אחוות המדוכאים

מאה שנות שפיפות

אין ספק כי האירוע הנידון והמתוקשר של החודש הוא האולימפיאדה בבייג'ין, שממלאת את כתבי העת בשלל הגיגים על סין, על הספורט האולימפי ועל ההקשרים ביניהם. המאמר של אורוויל של ב
 עוסק בתודעה הלאומית הסינית ובקשר בינה New York Review of Books
לאולימפיאדה. בתור דוגמה קיצונית מעט הממחישה את טענתו בוחר של את הסרט התיעודי החדש  שנעשה על לו גאנג, דוקטורנט סיני מבריק לפיסיקה באוניברסיטת איובה. מדובר בחוקר צעיר ומבריק שעבודת הדוקטוראט שלו עוכבה מהאישור הסופי על ידי סיבות בירוקרטיות. תגובתו לעניין הייתה יוצאת דופן- ביום חורף של 1991 לוו גנג רצח בירי מספר מרצים וסטודנטים באוניברסיטה ולאחר מכן התאבד. סיפורו היה יכול להיות סיפור של מטורף נוסף היורה באנשים החפים מפשע. אלא שבמאי הסרט בחר באירוע הטראגי כדי להתבונן ביחסים המורכבים סין- מערב. הדוקטוראנט הסיני המבריק חש במידה מסוימת את הרגשות של הסיני הממוצע ביחס למערב- מצד אחד הוא גאה בכך שהוא מייצג את התרבות הסינית העשירה והאותנטית, אך מצד אחר הוא חש תחושה מתמדת של היותו " סוג ב'", אזרח בחסד ולא בזכות , ולכן תמיד לא יציב וחסר ביטחון. זה הופך את הסיני המצוי לרגיש בצור היוצאת מן הכלל כלפי כל ביקורת מערבית, כיוון שזו נתפסת מיד כהשפלה חריפה.

מדובר בזיכרון סיני ארוך של ההשפלות ההיסטוריות שמתחיל מתבוסתה של סין ב"מלחמות האופיום"  באמצע המאה ה- 19 ומגיע לשיא מסוים בכיבוש היפני של סין בזמן מלחמת העולם השנייה- השפלה החריפה במיוחד עקב העובדה שיפן הייתה מדינה אסיאתית כמו סין והצליחה לתפוס תנופה כלכלית בשעה שסין עדיין נגררת מאחור. "מאה שנות ההשפלה" הוא מושג נפוץ בתרבות הסינית , בדומה למושגים המקבילים של ארצות העידן הפוסט קולוניאלי, בה כל מדינה מנסה להציג את עצמה כמסכנה יותר מהשנייה ולבצר את זכויותיה על ידי הפנייה לעוולות העבר. הדבר הזה מסביר בצורה חלקית אף את נהייתם ההמונית של הסינים אחרי מאו צה- טונג שהכריז ב- 1949 כי האומה הסינית לעולם לא תספוג יותר השפלות. הדבר תרם אף להעלאת הרגשות הלאומניים בקרב הסינים ( שתומרנו היטב על ידי המנהיגים הלאומניים והקומוניסטים גם יחד )  והעצימו את  השאיפות להחזיר לעצמם את השליטה על חבלי המולדת- כולל טייוואן, הונג קונג, מקאו, וכמובן טיבט. הנראטיב של ההשפלה הלאומית הגדולה עדיין דומיננטי מאד בספרי הלימוד ובכל עולם התרבות הסיני. ב- 2001 האסיפה הלאומית אף ניסתה לקבוע את "יום ההשפלה הלאומית" כמועד האבל הרשמי, אלא שהנציגים לא יכלו להסכים ביניהם על התאריך.

אלא שההשפלה החיצונית היא רק צדה האחד של המשוואה הסינית. הצד הנוסף הוא הניכור העמוק של הסינים כלפי המורשת שלהם עצמם. התפיסות הדתיות של הדת הקונפוציאנית נשכחו במהלך המהפכה התרבותית של מאו צה- טונג ומאז סינים חשים את עצמם מיטלטלים מניסיון היסטורי- תרבותי אחד למשנהו. במצב כזה רבים מן הצעירים הסינים גדלו על מצע של לאומנות ריקה ולעיתים תוקפנית, שבאופן פרדוקסאלי אף שימרה לחלוטין את האלמנט הקורבני בתוכה. בכך ניתן להסביר את תגובתם האלימה של הסטודנטים הסינים במספר ערים בעולם כלפי המפגינים הטיבטיים שניסו להפריע את מהלכו של הלפיד האולימפי. התקווה של הסינים היא שהמשחקים האולימפיים יהיו עבורם לדרך להחזיר לעצמם את כבודם האבוד בעיני הקהילה הבינלאומית.

החרם הגדול

ובעולם נמשך הוויכוח על אופן ההתייחסות הראוי לאולימפיאדה. כפי שאנו כבר יודעים, אין חרם עולמי משמעותי על המשחקים ואף רבים ממנהיגי העולם כיבדו את טקס הפתיחה בנוכחותם. אלא שהשאלה העקרונית נשארת, כיוון שרבים נוטים להשוות את האולימפיאדה בסין עם המשחקים האולימפיים בברלין ב- 1936, ששימשו לאמצעי תעמולה בעבור המפלגה הנאצית. שם אף נוצר הסמל של הלפיד האולמפי כפי שהוא מוכר לנו היום- ההדלקה באתונה ומסע רגלי ארוך שסופו האיצטדיון של ברלין- ותועד לראשונה בסרט "אולימפיה" מאת ה"במאית של היטלר", לני ריפנשטאל.  כפי שכתב גיא סורמן " סיטי ג'ורנל" : " לא ברור אם האולימפיאדה בסין תהיה מבשרת את צמיחתה של האידיאולוגיה החדשה כמו ב- 1936 בגרמניה או שקיעה של משטר ישן, כמו ב- 1988 בסיאול. יש לציין שבייג'ין עצמה קרובה יותר לסיאול מאשר לברלין".

אך לא רק המרחק הגיאוגרפי מרחיק את ברלין 1936 מבייג'ין 2008. כתב העת
 מאמרו של קריסטופר יאנג , חוקר תולדות המשחקים האולימפיים שעומד לפרסם בקרוב את ספרו על Dissent
אולימפיאדת מינכן, דן בתולדות ההצעות והיוזמות להחרמות של האולימפיאדות השונות במהלך ההיסטוריה. בהיסטוריה היו לכך מספר תקדימים- ב- 1980 הפלישה הסובייטית לאפגניסטן גרמה לארה"ב ולמדינות התומכות בה להדיר את רגליהם מהאולימפיאדה במוסקבה. הרוסיה הסובייטית לא שנארה חייבת והחרימה אף היא את המשחקים שהתקיימו ארבע שנים מאוחר יותר בלוס אנג'לס.

כשחוקרים את תולדות ההחרמות של האילימפיאדות, רואים שלרוב אין הדבר עולה יפה. זאת עקב כמה סיבות: ראשית כל, חזונו של מייסד המשחקים האולימפיים פייר דה קוברטיין האמין בכוחו של הספורט להתעלות מעל ההבדלים הלאומיים והשיקולים הפוליטיים כדי להפוך את אולימפיאדה לחגיגת הספורט הבינלאומית הטהורה. שנית, שיקולים שונים ומגוונים של הפוליטיקאים מסבכים מאד את האפשרות להחרים. כך למשל, הנשיא רוזוולט ב- 1936 לא רצה להצטייר כאחד שתומך במשטר הנאצי ( שכבר היה ידוע כי מפלה לרעה את הספורטאים היהודים), אך בה במידה היה לו חשוב שלא להצטייר כ"פרו יהודי" מדי, וזאת בעיקר לאחר ההתייעצות עם המקורבים היהודים. כך זכתה אולימפיאדת ברלין למה שרבים מחשיבים כשיא שלה- סירובו של האצן ג'סי אוונס השחור להתקפל בפני האיומים הגזעניים והצלחתו להדיר את היטלר מהענקת המדליות. והדבר האחרון והחשוב ביותר- ללא האמונה בכוחה של התנועה האולימפית להיות א- פוליטית ועל- פוליטית, היא לא הייתה מוסיפה להתקיים. לכן בהתמודדות עם הפרות זכויות הפרט בסין, אומר יאנג, יש להניח את הנשק של ההחרמות ולהשתמש בחשיפה תקשורתית רחבה. המחאה נגד מרוץ הלפיד היא לגיטימית כמובן, אך גם לגביה יש לבחון עד כמה היא אכן מקדמת את המטרות של המוחים.

נביא אמת או שקר?

 

סולז'ניצין – נביא אמת או מבשר הרעה?

רוסיה נפרדה החודש ממי שנחשב לגדול אנשי הרוח וסופרים של המאה העשרים – זולז'ניצין. חתן פרס הנובל שגורש בכוח ממולדתו לאחר שחשף ברומן הגדול שלו את הזוועות של מערך הדיכוי הקומוניסטי של מערך מחנות הכפייה המכונה גולאג, זכה לחיות באירופה ובארה"ב כגיבור בינלאומי , לשוב למולדתו לאחר התמוטטות של ברית המועצות ב- 1994, שם התקבל בכבוד מלכים כגיבור לאומי, המשיך בעבודתו כסופר ופובליציסט, זכה לעוד מספר כיבודים ברוסיה ומחוצה לה והלך לעולמו החודש בגיל 89. מאמרים רבים מוקדשים לדמותו הצבעונית ומעוררת ההשראה במטרה להתחקות אחרי שלל ההיבטים שלה.

מאמרו של הפילוסוף וחוקר האמנות השמרני  החשוב רוג'ר סקראטון התפרסם בפרויקט
  ומוקדש להערכת יצירתו הספרותית של סולז'ניצין. סקראטון מציין כי גדולתו מצטיינת בעיקר Open Democracy
בסירובו המתמשך של הסופר להטיל את האשמה על זוועות הטוטליטריות על ה"מערכת" ולהדגיש שכל החלטה לעשות רוע מבשילה בראש ובראשונה בליבו של האדם. בכך מתמצאת, לפי סולז'ניצין, האמת של כל הדתות בעולם והשקר של כל המהפכות בעולם : הדת מתמודדות עם הרוע שהוא בתוך הלב האנושי. היא יודעת שלעולם לא תצליח לנקז מלב האנוש את כל הרוע, אך שאיפתה היא לצמצם את נוכחותו עד כמה שניתן. לעומת זאת, המהפכה מנסה להשמיד באלימות את ההיבטים החיצוניים של הרוע, ולאחר שהיא עושה זאת, הרוע משתלט עליה עצמה ומוביל אותה.

יש לציין כי דברים אלו נכתבו על ידי הסופר שבילה מספר שנות חייו בגולאג, חלק מהזמן במחנה המועדף המיועד החוקרים וחלק מן הזמן במחנה הכללי, שם אף גילו אצלו גידול סרטני. אך במהלך כל הניתוחים שלו הוא מסרב לראות אף את תהום הגולאג כמקום של הרוע האנושי המוחלט, רוע שבו אין מקום לרגשות של אהבה, אחווה ונאמנות כלפי הזולת. כאן היא נקודת המחלוקת של סולז'ניצין עם סופר רוסי דגול אחר שתיאר אף הוא את זוועת הגולאג- שלמוב. אצל שלמוב מוצג גולאג כפסגה המוחלטת של הרוע האנושי המוחלט, בדומה לסיפוריו של ק. צטניק על השואה. בהשוואה הזו ניתן אולי לדמות את סולזניצין לויקטור פראנקל של גולאג, כלומר לאדם שגם מול הנסיבות הקשות ביותר נוקט באפשרות לבחור את היחס כלפי המציאות הקשה מנשוא ולהתמודד איתה. בתוך גולאג סולז'ניצין עבר גם שינוי דתי- הוא הפך מאתיאיסט לפרבוסלאבי ואף הכריז פעמים רבות במערב שהתרבות הניהיליסטית גורמת לאנשים להתנתק מן האמונה הדתית ומהתכונות מחיות הנפש שלה.

אלא שגם כאן שנויה דמותו של הסופר במחלוקת. המאמרים של קאתי יאנג במהדורה המקוונת של הירחון
 כמו גם מאמרו של אריאל כהן ב" וושינגטון טיימס" חושפים גם את הצדדים הבעייתיים של " מורשת Reason
סולז'ניצין". אכן, הם אומרים, אמת הדבר שמדובר בסופר שנלחם נגד הטוטליטריות הסובייטית. אך בשעה שחבריו לתנועה המחאה בברית המועצות ( ביניהם הפיסיקאי הדגול אנדריי סחרוב ) נלחמו למען רוסיה דמוקרטית ופתוחה, סולז'ניצין ראה לנגד עיניו חזרה לפרבוסלאביות ולמסורת העממית הרוסית. כבר במערב תקף סולז'ניצין בכל הזדמנות את התרבות המערבית בשצף קצף ובשעה שרעייתו ובניו קיבלו את אזרחות ארה"ב, הוא סרב לעשות זאת.

רבים מתומכיו של סולז'ניצין טוענים כי יהיו ככל שיהיו מחדליו בשנות חייו האחרונות או דעותיו השונות, מלחמתו נגד רודנות הסובייטית תכסה על הכול. אלא שטענה זו היא בעייתית, אומרים יאנג וכהן, כיוון שמדובר לא רק בדמות של סופר שמספר את סיפורם של כלואי גולאג, אלא באיש שכל חייו רצה והתכוון להיות דמות ציבורית. עד יומו האחרון כמעט התראיין סולז'ניצין בתקשורת הרוסית והעולמית בכל הזדמנות כמעט. הוא תקף את ארה"ב על מלחמתה ביוגוסלביה, דיבר בארסיות רבה על התנועות הלאומיות באוקראינה וקזחסטאן והסכים לקבל את הפרס הלאומי היוקרתי מידיו של קולונל ק.ג.ב. לשעבר פוטין. זה לא שסולז'ניצין לא ראה שפוטין מדכא באלימות את האופוזיציה ושלמרות חיבתו המוחצנת לכנסייה כל ערוצי התקשורת שהתרוקנו מהאופוזיציה מוצפים בבידור הזול והבוטה ביותר. אלא שפוטין היה כנראה בעיניו האיש שמחזיר לרוסיה את הכבוד שאבד לה במהלך התקופה הסובייטית ולאחר מכן- במהלך פירוק ברית המועצות וההפרטה תחת הנהגתו של ילצין. העם הרוסי חש מושפל ופוטין עזר לו לזקוף את קומתו ולהסתכל על המערב ללא רגשי אשם ונחיתות. גאוותו הפרבוסלבית של סולז'ניצין הייתה במקרה זה חזקה יותר ממחויבותו לערכי הדמוקרטיה וכבוד האדם. הוא קרא לכל האנשים לחיות לפי מיטב מצפונם, אך לא תמיד היה גם נאה לקיים את אשר הטיף לאחרים.

הכבוד השחור

 

ביל קוסבי- קורא לשחורים לקחת אחריות !

וחזרה לארה"ב. בסקירה שעברה כתבתי על הדיון המחודש בפמיניזם סביב ההתמודדות של הילארי קלינטון לנשיאות. כמובן, גם נושא הגזע עולה חזרה למגרש הציבורי סביב המועמדות של ברק אובמה. מאמרו של מירון מגנייט ב- City Journal עוסק בתמורות שחלו בשיח הציבורי של השחורים בארה"ב בשנים האחרונות. ראשית כל, מציין מגנטלשחורים  בארה"ב של 2008 בהחלט יש בעיות.  בשעה שהם מונים כ- 13% מאוכלוסיית ארה"ב, אחראים השחורים על 50% ממקרי הרצח המתרחשים בארה"ב, חמישים אחוז מילדיהם נושרים מבתי הספר ושבעים אחוז נולדים במשפחות ללא אב. רבים בקהילה השחורה מציבים סימני שאלה מעל לעובדות האלו ומסרבים לייחס אותם לאפליה הגזעית בלבד.

אחד מאותם האנשים הוא מנחה הטלוויזיה הפופולארי ביל קוסבי. בספריו, הוא מרים את הדגל של האחריות השחורה, תוך כדי כך שאינו מהסס להצביע על הפגמים הקשים בקהילתו בשפה ברורה. והוא אכן חושף תופעות קשות של אלימות פושה בשכונות השחורות העניות של ארה"ב, את התרבות של הילדים הגדלים ללא אב וללא דמות גברית המציבה גבולות. הם מוצאים את עצמם בקלות רבה בכנופיות הפשע השכונתיות ומשם קצרה הדרך לכלא. התרבות הזו אף נחשבת לעיתים ל"אותנטית" וזוכה להאדרה בשירי הראפ הרעשניים, שמהללים את עולם הפשע האלים של השכונות השחורות כעולמם של הגברים האמיתיים. אף ג'סי ג'קסון, האיש שנחשב ל" נשיא" הבלתי רשמי של אמריקה השחורה הודה לפני שנים רבות שהוא מוטרד מאד מהעובדה שכשהוא הולך ברחוב בלילה, שומע צעדים מאחוריו, מתחיל לחשוש משוד ונרגע למראה העובדה שהאדם ההולך בעקבותיו הוא לבן. ההישגים שהשיגו השחורים בארה"ב נגד ההפרדה במוסדות החינוך היו חשובים ביותר להשתלבותם החברתית, אומר קוסבי. אבל מה התועלת בהם בשעה שרוב הילדים השחורים כלל לא מגיעים לבתי הספר כי אין להם בבית מישהו שיכוון אותם לעשות זאת?

מאמר נוסף העוסק הזהות השחורה בארה"ב הוא מאמרו של מלומד וחוקר הספרות צ'ארלס ג'ונסון ב-
  ג'ונסון מתחקה אחרי טבעו של ה"נראטיב השחור החדש" של ארה"ב. הוא מציין כי השנים American Scholar
הארוכות של העבדות והאפלייה הגזעית שדדו מהאמריקאים השחורים את תחושת הזהות. אבל כיום, לאחר שהדלתות של ההזדמנויות השוות נפתחו בפניהם לרווחה, רבים מהססים להיכנס אליהם. הקהילה השחורה בארה"ב מונה בין שורותיה אנשים מוצלחים ביותר בכל תחומי החיים הציבוריים והעסקיים. היא אף מונה אנשים בני הדתות השונות- מוסלמים, נוצרים ובודהיסטים ( כמו ג'ונסון עצמו ). אדם שחור בארה"ב של היום יכול לפתח מגוון רחב של זהויות ולבחור בעצמו מה יהיה החלק היחסי של עובדת היותו שחור בזהות שלו. אך אלמנטים רבים בקהילה השחורה מנסים להפריע לגיבוש הזהויות העצמאי הזה,, בכך שהם מציגים את ה"נראטיב השחור" כנמצא בעימות מתמיד על "הנראטיב הלבן", כאשר הראשון הוא כמובן הטוב והמשחרר והשני הוא הרע והמדכא. תמונת "שחור –לבן" זאת מופיעה תדיר בדבריהם של מנהיג "אומת האיסלאם" לואיס פרחאן, ה"נביא" שלו אליה מוחמד והמטיף הקיצוני שהיה למורהו הרוחני של בקר אובמה ( וננטש על ידו ), ג'רמיה רייט. לעיתים להיטות היתר אחרי הנראטיב השחור הדמיוני עלולה ליצור גם מצבים מגוחכים. ג'ונסון מביא דוגמה של מקראה ספרותית לכתיבת הנשים השחורות בארה"ב. אחת המחברות הכלולות בספר הייתה סופרת של סוף המאה ה- 19 , אמה דונהם קלי- הוקינס. אלא אחרי שהמקראה התפרסמה, חוקר ספרות שעסק בנושא בירר ומצא שקלי- הוקינס הייתה- מה לעשות- לבנה מכל הצדדים ולא שחורה, כפי שמקובל היה לחשוב עד אז. הדבר גרר את הוצאתה מהמקראה, כיוון שעכשיו הסיפורים שלה אינם מייצגים יותר את הנראטיב השחור. לסיום, ג'ונסון מביע תקווה שיבוא היום ותתגשם משאלתו של מרתין לותר קינג, שחלם על כך שכל איש יישפט על פי תכונותיו האישיות ולא לפי צבע עורו או התאמתו לנראטיב.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: