ארכיון חודשי: אוגוסט 2008

אחוות המדוכאים

מאה שנות שפיפות

אין ספק כי האירוע הנידון והמתוקשר של החודש הוא האולימפיאדה בבייג'ין, שממלאת את כתבי העת בשלל הגיגים על סין, על הספורט האולימפי ועל ההקשרים ביניהם. המאמר של אורוויל של ב
 עוסק בתודעה הלאומית הסינית ובקשר בינה New York Review of Books
לאולימפיאדה. בתור דוגמה קיצונית מעט הממחישה את טענתו בוחר של את הסרט התיעודי החדש  שנעשה על לו גאנג, דוקטורנט סיני מבריק לפיסיקה באוניברסיטת איובה. מדובר בחוקר צעיר ומבריק שעבודת הדוקטוראט שלו עוכבה מהאישור הסופי על ידי סיבות בירוקרטיות. תגובתו לעניין הייתה יוצאת דופן- ביום חורף של 1991 לוו גנג רצח בירי מספר מרצים וסטודנטים באוניברסיטה ולאחר מכן התאבד. סיפורו היה יכול להיות סיפור של מטורף נוסף היורה באנשים החפים מפשע. אלא שבמאי הסרט בחר באירוע הטראגי כדי להתבונן ביחסים המורכבים סין- מערב. הדוקטוראנט הסיני המבריק חש במידה מסוימת את הרגשות של הסיני הממוצע ביחס למערב- מצד אחד הוא גאה בכך שהוא מייצג את התרבות הסינית העשירה והאותנטית, אך מצד אחר הוא חש תחושה מתמדת של היותו " סוג ב'", אזרח בחסד ולא בזכות , ולכן תמיד לא יציב וחסר ביטחון. זה הופך את הסיני המצוי לרגיש בצור היוצאת מן הכלל כלפי כל ביקורת מערבית, כיוון שזו נתפסת מיד כהשפלה חריפה.

מדובר בזיכרון סיני ארוך של ההשפלות ההיסטוריות שמתחיל מתבוסתה של סין ב"מלחמות האופיום"  באמצע המאה ה- 19 ומגיע לשיא מסוים בכיבוש היפני של סין בזמן מלחמת העולם השנייה- השפלה החריפה במיוחד עקב העובדה שיפן הייתה מדינה אסיאתית כמו סין והצליחה לתפוס תנופה כלכלית בשעה שסין עדיין נגררת מאחור. "מאה שנות ההשפלה" הוא מושג נפוץ בתרבות הסינית , בדומה למושגים המקבילים של ארצות העידן הפוסט קולוניאלי, בה כל מדינה מנסה להציג את עצמה כמסכנה יותר מהשנייה ולבצר את זכויותיה על ידי הפנייה לעוולות העבר. הדבר הזה מסביר בצורה חלקית אף את נהייתם ההמונית של הסינים אחרי מאו צה- טונג שהכריז ב- 1949 כי האומה הסינית לעולם לא תספוג יותר השפלות. הדבר תרם אף להעלאת הרגשות הלאומניים בקרב הסינים ( שתומרנו היטב על ידי המנהיגים הלאומניים והקומוניסטים גם יחד )  והעצימו את  השאיפות להחזיר לעצמם את השליטה על חבלי המולדת- כולל טייוואן, הונג קונג, מקאו, וכמובן טיבט. הנראטיב של ההשפלה הלאומית הגדולה עדיין דומיננטי מאד בספרי הלימוד ובכל עולם התרבות הסיני. ב- 2001 האסיפה הלאומית אף ניסתה לקבוע את "יום ההשפלה הלאומית" כמועד האבל הרשמי, אלא שהנציגים לא יכלו להסכים ביניהם על התאריך.

אלא שההשפלה החיצונית היא רק צדה האחד של המשוואה הסינית. הצד הנוסף הוא הניכור העמוק של הסינים כלפי המורשת שלהם עצמם. התפיסות הדתיות של הדת הקונפוציאנית נשכחו במהלך המהפכה התרבותית של מאו צה- טונג ומאז סינים חשים את עצמם מיטלטלים מניסיון היסטורי- תרבותי אחד למשנהו. במצב כזה רבים מן הצעירים הסינים גדלו על מצע של לאומנות ריקה ולעיתים תוקפנית, שבאופן פרדוקסאלי אף שימרה לחלוטין את האלמנט הקורבני בתוכה. בכך ניתן להסביר את תגובתם האלימה של הסטודנטים הסינים במספר ערים בעולם כלפי המפגינים הטיבטיים שניסו להפריע את מהלכו של הלפיד האולימפי. התקווה של הסינים היא שהמשחקים האולימפיים יהיו עבורם לדרך להחזיר לעצמם את כבודם האבוד בעיני הקהילה הבינלאומית.

החרם הגדול

ובעולם נמשך הוויכוח על אופן ההתייחסות הראוי לאולימפיאדה. כפי שאנו כבר יודעים, אין חרם עולמי משמעותי על המשחקים ואף רבים ממנהיגי העולם כיבדו את טקס הפתיחה בנוכחותם. אלא שהשאלה העקרונית נשארת, כיוון שרבים נוטים להשוות את האולימפיאדה בסין עם המשחקים האולימפיים בברלין ב- 1936, ששימשו לאמצעי תעמולה בעבור המפלגה הנאצית. שם אף נוצר הסמל של הלפיד האולמפי כפי שהוא מוכר לנו היום- ההדלקה באתונה ומסע רגלי ארוך שסופו האיצטדיון של ברלין- ותועד לראשונה בסרט "אולימפיה" מאת ה"במאית של היטלר", לני ריפנשטאל.  כפי שכתב גיא סורמן " סיטי ג'ורנל" : " לא ברור אם האולימפיאדה בסין תהיה מבשרת את צמיחתה של האידיאולוגיה החדשה כמו ב- 1936 בגרמניה או שקיעה של משטר ישן, כמו ב- 1988 בסיאול. יש לציין שבייג'ין עצמה קרובה יותר לסיאול מאשר לברלין".

אך לא רק המרחק הגיאוגרפי מרחיק את ברלין 1936 מבייג'ין 2008. כתב העת
 מאמרו של קריסטופר יאנג , חוקר תולדות המשחקים האולימפיים שעומד לפרסם בקרוב את ספרו על Dissent
אולימפיאדת מינכן, דן בתולדות ההצעות והיוזמות להחרמות של האולימפיאדות השונות במהלך ההיסטוריה. בהיסטוריה היו לכך מספר תקדימים- ב- 1980 הפלישה הסובייטית לאפגניסטן גרמה לארה"ב ולמדינות התומכות בה להדיר את רגליהם מהאולימפיאדה במוסקבה. הרוסיה הסובייטית לא שנארה חייבת והחרימה אף היא את המשחקים שהתקיימו ארבע שנים מאוחר יותר בלוס אנג'לס.

כשחוקרים את תולדות ההחרמות של האילימפיאדות, רואים שלרוב אין הדבר עולה יפה. זאת עקב כמה סיבות: ראשית כל, חזונו של מייסד המשחקים האולימפיים פייר דה קוברטיין האמין בכוחו של הספורט להתעלות מעל ההבדלים הלאומיים והשיקולים הפוליטיים כדי להפוך את אולימפיאדה לחגיגת הספורט הבינלאומית הטהורה. שנית, שיקולים שונים ומגוונים של הפוליטיקאים מסבכים מאד את האפשרות להחרים. כך למשל, הנשיא רוזוולט ב- 1936 לא רצה להצטייר כאחד שתומך במשטר הנאצי ( שכבר היה ידוע כי מפלה לרעה את הספורטאים היהודים), אך בה במידה היה לו חשוב שלא להצטייר כ"פרו יהודי" מדי, וזאת בעיקר לאחר ההתייעצות עם המקורבים היהודים. כך זכתה אולימפיאדת ברלין למה שרבים מחשיבים כשיא שלה- סירובו של האצן ג'סי אוונס השחור להתקפל בפני האיומים הגזעניים והצלחתו להדיר את היטלר מהענקת המדליות. והדבר האחרון והחשוב ביותר- ללא האמונה בכוחה של התנועה האולימפית להיות א- פוליטית ועל- פוליטית, היא לא הייתה מוסיפה להתקיים. לכן בהתמודדות עם הפרות זכויות הפרט בסין, אומר יאנג, יש להניח את הנשק של ההחרמות ולהשתמש בחשיפה תקשורתית רחבה. המחאה נגד מרוץ הלפיד היא לגיטימית כמובן, אך גם לגביה יש לבחון עד כמה היא אכן מקדמת את המטרות של המוחים.

נביא אמת או שקר?

 

סולז'ניצין – נביא אמת או מבשר הרעה?

רוסיה נפרדה החודש ממי שנחשב לגדול אנשי הרוח וסופרים של המאה העשרים – זולז'ניצין. חתן פרס הנובל שגורש בכוח ממולדתו לאחר שחשף ברומן הגדול שלו את הזוועות של מערך הדיכוי הקומוניסטי של מערך מחנות הכפייה המכונה גולאג, זכה לחיות באירופה ובארה"ב כגיבור בינלאומי , לשוב למולדתו לאחר התמוטטות של ברית המועצות ב- 1994, שם התקבל בכבוד מלכים כגיבור לאומי, המשיך בעבודתו כסופר ופובליציסט, זכה לעוד מספר כיבודים ברוסיה ומחוצה לה והלך לעולמו החודש בגיל 89. מאמרים רבים מוקדשים לדמותו הצבעונית ומעוררת ההשראה במטרה להתחקות אחרי שלל ההיבטים שלה.

מאמרו של הפילוסוף וחוקר האמנות השמרני  החשוב רוג'ר סקראטון התפרסם בפרויקט
  ומוקדש להערכת יצירתו הספרותית של סולז'ניצין. סקראטון מציין כי גדולתו מצטיינת בעיקר Open Democracy
בסירובו המתמשך של הסופר להטיל את האשמה על זוועות הטוטליטריות על ה"מערכת" ולהדגיש שכל החלטה לעשות רוע מבשילה בראש ובראשונה בליבו של האדם. בכך מתמצאת, לפי סולז'ניצין, האמת של כל הדתות בעולם והשקר של כל המהפכות בעולם : הדת מתמודדות עם הרוע שהוא בתוך הלב האנושי. היא יודעת שלעולם לא תצליח לנקז מלב האנוש את כל הרוע, אך שאיפתה היא לצמצם את נוכחותו עד כמה שניתן. לעומת זאת, המהפכה מנסה להשמיד באלימות את ההיבטים החיצוניים של הרוע, ולאחר שהיא עושה זאת, הרוע משתלט עליה עצמה ומוביל אותה.

יש לציין כי דברים אלו נכתבו על ידי הסופר שבילה מספר שנות חייו בגולאג, חלק מהזמן במחנה המועדף המיועד החוקרים וחלק מן הזמן במחנה הכללי, שם אף גילו אצלו גידול סרטני. אך במהלך כל הניתוחים שלו הוא מסרב לראות אף את תהום הגולאג כמקום של הרוע האנושי המוחלט, רוע שבו אין מקום לרגשות של אהבה, אחווה ונאמנות כלפי הזולת. כאן היא נקודת המחלוקת של סולז'ניצין עם סופר רוסי דגול אחר שתיאר אף הוא את זוועת הגולאג- שלמוב. אצל שלמוב מוצג גולאג כפסגה המוחלטת של הרוע האנושי המוחלט, בדומה לסיפוריו של ק. צטניק על השואה. בהשוואה הזו ניתן אולי לדמות את סולזניצין לויקטור פראנקל של גולאג, כלומר לאדם שגם מול הנסיבות הקשות ביותר נוקט באפשרות לבחור את היחס כלפי המציאות הקשה מנשוא ולהתמודד איתה. בתוך גולאג סולז'ניצין עבר גם שינוי דתי- הוא הפך מאתיאיסט לפרבוסלאבי ואף הכריז פעמים רבות במערב שהתרבות הניהיליסטית גורמת לאנשים להתנתק מן האמונה הדתית ומהתכונות מחיות הנפש שלה.

אלא שגם כאן שנויה דמותו של הסופר במחלוקת. המאמרים של קאתי יאנג במהדורה המקוונת של הירחון
 כמו גם מאמרו של אריאל כהן ב" וושינגטון טיימס" חושפים גם את הצדדים הבעייתיים של " מורשת Reason
סולז'ניצין". אכן, הם אומרים, אמת הדבר שמדובר בסופר שנלחם נגד הטוטליטריות הסובייטית. אך בשעה שחבריו לתנועה המחאה בברית המועצות ( ביניהם הפיסיקאי הדגול אנדריי סחרוב ) נלחמו למען רוסיה דמוקרטית ופתוחה, סולז'ניצין ראה לנגד עיניו חזרה לפרבוסלאביות ולמסורת העממית הרוסית. כבר במערב תקף סולז'ניצין בכל הזדמנות את התרבות המערבית בשצף קצף ובשעה שרעייתו ובניו קיבלו את אזרחות ארה"ב, הוא סרב לעשות זאת.

רבים מתומכיו של סולז'ניצין טוענים כי יהיו ככל שיהיו מחדליו בשנות חייו האחרונות או דעותיו השונות, מלחמתו נגד רודנות הסובייטית תכסה על הכול. אלא שטענה זו היא בעייתית, אומרים יאנג וכהן, כיוון שמדובר לא רק בדמות של סופר שמספר את סיפורם של כלואי גולאג, אלא באיש שכל חייו רצה והתכוון להיות דמות ציבורית. עד יומו האחרון כמעט התראיין סולז'ניצין בתקשורת הרוסית והעולמית בכל הזדמנות כמעט. הוא תקף את ארה"ב על מלחמתה ביוגוסלביה, דיבר בארסיות רבה על התנועות הלאומיות באוקראינה וקזחסטאן והסכים לקבל את הפרס הלאומי היוקרתי מידיו של קולונל ק.ג.ב. לשעבר פוטין. זה לא שסולז'ניצין לא ראה שפוטין מדכא באלימות את האופוזיציה ושלמרות חיבתו המוחצנת לכנסייה כל ערוצי התקשורת שהתרוקנו מהאופוזיציה מוצפים בבידור הזול והבוטה ביותר. אלא שפוטין היה כנראה בעיניו האיש שמחזיר לרוסיה את הכבוד שאבד לה במהלך התקופה הסובייטית ולאחר מכן- במהלך פירוק ברית המועצות וההפרטה תחת הנהגתו של ילצין. העם הרוסי חש מושפל ופוטין עזר לו לזקוף את קומתו ולהסתכל על המערב ללא רגשי אשם ונחיתות. גאוותו הפרבוסלבית של סולז'ניצין הייתה במקרה זה חזקה יותר ממחויבותו לערכי הדמוקרטיה וכבוד האדם. הוא קרא לכל האנשים לחיות לפי מיטב מצפונם, אך לא תמיד היה גם נאה לקיים את אשר הטיף לאחרים.

הכבוד השחור

 

ביל קוסבי- קורא לשחורים לקחת אחריות !

וחזרה לארה"ב. בסקירה שעברה כתבתי על הדיון המחודש בפמיניזם סביב ההתמודדות של הילארי קלינטון לנשיאות. כמובן, גם נושא הגזע עולה חזרה למגרש הציבורי סביב המועמדות של ברק אובמה. מאמרו של מירון מגנייט ב- City Journal עוסק בתמורות שחלו בשיח הציבורי של השחורים בארה"ב בשנים האחרונות. ראשית כל, מציין מגנטלשחורים  בארה"ב של 2008 בהחלט יש בעיות.  בשעה שהם מונים כ- 13% מאוכלוסיית ארה"ב, אחראים השחורים על 50% ממקרי הרצח המתרחשים בארה"ב, חמישים אחוז מילדיהם נושרים מבתי הספר ושבעים אחוז נולדים במשפחות ללא אב. רבים בקהילה השחורה מציבים סימני שאלה מעל לעובדות האלו ומסרבים לייחס אותם לאפליה הגזעית בלבד.

אחד מאותם האנשים הוא מנחה הטלוויזיה הפופולארי ביל קוסבי. בספריו, הוא מרים את הדגל של האחריות השחורה, תוך כדי כך שאינו מהסס להצביע על הפגמים הקשים בקהילתו בשפה ברורה. והוא אכן חושף תופעות קשות של אלימות פושה בשכונות השחורות העניות של ארה"ב, את התרבות של הילדים הגדלים ללא אב וללא דמות גברית המציבה גבולות. הם מוצאים את עצמם בקלות רבה בכנופיות הפשע השכונתיות ומשם קצרה הדרך לכלא. התרבות הזו אף נחשבת לעיתים ל"אותנטית" וזוכה להאדרה בשירי הראפ הרעשניים, שמהללים את עולם הפשע האלים של השכונות השחורות כעולמם של הגברים האמיתיים. אף ג'סי ג'קסון, האיש שנחשב ל" נשיא" הבלתי רשמי של אמריקה השחורה הודה לפני שנים רבות שהוא מוטרד מאד מהעובדה שכשהוא הולך ברחוב בלילה, שומע צעדים מאחוריו, מתחיל לחשוש משוד ונרגע למראה העובדה שהאדם ההולך בעקבותיו הוא לבן. ההישגים שהשיגו השחורים בארה"ב נגד ההפרדה במוסדות החינוך היו חשובים ביותר להשתלבותם החברתית, אומר קוסבי. אבל מה התועלת בהם בשעה שרוב הילדים השחורים כלל לא מגיעים לבתי הספר כי אין להם בבית מישהו שיכוון אותם לעשות זאת?

מאמר נוסף העוסק הזהות השחורה בארה"ב הוא מאמרו של מלומד וחוקר הספרות צ'ארלס ג'ונסון ב-
  ג'ונסון מתחקה אחרי טבעו של ה"נראטיב השחור החדש" של ארה"ב. הוא מציין כי השנים American Scholar
הארוכות של העבדות והאפלייה הגזעית שדדו מהאמריקאים השחורים את תחושת הזהות. אבל כיום, לאחר שהדלתות של ההזדמנויות השוות נפתחו בפניהם לרווחה, רבים מהססים להיכנס אליהם. הקהילה השחורה בארה"ב מונה בין שורותיה אנשים מוצלחים ביותר בכל תחומי החיים הציבוריים והעסקיים. היא אף מונה אנשים בני הדתות השונות- מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים ( כמו ג'ונסון עצמו ). אדם שחור בארה"ב של היום יכול לפתח מגוון רחב של זהויות ולבחור בעצמו מה יהיה החלק היחסי של עובדת היותו שחור בזהות שלו. אך אלמנטים רבים בקהילה השחורה מנסים להפריע לגיבוש הזהויות העצמאי הזה,, בכך שהם מציגים את ה"נראטיב השחור" כנמצא בעימות מתמיד על "הנראטיב הלבן", כאשר הראשון הוא כמובן הטוב והמשחרר והשני הוא הרע והמדכא. תמונת "שחור –לבן" זאת מופיעה תדיר בדבריהם של מנהיג "אומת האיסלאם" לואיס פרחאן, ה"נביא" שלו אליה מוחמד והמטיף הקיצוני שהיה למורהו הרוחני של בקר אובמה ( וננטש על ידו ), ג'רמיה רייט. לעיתים להיטות היתר אחרי הנראטיב השחור הדמיוני עלולה ליצור גם מצבים מגוחכים. ג'ונסון מביא דוגמה של מקראה ספרותית לכתיבת הנשים השחורות בארה"ב. אחת המחברות הכלולות בספר הייתה סופרת של סוף המאה ה- 19 , אמה דונהם קלי- הוקינס. אלא אחרי שהמקראה התפרסמה, חוקר ספרות שעסק בנושא בירר ומצא שקלי- הוקינס הייתה- מה לעשות- לבנה מכל הצדדים ולא שחורה, כפי שמקובל היה לחשוב עד אז. הדבר גרר את הוצאתה מהמקראה, כיוון שעכשיו הסיפורים שלה אינם מייצגים יותר את הנראטיב השחור. לסיום, ג'ונסון מביע תקווה שיבוא היום ותתגשם משאלתו של מרתין לותר קינג, שחלם על כך שכל איש יישפט על פי תכונותיו האישיות ולא לפי צבע עורו או התאמתו לנראטיב.  

על סובלנות ופראנויה

 

הלל וייס

למדתי ממוריי ורבותיי כי קיימים מספר סוגים של אנשים איתם מוטב שלא לבוא בוויכוח. ואלו הם : פונדמנטליסטים דתיים, מרקסיסטים, פסיכואנאליטיקאים, פוסט מודרניים וסכיזופרנים פראנואידיים. הצד השווה לכולם זה שמדובר באנשים שמאמינים בתפיסות שונות שאין להן אחיזה במציאות. הם לא מוכנים לקבל כל ביקורת על גישתם או לבחון אותה באופן ביקורתי ולכן כל נימוק נגד גישתם הופך מניה וביה למחזק את תפיסתם.

נזכרתי בעצה הטובה הזו כשקראתי את ה ראיון  עם הפרופ' הלל וייס שהתפרסם באתר "גוגיי". כתב האתר ראיין את וייס בעקבות הגשת כתב האישום נגדו, על שני אירועים של הסתה לאלימות, אחד מהם כלפי מצעד הגאווה הירושלמי, כאשר וייס אמר שכל מעשה כשר על מנת לטאטא את המצעד מעיר הקודש, כולל מעשה קנאות כמו של פינחס הכהן.

האמת היא שאין לי הרבה מה לענות על הראיון הזה. וכי מה אפשר לענות לבן אדם שמאמין כי הוא נאבק נגד מאפיה הומוסקסואלית בינלאומית שמאחדת בתוכה את ההומואים והלסביות, את הפמיניסטיות, את התקשורת העולמית כולה, את מערכת בית המשפט, את צה"ל ואת ברק אובמה- וכולם נגד הלל וייס וכולם באים להרוס להחריב ולקעקע את כל עולם המושגים והערכים ואת כל אשר קדוש ויקר לכולנו ! זה בערך כמו להסביר לאוסמה בן לאדן שאין באמת קשר יהודי עולמי. או להסביר לסכיזופרן שהמוסד לא באמת בעקבותיו.

האמת היא שהזרם הזה של האסוציאציות החופשיות די מאפיין את הלל וייס. במאמר שהוא כתב לא מזמן לעיתון "נקודה" הוא היה צריך להתייחס לשירה הדתית הצעירה, בתור מרצה לספרות. אמרנו ספרות, נכון? אך הלל וייס היה צריך על הדרך לתת גם בעיטה הגונה לפמיניסטיות, למועצת יש"ע, ואיך לא- למצעד הגאווה. זו לא פליטת פה. זה אופי.

זה לא שחלילה אני מנסה להגיד שהלל וייס הוא סכיזופרן אמיתי ובשל כך הוא פטור מאחריות לדבריו. הוא בהחלט אדם שפוי ( במובן המצומצם מאד של המילה ) ולכן גם מנסה לפרש את דבריו בצורה שלא קשורה למובן שלהם ( לפחות בתור פרופסור לספרות היינו מצפים ממנו להיות מודע למשמעותם של המילים). כשהוא אמר שצריך להשתמש במעשה כמו של פינחס הוא כמובן " לא התכוון", כשהוא אמר שצריך לתלות את המג"ד של חברון הוא גם "לא התכוון" וחוץ מזה הוא התנצל ועל החיילים הוא לא אמר שהם נאצים בכלל ( נכון, הוא אמר  שהם גרועים יותר מהנאצים ). ובכן, מדובר באיש מטורף והזוי, אבל שפוי ואחראי לדבריו.

ועכשיו יש האומרים שמן הראוי שהאחריות תהיה פלילית, בשל איומים והעלבת עובד ציבור. אינני משפטן, אך הסעיף של "העלבת עובד ציבור" בחוק נראה לי ארכאי, במחילה מכבודו של עובד הציבור. החוק הזה יוצר דירוג שלפיו חמור יותר להעליב אדם במדים ( כלשהם) מלהעליב סתם בן אדם. לחוקים שבהם חייו או כבודו של פקיד מדינה יקרים יותר מאלו של אזרח פשוט יש מקום אולי בקודקס של חמורבי, אך לא במדינה מתוקנת ב- 2008.

ומה עם האיומים? מצטער, אבל אני מסרב להיבהל מהם. אם מישהו מספיק סהרורי ומטורף כדי לדקור מי מהצועדים במצעד הגאווה הירושלמי, הוא יעשה זאת עם או בלי דבריו של הלל וייס. בשביל זה יש משטרה. ובשביל זה יש גם את הנכונות שלנו כאזרחים להגן על עצמנו. אנחנו אזרחים שווי זכויות וחובות בישראל 2008. מאבקינו ממשיך, והוא נותן לנו את האפשרות לבטא את עצמנו על ידי הפגנות. לא הלל וייס נתן לנו את הזכות הזו ולא הוא ייקח אותה מאיתנו. מה שכן, היה והלל וייס יופיע מול בית המשפט ( שהוא באופן עקרוני כלל אינו מכיר בסמכותו ) ויישפט, הוא יהפוך מדמות שוליים ביזארית, צרחנית והזויה, מעין גרסה אקדמית לליצן החצר ה"רב" יוסף בא-גד  לקדוש מעונה. אנחנו נצטרך לספוג את ההבעות המיוסרות שלו, את המלל האסוציאטיבי האינסופי שלו – וקרוב לוודאי שלבסוף הוא יקבל עונש סמלי ואנחנו ניענש בחשיפתו חוזרת ונשנית בטלוויזיה בתור הצדיק העולה על המוקד.

ואני חייב להגיד שאיני חושש מהלל וייס לא רק מפני הידע שלי בהגנה העצמית. אלא בגלל שבראיון ההזוי שלו הוא חושף במלוא העצמה את הנתק הקשה שלו מהמציאות. הוא ממשיך להזות בהקיץ ולטעון שנטייה הומוסקסואלית זה טרנד אופנתי המתקיים באזורים שונים של תל אביב. אין לו מושג שהומוסקסואלים ולסביות, ביניהם דתיים,  יוצאים מהארון בכל מקום ובכל ציבור, כולל אוניברסיטת בר אילן בה הוא מלמד והיישוב אלקנה, בו הוא מתגורר. הוא מפציר בצבא שלא לגייס הומוסקסואלים, כאשר הזמר הפופולארי בקרב המתגייסים החדשים הוא עברי לידר. הוא מפציר באנשי הציבור להסתייג מהומוסקסואלים, כאשר רובם המוחלט ( להוציא אנשי ש"ס ) מסתייגים דווקא מההומופוביה. לאחרונה אף התברר שהופעות הומופוביות נמרצות קודמות לעיתים לפתיחה של תיקים פליליים בתחום שבין אדם לחברו וחברי הכנסת חוששים מעין הרע. הקהילה הגאה בישראל זוכה לניצחון אחרי ניצחון.

והיא זוכה להם לא בגלל הקשר הקונספירטיבי עם ברק אובמה ובית המשפט העליון. וגם לא, כפי שניסה לטעון טל איתן, כי אנחנו מפרקים את מוסדות החברה הקיימת. אלא כי פשוט אנחנו בני אדם. רגילים ושגרתיים מאד. זהותנו היא חלק מהטבע האנושי האוניברסאלי שלעולם כולל אחוז מסוים של אנשים שאהבתם לבני מינם.  וככל שאנחנו יותר נחשפים לסביבתנו הקרובה – יותר אנשים מכירים אותנו ומקבלים אותנו כפי שאנחנו . כך זה עובד בכל חברה וגם בחברה דתית. ואם אנחנו נמשיך ונתמיד ונעסוק בזה- נמשיך לראות הישגים. ואני גם בטוח שההצלחות הממשיות שלנו יציקו להלל וייס הרבה יותר מהרדיפה אחריו עם כתב האישום. בואו נראה אותו כפי שהוא- איש הזוי, היסטרי ובסך הכול מסכן.  זה בטח קשה לחיות בעולם שבו אתה הצודק היחיד וכל העולם רודף אותך ונלחם בך.
 
 
 
 
 

האשליה הגדולה של הדת ומתנגדיה

שני ספרים יומרניים מאד ובעלי מגמה הפוכה התפרסמו לאחרונה באותה הוצאה. בשעה שהראשון מתיימר להוכיח באופן סופי ומוחלט את קיומו של אלוהים ואף לשמש מדריך אולטימטיבי להבנת היהדות המחודשת, השני מתכוון להוכיח את המופרכות המוחלטת של כל הדתות בעולם ולשמש כמניפסט האתיאיזם העולמי.

מחבר הספר "מי צייר את הרקפת", מנחם בן, הוא מבקר שירה שנודע גם כבעל התבטאויות חריפות בתחומים הרחוקים מעיסוקו המרכזי – מאבולוציה, דרך איידס ועד לכדורים פסיכיאטריים. השער האחורי של ספרו מבטיח לקורא "גישה חדשה ופרשנויות חדשות לאלוהים, לתנ"ך, למצוות, לארץ הקודש, לעברית, לתלמוד, לקבלה, לברית החדשה, לקוראן, לדארווין, ללימודי תנ"ך במערכת החינוך, לציונות ולאחרית הימים". כל זה על מעט יותר ממאתיים עמודים. מדובר באוסף מאמרי העיתונות שבן פרסם בבמות שונות ועכשיו קובצו לספר.

בין הכסאות

 

 

עטיפת השער של הספר

ראשית, יש לציין שמדובר באוסף של הגיגים שבשום אופן אינו מעלה משנה עיונית סדורה מסוג כלשהו. ברוב המאמרים בן עסוק בהתפעלות מיופיו של העולם וחזרות על השאלה "כיצד אפשר להאמין שהיופי המדהים והלא ייאמן הזה לא נברא"? התפעלותו הכנה של בן מהטבע ומתיאוריו במספר שירים עבריים היא הנימוק העיקרי בעיניו לכך שיש אלוהים. נדמה שגם מי שלא קרא את ספריו של דוקינס יתקשה להשתכנע בכך. את האבולוציה פוטר בן בשלל ססגוני של כינויי גנאי שהנייר המודפס מתקשה לעכל, וכינויים מסוג זה משוגרים לעברם של כמעט כל מי שדעתם אינה כדעתו. מעבר לכך יש בספר סדרה של מתקפות קצרות ופסקניות על התלמוד ("ספר פרוטוקולים") על הקבלה ("בלה- בלה") ועוד פנינים מהסוג הזה. לרוב מדובר בדברים שבן עצמו מסגיר חוסר הבנה בסיסית בהם. נדמה כי ניתן להשתמש כלפיו במילים בהן הוא עצמו בוחר כדי לתאר בספרו את פרופ' מיכאל הרסגור ה"בוחר להיות מין ליצן אינטלקטואלי תוקפני בעניינים שאין לו בהם מושג ירוק" (עמ' 53).

ברם, ספרו של בן אינו מסתכם בנאצות בלבד. יש בו גם מספר פירושים מבריקים ומקוריים על פסוקי תנ"ך מסוימים, תובנות פרשניות על מספר שירים עבריים, ישנים כחדשים, וגם התנגדות לאקדמיזציה המוגזמת של לימודי תנ"ך (על ה"מונחולוגיה" הבלתי אפשרית המאפיינת אותם). בן מתפעם מנבואות נביאי ישראל, המתגשמות לעינינו, ומהעברית ה"אלוהית, יפהפייה ומוארת בלי גבול" שבה כתבו. מסקנתו היא שאין שום עם בעולם שיש לו תוכן רוחני המתקרב לכל זה, ולכן ישראל, דוברת העברית, היא מבחינה רוחנית "בפוטנציאל המעצמה מספר אחת בעולם". מתוך אמונה מלאה בנבואה, בן מנסה לשער את האופן שבו יתרחש נס תחיית המתים (לדעתו, ע"י שיבוט גנטי של די.אן.איי מעצמות המתים). הוא מוסיף תיאור מרגש (שיכעיס דווקא את הקוראים הדתיים) על ברית המילה שערך לילדיו באמצעות המילים במקום בבשרם. בן מבסס את התנהגותו זו בנימוק של "מצוות בטלות לעתיד לבוא" ובהבנה שלכל מצווה יש את התוכן הרוחני שלה, אותו ניתן לקיים גם ללא ההתנהגות המעשית. הנימוק הזה – שהועלה בהיסטוריה היהודית קודם על ידי הנוצרים ולאחר מכן בידי הרפורמים – זוכה לתחייה אצל בן. אולי דווקא כאן ניכר עד כמה הרליגיוזיות הכנה מאד של בן מנותקת מן ה"צופן הגנטי" של היהדות ההיסטורית שהתבטאה בראש ובראשונה בקשר בלתי אמצעי וחי של המצוות עם גוף האדם (לאחרונה מתפרסמים בכתבי העת "תכלת" ו"קומנטרי" מאמריו של הרב מאיר סולובייצ'יק, שעוסקים ברובם בזיקתה של היהדות והמצוות לממד הפיזי הממשי של החיים).

ספרו של בן "נופל בין הכיסאות", מכיוון שעבור הדתיים הוא ספר כפירה ועבור החילוניים – ספר הטפה. ניתן לראות בו לכל היותר יומן אישי של רליגיוזיות יהודית שאינה אורתודוקסית. אבל כאן בדיוק הבעיה – כי הכותרת של הספר מבטיחה ספר עיון, ולא זו בלבד אלא גם את היומרה הגדולה של "ספר לימודי אלוהים". לא פחות. כנראה שהמיומנויות של מבקר שירה, ויהיה מבריק ככל שיהיה, אינן מספיקות כדי לייצר ספר עיוני בעל ערך בתחום היהדות, שיתמודד עם השאלות העומדות ברומו של עולם בצורה שלא תעליב את הקורא האינטליגנטי. קשה לחזות לספר חיי-מדף ארוכים מדי בשורות הראשונות במדפי חנויות הספרים.

טיעונים משומשים

 

 

דוקינס- האתיאיסט המפורסם בעולם

מה שאין כן דוקינס. ספרו האחרון, שיצא באנגלית לפני כשנתיים ותורגם לעברית זה עתה, זכה להיות זמן רב בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס" ועל עמוד השער של "טיים". גם בארץ נמצא הספר מזה מספר שבועות בראש רשימת רבי המכר של ספרי העיון בכל העיתונים. לא קשה להבין את הסיבה לכך – המחבר מתיימר להפריך את כל הדתות פעם אחת ולתמיד. מדובר באיש שכתב כמה ספרי עיון מדעיים חשובים ביותר, שהפכו לקלאסיקה של הז'אנר ("הגן האנוכי", " השען העיוור", " לפרום את קשת בענן" – כולם תורגמו לעברית). דא עקא שספרו זה מטשטש יותר מפעם אחת את הגבול בין עיון להטפה פולמוסית . המחבר אף מביע משאלה "צנועה", שהקורא הדתי שיתחיל לקרוא את הספר יהפוך לאתיאיסט כאשר יניח אותו מידיו. ספרו של דוקינס משתלב יפה במספר חיבורים אתיאיסטיים לוחמניים שהתפרסמו בשנה האחרונה בארה"ב, פרי עטם של הפילוסוף דניאל דנט, ההיסטוריון והפובליציסט כריסטופר היטצ'נס והחוקר סם האריס. אך הנימה והיומרה בספרו של דוקינס בולטת אף במתקפת האתיאיזם הזו.

סגנונו של דוקינס בהיר וקולח, עם שילובים ראויים של הומור בריטי (כאן המקום לציין את מלאכת התרגום המשובחת של עדי מרקוזה הס, שהצליחה לשמר את סגנונו החיוני של דוקינס ואף עשתה כל מאמץ על מנת להסביר את הריאליה ואת האסוציאציות הלשוניות והספרותיות הרבות, המובנות לקורא האמריקאי והבריטי, אך הולכות לאיבוד בתרגום העברי). דוקינס מתחיל בתיאור מגמת הספר, משם הוא עובר לדיון ביקורתי בהוכחות לקיומו של האל, משם להוכחה שלו עצמו לאי-קיום האל (המכונה נימוק הבואינג 747 המושלם ביותר), משם להסברים אבולוציוניים לגבי טבעה של הדת ולאחר מכן, לתיאור מעשי הזוועה הנעשים בשם הדת והנתק בינה לבין המוסר. הספר זכה למסע יחסי ציבור נכבד ומייצב את עצמו כמניפסט של האתיאיזם העולמי, ואכן יש להתייחס אליו ככזה.

ראשית כל יש לציין שהספר אינו סובל מעודף מקוריות. דוקינס חוזר לרוב על הטיעונים שאחרים כבר כתבו. אפילו הנימוק שאמור להיות הגרעין המקורי של הספר, נימוק הבואינג 747 המושלם, אינו אלא חזרה לעוסה על טיעון ישן ומוכר. לאחר שהוא דן בקיצור נמרץ בהוכחות לקיום האל הנפוצות במחשבה הדתית (תוך ערבוב של מספר הוכחות מפותחות ומוכרות כמו טיעון העולם המתוכנן עם גחמות פילוסופיות כמו ההימור של פסקל), מקדיש דוקינס פרק נפרד לראיה משלו נגד קיום האל. הראיה מתבססת על הטיעון התיאולוגי שהסיכוי שהעולם על מורכבותו הרבה ייוותר במקרה כתוצאה של תהליכים טבעיים שווה לסיכוי שהוריקן החולף במגרש הגרוטאות ירכיב מעצמו את מטוס הבואינג 747. מדובר במשהו שיכול לקרות באופן עקרוני, אך הסיכוי האמיתי לכך הוא זניח. דוקינס הופך את הקערה על פיה כשהוא אומר שה"מתכנן" של הבריאה צריך להיות מורכב לפחות כמוהו ואז הסיכוי לקיומו הוא זניח עוד יותר. קשה להבין במה ההוכחה המקורית הייחודית הזו שונה מטיעונו הישן של הכופר כלפי המאמין, בשאלה מי ברא את אלוהים: "אתה טוען שעולם כזה לא יכול היה להיווצר במקרה ומישהו היה חייב לתכנן אותו. אז מי תכנן את המתכנן?", או, בפרפראזה על דברי מנחם בן, מי צייר את הצייר של הרקפת?

עיוור לדיכוי האתיאיסטי

תשתית רעיונית בעייתית ביותר בספרו של דוקינס היא התעקשותו לראות את הטיעונים הדתיים כטיעונים עובדתיים, מדעיים וחד משמעיים. גם את תיאורי המקרא, ובמיוחד תיאורי האל, הוא תופס בצורה פשטנית ואף ילדותית. דוקינס טוען במידה רבה של צדק כי זו הדרך בה הטיעונים הדתיים נתפסים בקרב "אנשים דתיים מן השורה". וכשהוא אומר את זה הוא מתכוון בעיקר לפונדמנטליסטים התוקפניים יותר מקרב המאמינים. אך נדמה כי התפיסה הבסיסית של האדם המאמין, באחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות, היא אחרת. תפיסה זו בנויה על פרדוקס שהוא אימננטי לחשיבה הדתית. מצד אחד, השפה הדתית מאפשרת שלל ביטויים ותיאורים כלפי האלוקים, מקצתם סותרים זה את זה; אך התיאורים הללו מתקיימים על רקע ההצבעה החוזרת ונשנית על כך שהם לא מתארים, אלא מכוונים.

השפה הדתית מדברת בקשר לאלוקים כל הזמן, אך לא עליו ממש, אלא לידו, קרוב אליו או מצביעה לכיוונו. ולא מדובר כאן בתיאולוגים המתוחכמים, אלא אף בילדים ששרים את "שיר הכבוד" בתפילה של שבת – שיר המשתמש בשלל הדימויים הקיימים ביהדות, שהם אולי יפים ונחוצים, אבל מובנים כדימויים ולא הדבר עצמו. לכן גם השיח עליהם, שהוא יפה וחשוב, אינו אלא "תפילת רש" ביחס לאופן שבו ראוי לדבר על האלוקים. על הטיעון הזה דוקינס מן הסתם היה אומר כי יוצא שאנשים דתיים מתפללים לקונספט המעורפל הזה מספר פעמים ביום ומאמינים שהוא מפקח באופן כלשהו על כל מחשבותיהם. אבל גם כאן, אם נתבונן בשלל הביטויים הקיימים בתחום הזה במסורת היהודית, נראה כי ההיגדים על ההשגחה או כוחה של התפילה הם לעולם לא חד משמעיים, והם מספקים טווח פרשנות נרחב למדי. מכאן החוויה של הענווה שהיא כל כך בסיסית לתודעה הדתית וכל כך נעדרת מן התפיסה הפונדמנטליסטית.

אל התודעה הזו התייחס לפני שנים רבות אריך פרום, יהודי ששנה ופירש, חי את חייו כאתיאיסט ובערוב ימיו החל להתעניין במדיטציה הבודהיסטית. בחיבורו על הדת והפסיכואנליזה, פרום, שלא ראה בעין יפה את האתיאיזם הקיצוני של פרויד, דיבר על כך שהוויכוח בין האתיאיסטים למאמינים הוא חסר טעם, שכן ממילא הדת טוענת כי אלוקים אינו ניתן להגדרה ולתיחום במושגי אנוש, כפי שבא לידי ביטוי באמירת ה' אל משה "אהיה אשר אהיה". במקום הוויכוח התיאולוגי מציע פרום שיתוף פעולה יעיל בין ההומניסטים החילוניים והדתיים במאבק נגד כל הצורות של האלילות המודרנית, שבאות לידי ביטוי גם בפולחנים הפונדמנטליסטים וגם בצורות השונות של הטוטליטריות.

כאן הנקודה הבעייתית הנוספת בדבריו של דוקינס. הוא מאתר בצורה מאד מדויקת ובהירה את הגרעין התוקפני של הדת והאידיאולוגיה הדתית, אך אינו מצליח לעשות זאת ביחס לאידיאולוגיה האתיאיסטית. נדמה כי בעיניו של דוקינס, האדם הדתי שמתנהג ברוע עושה כך מפני דתיותו והאתיאיסט עושה כך רק מפני תכונותיו האישיות. אכן, סוג מסוים של אמונה דתית בכך ששבעים בתולות מצפות בגן העדן לאדם שיטבח בכופרים עלולה לגרום לאותו אדם לרסק מטוס על גורד שחקים למשל (וגם אז מעניין לשאול מדוע רוב אחיו לאמונה אינם מאמצים את פרשנותו הדתית ואף נוטים להזדעזע ממנה), אך אין זה הוגן מצדו של דוקינס להסתיר את הדחף האלים האפשרי המצוי גם באתיאיזם . שכן, אם נאמר – כטענה המרקסיסטית – שהדת היא אופיום להמונים, שהמעמד השולט משתמש בה, למעשה, כדי לנצל את מעמד הפועלים ולמנוע מהם להיאבק על החלוקה מחדש של אמצעי הייצור; ונוסיף ונאמר שהדרך היחידה לחלק מחדש את אמצעי הייצור היא בכוח הזרוע. ואף נוסיף ונגיד כי בתי התפילה ומורי הדת הם לצדה של הבורגנות ובתור שכאלה הם הופכים לאויבי הפרולטריון, והחינוך הדתי של ילדיהם יגרום מן הסתם גם להם להפוך לכאלה – אז מדוע שלא נשתמש באלימות נגד המוסדות הדתיים והאנשים הדתיים שאינם סרים למרותה של הדיקטטורה האתיאיסטית? למרבה הצער, לא מדובר כאן בשאלה היפוטתית – שכן זה בדיוק מה שקרה בברית המועצות.

לאורך כל הספר דוקינס משתדל שלא להיזכר בניסיון הסובייטי העגום. המורשת הבולשביקית היא משהו שרוב האתיאיסטים היו מעדיפים לשכוח ממנו, כמו הנוצרים מהאינקוויזיציה. בדברו על החינוך הדתי דוקינס אף מגדיל לעשות וטוען כי חינוך זה עלול לגרום לילד טראומה שאינה חמורה פחות מפגיעה מינית בו- טענה שגרמה להרמת גבה אף לרבים מקרב שומעי לקחו האתיאיסטים. אך כשזה מגיע לחינוך האתאיסטי במתכונת הסובייטית- דוקינס נאלם דום.   דוקינס מזכיר בחטף את סטלין, תוך השחלת הטיעון כי ממש לא בטוח שהוא ביצע את מעשי הזוועה שלו מתוך אתיאיזם. ברור כי האתיאיזם הוא אכן לא הדבר היחיד שיצר את הגולאג, אבל ברור כי דווקא האידיאולוגיה האתיאיסטית שימשה תשתית רעיונית ליצירה הזו, כפי שהיא משמשת גם היום תשתית לדיכוי האלים של הטיבטים בידי סין. ברוסיה הסובייטית, לראשונה בהיסטוריה, מדינה שלמה אסרה באיסור חמור על לימודי הדת והחלה לכפות הוראת אתיאיזם על כלל האוכלוסייה, על ידי חינוך בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה (בשכבת האינטלקטואלים הרוסית, רבים היו חופשיים בדעותיהם כלפי הדת כבר באמצע המאה ה- 19). לאחר שבעים שנה של חינוך כללי אתיאיסטי כפוי חזרה הדת לרוסיה במלוא העוצמה, עד כדי כך שהוראת יסודות הפרבוסלאביות מאיימת לבוא על חשבון לימודי המדעים. כנראה יש באתיאיזם משהו שגורם לו להיראות מושך בעיקר עבור בניו המשכילים של המעמד הבינוני ולא לעניין את כל היתר.

אי-הבנת התופעה האנושית

חולשה נוספת בספרו של דוקינס היא בגישת הרדוקציוניזם הבלתי נלאה כלפי הדת. ייתכן שזו עמדה שאתיאיסט חייב  לפתח, שכן אם אלוקים לא קיים, או לפחות שהסבירות לקיומו היא זניחה, הרי שברור כי הדת אין בה ממש והיא למעשה מסווה פסיכולוגי או סוציולוגי או אבולוציוני למשהו אחר. דוקינס גם מקדיש פסקאות רבות ואף פרק נפרד  להסברים האבולוציוניים על הדת, כדי לאתר את ה"משהו" הזה. דוגמה קיצונית אחת מספרת על חברו של דוקינס שחזר אל חיקה של נצרות לאחר שדמיין כי שמע את קולו של השטן עצמו, כשלמעשה האזין באקראי לקולה של הציפור הנקראת יסעור אטלנטי (המכונה לעיתים הציפור של השטן).

תפיסתו של דוקינס, בפרק על ההסברים האבולוציוניים לדת, נראית לא רק אנקדוטלית, אלא אף  סותרת את עצמה, כיוון שמצד אחד דוקינס שב ומדגיש כי קיום הטקסים הדתיים גוזל מבני האדם משאבים רבים ולכן חייב להיות לו בסיס אבולוציוני (שכן, הברירה הטבעית אינה סובלת בזבוזים), ומצד שני, הוא נאלץ ללכת לכיוון התיאורטי שרואה בדת תוצר לוואי של משהו אחר. עצם הטענה של דוקינס סובלת מפגם בסיסי, כיוון שמאד מוזר שהאבולוציה ה"חסכנית" כל כך משקיעה משאבים עצומים בטקסים דתיים, שהם בכלל תוצר לוואי של משהו אחר. ריבוי התיאוריות שדוקינס משתמש בהן בפרק הזה מראה עד כמה השערתו היא חסרת ביסוס, ובכך היא דומה לרוב התיאוריות של הפסיכולוגיה האבולוציונית – תיאוריות ספקולטיביות וקשות ביותר לבדיקה מחקרית.

ההסבר הטוב ביותר לחיבתו של דוקינס לכיוון התיאורטי הזה הוא העדר הבנתו את הדת כתופעה אנושית. חוקרי הפסיכולוגיה של הדת והחוויה הדתית – מויליאם ג'יימס ועד קנט פרגמנט – מתארים אותה כחוויה אנושית ייחודית שאינה ניתנת לרדוקציה לתופעות אחרות. כתוצאה מכך יש לה גם משקל סגולי ייחודי במצבים נפשיים מסוימים, למשל תמיכה נפשית שהאמונה מעניקה בשעת משבר או עידוד התנהגויות פרו-סוציאליות מסוגים מסוימים (מתן צדקה). וכל זה עוד לפני שהזכרנו את תפיסתו של הגנטיקאי דין האמר, בדבר רצף גנטי מסוים האחראי לתחושת הרליגיוזיות, או של הנוירו-פסיכולוג אנדרו נויברג, בדבר החלקים ה"דתיים" של המוח שלנו. אין בכל זה אמירה בדבר "נכונותה" של הדת ובוודאי לא של תפיסה דתית מסוימת, אך יש בדברים אלו כדי להצביע על הדת והדתיות כסוג ייחודי וסגולי של החוויה האנושית. סוגים מסוימים של תפיסות דתיות עלולות להביא את האנשים לבצע את הפשעים החמורים ביותר ואחרים – לגרום להם לעשות את מעשי החסד הנעלים ביותר.

וזו חולשה נוספת בספרו של דוקינס – הוא לא מסתפק בהצגת הערכים החיוביים של האתיאיזם ובאמירה שהאתיאיסט יכול לחיות חיים מלאי משמעות, יושר אינטלקטואלי וסיפוק רגשי – אלא גולש לטענה שכדי לחיות חיים כאלה חייב אדם להיות אתיאיסט, וכל תפיסה אחרת – בין אם זו אמונה פונדמנטליסטית או אגנוסטיות – היא בגדר חוסר יושר בסיסי. דוקינס תופס את המרחב בינו ובין הדת כשדה קרב ונראה כי הוא לא מעוניין לקחת שבויים. הוא מכנה את האל וכל מאמיניו בשלל כינויי גנאי; הוא מאדיר "מוחות גדולים" בהיסטוריה של דמויות אתיאיסטיות ושוכח כמה מגדולי המוחות שהיו מאמינים; מתוך תפיסה מדעית צרה, ואי-הבנה מוחלטת, הוא מזלזל בפילוסופיה ובתיאולוגיה ומגדיר אותם כ"לא תחומים כלל". נדמה כי דוקינס אינו בוחל באף כלי כדי להטיל אותו ביריביו האידיאולוגיים, כולל אנקדוטות ומיילים אנונימיים. אנשים שעברו מהמחנה האתיאיסטי למחנה המאמינים – למשל ראש פרויקט הגנום האנושי של ארה"ב פרנסיס קולינס, או הפילוסוף האתיאיסט לשעבר אנטוני פלו – זוכים לקיתונות של בוז או לחשד שעשו כך מתוך חיבה למימון של קרנות מסוימות.

לסיכום, נדמה כי שני הספרים, שאפשר לכנותם כבעד ונגד האלוקים, שהתווספו לאחרונה למדף הספרים העברי, מספקים שירות רע. ספרו של בן הוא שירות רע למאמינים וספרו של דוקינס – לאתיאיסטים.