האשליה הגדולה של הדת ומתנגדיה

שני ספרים יומרניים מאד ובעלי מגמה הפוכה התפרסמו לאחרונה באותה הוצאה. בשעה שהראשון מתיימר להוכיח באופן סופי ומוחלט את קיומו של אלוהים ואף לשמש מדריך אולטימטיבי להבנת היהדות המחודשת, השני מתכוון להוכיח את המופרכות המוחלטת של כל הדתות בעולם ולשמש כמניפסט האתיאיזם העולמי.

מחבר הספר "מי צייר את הרקפת", מנחם בן, הוא מבקר שירה שנודע גם כבעל התבטאויות חריפות בתחומים הרחוקים מעיסוקו המרכזי – מאבולוציה, דרך איידס ועד לכדורים פסיכיאטריים. השער האחורי של ספרו מבטיח לקורא "גישה חדשה ופרשנויות חדשות לאלוהים, לתנ"ך, למצוות, לארץ הקודש, לעברית, לתלמוד, לקבלה, לברית החדשה, לקוראן, לדארווין, ללימודי תנ"ך במערכת החינוך, לציונות ולאחרית הימים". כל זה על מעט יותר ממאתיים עמודים. מדובר באוסף מאמרי העיתונות שבן פרסם בבמות שונות ועכשיו קובצו לספר.

בין הכסאות

 

 

עטיפת השער של הספר

ראשית, יש לציין שמדובר באוסף של הגיגים שבשום אופן אינו מעלה משנה עיונית סדורה מסוג כלשהו. ברוב המאמרים בן עסוק בהתפעלות מיופיו של העולם וחזרות על השאלה "כיצד אפשר להאמין שהיופי המדהים והלא ייאמן הזה לא נברא"? התפעלותו הכנה של בן מהטבע ומתיאוריו במספר שירים עבריים היא הנימוק העיקרי בעיניו לכך שיש אלוהים. נדמה שגם מי שלא קרא את ספריו של דוקינס יתקשה להשתכנע בכך. את האבולוציה פוטר בן בשלל ססגוני של כינויי גנאי שהנייר המודפס מתקשה לעכל, וכינויים מסוג זה משוגרים לעברם של כמעט כל מי שדעתם אינה כדעתו. מעבר לכך יש בספר סדרה של מתקפות קצרות ופסקניות על התלמוד ("ספר פרוטוקולים") על הקבלה ("בלה- בלה") ועוד פנינים מהסוג הזה. לרוב מדובר בדברים שבן עצמו מסגיר חוסר הבנה בסיסית בהם. נדמה כי ניתן להשתמש כלפיו במילים בהן הוא עצמו בוחר כדי לתאר בספרו את פרופ' מיכאל הרסגור ה"בוחר להיות מין ליצן אינטלקטואלי תוקפני בעניינים שאין לו בהם מושג ירוק" (עמ' 53).

ברם, ספרו של בן אינו מסתכם בנאצות בלבד. יש בו גם מספר פירושים מבריקים ומקוריים על פסוקי תנ"ך מסוימים, תובנות פרשניות על מספר שירים עבריים, ישנים כחדשים, וגם התנגדות לאקדמיזציה המוגזמת של לימודי תנ"ך (על ה"מונחולוגיה" הבלתי אפשרית המאפיינת אותם). בן מתפעם מנבואות נביאי ישראל, המתגשמות לעינינו, ומהעברית ה"אלוהית, יפהפייה ומוארת בלי גבול" שבה כתבו. מסקנתו היא שאין שום עם בעולם שיש לו תוכן רוחני המתקרב לכל זה, ולכן ישראל, דוברת העברית, היא מבחינה רוחנית "בפוטנציאל המעצמה מספר אחת בעולם". מתוך אמונה מלאה בנבואה, בן מנסה לשער את האופן שבו יתרחש נס תחיית המתים (לדעתו, ע"י שיבוט גנטי של די.אן.איי מעצמות המתים). הוא מוסיף תיאור מרגש (שיכעיס דווקא את הקוראים הדתיים) על ברית המילה שערך לילדיו באמצעות המילים במקום בבשרם. בן מבסס את התנהגותו זו בנימוק של "מצוות בטלות לעתיד לבוא" ובהבנה שלכל מצווה יש את התוכן הרוחני שלה, אותו ניתן לקיים גם ללא ההתנהגות המעשית. הנימוק הזה – שהועלה בהיסטוריה היהודית קודם על ידי הנוצרים ולאחר מכן בידי הרפורמים – זוכה לתחייה אצל בן. אולי דווקא כאן ניכר עד כמה הרליגיוזיות הכנה מאד של בן מנותקת מן ה"צופן הגנטי" של היהדות ההיסטורית שהתבטאה בראש ובראשונה בקשר בלתי אמצעי וחי של המצוות עם גוף האדם (לאחרונה מתפרסמים בכתבי העת "תכלת" ו"קומנטרי" מאמריו של הרב מאיר סולובייצ'יק, שעוסקים ברובם בזיקתה של היהדות והמצוות לממד הפיזי הממשי של החיים).

ספרו של בן "נופל בין הכיסאות", מכיוון שעבור הדתיים הוא ספר כפירה ועבור החילוניים – ספר הטפה. ניתן לראות בו לכל היותר יומן אישי של רליגיוזיות יהודית שאינה אורתודוקסית. אבל כאן בדיוק הבעיה – כי הכותרת של הספר מבטיחה ספר עיון, ולא זו בלבד אלא גם את היומרה הגדולה של "ספר לימודי אלוהים". לא פחות. כנראה שהמיומנויות של מבקר שירה, ויהיה מבריק ככל שיהיה, אינן מספיקות כדי לייצר ספר עיוני בעל ערך בתחום היהדות, שיתמודד עם השאלות העומדות ברומו של עולם בצורה שלא תעליב את הקורא האינטליגנטי. קשה לחזות לספר חיי-מדף ארוכים מדי בשורות הראשונות במדפי חנויות הספרים.

טיעונים משומשים

 

 

דוקינס- האתיאיסט המפורסם בעולם

מה שאין כן דוקינס. ספרו האחרון, שיצא באנגלית לפני כשנתיים ותורגם לעברית זה עתה, זכה להיות זמן רב בראש רשימת רבי המכר של ה"ניו-יורק טיימס" ועל עמוד השער של "טיים". גם בארץ נמצא הספר מזה מספר שבועות בראש רשימת רבי המכר של ספרי העיון בכל העיתונים. לא קשה להבין את הסיבה לכך – המחבר מתיימר להפריך את כל הדתות פעם אחת ולתמיד. מדובר באיש שכתב כמה ספרי עיון מדעיים חשובים ביותר, שהפכו לקלאסיקה של הז'אנר ("הגן האנוכי", " השען העיוור", " לפרום את קשת בענן" – כולם תורגמו לעברית). דא עקא שספרו זה מטשטש יותר מפעם אחת את הגבול בין עיון להטפה פולמוסית . המחבר אף מביע משאלה "צנועה", שהקורא הדתי שיתחיל לקרוא את הספר יהפוך לאתיאיסט כאשר יניח אותו מידיו. ספרו של דוקינס משתלב יפה במספר חיבורים אתיאיסטיים לוחמניים שהתפרסמו בשנה האחרונה בארה"ב, פרי עטם של הפילוסוף דניאל דנט, ההיסטוריון והפובליציסט כריסטופר היטצ'נס והחוקר סם האריס. אך הנימה והיומרה בספרו של דוקינס בולטת אף במתקפת האתיאיזם הזו.

סגנונו של דוקינס בהיר וקולח, עם שילובים ראויים של הומור בריטי (כאן המקום לציין את מלאכת התרגום המשובחת של עדי מרקוזה הס, שהצליחה לשמר את סגנונו החיוני של דוקינס ואף עשתה כל מאמץ על מנת להסביר את הריאליה ואת האסוציאציות הלשוניות והספרותיות הרבות, המובנות לקורא האמריקאי והבריטי, אך הולכות לאיבוד בתרגום העברי). דוקינס מתחיל בתיאור מגמת הספר, משם הוא עובר לדיון ביקורתי בהוכחות לקיומו של האל, משם להוכחה שלו עצמו לאי-קיום האל (המכונה נימוק הבואינג 747 המושלם ביותר), משם להסברים אבולוציוניים לגבי טבעה של הדת ולאחר מכן, לתיאור מעשי הזוועה הנעשים בשם הדת והנתק בינה לבין המוסר. הספר זכה למסע יחסי ציבור נכבד ומייצב את עצמו כמניפסט של האתיאיזם העולמי, ואכן יש להתייחס אליו ככזה.

ראשית כל יש לציין שהספר אינו סובל מעודף מקוריות. דוקינס חוזר לרוב על הטיעונים שאחרים כבר כתבו. אפילו הנימוק שאמור להיות הגרעין המקורי של הספר, נימוק הבואינג 747 המושלם, אינו אלא חזרה לעוסה על טיעון ישן ומוכר. לאחר שהוא דן בקיצור נמרץ בהוכחות לקיום האל הנפוצות במחשבה הדתית (תוך ערבוב של מספר הוכחות מפותחות ומוכרות כמו טיעון העולם המתוכנן עם גחמות פילוסופיות כמו ההימור של פסקל), מקדיש דוקינס פרק נפרד לראיה משלו נגד קיום האל. הראיה מתבססת על הטיעון התיאולוגי שהסיכוי שהעולם על מורכבותו הרבה ייוותר במקרה כתוצאה של תהליכים טבעיים שווה לסיכוי שהוריקן החולף במגרש הגרוטאות ירכיב מעצמו את מטוס הבואינג 747. מדובר במשהו שיכול לקרות באופן עקרוני, אך הסיכוי האמיתי לכך הוא זניח. דוקינס הופך את הקערה על פיה כשהוא אומר שה"מתכנן" של הבריאה צריך להיות מורכב לפחות כמוהו ואז הסיכוי לקיומו הוא זניח עוד יותר. קשה להבין במה ההוכחה המקורית הייחודית הזו שונה מטיעונו הישן של הכופר כלפי המאמין, בשאלה מי ברא את אלוהים: "אתה טוען שעולם כזה לא יכול היה להיווצר במקרה ומישהו היה חייב לתכנן אותו. אז מי תכנן את המתכנן?", או, בפרפראזה על דברי מנחם בן, מי צייר את הצייר של הרקפת?

עיוור לדיכוי האתיאיסטי

תשתית רעיונית בעייתית ביותר בספרו של דוקינס היא התעקשותו לראות את הטיעונים הדתיים כטיעונים עובדתיים, מדעיים וחד משמעיים. גם את תיאורי המקרא, ובמיוחד תיאורי האל, הוא תופס בצורה פשטנית ואף ילדותית. דוקינס טוען במידה רבה של צדק כי זו הדרך בה הטיעונים הדתיים נתפסים בקרב "אנשים דתיים מן השורה". וכשהוא אומר את זה הוא מתכוון בעיקר לפונדמנטליסטים התוקפניים יותר מקרב המאמינים. אך נדמה כי התפיסה הבסיסית של האדם המאמין, באחת משלוש הדתות המונותיאיסטיות, היא אחרת. תפיסה זו בנויה על פרדוקס שהוא אימננטי לחשיבה הדתית. מצד אחד, השפה הדתית מאפשרת שלל ביטויים ותיאורים כלפי האלוקים, מקצתם סותרים זה את זה; אך התיאורים הללו מתקיימים על רקע ההצבעה החוזרת ונשנית על כך שהם לא מתארים, אלא מכוונים.

השפה הדתית מדברת בקשר לאלוקים כל הזמן, אך לא עליו ממש, אלא לידו, קרוב אליו או מצביעה לכיוונו. ולא מדובר כאן בתיאולוגים המתוחכמים, אלא אף בילדים ששרים את "שיר הכבוד" בתפילה של שבת – שיר המשתמש בשלל הדימויים הקיימים ביהדות, שהם אולי יפים ונחוצים, אבל מובנים כדימויים ולא הדבר עצמו. לכן גם השיח עליהם, שהוא יפה וחשוב, אינו אלא "תפילת רש" ביחס לאופן שבו ראוי לדבר על האלוקים. על הטיעון הזה דוקינס מן הסתם היה אומר כי יוצא שאנשים דתיים מתפללים לקונספט המעורפל הזה מספר פעמים ביום ומאמינים שהוא מפקח באופן כלשהו על כל מחשבותיהם. אבל גם כאן, אם נתבונן בשלל הביטויים הקיימים בתחום הזה במסורת היהודית, נראה כי ההיגדים על ההשגחה או כוחה של התפילה הם לעולם לא חד משמעיים, והם מספקים טווח פרשנות נרחב למדי. מכאן החוויה של הענווה שהיא כל כך בסיסית לתודעה הדתית וכל כך נעדרת מן התפיסה הפונדמנטליסטית.

אל התודעה הזו התייחס לפני שנים רבות אריך פרום, יהודי ששנה ופירש, חי את חייו כאתיאיסט ובערוב ימיו החל להתעניין במדיטציה הבודהיסטית. בחיבורו על הדת והפסיכואנליזה, פרום, שלא ראה בעין יפה את האתיאיזם הקיצוני של פרויד, דיבר על כך שהוויכוח בין האתיאיסטים למאמינים הוא חסר טעם, שכן ממילא הדת טוענת כי אלוקים אינו ניתן להגדרה ולתיחום במושגי אנוש, כפי שבא לידי ביטוי באמירת ה' אל משה "אהיה אשר אהיה". במקום הוויכוח התיאולוגי מציע פרום שיתוף פעולה יעיל בין ההומניסטים החילוניים והדתיים במאבק נגד כל הצורות של האלילות המודרנית, שבאות לידי ביטוי גם בפולחנים הפונדמנטליסטים וגם בצורות השונות של הטוטליטריות.

כאן הנקודה הבעייתית הנוספת בדבריו של דוקינס. הוא מאתר בצורה מאד מדויקת ובהירה את הגרעין התוקפני של הדת והאידיאולוגיה הדתית, אך אינו מצליח לעשות זאת ביחס לאידיאולוגיה האתיאיסטית. נדמה כי בעיניו של דוקינס, האדם הדתי שמתנהג ברוע עושה כך מפני דתיותו והאתיאיסט עושה כך רק מפני תכונותיו האישיות. אכן, סוג מסוים של אמונה דתית בכך ששבעים בתולות מצפות בגן העדן לאדם שיטבח בכופרים עלולה לגרום לאותו אדם לרסק מטוס על גורד שחקים למשל (וגם אז מעניין לשאול מדוע רוב אחיו לאמונה אינם מאמצים את פרשנותו הדתית ואף נוטים להזדעזע ממנה), אך אין זה הוגן מצדו של דוקינס להסתיר את הדחף האלים האפשרי המצוי גם באתיאיזם . שכן, אם נאמר – כטענה המרקסיסטית – שהדת היא אופיום להמונים, שהמעמד השולט משתמש בה, למעשה, כדי לנצל את מעמד הפועלים ולמנוע מהם להיאבק על החלוקה מחדש של אמצעי הייצור; ונוסיף ונאמר שהדרך היחידה לחלק מחדש את אמצעי הייצור היא בכוח הזרוע. ואף נוסיף ונגיד כי בתי התפילה ומורי הדת הם לצדה של הבורגנות ובתור שכאלה הם הופכים לאויבי הפרולטריון, והחינוך הדתי של ילדיהם יגרום מן הסתם גם להם להפוך לכאלה – אז מדוע שלא נשתמש באלימות נגד המוסדות הדתיים והאנשים הדתיים שאינם סרים למרותה של הדיקטטורה האתיאיסטית? למרבה הצער, לא מדובר כאן בשאלה היפוטתית – שכן זה בדיוק מה שקרה בברית המועצות.

לאורך כל הספר דוקינס משתדל שלא להיזכר בניסיון הסובייטי העגום. המורשת הבולשביקית היא משהו שרוב האתיאיסטים היו מעדיפים לשכוח ממנו, כמו הנוצרים מהאינקוויזיציה. בדברו על החינוך הדתי דוקינס אף מגדיל לעשות וטוען כי חינוך זה עלול לגרום לילד טראומה שאינה חמורה פחות מפגיעה מינית בו- טענה שגרמה להרמת גבה אף לרבים מקרב שומעי לקחו האתיאיסטים. אך כשזה מגיע לחינוך האתאיסטי במתכונת הסובייטית- דוקינס נאלם דום.   דוקינס מזכיר בחטף את סטלין, תוך השחלת הטיעון כי ממש לא בטוח שהוא ביצע את מעשי הזוועה שלו מתוך אתיאיזם. ברור כי האתיאיזם הוא אכן לא הדבר היחיד שיצר את הגולאג, אבל ברור כי דווקא האידיאולוגיה האתיאיסטית שימשה תשתית רעיונית ליצירה הזו, כפי שהיא משמשת גם היום תשתית לדיכוי האלים של הטיבטים בידי סין. ברוסיה הסובייטית, לראשונה בהיסטוריה, מדינה שלמה אסרה באיסור חמור על לימודי הדת והחלה לכפות הוראת אתיאיזם על כלל האוכלוסייה, על ידי חינוך בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה (בשכבת האינטלקטואלים הרוסית, רבים היו חופשיים בדעותיהם כלפי הדת כבר באמצע המאה ה- 19). לאחר שבעים שנה של חינוך כללי אתיאיסטי כפוי חזרה הדת לרוסיה במלוא העוצמה, עד כדי כך שהוראת יסודות הפרבוסלאביות מאיימת לבוא על חשבון לימודי המדעים. כנראה יש באתיאיזם משהו שגורם לו להיראות מושך בעיקר עבור בניו המשכילים של המעמד הבינוני ולא לעניין את כל היתר.

אי-הבנת התופעה האנושית

חולשה נוספת בספרו של דוקינס היא בגישת הרדוקציוניזם הבלתי נלאה כלפי הדת. ייתכן שזו עמדה שאתיאיסט חייב  לפתח, שכן אם אלוקים לא קיים, או לפחות שהסבירות לקיומו היא זניחה, הרי שברור כי הדת אין בה ממש והיא למעשה מסווה פסיכולוגי או סוציולוגי או אבולוציוני למשהו אחר. דוקינס גם מקדיש פסקאות רבות ואף פרק נפרד  להסברים האבולוציוניים על הדת, כדי לאתר את ה"משהו" הזה. דוגמה קיצונית אחת מספרת על חברו של דוקינס שחזר אל חיקה של נצרות לאחר שדמיין כי שמע את קולו של השטן עצמו, כשלמעשה האזין באקראי לקולה של הציפור הנקראת יסעור אטלנטי (המכונה לעיתים הציפור של השטן).

תפיסתו של דוקינס, בפרק על ההסברים האבולוציוניים לדת, נראית לא רק אנקדוטלית, אלא אף  סותרת את עצמה, כיוון שמצד אחד דוקינס שב ומדגיש כי קיום הטקסים הדתיים גוזל מבני האדם משאבים רבים ולכן חייב להיות לו בסיס אבולוציוני (שכן, הברירה הטבעית אינה סובלת בזבוזים), ומצד שני, הוא נאלץ ללכת לכיוון התיאורטי שרואה בדת תוצר לוואי של משהו אחר. עצם הטענה של דוקינס סובלת מפגם בסיסי, כיוון שמאד מוזר שהאבולוציה ה"חסכנית" כל כך משקיעה משאבים עצומים בטקסים דתיים, שהם בכלל תוצר לוואי של משהו אחר. ריבוי התיאוריות שדוקינס משתמש בהן בפרק הזה מראה עד כמה השערתו היא חסרת ביסוס, ובכך היא דומה לרוב התיאוריות של הפסיכולוגיה האבולוציונית – תיאוריות ספקולטיביות וקשות ביותר לבדיקה מחקרית.

ההסבר הטוב ביותר לחיבתו של דוקינס לכיוון התיאורטי הזה הוא העדר הבנתו את הדת כתופעה אנושית. חוקרי הפסיכולוגיה של הדת והחוויה הדתית – מויליאם ג'יימס ועד קנט פרגמנט – מתארים אותה כחוויה אנושית ייחודית שאינה ניתנת לרדוקציה לתופעות אחרות. כתוצאה מכך יש לה גם משקל סגולי ייחודי במצבים נפשיים מסוימים, למשל תמיכה נפשית שהאמונה מעניקה בשעת משבר או עידוד התנהגויות פרו-סוציאליות מסוגים מסוימים (מתן צדקה). וכל זה עוד לפני שהזכרנו את תפיסתו של הגנטיקאי דין האמר, בדבר רצף גנטי מסוים האחראי לתחושת הרליגיוזיות, או של הנוירו-פסיכולוג אנדרו נויברג, בדבר החלקים ה"דתיים" של המוח שלנו. אין בכל זה אמירה בדבר "נכונותה" של הדת ובוודאי לא של תפיסה דתית מסוימת, אך יש בדברים אלו כדי להצביע על הדת והדתיות כסוג ייחודי וסגולי של החוויה האנושית. סוגים מסוימים של תפיסות דתיות עלולות להביא את האנשים לבצע את הפשעים החמורים ביותר ואחרים – לגרום להם לעשות את מעשי החסד הנעלים ביותר.

וזו חולשה נוספת בספרו של דוקינס – הוא לא מסתפק בהצגת הערכים החיוביים של האתיאיזם ובאמירה שהאתיאיסט יכול לחיות חיים מלאי משמעות, יושר אינטלקטואלי וסיפוק רגשי – אלא גולש לטענה שכדי לחיות חיים כאלה חייב אדם להיות אתיאיסט, וכל תפיסה אחרת – בין אם זו אמונה פונדמנטליסטית או אגנוסטיות – היא בגדר חוסר יושר בסיסי. דוקינס תופס את המרחב בינו ובין הדת כשדה קרב ונראה כי הוא לא מעוניין לקחת שבויים. הוא מכנה את האל וכל מאמיניו בשלל כינויי גנאי; הוא מאדיר "מוחות גדולים" בהיסטוריה של דמויות אתיאיסטיות ושוכח כמה מגדולי המוחות שהיו מאמינים; מתוך תפיסה מדעית צרה, ואי-הבנה מוחלטת, הוא מזלזל בפילוסופיה ובתיאולוגיה ומגדיר אותם כ"לא תחומים כלל". נדמה כי דוקינס אינו בוחל באף כלי כדי להטיל אותו ביריביו האידיאולוגיים, כולל אנקדוטות ומיילים אנונימיים. אנשים שעברו מהמחנה האתיאיסטי למחנה המאמינים – למשל ראש פרויקט הגנום האנושי של ארה"ב פרנסיס קולינס, או הפילוסוף האתיאיסט לשעבר אנטוני פלו – זוכים לקיתונות של בוז או לחשד שעשו כך מתוך חיבה למימון של קרנות מסוימות.

לסיכום, נדמה כי שני הספרים, שאפשר לכנותם כבעד ונגד האלוקים, שהתווספו לאחרונה למדף הספרים העברי, מספקים שירות רע. ספרו של בן הוא שירות רע למאמינים וספרו של דוקינס – לאתיאיסטים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On אוגוסט 10, 2008 at 1:19 pm

    מאמר מרשים וחשוב בסדרת רשימותיך במוסף.

    השבת לי עונג אינטלקטואלי רב השבת ועל כך תודה רבה.

    אגב, אל נאתשכח לציין תאריכי פרסום של מאמריך המועלים לאתר. זה למשל,פורסם ב-8 באוגוסט 2008, ז' באב תשס"ח.

  • נועם סגר  On אוגוסט 17, 2008 at 3:49 am

    אהלן זאב,
    עוד אחד ממאמריך הנפלאים והמרתקים.
    המשך כך.
    נועם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: