפיתוח סוגי הטיפול השונים, הגנה חוקית במקומות העבודה ותוכניות שונות של שילוב בקהילה. בעלי התסמונת ידועים כאנשים חברותיים במיוחד, וסוכנויות האימוץ מדווחות על ביקוש גבוה לילדים בעלי תסמונת דאון. עם זאת, רוב ההורים שמגלים את התסמונת בשלבי ההריון מחליטים לבצע הפלה. כיום ההמלצה היא שכל אישה תעבור מבדקי הריון לגילוי תסמונת דאון אצל העובר, אך המידע הנגיש להורים הוא מצומצם יחסית ולרוב כולל תחזיות קודרות על עתידו של הילד, ללא הצעה של קבוצות תמיכה להורים של בעלי התסמונת וכדומה. השתתפות בקבוצות אלו הוכיחה את עצמה כגורם חשוב ביותר בהחלטה ההורית להמשיך או להפסיק את ההריון.

בספרים שניקול סוקרת, הורים מספרים על החוויות שלהם: על ההתלבטות "להפיל או לא להפיל", כאשר לעיתים ההחלטה נדרשת בטווח של יממה; על הלחץ הכבד לבצע הפלה; על הליכי האבל וצער האובדן שנוצרים, באופן פרדוקסלי, דווקא כאשר הילד נולד ואיתו נגוזה התקווה לתינוק ה"נורמלי"; ועל ההתמודדות ארוכת הטווח עם הילד החריג שרוצה את מה שכולנו רוצים – לחיות חיים מלאים ומאושרים ולהיות מקובל בחברה ובקהילה. מגיע השלב שבו ההורים מסבירים לילד שכשם שיש אנשים עם גובה שונה, צבע עיניים שונה ומשקל שונה, כך ישנם אנשים עם יכולות למידה שונות, כאשר חלקם לומדים מהר ואחרים לאט, אולי לאט מאוד, אך למידתם האיטית אינה מונעת מהם לעשות את רוב הדברים שכל האנשים עושים.

אחד המחברים אף השווה את הלידה של הילד החריג במשפחה להגעה פתאומית להולנד בטיסה שיעדה המקורי היה איטליה. לא מדובר בהתרסקות או אסון, אלא בהגעה למקום שונה מהמצופה, אך בעל קסם משל עצמו. המקום בו הוריהם של בעלי תסמונת דאון מגדלים אותם באהבה וחבריהם דואגים להשתלבותם החברתית הוא מקום שבו לומדים כי כל צורת חיים היא ברכה ובעלת ערך, ושאהבה מאפשרת לגדול ולצמוח גם במקום קשה.

חמלה כמרפא

כבר הזכרתי במדור הזה את הרבעון המיוחד ויוצא הדופן "אין קרקטר" (In Character), שכל גיליון שלו מוקדש לדיון בינתחומי בתכונת אופי אנושית מסוימת. הגיליון החדש שיצא אחרי הפסקה של כמעט שנה מוקדש לנושא של חמלה. מאמרה של שרלוט אלן דן בסוגיה המורכבת של שימוש בחמלה בקרב הרופאים והשחיקה שעלולה להתרחש בתחום העיסוק הזה.

רופאים שונים מוצאים דרכים שונות להתמודד עם השחיקה המקצועית ועם החובה להקדיש תשומת לב אישית לחולים הרבים. חלקם מוצאים עניין בתפיסות דתיות, אחרים רואים במעין "גאוות יחידה" מקצועית את הדרך הראויה לשרת את החולה על הצד הטוב ביותר. דוגמה אחת בעניין היא התפתחותה של תנועת ההוספיסים המודרנית. תחילתה בארה"ב של שנות הארבעים, כאשר אחות מוסמכת ועובדת סוציאלית בשם סיסלי סונדרס פגשה בבית החולים של לונדון פליט יהודי מגטו ורשה בשם דוד טסמה. הוא נמלט לבריטניה ורק שם גילה את עובדת היותו חולה סרטן. אישיותו של טסמה עוררה רגשות עמוקים אצל סונדרס, ונוצרה ביניהם זיקה נפשית ייחודית למרות הפער הלשוני. לאחר שטסמה הלך לעולמו, סונדרס החליטה להקדיש את חייה לכך שהאנשים הגוססים יזכו לסיים את ימיהם בצורה המכובדת, הטובה והמשוחררת מכאבים ביותר שאפשר.

 

ססלי סונדרס

הדבר לא היה מובן מאליו כלל בשנים ההן, שכן החולים הסופניים נחשבו למעמסה על מערכת הבריאות והיתה נטייה לקמץ כלפיהם במתן משככי כאבים. בכלל, כל התחום של רפואת הכאב היה עדיין בחיתוליו. בשנות השישים התפתחה גם התנועה התומכת בהמתת החסד. סונדרס, שהייתה נוצרייה אוונגליסטית, התנגדה בתוקף לרעיון המתת החסד והאמינה כי טיפול משכך כאבים וסביבה ידידותית מאפשרים לסיים את החיים בצורה הרבה יותר מכובדת. בשנת 1967 היא הקימה את ההוספיס הראשון בבריטניה, סנט קריסטופר, שיישם את התפיסות שלה בכך שיצר סביב המאושפזים אווירה נעימה השונה מזו של בית החולים, עם גישה פתוחה לבני המשפחה, הילדים ואף בעלי החיים. בתחילת שנות התשעים כבר היו בבריטניה לא פחות מ-173 הוספיסים שהתבססו על התפיסה של סונדרס, ובארה"ב הוקמו כ-2,000 מוסדות כאלו. סונדרס זכתה למספר כיבודים יוקרתיים בארצה ומחוץ לה, ולפני שלוש שנים הלכה לעולמה בהוספיס שיסדה, כשהיא בת תשעים.

נוירונים במראה

המאמר של ברוס גרירסון (Grierson) באותו הגיליון עוסק בחקר של ההיבטים הנוירופסיכולוגיים שמאפשרים לאנשים להתנהג בחמלה לזולת. מדובר בנוירונים שמשקפים לנו את הרגשות של הזולת בצורה של הבנה מה היינו מרגישים באותו מצב. אנשים שסובלים מבעיות בפעולת הנוירונים האלו – למשל האוטיסטים שאינם מודעים לרגשות שיש לזולת או הפסיכופתים שנהנים לגרום לאחרים סבל – חיים בעולם שבו הרגשות שלהם מנותקים מאלו של האחרים.

כך למשל, המאמר מספר על ניסוי שבו התבקשו מספר אנשים להכריע בדילמות של חיים ומוות, תוך כדי בדיקת השיקולים המשפיעים על החלטותיהם. ניתנה להם המשימה לבלום רכב עמוס נוסעים הדוהר אל התהום, כאשר ידוע שכתוצאה מהבלימה ייהרג אדם אחד. רוב האנשים הכריעו שעדיף לבלום את הרכב ולהקריב את חייו של אדם אחד, מתוך שיקולי רווח-הפסד. במקרה שני, האפשרות להציל את חיי האנשים היתה תלויה בזריקה בפועל של אחד מהם מהרכב תוך שמיעת זעקותיו. כאן רבים מן המשתתפים הפעילו את השיקול הרגשי האמפתי – הם היו מסוגלים לחשוב מה עלול אדם כזה להרגיש ולהזדהות איתו.

ניסוי אחר שנעשה על נזירים הבודהיסטים כלל מיפוי של אזורי המוח השונים שלהם בעת מדיטציה שמכוונת להתפשטות התודעה החומלת כלפי כל העולם. תמונות ההדמיה שהפיק המחשב הראו כי הפעילות במוחם של הנזירים עוברת מן החלקים הרציונליים של האונה המצחית לחלקים שאחראים על החלקים הרגשיים העמוקים יותר, שמאפשרים להרחיב את התודעה לסבל לא רק של הזולת האנושי, אלא של כל היצורים החיים בכלל. תפיסת הזולת כאובייקט מתחלפת בתפיסתו כיצור חי שהוא בדיוק כמוני.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: